יש בהסטוריה של ה-NBA מקרים של קבוצות “feel good” שהגיעו משום מקום וסחפו איתם קהל רחב של אוהדים נייטרלים. אולי הדוגמה הטוב ביותר היא הפיסטונס של 2003/04  קבוצה ללא סופרסטארים אמיתיים שהלכה עד הסוף בזכות המשחק הקבוצתי. אבל לא חסרות דוגמאות אחרות שלא הצליחו להגיע עד הטבעת והשאירו חותם בלב של כולנו: הסלטיקס של אייזאה תומאס, ה“we believe” ווריורס של ברון  דיוויס מונטה אליס ודון נלסון שזה עתה נפרד מאיתנו או הקינגס של וובר סטויקוביץ' ודיבאץ'. זה בדרך כלל קורה כי הקבוצות מביאות איתן כדורסל יפה (הקינגס) או מלהיב (הווריורס והסלטיקס) שגורם גם לאלה שאינם אוהדים את הקבוצה להיות בעדם.

נדיר שאנחנו מקבלים בתופעה כזו את הצירוף של כדורסל מלהיב וגם יפה ובנוסף עוד משאיר חותם על המשחק בליגה לשנים קדימה. זה גם תמיד כיף להיות חלק מדבר כזה כשהוא קורה אבל אין דבר יותר משכר מאשר מאורע נדיר שכזה בקבוצה שאתה אוהד בלי שבכלל ראית את זה מגיע. במקרה שלנו כל הדברים הטובים הנ"ל התרכזו להם יחד לשלוש וחצי שנים קסומות ושהסתיימו בראייה לאחור בטרייד שעל שולחן הניתוחים היום.

*

לעונת 2004/05 הגיעו הפיניקס סאנס אחרי תקופת דשדוש בעקבות הטרייד ששלח את ג'ייסון קיד תמורת סטפן מארבורי. הם סגרו את הפרק הזניח הזה בתולדותיהם בדדליין של העונה הקודמת והגיעו לעונה עם בעלים חדש ששם את הכסף על סטיב נאש שהגיע כשחקן חופשי מדאלאס. נאש הגיע לשלד יחסית צעיר שכלל את שון מריון, ג'ו ג'ונסון ואמארה סטודומאייר יחד עם המאמן מייק דאנתוני שקיבל את המושכות באמצע העונה שעברה. החיבור של דאנתוני עם נאש יצר באופן מיידי את אחת ממכונות ההתקפה המהנות והמלהיבות שהליגה ראתה. במיוחד כשזה בא על הרקע של כדורסל הבידודים האיטי והמחריד ששלט באותה תקופה בליגה. דאנתוני יצר את התקפת ה"שבע שניות או פחות" שהובילה להנעת כדור מהירה ששמה דגש על זריקות מוקדם בהתקפה וחיפשה קלעים לזריקות מחוץ לקשת. יחד עם הפיק אנד רול הקטלני בין נאש לסטודומאייר וסקוררים כמו ג'ונסון וקוונטין ריצ'ארדסון הסאנס הפכו להתקפה הטובה בליגה, ניצחו 62 משחקים ונכנעו רק לספרס בגמר המערב. 

הסאנס קיוו להמשיך את המומנטום בעונה הבאה אבל הבעלים סארבר הצליח לעצבן את ג'ו ג'ונסון כשלא רצה לתת לו את החוזה שביקש והוא נטש לאטלנטה בזמן שקוונטין ריצ'ארדסון הועבר לניקס תמורת קורט תומאס. במחנה האימונים התגלה שסטודומאייר הכוכב יאלץ לעבור ניתוח בברך (שאז נחשב למסיים קריירות) ונראה שהסאנס עמדו שוב בפני תקופה מתעתעת. למרות זאת בוריס דיאו שהגיע תמורת ג'ונסון וראג'ה בל שחתם במקום קיו-ריץ' אפשרו לסאנס לשחק יפה יותר ולהניע כדור במהירות סוחפת  כך שהסאנס נשארו רלבנטים. הם הגיעו שוב לגמר המערב  – שם הודחו הפעם מול המאבס וידידו הקרוב של נאש – דרק נוביצקי.

בעונת 2006/07 סטודומאייר חזר, אמנם פחות אקספלוסיבי מהעבר אבל עדיין מאיים ואפקטיבי. הסאנס המשיכו לרוץ ולשלוט במערב עד שבפלייאוף פגשו בסיבוב השני שוב את הספרס. בסדרה הזכורה בעיקר בזכות המהלך הידוע לשמצה של רוברט הורי וההרחקה של דיאו וסטודומאייר שהגיעה בעקבותיו. הסאנס שוב כשלו למרות המשחק המלהיב מה שהוביל לטענות שהמשחק היפה והמהיר לצד השלשות הן משהו שטוב רק לעונה הסדירה אבל לא יביא אותם לטבעת.

בתקשורת כבר פקפקו ביכולת של הקבוצה לתרגם את היתרון ההתקפי להישגים במיוחד כשברקע עלו כל הזמן הדיבורים על זה שסארבר לא רוצה להאריך לשון מאריון את החוזה הגבוה שלו מה שהוביל למרמור של אחד מעמודי התווך בקבוצה. לתוך סיר הלחץ הזה הוצנח מעמדת השידור סטיב קר כ-GM במקום דאנתוני, כדי להוריד ממנו את כאב הראש של ניהול סגל השחקנים ולאפשר לו להתרכז באימון וכדורסל נטו.קר החתים את גראנט היל הוותיק שהשתלב מצוין כשהסאנס לא הורידו רגל מהגז והמשיכו מאותו מקום בו סיימו את העונה שעברה. אבל כל המתח מסביב יחד עם חוסר הנסיון של הג'נרל מנג'ר הטרי התנקזו להחלטה המכריעה שפירקה את הקסם של "שבע שניות או פחות".

*

הטרייד: ה-6 בפברואר 2008. הסאנס מעבירים את שון מאריון יחד עם מרקוס בנקס למיאמי תמורת שאקיל אוניל.

הסאנס היו בשלב זה כרגיל בראש המערב עם 14-34 וההיט פוסט האליפות של 2005 הלכו לטנקינג ובנייה מחדש סביב וויד שהיה פצוע. השאקטוס היה הדבר האחרון שהתאים לסאנס. הוא היה פקק גדול באמצע התנועה הבלתי פוסקת ובהגנה הוא כבר היה איטי מדי כדי להוות איזשהו שיפור ליכולת הבעייתית של הסאנס בצד הזה של המגרש. הקבוצה גמגמה וסיימה את שאר העונה במאזן 13-21 שהספיק רק למקום החמישי במערב הצפוף של אותן שנים. בפלייאוף חיכה המפגש הקבוע עם הספרס שסיימו מקום אחד מעל עם הביתיות מה שהוביל להדחה מביכה ורק יותר סימני שאלה.

הספינה כבר החלה לשקוע והראשון לנטוש היה הקברניט. דאנתוני לא חיכה הרבה ובמקום לחדש חוזה עבר בקיץ  לניקס במה שסימן את סוף עידן "שבע שניות או פחות" אבל לסאנס עוד היה את נאש וסטודומאייר ולא מעט כישרון בקבוצה. אחרי עונה לא מוצלחת הם שלחו את שאק לדרכו מה שהשאיר מקום לשירת הברבור תחת המאמן החדש אלווין ג'נטרי.  במערב שהמשיך להיות צפוף הסאנס הגיעו לגמר המערב ב-2010 יחד עם נקמה מתוקה בדרך בסוויפ על הספרס אבל הפסידו לקובי והלייקרס ומשם הכל כבר התפרק סופית.

לאחר ששנה קודם קר לא הצליח להעביר את סטודומאייר בטרייד עבור הבחירה השביעית בדראפט של 2009 הסאנס איבדו אותו בסיין אנד טרייד לניקס ונאש הלך שנה מאוחר יותר לדמדומי הקריירה שלו בלייקרס. הסאנס מצידם יצאו לעשור שלהם של נדודים במדבר שמחוץ לפלייאוף.

וההיט? אין מה לדאוג להם הם כבר היו במחשבות על השלב הבא ושלחו את מאריון עם בנקס בטרייד דדליין הבא לטורונטו כדי לנקות את השולחן ולהשאיר מקום ל"החלטה" והביג 3 של לברון-ווייד-בוש. מאריון מצידו גם הסתדר כי התחנה הבאה שלו הייתה בדאלאס שם המטריקס זכה באליפות יחד עם עוד כוכב עבר של הסאנס – ג'ייסון קיד.

רטרוספקטיבה:

כמעט 20 שנה אחרי הטרייד החידושים של דאנתוני הפכו לבסיס של המשחק בליגה כיום. מה שנחשב אז כסגנון משחק שלעולם לא יביא אליפות הפך למיינסטרים באופן אירוני בזכות זה שפירק את ה"שבע שניות או פחות" . הווריורס של סטיב קר, עם אותה בחירת דראפט שביעית ב-2009 אותה לא הצליח להשיג עבור הסאנס, השתלטו על הליגה בעזרת משחק מהיר ומבוסס ריווח כתוצאה מהתבססות על זריקות לשלוש. משם כל הליגה החליטה שצריך להעביר הילוך וקצב המשחק כיום גבוה ב-10% ממה שהיה כשהסאנס החליטו לשחרר את המושכות ולתת לסוסים לרוץ. בכל הנוגע לשימוש בשלשה ככלי נשק מרכזי – דאנתוני לקח את זה צעד אחד קדימה ברוקטס וזה חלחל מהר מאד לשאר הליגה תוך שנים ספורות.

האם המשמעות היא שאם קצת יותר סבלנות הסאנס היו יכולים לזכות באליפות עם הקבוצה הזו? ייתכן. בניגוד לדעה די רווחת לא היו חסרים לקבוצה אופי או קשיחות. היום כבר אין ספק שמשחק כזה בהתקפה יכול להביא לאליפות אבל קשה להתעלם מהעובדה שההגנה של הקבוצה הייתה תמיד בעייתית ובמקרה הטוב ביותר בינונית. כמו כן כפי שצוין הסאנס עמדו לפני מספר צמתים בהן היה עליהם לבצע החלטות קשות בנוגע לחוזים של השחקנים המרכזיים בקבוצה. זה תמיד מתכון ידוע להתפוררות של קבוצות מצליחות. מאריון היה כנראה בדרך החוצה לא משנה מה. השאלה היא האם לא ניתן היה למצוא תחליף שמשאיר את דאנתוני וסגנון המשחק שעבד כל כך טוב? לדעתי זה היה אפשרי אבל קר היה קצת ירוק מדי בתפקיד ולא הייתה לו היכולת לראות את מה שיבין כמה שנים מאוחר יותר. איך שלא נהפוך את זה ההחלטה ללכת על שאק המזדקן והחוזה העצום שלו הייתה טעות. אפשר היה לחפש שחקן מקביל למאריון ביכולות, או ללכת על עומק במקום, אבל לא להביא פיל לבן שסותם את תקרת השכר ולא יכול לתת מספיק בחזרה. בכל מקרה אליפות היא תמיד משהו שתלוי במספר רב של גורמים וגם לא מעט מזל.

 את דיוני ה"מה אם" אפשר להמשיך לנצח אבל לנו האוהדים תמיד ישארו הזכרונות מאותה תקופה קסומה ולא צפויה. אלו המתוקים אבל גם אלו הכואבים שמשום מה נוטים יותר להיצרב בתודעה. כמו כל חלום נעים שאתה לא רוצה להתעורר ממנו, בסוף תמיד מחכה המציאות.