פרויקט הקיץ שלנו מתקרב לסיום, אבל רגע לפני כן, החלטתי שאני רוצה לחזור הרבה אחורה בזמן, אולי על הטרייד הראשון על שחקן שהיה בטופ של הליגה, וכזה שהשפיע באופן משמעותי על הליגה למרות שההשלכות שלו היו רלוונטיות רק לפרק זמן קצר יחסית. פוסט סיכום יעלה כשנספיק להכין אותו (אלא אם עוד מישהו רוצה לכתוב, וכמובן מוזמנים), ובינתיים נחזור אחורה עד לשנות ה-60.

את ווילט צ'מברליין אין צורך להציג יותר מדי, ואני כתבתי למשל על היריבות שלו עם ביל ראסל כאן וכאן, אז נעבור בקצרה על העונות הראשונות שלו בליגה. ווילט נבחר בבחירה הטריטוריאלית בדראפט 1959 על ידי פילדלפיה ווריורס, ונבחר ל-MVP כבר כרוקי, אך ההפסד בגמר המזרח לבוסטון היה הראשון מבין רבים. ב-1961 הם הודחו עוד קודם, ב-1962 הפסידו במשחק 7 של גמר המזרח ואז הווריורס נדדו מערבה, תחילה לסן-פרנסיסקו ובשנות ה-70 הפכו לגולדן סטייט. ב-1963 הווריורס סבלו מפרישתו של פול אריזין, כוכב האליפות של 1956 שהיה השני בהיררכיה אחרי ווילט, ולא העפילו לפלייאוף, ואז היו כמה שינויים.

בעונה הבאה הם קיבלו את נייט ת'ורמונד, סנטר ששיחק כפאוור-פורוורד לצד ווילט ונבחר שלישי בדראפט, והפעם היה סגל עמוק לצד צ'מברליין ומאמן בדמותו של אלכס האנום שהצליח לשפר את הקבוצה. 6 קלעים בספרות כפולות בעונה הסדירה, לא כולל ת'ורמונד הרוקי, 5 כאלה (כולל ת'ורמונד) בפלייאוף, ואחרי ניצחון על ההוקס ב-7 משחקים, הווריורס העפילו לגמר נגד בוסטון. הגמר הסתיים בניצחון 4- 1 של הסלטיקס, אבל זה היה צעד חיובי עבור פילי, בעיקר בגלל שכל השחקנים המובילים היו צעירים (גאי רוג'רס בן ה-28 היה המבוגר ביותר ו-4 מתוך 7 הבכירים ברוטציה היו בני 24 ומטה). עם זאת, חצי עונה בלבד לאחר הגמר הראשון של ווילט צ'מברליין, הוא מצא את עצמו מועבר בטרייד.

זה היה בסוף הקיץ. ווילט חלה ואיבד כמעט 10 ק"ג ממשקלו, ולאחר אבחון שגוי של מחלת לב שהייתה מאלצת פרישה, התברר כי הוא סובל מדלקת בלבלב, כך שהוא החמיץ כמה משחקים בתחילת העונה ולא מעבר. הווריורס לא פתחו טוב את העונה, וזה לא השתנה גם כשווילט חזר לשחק, כך שאלופת המערב המכהנת מצאה את עצמה רחוק מאוד ממאבקי הפלייאוף כבר בשלב מוקדם, ועם חוזה של 100,000 דולר שהולך לכוכב הקבוצה, יותר מההכנסות של הווריורס כמועדון. לצד המעבר הזמני של ת'ורמונד לסנטר, שהראה שיש לווריורס כבר מחליף, הם החליטו לפתור את הבעיה הכלכלית שלהם ולהעביר את ווילט צ'מברליין לפילדלפיה.

פילדלפיה קיבלו: ווילט צ'מברליין.

הווריורס קיבלו: פול ניומן, קוני דירקינג, לי שפר ו-150,000 דולר.

הבעיה הכלכלית של הווריוס נפתרה מיד עם הטרייד הזה, אבל מקצועית הם לא הרוויחו כלום כמעט. שפר העדיף לפרוש ולא לנדוד מערבה, דירקינג היה סנטר מחליף לחצי עונה ואז הועבר בטרייד לסינסינטי על שום דבר, ואילו פול ניומן זה שם של שחקן טוב, והוא באמת היה שחקן לא רע בכלל של 14.4 נקודות למשחק ב-1966, והיה חלק מריצת הפלייאוף הראשונה של הווריורס אחרי עידן צ'מברליין, זו של 1967 עליה נדבר בהמשך. אולם, הקבוצה היחידה אי פעם שויתרה בטרייד על מי שהוביל את הליגה בנקודות למשחק באותה עונה עשתה את זה בלי לקבל כמעט שום נכס מקצועי בתמורה.

בצד של הסיקסרס, ווילט קיבל הזדמנות לשחק בקבוצה הרבה יותר טובה ממה שהיה לו קודם. האל גריר, לוק ג'קסון ולארי קוסטלו היו שלישיית אולסטארים, צ'ט ווקר היה כוכב עולה צעיר שבפלייאוף של אותה עונה כבר קלע 20 למשחק, ולראשונה ווילט הגיע לקבוצה שלא תלויה רק בו בהתקפה. בהתאם, ווילט הצליח לראשונה להוביל קבוצה מנצחת, גם אם מספרי הקליעה שלו ירדו קצת בשנים הבאות. באותה עונה הוא סיים חמישי במרוץ ה-MVP ונבחר לחמישייה השנייה, אך ב-3 העונות הבאות הוא זכה ב-MVP ובכולן הוביל את פילי למאזן הטוב ביותר בליגה.

גם בפלייאוף ניכר שיפור. אחרי 5 עונות שכללו גמר אחד ושני גמרי מזרח, בכל אחת מהעונות של ווילט אצל הסיקסרס הם העפילו לגמר המזרח נגד בוסטון, ובניגוד לשנים הראשונות שלו, הפעם מדובר היה ביריבות די שקולה. בוסטון ניצחו 4- 1 ב-1966, פילי ניצחו 4- 1 ב-1967, ואילו ב-1965 ו-1968 קיבלנו משחק 7, אך לצערו של צ'מברליין בשני המקרים הסלטיקס ניצחו בשניהם. גם סגנון המשחק של ווילט השתנה קצת, כשאחרי עונת שיא של 5 אסיסטים ב-1964, הוא חילק 5.2 ב-1966, 7.8 ב-1967 ו-8.6 (ראשון בליגה) ב-1968, לפני שעבר ללייקרס שם היו מובילי כדור אחרים, ומספר הנקודות שלו ירד ל-24.1 ו-24.3 ב-1967 ו-1968 בהתאמה.

כאמור, 3 מתוך 4 העונות של ווילט אצל הסיקסרס הסתיימו בהפסד בגמר המזרח נגד בוסטון, אך ב-1967 הצליחו הסיקסרס לנצח שיא דאז של 68 משחקים בעונה הסדירה ולגבור 4- 1 בגמר המזרח על בוסטון, ובגמר פגש ווילט את חבריו הישנים מהווריורס, בתוספת ריק בארי. הגמר ההוא אולי הזכיר לווילט דברים מהעבר שלו אצל הווריורס, כי ריק בארי קלע 40.8 נקודות למשחק בגמר, הנתון השני בגובהו אי פעם בסדרת גמר, וגם 55 הנקודות שלו במשחק 3 הן מקום שני למשחק גמר, אך הפעם ווילט היה בקבוצה העמוקה והרחבה, והסתפק בממוצע של 17.7 נקודות למשחק, הנתון הרביעי בגובהו בפילי, אבל גם 28.5 ריבאונדים ו-6.8 אסיסטים למשחק, ולפי התיעוד הלא רשמי של הארווי פולק, גם שני משחקים של 10 חסימות ואחד נוסף של 9.

אחרי 3.5 עונות שכללו 3 תארי MVP, אליפות אחת וכמה הפסדים כואבים נגד בוסטון, החליט ווילט לבקש את הטרייד הבא, ובפגרה לאחר עונת 1968 עבר ללייקרס. גם בתקופה כל כך קצרה, הצליח ווילט לשנות את פני הליגה במידה מסוימת, לעצור פעם אחת את בוסטון ולהיות היחיד שמאתגר אותם בעוד שני מקרים נוספים, ולהוביל את הקבוצה הדומיננטית הראשונה בתולדות הליגה, כי בוסטון של ביל ראסל מעולם לא עברו את ה-62 ניצחונות, ואילו פילי ב-1967 ניפצו את השיא הזה ל-68 ניצחונות, והולידו קבוצה שלקחה אליפות מרשימה עם ריצת פלייאוף דומיננטית.

במידה מסוימת, הקריירה של ווילט יכולה להתחלק ל-3 חלקים – השלב בו הוא בשיא הדומיננטיות האישית אצל הווריוס, אבל לא ממש מצליח קבוצתית, התקופה בלייקרס בה הוא היה רחוק משיאו אך חלק קריטי בקבוצה מנצחת, ובאמצע התקופה בפילי, כמה שנים בהן הוא עוד הספיק להיות גם השחקן הטוב בליגה וה-MVP הקבוע וגם שחקן שמוביל להצלחה קבוצתית. לצד העובדה שמדובר בכוכב הגדול הראשון שעבר קבוצה, בטח בטרייד שנדמה לי שקשה היה לחזות חצי עונה מראש, דווקא הטרייד הזה ומה שקרה בעקבותיו יכולים להעלות את השאלה איך הליגה הייתה נראית לו צ'מברליין היה נופל מראש על קבוצה יותר טובה, לו היינו רואים בשלב מוקדם יותר את הירידה ממספרים הזויים של 30 זריקות מהשדה למשחק למספרים טובים של 14-16 זריקות מהשדה.

דווקא הטרייד הזה, שאפשר לווילט להשתפר כשחקן מגוון ויעיל יותר, לשפר אלמנטים אחרים שלו כשהוא עדיין בין הסקוררים המובילים בליגה, ושהביא לו את האליפות הראשונה, דווקא הוא זה שיכול לדעתי להעלות את השאלה מה אם. מה אם ווילט היה נופל בבוסטון במקום ראסל, מה אם ווילט היה נופל בסינסינטי עם אוסקר רוברטסון או בלייקרס עם אלג'ין ביילור וג'רי ווסט על ההתחלה, והאם אולי יש שחקנים רבים היום שמבצעים תפקיד מסוים בצורה טובה, אבל ישדרגו את עצמם ואת הקבוצה משמעותית אם יקבלו הזדמנות להציג יכולות אחרות. קשה לומר שהקריירה של ווילט היא מפוספסת, כי בסוף הוא הגיע להישגים אישיים וקבוצתיים רבים, אבל ביחס לרמת הכישרון והפוטנציאל שהיה, מעניין לשאול האם וכמה יותר היה יכול ווילט להשיג.

מנגד, נקודת המבט הקבוצתית מראה שהסיקסרס בהחלט הרוויחו מהטרייד הזה, שהפך אותם לקונטנדרים באופן מיידי והביא להם אליפות שנייה בתולדות המועדון וראשונה מאז המעבר מסירקיוז לפילדלפיה, גם אם ווילט עזב מהר יחסית וב-1973 הם כבר סיימו עם הכי הרבה הפסדים אי פעם (9- 73). מצד שני, הטרייד הזה הוא ללא ספק הפסד לווריורס שבעידן המודרני היו מוציאים הרבה יותר על השחקן הטוב בליגה, אבל גם להם השינויים עשו טרייד. ריק בארי הגיע בבחירה השנייה בדראפט 1965, זו שהם זכו בה בגלל העונה החלשה שווילט עבר באמצעה, ולצד נייט ת'ורמונד וטום מסצ'רי שהיו בקבוצה עם ווילט ופול ניומן שהגיע בטרייד, הוביל בארי את הווריורס לגמר ב-1967, שהסתיים בהפסד נגד ווילט ופילי, ועם צוות מסייע אחר הוביל בארי את גולדן סטייט גם לאליפות ב-1975, אחרי תקופה שלו ב-ABA. קצת בדומה למעבר של מוזס מאלון מיוסטון לפילדלפיה, לסיקסרס זה העניק אליפות אחת בטווח המיידי, ואילו הקבוצה האחרת השיגה בדראפט את הדור הבא שיוביל אותה.