אולסטאר 2001 היה מהבודדים שאשכרה קמתי עבורו, בזמנו. כמה חודשים אחרי שישיבת כרם ביבנה ו״הרב״ ריבלין העיפו אותי, חזרתי לצבא בהסדר. הצבא שלי בכל מקרה לא היה משהו מיוחד (מש״ק דת, למקרה ששאלתם) אבל לפחות בתקופת החזרה שלי לצבא אחרי ההעפה, שמו אותי קל״ב בבקו״ם. ואת המשחק הזה שבו אייברסון והמזרח ניצחו בנקודה הפרש את המערב אני זוכר בבירור – זה היה משחק מפואר, שעד היום נחשב לאחד ממשחקי האולסטאר הגדולים בכל הזמנים אם לא הגדול שבהם. ואני? אני צפיתי במשחק כי בסופו של דבר, התפקיד שלי בצבא היה פחות או יותר לשחק סוליטייר, אז למה לא?

מספיק על טרכטמן, המשחק יותר חשוב – ועד כמה שאייברסון היה גדול במשחק הבאמת עצום הזה, איש המשחק היה בכלל הגארד הצנום והאטרקטיבי של הנטס – אחד, סטפון מרבורי ששנים אחר כך יעשה קריירה אדירה בסין – שקלע את שתי השלשות האחרונות של הקבוצה המנצחת מהמזרח, ולמעשה אפקטיבית ניצח את אחד מהמשחקים הגדולים בהיסטוריה.

כשקראתי קצת על הטרייד הזה ברטרוספקטיבה, אף אחד לא הזכיר את המשחק כסיבה לטרייד – דיברו על דברים אחרים וגם אני עוד אדבר עליהם – אבל מבחינתי כמעט ואין ספק שהאולסטאר הזה היה סוג של קטליזטור. ונדמה לי שגם מרבורי יודה, שנים אחר כך, שאותו אולסטאר היה רגע השיא של הקריירה שלו. כמה חודשים לפני שהנטס העבירו אותו לסאנס ברגע מכונן עבור לפחות אחת משתי הקבוצות.

המצב החוזי –

אמנם היו עוד שלושה שחקנים שעברו בטרייד אבל אף אחד מהשלושה לא שיחק ולו משחק אחד בקבוצות אליהן הם הועברו. כריס דאדלי וג׳וני ניומן היו כבר מבוגרים מאד (אם כי עשו דברים יפים בשנות התשעים) והיה עוד איזה פילר בשם סומליה סמאקה משהו. למארבורי היה חוזה של 71 מיליון דולר ל 6 שנים, ממנו הוא סיים בדיוק מחצית (כלומר, נותרו לו עוד שלוש שנים). קיד לעומתו הרוויח איזה 7 מיליון דולר לעונה בחוזה אותו הוא חתם שנה קודם לכן וסיים שנתיים אחר כך.

המצב האישי של השחקנים בקבוצה

כבר אז היה די ברור שלמרות שקיד הוא אחד ממנהלי המשחק הטובים בנמצא (דיסקליימר: קיד היה שחקן הכדורסל האהוב עליי מאמצע שנות התשעים, בצוותא עם רג׳י מילר. לפני מייקל אפילו), מכונת טריפל דאבלים בחסד, בתקופה לפני זילות המושג בחסות ווסטברוק ושחקן הגנה אדיר – הוא גם טיפוס בעייתי. ונדמה לי שדי ברור שהסיבה העיקרית בגללה הוא הועבר בטרייד היא כי הוא, ובכן, הרביץ לאשתו, והדבר האחרון שפניקס היתה צריכה זה את יחסי הציבור השליליים. אני מניח שבמקום כמו ניו ג׳רזי בשיא תקופת הסופרנוס, זה כנראה פחות הפריע, כי זה מי זה כבר ג׳ייסון קיד לעומת כריסטופר מולטיסנטי (ז״ל), ומי זאת כבר אשתו ג׳ומאנה לעומת אדריאנה (ז״ל). אגב, קראתי עכשיו במקרה על המקרה, והתגלה לי שהקנס על קיד היה בשווי של, ותחזיקו את עצמכם חזק – 200 דולר.

מרבורי הוא הרבה דברים אבל בואו רק נגיד שהוא כן היה חתיכת טיפוס רוב הקריירה שלו. כבר במינסוטה בה הוא התחיל את הקריירה, הוא לא היה מרוצה במיוחד, כי גארנט, הביג טיקט היה הפנים של הקבוצה ולא הוא. אז הוא כפה מעבר מתוקשר לניו ג׳רזי, (שגרר ביקורת קשה מטום גוגליוטה, שהיה פאוור אדיר שסבל מפציעות אדירות) אבל גם בניו ג׳רזי יש מספיק עדויות על כך שבדרך כלל הוא סבל ממה שאני אוהב לקרוא לו ״פרצוף תחת״. כמובן, העובדה שהנטס היו מאד פצועים (קרי קיטלס, ג׳ייסון ווליאמס ז״ל, קית ואן הורן ואחרים סבלו מפציעות רבות בתקופה של מרבורי) לא עזרה, ומרבורי הגדיל לעשות כשהוא כתב על הסניקרס שלו all alone. בפניקס, שהיא גם ככה חור תחת, כנראה שזה פחות הפריע. אז המאפיונר הלך למאפיה והמתבודד הלך למדבר. הגיוני בסך הכל.

מצבי הקבוצה לפני הטרייד

הנטס היו גרועים לכל אורך הדרך עם מרבורי, בשתיים וחצי העונות שלו איתה, הקבוצה ניצחה רק קצת יותר מ 60 משחקים בסך הכל, כשבעונת 00-01, היא מסיימת בתחתית המזרח עם 26 נצחונות. מרבורי עצמו היה לא רע עם 23 נק׳ ו 7.5 אס׳ אבל שניים משלושת השחקנים החשובים האחרים בקבוצה, פספסו לפחות חצי עונה (קנדל גיל וקית ואן הורן), ולמרות ניצוצות מהבחירה הראשונה בדראפט – קניון מרטין, זה פשוט לא היה זה. הנטס לא הלכו לאף מקום עם מרבורי, במה שבדיעבד הסתבר ,שגם היה הרבה באשמת מרבורי עצמו, מן הסתם.

פניקס היו סיפור אחר לגמרי כשג׳ייסון קיד בהחלט מיצב אותם כקבוצת אמצע-צמרת במערב. הם סיימו הן את עונת 99-00 והן את עונת 00-01 עם יותר מ-50 נצחונות, אבל בעונת 00-01 לפני הטרייד זה לא הספיק להם לעבור סיבוב (הפסידו לקבוצה המרגשת של הקינגס בסיבוב הראשון). קיד הוביל את הקבוצה הזאת יחד עם שון מריון ואנקל קליפי. ותיאורטית גם עם פני הרדוואי שכהרגלו לצערי, היה פצוע לגמרי בעונה הזאת (וחבל, כי הוא היה די טוב בעונת 99-00, ובכלל פני הרדוואי הוא חתיכת סיפור טרגי, אבל זה נושא לפוסט אחר).

בקיצור, שתי הקבוצות היו במקומות מאד שונים, אבל אני יכול להבין למה גם פניקס הרגישה את עצמה תקועה. היא לא דגדגה לצמרת המערב (הלייקרס, הקינגס), והיה לה מעט מאד אפסייד לעשות יותר ממה שהיא עשתה. וכמה כבר אפשר לנצח 50 משחקים ולהפסיד אחרי סיבוב או גג שני סיבובים במערב. כמה? נראה לי הרבה יותר מרגש לקחת את האיש שקלע את שתי השלשות האלה באולסטאר המדהים ההוא. לא?

מצבי הקבוצה אחרי הטרייד:

ברטרוספקטיבה, ובטח שאחרי ימי הניקס, כולנו יודעים, וכל התקבע בתודעה הציבורית שמרבורי, בסופו של דבר, היה חרא שחקן , אגואיסט שאהב לנפח את מספרי האסיסטים שלו (ווסטברוק כידוע שכלל את זה כשהוא גם ניפח את מספרי הריבאונד שלו אבל זה כבר סיפור אחר) – ולכן פניקס איתו היתה קבוצה רעה. וזה מדהים, כי פני הרדוואי מהפסקה הקודמת דווקא כן היה בריא למדי בעונת 01-02, ועדיין היה את שון מריון ואת רודני רוג׳רס, ואפילו ג׳ו ג׳ו הגיע – וכל זה הספיק בשביל 36 נצחונות ומקום עמוק בלוטרי. בעונה אח״כ אמארה סטודמאייר הגיע כרוקי, ובעיקר – שון מריון הפך להיות כוכב הקבוצה במקום מרבורי, וזה הספיק סוף סוף לפלייאוף, אבל בעונת 03-04 מרבורי כבר היה די פצוע, ולמרות שסטודמאייר השתפר, הפלייאוף התרחק – והקבוצה בסופו של דבר הטרידה במהלך שאיפשר להם להביא את סטיב נאש, שהפך את פניקס ביחד עם דאנטוני לקבוצה הכי מרגשת של אמצע העשור הראשון של המילניום.

והנטס – הנטס של קיד עשו פעמיים ברציפות גמר ליגה. נכון, מזרח הכי חלש אי פעם. נכון הם הפסידו בלי תנאי גם ללייקרס (בסוויפ) ולספרס (2-4 די מכובד אמנם), אבל הם ניצחו בדרך את כל הצמרת (החלשה להחריד אמנם) של המזרח, ואפילו את הפיסטונס, עוד בלי שיד ופרינס, אבל עונה אחת לפני האליפות ההיסטורית ההיא. או במילים אחרות, מזרח חלש להחריד או לא – הנטס של קיד עשו את המקסימום שהם יכלו, וג׳ייסון קיד בשיאו קיבע את עצמו בתור אחד מהרכזים הגדולים בכל הזמנים, עשור לפני שהוא לקח אליפות עם דאלאס בתור רכז פותח אך כבר לא כוכב בגיל 38. יצוין גם שזה לא נגמר שם. קיד שיחק עוד 4 עונות מנצחות בכולן הוא הגיע לפלייאוף וברובן (שלוש מתוך ארבע עונות) הוא אף עבר סיבוב. לא רע בכלל עבור רכז מוביל. מעניין לציין שבעונה בה הוא סוף סוף הוטרד (לדאלאס, הקבוצה איתה הוא לקח אליפות ארבע שנים מאוחר יותר) ב 07-08, היתה העונה הראשונה מזה שנים בה הנטס לא הגיע לפלייאוף.

אחרית דבר השחקנים:

על ג׳ייסון קיד כבר דיברנו, חבר ב 75 השחקנים הגדולים בכל הזמנים, אולסטאר, חבר בהיכל התהילה, אלוף, פעמיים פיינליסט ואפילו מאמן לא רע מדי (וכן, הוא אימן גם באותה נטס, כמובן וגם באותה דאלאס כמובן, שהן שתי הקבוצות איתן הוא הכי מזוהה). סטארבורי עבר בסופו של דבר לקבוצה הידועה לשמצה של סטיב פרנסיס ואדי קרי וזאק רנדולף בניקס, רגע לפני שהוא הפך להיות השחקן הגדול בהיסטוריה של הליגה הסינית שם הוא שיחק עד גיל מאוחר מאד ובמשך עשור וחצי בערך כשהוא פורש למעשה רק בשנת 2018 ממשחק כדורסל כשארון הפרסים שלו (שלוש אליפויות, אולסטאר, תארי mvp וכו׳, ) נראים לפחות כמו ארון הפרסים של לברון, רק שבניגוד ללברון, שלו זה בליגה הסינית. קורה. ועם זאת, ובלי לרדת על קריירת הנ.ב.א שלה (שכבודה במקומה מונח) נדמה לי שהוא מצא את הבגרות והמנוחה אותה הוא כל כך רצה, בליגה הסינית, כשהוא הפך להיות שגריר של ממש בין המדינות, אזרח של כבוד בסין ובהונג קונג, בעלים של קבוצת כדורסל סינית, ובאופן כללי דמות דיפלומטית אדירה. באמת, כל הכבוד לו. בטח כשמשווים אותו למכה הנשים (שגם נתפס נוהג תחת השפעת אלכוהול ועוד מרעין בישין רבים וטובים).

אז מי ניצח את הטרייד?

הנטס, ברור שהנטס. למה, יש לכם שאלה בכלל? ג׳ייסון קיד הוא טופ 10 פוינט גארד לפחות אול-טיים. הנטס מעולם לא היו טובים כמו שהם היו איתו (בוא נראה אם שרף יכול לשחזר את ימי קיד… לכו תדעו), ופניקס היתה יותר טובה גם לפני (עם קיד) וגם אחרי (עם נאש). למעשה, זה נכון כמעט לכל קבוצה אמריקאית של מרבורי. הם היו פשוט יותר טובים בלעדיו (גם מינסוטה הגיעה לשיאה עם ברנדון ב 2003, ובטח שהניקס). אבל היי, לפחות לסאנס לא היה מכה נשים ברוסטר. גם זה משהו.