סוף שנות ה-80 עד אמצע ה-90 היו תקופה של התחדשות והרחבה בליגה. ב-1988 הצטרפו לליגה קבוצות ממיאמי ומשארלוט, שנה אחר ב-1989 הצטרפו קבוצות מאורלנדו וממינסוטה, וב-1995 הצטרפו שתי קבוצות קנדיות מטורונטו ומוונקובר (השנייה עברה לימים לממפיס).

שתי הקבוצות שהצטרפו ב-1988, כצפוי, החלו לאט לאט את תהליך תקיעת היתד שלהן בליגה. בשלוש השנים הראשונות שתיהן דשדשו במקומות האחרונים במזרח, אך תוך חמש שנים אחת מהן כבר הצליחה לעשות קולות של קבוצה צעירה מלהיבה שבונה משהו מבטיח, כאשר סיימה ב-1993 במקום החמישי במזרח את העונה הסדירה והצליחה לעבור סיבוב בפלייאוף. אני מדבר כמובן על שארלוט הורנטס – בהובלת הבחירה הראשונה מהשנה שעברה, לארי ג׳ונסון, והבחירה השנייה מאותה השנה, אלונזו מורנינג. מיאמי, לעומתה, עדיין התקשתה להתרומם, ועד 1993 רשמה הופעת פלייאוף אחת בלבד – מהמקום השמיני במזרח ובהדחה בסיבוב הראשון.

אגב, באותן שנים ראשונות שתי הקבוצות זכו ללא מעט בחירות גבוהות, כיאה לקבוצות שנמצאות בתהליך בנייה מאפס. למיאמי הגיעו ב-1989 גלן רייס בבחירה הרביעית וב-1991 הבחירה החמישית סטיב סמית׳*. לשארלוט כאמור הגיעו ג׳ונסון ב-1991 ומורנינג ב-1992, כשלפני כן ג׳יי אר ריד מצטרף ב-1989 וקנדל גיל ב-1990 (שניהם בחירות 5).

* ב-1990 מיאמי קיבלה את הבחירה השלישית (שהפכה למחמוד עבדול-ראוף, אז כריס ג׳ונסון) אבל המירה אותה בבחירות 9 ו-15

עונת הרוקי של מורנינג הייתה מאוד מרשימה – עם 3.5 חסימות למשחק (בדיוק של 0.1 זהו שוויון עם שאקיל אוניל ודיקמבה מוטומבו, ושני רק להאקים אולאג׳ואן עם 4.2), יכולת התקפית משובחת של 21 נקודות למשחק (23.8 בפלייאוף) ביעילות מצוינת, ומקום שני בהצבעות לרוקי העונה, מאחורי רוקי היסטורי אחר, שאקיל אוניל מאורלנדו. בשתי העונות הבאות מורנינג ממשיך לרשום מספרים מצוינים ומנפק יכולת נהדרת בשני צידי המגרש, ומייצג פעמיים את שארלוט באולסטאר (כאשר גם לארי ג׳ונסון נבחר פעמיים במדי הקבוצה בתקופתו). בעונתו השלישית של מורנינג הקבוצה אף מסיימת רביעית במזרח אבל מודחת בסיבוב הראשון, מול שיקגו בולס, בעונה שבה מייקל ג׳ורדן פרש לבייסבול אבל הספיק לחזור לקראת סיום העונה ולפלייאוף.

בימים האלה, שארלוט הייתה אחת הקבוצות האייקוניות בליגה, עם ג׳ונסון שכונה ״גרנדמאמא״ והיה מותג בפני עצמו, מורנינג, מאגסי בוגס ועוד. זו כנראה התקופה שבה היה הכי מגניב לאהוד את שארלוט, האולמות היו מלאים והאוהדים פשוט אהבו לאהוב את הקבוצה הצעירה. מיאמי בינתיים עדיין דשדשה במזרח, ואמנם הצליחה להגיע פעמיים לפלייאוף, אבל רק מהסיד השמיני, והודחה פעמיים בסיבוב הראשון.

לאחר שלוש שנים בלבד בקבוצה, נתגלעו בקיץ מחלוקות בין מורנינג לבין הנהלת שארלוט לגבי הארכת החוזה שלו. מורנינג דרש 13 מיליון דולר לעונה (שהן 56.5% מתקרת השכר, אם מתרגמים את זה לתקרת השכר היום, זה יוצא בערך 93 מיליון דולר). שארלוט הסכימו לתת רק באזור 11.5 מיליון. אגב, באותה תקופה שחקנים יכלו לחתום על הארכות חוזה עצומות באמצעות זכויות בירד, שאפשרו לקבוצה לחרוג מהתקרה, והחוק למעשה היה די פרוץ – לא היה באמת קיים מושג של "חוזה מקסימום" לשחקן בודד במסגרת זכויות בירד, ולכן מותר היה לתת לשחקן עם זכויות בירד כל סכום שהבעלים מוכן לשלם (אחד מהטריגרים הגדולים, אגב, לפיצוץ בין הבעלים לשחקנים ב-1999 שהוביל להשבתת הליגה). 13 מיליון היו למעשה מהווים סכום גבוה יותר מהתקציב של קבוצות שלמות (למשל מילווקי והקליפרס). הבעלים של שארלוט, ג׳ורג׳ שין, לא נחשב בעלים עשיר במיוחד בסטנדרטים של ה-NBA, מה שלא עזר להביא את הסיטואציה לפתרון.

מהצד השני, במיאמי קפצו על הסיטואציה. הבעלים של מיאמי היה מיקי אריסון, בנו של תד אריסון ויורש של אימפריה של מיליארדים, והוא היה הרבה פחות מוטרד מהיכולת להיענות לדרישות הכספיות של מורנינג. באותו קיץ הוא החתים לקבוצה את המאמן האגדי פאט ריילי מניו יורק (והמאמן של השואוטיים לייקרס מהאייטיז), שגם קיבל את תפקיד הנשיא, והיה הסמכות המקצועית הבכירה. ריילי הגיע למיאמי עם מנטליות של ניצחון עכשיו בכל מחיר, והמחלוקת בין שארלוט למורנינג נראתה למיאמי כמו הזדמנות פז להביא סופרסטאר שישנה את פני המועדון.

ובכך הגענו לטרייד:

מיאמי מקבלת את אלונזו מורנינג, פיט מאיירס ולרון אליס

שארלוט מקבלת את גלן רייס, מאט גייגר, ח׳אלד ריבס ובחירת סיבוב ראשון בדראפט 1996 שהפכה לטוני דלק

במיאמי מורנינג חתם בנובמבר 1995 על חוזה הארכה זמני עם ממוצע עונתי של 11 מיליון דולר ל-4 שנים, ולאחר שנה החוזה בוטל בהסכמה הדדית – ובאמצעות זכויות הבירד שעברו בטרייד משארלוט – ביולי 1996 הוא חתם על חוזה היסטורי ל-7 שנים עם ממוצע עונתי של 15 מיליון דולר, בשווי כולל של מעל ל-105 מיליון דולר, ובכך הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שחותם על חוזה של מעל 100 מיליון דולר.

הטרנספורמציה של מיאמי לאחר הטרייד הייתה כמעט מיידית (אבל לא רק בזכות מורנינג). מורנינג כיכב במדי מיאמי מהרגע הראשון ורשם שתי הופעות אולסטאר בשתי העונות הראשונות שלו במועדון (מתוך חמש שלו בקבוצה, כאשר ב-1999 לא התקיים אולסטאר, אבל זו כנראה די בקלות הייתה ההופעה השישית שלו – את העונה עצמה סיים במקום השני בהצבעות ל-MVP). באמצע עונת הבכורה שלו בקבוצה, הונחת במיאמי סופרסטאר נוסף – טים הארדוויי שהובא בטרייד מגולדן סטייט. בעונתו השנייה של מורנינג בקבוצה, הקבוצה הגיעה עד לגמר המזרח 1997, ונעצרה בג׳נטלמן סוויפ רק מול שיקגו של ג׳ורדן.

עד היום מורנינג נחשב לאחד מגדולי שחקני מיאמי אי פעם, ולבטח הגדול מהם עד להגעתו של דוויין וייד. הוא שיחק בקבוצה בסה״כ 11 שנים (לא כולן מלאות), אף מילא תפקיד חשוב כמחליף של שאק שנותן דקות חשובות מהספסל באליפות של 2006, ועד היום הוא זוכה לקרדיט של אחד הביגמנים הטובים אי פעם בשני צדי המגרש, לבטח אם מבודדים את זה לניינטיז ושנות האלפיים.

שארלוט מצידה דווקא חוותה עדיין כמה עונות מוצלחות. גלן רייס הפך לכוכב הבלתי מעורער החדש של שארלוט, ורשם במדיה את ימיו היפים ביותר, כשהוא מוביל אותם ב-1997 (עונתו השנייה) למקום השישי במזרח ולהדחת סיבוב ראשון וב-1998 למקום הרביעי במזרח ולמעבר סיבוב. לארי ג׳ונסון, הכוכב השני מימי מורנינג בקבוצה, הספיק אגב לשחק עונה אחת עם גלן רייס, לפני ששארלוט נפטרה מהחוזה הגדול שלו, בתמורה לאנתוני מייסון, בטרייד עם ניו יורק.

מאט גייגר (שזכור גם בתור השחקן השישי בקבוצות של אייברסון בפילדלפיה מאוחר יותר), שהגיע כמחליף של מורנינג לעמדת הסנטר, אמנם נתן תפוקה די יציבה לעמדה, אבל שארלוט עדיין חיפשה היכן להשתדרג בעמדות הפנים, וכשלייקרס הפכה את ולאדה דיבאץ לזמין בשוק ההעברות לקראת עונת 1996-97, היא קפצה על ההזדמנות, והעבירה בתמורה בערב הדראפט את הזכויות על הבחירה ה-13, שבה בחרה לבקשת הלייקרס את קובי בראיינט. מעניין לחשוב, במידה ששארלוט מצליחה להגיע להסכמות עם מורנינג בקיץ 1995, והיא אכן בוחרת בעצמה (ללא המעורבות של הלייקרס) את קובי בבחירה 13, ניתן רק לדמיין לאן המועדון היה עשוי להגיע אם היה ממשיך עם מורנינג ואולי יוצר צמד אימתני של מורנינג וקובי.

עדיין, אם שופטים את הטרייד מנקודת הזמן שבה בוצע ולא רק בדיעבד, קשה להגדיר אותו ככישלון של שארלוט. ההורנטס עמדו בפני סכנה ממשית שמורנינג יעזוב בהמשך מבלי שיקבלו עבורו תמורה משמעותית, ובמקום זאת הצליחה לקבל עבורו כוכב מוכח שהשאיר אותם תחרותיים גם בשנים שלאחר מכן. יתרה מכך, גם רייס עצמו לא הפך לנכס מת: בהמשך הצליחה שארלוט להמיר אותו, יחד עם בי.ג׳יי ארמסטרונג וג׳יי אר ריד, באדי ג׳ונס ואלדן קמפבל ולהמשיך לגלגל קדימה את התמורה שקיבלה בעסקה. לכן, במידה רבה, הבעיה של שארלוט לא הייתה מה שקיבלה עבור מורנינג, אלא עצם העובדה שלא הצליחה להשאיר אצלה סנטר שמהווה cornerstone אמיתי לפרנצ׳ייז ורק בן 25. מיאמי ללא ספק יצאה המנצחת הגדולה של הטרייד, אבל יותר משום שניצלה את ההזדמנות כדי להשיג שחקן ששינה את מסלול המועדון, ופחות משום ששארלוט מכרה אותו בנזיד עדשים.

בדיעבד, אפשר לראות בטרייד נקודת מפנה די ברורה במסלול של שני המועדונים – מיאמי הפכה למועדון בכיר ומשמעותי בליגה, ועם הזמן רק ביססה את מעמדה, עם האליפות ב-2006 ובק-טו-בק ב-2012 וב-2013. שארלוט לעומת זאת עד היום נחשבת נמושה היסטורית של המזרח, ואת ימי הניינטיז העליזים היא החליפה בעיקר במאבקים חוזרים ושבים למציאת זהות, כשבתווך מעבר המועדון לניו אורלינס, הקמתה מחדש של קבוצה בעיר כשארלוט בובקטס, ואז החזרתה שוב לזהות של ״שארלוט הורנטס״.

ניתן, אגב, להקביל את הסיטואציה של מורנינג – לחברו לעמדת הסנטר מאותו הדראפט, שאקיל אוניל, שבדומה למורנינג, לא הצליח להגיע להסכמות עם הבעלים של אורלנדו ריץ׳ דבוס, כשהאחרון היה דווקא בעלים אמיד למדי אך שמרן. אבל, בניגוד לשארלוט – אורלנדו לא השכילה להעביר את שאק בטרייד בזמן, ולכן הפסידה אותו בתמורה ל״כלום״ בשוק החופשי. באופן מצחיק, ניתן לקשור גם את החתימה של שאקיל אוניל בלייקרס לשארלוט – לייקרס שהיו נחושים לפנות מקום בתקרת השכר לשאק, העבירו לצורך כך שחקנים אהובים ובהם אותו ולאדה דיבאץ, שהועבר לשארלוט כפתרון לבעיית הסנטר שנוצרה עם עזיבתו של מורנינג.