בואו נחזור אחורה בזמן, אבל לא אל קיץ 2012 בו התרחש הטרייד עליו נדבר היום, אלא 3 שנים קודם לכן, לפלייאוף של 2009. אנחנו נפתח בנקודה הזאת, כי זו הייתה הנקודה האופטימית של כל אחת מהקבוצות המעורבות בטרייד עליו נדבר היום, ובמידה מסוימת זו שיצרה מחשבות וציפיות עבור הקבוצות להמשך, וגרמה לכל אחת מהן ללכת על הטרייד הזה כשהדברים לא הסתדרו ב-2012.

באותם ימים, מאזן חצוי של 41- 41 הספיק למקום בפלייאוף במזרח בנחת, ועבור פילדלפיה באותה עונה, זה הספיק בשביל המקום השישי, ואילו במערב, פיניקס עם 5 ניצחונות יותר בכלל לא עלתה לפלייאוף. אנדרה איגודלה הוביל חבורה מעניינת לצד אנדרה מילר, ת'דאוס יאנג בעונה השנייה שלו בליגה ולו וויליאמס, כשמי שהיה אמור להיות הכוכב של הקבוצה, אלטון ברנד שהצטרף כשחקן חופשי בקיץ לפני כן, היה בעיקר פצוע באותה עונה ולא שיחק בפלייאוף. הסיקסרס סיימו את העונה הכי טובה שלהם מאז ימי אייברסון, וקיוו שזו רק ההתחלה עבור החבורה הצעירה שלהם.

בסיבוב הראשון הסיקסרס פגשו את אורלנדו, שסיימו במקום השלישי במזרח עם 59 ניצחונות, הכי הרבה מאז ימי שאק, עם בחירה ראשונה של דוויט הווארד לשחקן ההגנה, ולצידו הידו טורקוגלו, רשארד לואיס, ג'אמיר נלסון שנבחר לאולסטאר ונפצע בהמשך העונה וגם קורטני ליי, ג'יי ג'יי רדיק ומייקל פיאטריוס הצעירים בקו האחורי. במשחק 1, פילדלפיה חזרו מפיגור 18 ואיגודלה קלע את סל הניצחון, אורלנדו ניצחו את משחק 2, ובמשחק 3 היה זה ת'ד יאנג שקלע את סל הניצחון של הסיקסרס. אורלנדו קיבלו שלשת ניצחון של טורקוגלו במשחק 4 וניצחו את שני המשחקים הבאים בקלות, אבל פילי יצאו אופטימיים, בעיקר כשאורלנדו המשיכו להתקדם בפלייאוף והם יכלו לטעון שהם הפסידו לקבוצה חזקה יותר ממה שהיה נדמה בהתחלה.

המג'יק צלחו בסיבוב השני סדרה לא פשוטה של 7 משחקים נגד בוסטון, כולל ניצחון חוץ במשחק 7, וגם בגמר המזרח הם עברו את קליבלנד, שסיימו עם המאזן הטוב בליגה והשלימו ניצחונות בסוויפ בשני הסיבובים הראשונים. הסדרה נגד קליבלנד הוכרעה במשחק 6 בו הווארד רשם ככל הנראה את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו, עם 40 נקודות, 14 ריבאונדים ו-4 אסיסטים ב-14/21 מהשדה ו-12/16 מהקו. כמו נגד פילי ואיגודלה בסיבוב הראשון, גם בסדרות האחרות ראינו לא מעט סלי ניצחון דרמטיים, בין היתר של לואיס עבור אורלנדו נגד קליבלנד, של גלן דיוויס מבוסטון ואחד מפורסם של לברון עבור קליבלנד, אבל השורה התחתונה הייתה שאורלנדו צלחו את המזרח.

בינתיים, שתי הקבוצות המערביות עליהן נדבר היום הגיעו לגמר המערב. הלייקרס ניצחו 4- 1 את יוטה בסיבוב הראשון לפני שנקלעו לסדרה צמודה נגד יוסטון, אותה הם הכריעו רק במשחק 7, ואילו דנבר ניצחו 4- 1 את ניו-אורלינס, כולל ניצחון בהפרש שיא של 58 במשחק 4, ואז באותה תוצאה את דאלאס בסיבוב השני. קובי ברייאנט ופאו גאסול נגד כרמלו אנתוני וצ'ונסי בילאפס, שרשם גמר אזורי שביעי ברצף אחרי 6 עם דטרויט. במשחק 1, קובי ניצח 40- 39 את כרמלו במאצ'-אפ האישי וב-2 נקודות במאצ'-אפ הקבוצתי, אבל במשחק 2 כרמלו ניצח 34- 32 ודנבר ניצחו ב-3 בהיבט הקבוצתי. קובי קלע 41 במשחק 3 והלייקרס ניצחו, ודנבר השוו במשחק 4 עם 7 קלעים בספרות כפולות. הלייקרס קיבלו שליטה בצבע של גאסול במשחק 5 ו-35 נקודות ו-10 אסיסטים של קובי במשחק 6, אבל דנבר יצאו אופטימיים לאחר שעברו שלב בפלייאוף לראשונה בעידן כרמלו, והגיעו לגמר מערב ראשון מאז 1985.

בגמר בין הלייקרס לאורלנדו, הלייקרס ניצחו בקלות את משחק 1 עם 40 נקודות של קובי, ואילו במשחק 2 לואיס הוביל את אורלנדו עם 34 נקודות וקובי נחסם על ידי טורקוגלו בזריקה האחרונה בשוויון, אך קורטני לי החטיא אלי-הופ, והמשחק הלך להארכה בה הלייקרס ניצחו. במשחק 3 אורלנדו הצליחו לנצח כשסיימו עם 62.5% מהשדה, שיא כל הזמנים למשחק גמר עד היום, אבל במשחק 4 הלייקרס ניצחו, שוב בהארכה, ולמרות 16 נקודות, 21 ריבאונדים ו-9 חסימות של הווארד, במשחק שזכור בעיקר בשל שתי שלשות קלאץ' של דרק פישר, אחת שכפתה הארכה ואחת שהעניקה ללייקרס את היתרון האחרון בהארכה, אותו הם כבר לא שמטו. הלייקרס השלימו את העבודה במשחק 5 קל יותר והשיגו את האליפות לאחר סדרת גמר של 4- 1, אך צמודה יותר מכפי שהמספר הזה מלמד.

בסופו של דבר, הלייקרס יצאו עם האליפות הראשונה מאז ימי שאק, אורלנדו יצאו עם הופעה ראשונה בגמר מאז ימי שאק, דנבר עברו סיבוב פלייאוף לראשונה מאז שהדיחו את סיאטל מהמקום השמיני ב-1994, וגם פילדלפיה סיימו את העונה עם אופטימיות ותחושה שאף אחת מהקבוצות האלה לא רחוקה, וכולן בכיוון הנכון. הלייקרס זכו באליפות גם בעונה הבאה, עונת 2010, בה אורלנדו נתנו עוד עונה מצוינת לפני שהפסידו לבוסטון בגמר המזרח, דנבר היו טובים בעונה הסדירה והפסידו ליוטה בסיבוב הראשון של הפלייאוף, ואילו פילדלפיה איבדו את אנדרה מילר והתרסקו לעונה של 23 ניצחונות בלבד.

משם העסק הידרדר עבור הצדדים המעורבים. הלייקרס הודחו בסיבוב השני בשנתיים הבאות, על ידי דאלאס ואוקלהומה בהתאמה, אורלנדו הודחו בסיבוב הראשון בשנתיים הבאות, על ידי אטלנטה ואינדיאנה, דנבר איבדו את כרמלו בטרייד לניקס באמצע עונת 2011 והודחו בסיבוב הראשון על ידי אוקלהומה והלייקרס, ובעיקר איבדו את האיכות הדרושה כדי להיחשב כמועמדים לאליפות. לעומתן, דווקא פילדלפיה חזרו לפלייאוף והפסידו למיאמי ב-2011, וב-2012 אפילו ניצלו את הפציעה של דרק רוז כדי לעבור סיבוב, לראשונה מאז 2003, ולהפסיד במשחק 7 בסיבוב השני נגד בוסטון.

בנקודה אליה התכנסנו, קיץ 2012, יש לנו 4 קבוצות שהיו בפלייאוף בשנתיים האחרונות, שתיים מהן עברו בקושי את הסיבוב הראשון והודחו בסיבוב השני ושתי האחרות הודחו כבר בסיבוב הראשון, ובכל המקרים ברור שהעסק לא עובד וצריך שינוי, בין אם לצורך בנייה מחדש ובין אם כדי לנסות להתמודד עם האלופה ממיאמי, סגניתה מאוקלהומה ויתר קבוצות הצמרת של הליגה. דוויט הווארד כבר רצה טרייד, אורלנדו התקשו כשהוא היה פצוע ונעדר מהפלייאוף של 2012, וכל יתר הקבוצות כאן חיפשו את הדרך להתחזק.

הלייקרס מקבלים: דוויט הווארד, כריס דוהון וארל קלארק (מאורלנדו).

אורלנדו מקבלים: ארון אפללו ואל הרינגטון (מדנבר), מו הארקלס וניקולה ווצ'ביץ' (מפילדלפיה), ג'וש מקרוברטס וכריסטיאן איינגה (מהלייקרס), 3 בחירות סיבוב ראשון (אחת מדנבר, אחת מפילדלפיה ואחת מוגנת שלא מומשה מהלייקרס והפכה ל-2 בחירות סיבוב שני) ו-2 בחירות סיבוב שני (אחת מדנבר ואחת שלא מומשה מהלייקרס).

פילדלפיה מקבלים: אנדרו ביינום (מהלייקרס) וג'ייסון ריצ'רדסון (מאורלנדו).

דנבר מקבלים: אנדרה איגודלה (מפילדלפיה).

הווארד היה שחקן ההגנה ב-3 עונות רצופות, והסנטר הטוב בליגה בפער די משמעותי, אבל את הפלייאוף של 2012 הוא פספס בגלל פריצת דיסק, ולאחר תקופה שהוא רצה טרייד, הוא קיבל את מבוקשו. אורלנדו ויתרו עליו בטרייד בו הם קיבלו שחקני רוטציה ובחירות, והכיוון למטה היה ברור, אך גם התחושה שהם היו יכולים לקבל יותר על שחקן שאז נחשב טופ 5 בליגה, ונבחר לחמישיית העונה פה אחד במשך כמה עונות רצופות.

כדי להביא את הווארד, הלייקרס ויתרו בעיקר על אנדרו ביינום, שב-2012 נבחר לאולסטאר ולחמישייה השנייה, שניהם בפעם היחידה בקריירה, לצד שחקנים לא משמעותיים ובחירה מוגנת. לצד קובי וגאסול, וגם סטיב נאש שהגיע באותו קיץ כשחקן חופשי, רבים העריכו שמדובר לכל הפחות בקבוצה הטובה ביותר במערב, אם לא בליגה כולה, וגם אלה שחשבו שזה לא יעבוד ראו קונטנדרית שתפסיד לאוקלהומה בשלב מתקדם של הפלייאוף.

פילדלפיה קיבלו את הופעת האולסטאר היחידה של איגודלה באותה עונה אחרי פתיחה של 20- 10. עם זאת, לצד ג'רו הולידיי, לו וויליאמס, ת'ד יאנג, אוון טרנר ואלטון ברנד, איגודלה קלע באותה עונה פחות מאשר בכל אחת מ-6 העונות הקודמות, והמחסור בסנטר מנוסה ואיכותי יותר מניקולה ווצ'ביץ' הצעיר גרם לסיקסרס ללכת על ביינום במקומו, מה שגרם לרבים לסמן את פילדלפיה כאיום הכי משמעותי על מיאמי במזרח.

דנבר היו היחידים בטרייד הזה שלא ויתרו על אולסטאר, אבל כן על שני שחקנים טובים ובחירה כדי לקבל את איגודלה. בקבוצה שהודחה בסיבוב הראשון ב-8 מתוך 9 העונות קודם לכן, האמינו שהשילוב של איגודלה עם סגל מגוון שכלל את טיי לאוסון, אנדרה מילר דנילו גלינארי, ווילסון צ'נדלר, קנת' פאריד, קורי ברואר, הרוקי אוון פורנייה, ובקו הקדמי קוסטה קופוס וג'אבל מגי, יכול לכל הפחות לייצר קבוצת צמרת שרק צריכה עוד כוכב אחד כדי ללכת עד הסוף.

הגענו לעונת 2013, הראשונה אחרי הטרייד, ונתחיל עם הלייקרס, להם היו ציפיות לחזור למאבקי האליפות. מייק בראון פוטר כבר אחרי 5 משחקים, מהם הלייקרס ניצחו אחד, ובהמשך מונה מייק ד'אנטוני לתפקיד המאמן שצריך לחבר בין סגנונות המשחק השונים של הכוכבים שלו. נאש וגאסול סבלו מפציעות, קובי והווארד לא הצליחו להתחבר טוב, ומצד אחד הווארד טען שקובי לא מוסר לו מספיק, אך מצד שני הוא דיבר על כך שהוא לא בכושר שהיה רוצה להיות בו, למרות שהוא החמיץ רק 6 משחקים לאורך העונה. נזכיר בדרך אגב את כריס דוהון שתפקד כרכז שלישי, והיו לו רגעים משמעותיים יותר עם הפציעות של נאש וסטיב בלייק, ואת ארל קלארק שהוקפץ לחמישייה בעקבות הפציעה של גאסול והיה לא רע לפרקים, אבל לא הרבה מעבר לזה. הלייקרס השתפרו בשלהי העונה והבטיחו את המקום בפלייאוף, אך שבוע לפני סיום העונה הסדירה, קובי קרע את האכילס. בלעדיו, הלייקרס הובסו על ידי הספרס בסוויפ, בו הווארד היה הקלעי המוביל עם 17 נקודות, אבל לא הצליח להשפיע כמו בשנותיו באורלנדו.

הווארד היה בעונה פחות טובה מאשר העונות הקודמות, אבל הוא בכל זאת רשם 76 הופעות בעונה, סיים עם 17.1 נקודות, 12.4 ריבאונדים ו-2.4 חסימות למשחק, ונבחר לאולסטאר ולחמישייה השלישית. בקיץ, החוזה שלו הסתיים, ועל פי הדיווחים הוא קיבל הצעה לחוזה מקסימום מהלייקרס, של 118 מיליון דולר ל-5 עונות, אבל בלי קובי הפצוע ועם קבוצה זקנה ולא מספיק טובה, הווארד העדיף לוותר על האפשרות שהלייקרס יבנו סביבו וחתם ביוסטון, ולאחר שדוהון שוחרר ופרש וקלארק חתם בקליבלנד, הלייקרס נותרו בלי כלום ובלי אף ניצחון בפלייאוף, שנה בלבד לאחר הטרייד.

ללייקרס עוד היו 3 עונות עם קובי, בהן הוא כבר סבל מפציעות ולא היה רלוונטי כשחקן מוביל, מלבד אותו משחק פרישה זכור. גאסול עזב בקיץ 2014 והלייקרס החלו בבנייה מחדש, החמיצו את הפלייאוף ליותר משתי עונות רצופות לראשונה בתולדות המועדון, כשהפעם מדובר היה ב-6 עונות כאלה, ובפעם הבאה שהם הגיעו לפלייאוף, ב-2020, זה כבר היה עם הווארד בתפקיד משני בהרבה, שם הוא אולי השיג את התיקון עם הגנה אישית טובה על ניקולה יוקיץ' בגמר המערב, בדרך לאליפות היחידה בקריירה שלו, וה-17 של הלייקרס. בטרייד הזה אפשר לומר שהלייקרס הפסידו, ושהוא שלח אותם לבצורת הפלייאוף הארוכה בתולדות המועדון ולשנים של התאוששות.

מכאן נעבור לפילדלפיה, שקיבלה את אנדרו ביינום, הסנטר שסיים בחמישייה השנייה של העונה ב-2012, אחרי הווארד שסיים בחמישייה הראשונה כמובן. ביינום עצמו סבל מבעיות ברכיים לאורך הקריירה, וכמה שבועות לפני תחילת העונה עבר טיפול שגרם לו להיעדר מתחילתה, ובינתיים הסיקסרס פתחו טוב את העונה והיו בטופ 5 המזרחי לאורך רוב החודשיים הראשונים של העונה. ג'רו הולידיי היה בעונה טובה ונבחר לאולסטאר ראשון בקריירה, ומי שהצטרף לפילי מלבד ביינום, ג'ייסון ריצ'רדסון, היה שחקן משלים סולידי של 10.5 נקודות למשחק. המשך העונה היה פחות טוב מבחינת פילי. הם נתקעו עם ספנסר הוז או לאבוי אלן כסנטרים הפותחים, הפציעה של ביינום המשיכה להחמיר בכמה סיטואציות, ובינואר גם ריצ'רדסון נפצע וגמר את העונה. פילי ירדו למקום התשיעי במזרח, עליו הם שמרו ביתר העונה, וסיימו אותה מחוץ לפלייאוף. ביינום נהיה שחקן חופשי ואף אחד בפילי לא רצה לשמור עליו, אז הוא חתם בקליבלנד על חוזה שרובו לא היה מובטח, וסיים את הקריירה אחרי 24 משחקים שם ועוד שניים באינדיאנה בהמשך עונת 2014.

ריצ'רדסון דווקא נשאר בפילי, לא שיחק בכלל ב-2014 בגלל הפציעה וסגר את הקריירה עם 19 הופעות בעונת 2015, אבל קיץ 2013 היה רגע דרמטי בתולדות הסיקסרס. בעקבות הטרייד על ביינום, בו פילי ויתרו על האולסטאר שלהם בתמורה לשחקן יקר שלא ראה דקה על הפרקט, ה-GM טוני דילאו פוטר ובמקומו מונה סם הינקי, שהתחיל את ה"פרוסס" כשהעביר את הולידיי בטרייד לפליקנס בתמורה לבחירה בדראפט, וההמשך כבר ידוע. אפשר לומר שבטרייד הזה פילדלפיה הפסידו, בלי קשר לשאלה מה דעתנו ביחס לתוכנית ב' שנהגתה לאחר מכן, ה"פרוסס".

נעבור עכשיו לדנבר, שקיבלו בטרייד רק את איגודלה. פתיחת העונה של הנאגטס לא הייתה יציבה, והם היו עם מאזן 17- 15 בסוף דצמבר, אבל מינואר והלאה הם היו עם מאזן 40- 10, כולל שיא מועדון של 15 ניצחונות רצופים בפברואר-מרץ. לאוסון וגלינארי הובילו את הקבוצה עם 16.7 ו-16.2 נקודות למשחק בהתאמה, אבל היו אלה בעיקר עבודה קבוצתית משני צידי המגרש, הנעת כדור ושליטה בצבע ובריבאונד שהביאו אותם לשיא מועדון של 57 ניצחונות, אותו הם השוו ב-2024. עם זאת, שבוע לפני הפציעה של קובי, גלינארי נפצע וקרע את הרצועה הצולבת. דנבר סיימו במקום השלישי במערב ושיחקו נגד גולדן סטייט. איגודלה עצמו היה טוב בסדרה עם ממוצעים של 18 נקודות, 8 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים ו-2 חטיפות למשחק (ואפילו 14/29 לשלוש לאורך הסדרה), אבל בלי גלינארי, וכשגם קנת' פאריד החמיץ משחק אחד וחזר בכושר חלקי, הווריורס ניצחו 4- 2 בסדרה ושוב דנבר הודחו בסיבוב הראשון.

הנאגטס פיטרו את ג'ורג' קארל, שנבחר בדיוק למאמן העונה, וקיוו לבנות על הסגל שהצליח בעונה הסדירה, אבל איגודלה סירב לחוזה שדנבר הציעו לו ל-5 עונות, ועבר דווקא לגולדן סטייט. מכאן דנבר נכנסו לרצף של 5 עונות מחוץ לפלייאוף, הבצורת השנייה באורכה בתולדות המועדון שהסתיימה רק עם יוקיץ' בחמישיית העונה ב-2019. למרות עונה סדירה מאוד מוצלחת, אפשר לומר שגם דנבר הפסידו בטרייד הזה, בו הם קיבלו שחקן לעונה אחת במחיר של שני שחקנים טובים וקצת בחירות, ובניגוד לטרייד של קוואי לטורונטו למשל, השורה התחתונה הייתה זהה לכל העונות הקודמות, כלומר הדחה נוספת בסיבוב הראשון.

מכאן נעבור לאורלנדו, הקבוצה היחידה מהחבורה הזאת שלא שאפה להגיע לפלייאוף ב-2013. את כריסטיאן איינגה הם שחררו כבר שבועיים לאחר הטרייד ואל הרינגטון שיחק 10 משחקים בלבד לפני ששוחרר בקיץ, אבל המג'יק בעיקר הרבו בשינויים לאורך העונה, ובין היתר העבירו גם את ג'וש מקרוברטס מהטרייד הזה בדדליין. אורלנדו סיימו עם המאזן הגרוע ביותר בליגה, 20- 62, ועם ויקטור אולדיפו בבחירה השנייה בדראפט. דנבר נתנו לאורלנדו בחירת סיבוב שני ב-2013, ובבחירה ה-51 המג'יק בחרו ברומרו אוסבי, שלא שיחק ב-NBA מעולם. הוא כן שיחק במכבי ראשל"צ וקריית גת בעונת 2016, אבל נפצע וגמר את העונה כבר בדצמבר, ומאז לא חזר לשחק כדורסל מקצועני. שנה אחרי הטרייד, נשארו לאורלנדו רק 3 שחקנים ממנו, ווצ'ביץ', אפללו והארקלס, ובסך הכל 4 מתוך ה-12 שהועברו בטרייד נשארו באותה קבוצה לאחר שנה.

אורלנדו השתפרו ל-23 ניצחונות ב-2014, בה אפללו הוביל אותם עם 18.2 נקודות למשחק, ווצ'ביץ' היה עם 14.2 וגם הארקלס היה סביר עם 7.4, והחזיקו בבחירה הרביעית שלהם וה-12 שהם קיבלו מדנבר (הנמוכה בין דנבר והניקס). ארון גורדון נבחר בבחירה הרביעית, ואורלנדו מאוד רצו דווקא את אלפריד פייטון, אותו הסיקסרס בחרו בבחירה ה-10, אז הם העבירו תמורתו את הבחירה ה-12, והחזירו לפילי את הבחירה שהם העבירו לאורלנדו בטרייד שלנו. הסיקסרס גם הרוויחו את השחקן הטוב יותר בדמותו של דריו שאריץ'. עוד מהלך שאורלנדו עשו בקיץ 2014 היה לוותר על אפללו, אולי השחקן הכי טוב שלהם באותו זמן, בתמורה לאוון פורנייה, ועם או בלי קשר, הם השתפרו בעונה הבאה רק ב-2 ניצחונות, ל-25. בצד החיובי, ווצ'ביץ' השתדרג ל-19 ו-11, ובקיץ 2015 מו הארקלס עבר בטרייד לפורטלנד, והשאיר את ווצ'ביץ' כשריד האחרון של הטרייד, לאחר שגם ריצ'רדסון עזב את פילדלפיה ופרש כפי שציינו לעיל. גם בחירת הסיבוב השני שהלייקרס היו צריכים לתת לאורלנדו הלכה לאיבוד, כי היא הייתה מוגנת והלייקרס היו גרועים, אבל עם ווצ'ביץ' והיתר, אורלנדו השתפרו ל-35 ניצחונות בעונת 2016, והייתה תחושה שהנה הם מתחילים להיות שוב רלוונטיים.

זה לא הספיק לפלייאוף, והמג'יק החליטו לוותר על אולדיפו והבחירה ה-11 בדראפט, דומנטאס סבוניס, בתמורה לסרג' איבקה שעבר לטורונטו אחרי חצי עונה, וזרקו בשוק החופשי 72 מיליון על ביסמאק ביומבו באחת ההחלטות התמוהות בתולדות הליגה. השינויים האלה החזירו את המג'יק לתחתית עם 29 ניצחונות ב-2017 ו-25 ניצחונות ב-2018, ובמקביל גם הבחירה האחרונה שעוד נותרה מהטרייד, זו של הלייקרס ב-2017, הייתה מוגנת ולא עברה לאורלנדו, שכן קיבלו שתי בחירות סיבוב שני. באחת מהן הם בחרו את ווסלי איוונדו, שבעונה הכי טובה שלו ב-NBA קלע 5.8 נקודות למשחק, אבל היה טוב בקריית אתא בסוף העונה שעברה עם 15.6 נקודות למשחק שסייעו להם להישאר בליגה. לגבי הבחירה השנייה, היו לאורלנדו 3 בחירות סיבוב שני בדראפט 2018. באחת הם בחרו את ג'ארד ונדרבילט ומיד העבירו אותו לדנבר בתמורה לג'סטין ג'קסון שמעולם לא שיחק ב-NBA, באחת הם בחרו את מלווין פרייזר ששיחק 35 משחקים ב-NBA ומשחק כיום בסין, ואת האחת מהלייקרס הם העבירו לטורונטו כשהחתימו את ה-GM שלהם, ג'ף וולטמן, כנשיא פעילויות הכדורסל של המועדון.

המג'יק אמנם חזרו לפלייאוף ב-2019 ו-2020 עם ווצ'ביץ', והפסידו 4- 1 בסיבוב הראשון בשני המקרים, והם היחידים שיצאו מהטרייד הזה עם שחקן לטווח הארוך, אבל כקבוצה שאיבדה שחקן טופ 5 בליגה, לא קיבלה שום דבר בבחירות דראפט ומצאה את עצמה מחוץ לפלייאוף ב-6 העונות הבאות, אפשר לומר שגם אורלנדו הפסידה בטרייד הזה, גם אם חלק מזה נובע מכך שכמעט כל נכסי הדראפט שהם קיכלו בטרייד בוזבזו על אלפריד פייטון. לצורך ההשוואה, תחשבו על בוסטון ב-2013 שוויתרו על פחות וקיבלו הרבה יותר בטרייד המפורסם עם ברוקלין, וגם אם הוא היה חריג, להוציא אלפריד פייטון ושארית בנכסי דראפט בטרייד בו זה הדבר העיקרי שהם קיבלו על שחקן טופ 5 בליגה זה כישלון.

לסיכום, התחלנו את המסע עם 3 קונטנדריות וקבוצה צעירה עם פוטנציאל ב-2009, הגענו ל-4 קבוצות סיבוב ראשון או שני תקועות ב-2012 שבחרו ללכת על הטרייד הזה, כל אחת מסיבותיה שלה, וכתוצאה מהטרייד, כל אחת מהקבוצות האלה נקלעה לבצורת פלייאוף של 5 עונות (פילדלפיה ודנבר) או 6 (הלייקרס ואורלנדו). מעבר לזה, ההשפעות של הטרייד הזה הובילו גם להיווצרותו של ה"פרוסס", שחקנים שעברו בטרייד הזה הפכו לשחקנים חופשיים שעברו לשתי הקבוצות הגדולות של המערב בסוף העשור הקודם, איגודלה לגולדן סטייט והווארד ליוסטון, וגם לשינוי בגישה של כל אחת מהקבוצות האלה, מה שהוביל לכך שהיום מדובר ב-4 קבוצות צמרת, שכולן היו בפלייאוף בעונה האחרונה וצפויות לכאורה להיות שם שוב גם העונה. אולי דווקא מהטרייד הזה אפשר לראות איך מהלך כושל יכול למשוך אותך אחורה, אבל ב-NBA תוכל לחזור לצמרת אם תבנה בסבלנות ותעשה את המהלכים הנכונים, מה שלא קרה בטרייד הזה וכן קרה לכל אחת מהן בסוף בשנים האחרונות.