ג'ורג' מקגיניס (Mcginnis) היה פאוור פורוורד בשנות ה-70 בתקופה ש-2.03 היה נחשב "גבוה". הוא הציג שילוב נדיר של כוח, מהירות ואתלטיות וזכה לכינוי "Baby Bull" בזכות היכולת "לדרוס" שומרים בדרך לסל.

הוא בעצם היה אחד הפוינט פורוורדים הראשונים שיכל לקלוע 30, לקלוט 14-15, להוביל מתפרצות, ולמסור ברמה גבוהה (6 אס' למשחק בשיאו).

שנות הזוהר שלו החלו ב-ABA שם לקח 2 אליפויות במדי אינדיאנה (72', 73'), כשבאחרונה נבחר ל-MVP של הגמר. ב-72' כשהוא רוקי בן 21, מקגיניס לא היה שחקן מוביל אך היה פקטור חשוב מאד (22 ריבאונדים במשחק מס' 1 בגמר) באליפות היסטורית 4-2 על ניו-יורק נטס וכוכבה הגדול ריק בארי, יחד עם רוג'ר בראון, פרדי לואיס ומל דניאלס. וב-73' זו כבר הייתה הקבוצה "שלו" עם עונת פריצה של 27.6 למשחק ו-4-3 בגמר במשחק חוץ נגד קנטקי קולונלס של ארטיס גילמור (ממוצע של 20 נק לצד 18 ריב), דן איסל, ולואי דמפייר שהיה מלך הסלים של הפלייאוף.

MVP משותף עם ד"ר ג'יי בעונת 74-5', כשהוא מעמיד ממוצעים של 29.8, 14.3, 6.3 ו- 2.6 חטיפות! ובסך הכל נבחר 3 פעמים לאולסטאר ב-ABA.

לנ.ב.א הוא הגיע ככוכב גדול ובעונתו הראשונה בפילדלפיה הוביל את הקבוצה עם 23 למשחק לצד 12 ו-4 אסיסטים וכבר נבחר לאולסטאר וחמישיית העונה, והוביל את פילדלפיה, (יחד עם ד"ר ג'יי כמובן), לגמר 77' בו הפסידו לפורטלנד של וולטון 4-2 אחרי הובלה 2-0. במשחק 6 מקגיניס החטיא עונשין שהיה מביא להארכה, ובעצם הכריע את זהות האלופה.

יש הטוענים ששם החלה מסורת הלוזריות של פילדלפיה אם כי המתנגדים לטענה גורסים שזה היה הבסיס שהוביל לטריידים בהמשך של בובי ג'ונס ומוזס מלון שהובילו לאליפות.  

הטרייד הראשון – מקגיניס לדנבר

אחרי מפח הנפש בגמר, ב-4.10.78, פילדלפיה מחליטה להעביר את מקגיניס לדנבר תמורת בובי ג'ונס – אולסטאר 3 פעמים, שנחשב לשחקן הגנתי וקבוצתי יותר ממקגיניס, ראלף סימפסון (לא סמפסון), ובחירת סיבוב ראשון בדראפט שלבסוף הפכה לשחקן אלמוני בשם מייק אוונס.

בעונתו הראשונה בקבוצה בובי ג'ונס אמנם רשם מספרים יחסית צנועים של 12 נק' לצד 6.6 ריב', ו-2.5 אס'. אך בהגנה היה משמעותי עם 1.3 חטיפות ו 1.2 חסימות, בחירה לחמישיית ההגנה. יותר מכל, ג'ונס התאים לפילדלפיה כמו כפפה ליד ובעונה זו ביסס את הכימיה הקבוצתית שבסופו של דבר תרמה להישגי הקבוצה בעונות הבאות:

את עונת 78-9' פילדלפיה בסיבוב השני של הפלייאוף בו הודחו ע"י הספרס 4-3. פילדלפיה המשיכה ב 79-80' לעונה של 59-23 וגמר. ב -80-81' פילדלפיה שוב הגיעה לגמר, עם עונת שיא של 62-20. ב-83' זכתה פילי באליפות, בתום עונה סדירה של 65-17 וריצת פלייאוף אגדית של 12-1! כולל סוויפ בגמר על הלייקרס.

בובי ג'ונס (אותו בחרתם ב"אם כל הסקרים" כפאוור פורוורד מוביל של פילדלפיה יחד עם בארקלי) הפך לאחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, לשחקן הראשון שזכה בתואר השחקן השישי (שחולק לראשונה), נבחר עוד פעמיים לאולסטאר, והיה אחד מעמודי התווך של המועדון. כמובן שכל אלו הכניסו אותו להיכל התהילה.

ובדנבר?

מקגיניס לכאורה שמר על יציבות עם 22.6 למשחק לצד 11.4 ו 3.7 אס' ואף נבחר לאולסטאר שלישי רצוף ושישי בסך הכל, ואת העונה סיימו במקום השני במידווסט אך בפלייאוף הודחו כבר בסיבוב הראשון 2-1 נגד הלייקרס של ג'באר. למרות המספרים היפים, מקגיניס לא השתלב טוב בקבוצה. הביקורת כלפיו הייתה שהוא אוחז יותר מדי בכדור, מאבד הרבה כדורים ושומר בינוני. המשחק שלו היה זהה לזה של כוכב הקבוצה, דיוויד תומפסון, והשילוב בין השניים לא צלח כפי שהיה בפילדלפיה עם ד"ר ג'יי.

לעיתים, השפעת הטרייד מחלחלת לאיטה ורק אחרי מספר שנים רואים את תוצאותיה. במקרה זה כבר בעונת 79-80 גודל ה"טעות" (של דנבר) התגלה ודנבר סיימה את אחת העונות החלשות של המועדון עם 30-52 כשבאמצע העונה היא החליטה להטריד את מקגיניס תמורת מי שנראה היה כשחקן ממוצע למדי…  

הטרייד השני – מקגיניס לאינדיאנה

במהלך העונה, ב-1.2.80, דנבר שלחה את מקגיניס המאכזב לאינדיאנה.

מקגיניס, שהיה, כזכור, אגדה באינדיאנה ב-ABA, זכה איתה ב-2 אליפויות ו-MVP, רצה לחזור, וההנהלה קיוותה שזה יחזיר את האוהדים ואת הקבוצה לצמרת.

לצערם של הפייסרס התברר שכוכב בן 21 הוא לא אותו כוכב בגיל 29. אחרי הטרייד, מקגיניס שיחק 28 משחקים בלבד בהם קלע 13.2 (ולפחות הוריד 8.5 ריב'), רחוק מאד מהשחקן שקלע 20+ עם 10+ למשחק והביא להם אליפויות.

בפלייאוף אינדיאנה פגשה את פילדלפיה, הקבוצה בה השרשרת הזאת התחילה. הפייסרס הודחה בסיבוב הראשון כשמקגיניס לוקח חלק קטן וקולע מעט.

ב-81 מקגיניס שיחק עונה שלמה אבל קלע רק 13 למשחק, הפייסרס סיימו מחוץ לפלייאוף, ובקיץ 82' הקבוצה החליטה שלא לחדש את החוזה. זה קצת עצוב ששחקן פרנצ'ייז מסיים את דרכו כך במועדון בו כיכב.

הפייסרס נכנסו לשנים קשות, והטרייד הזה נחשב לאחת הטעויות הגדולות בתולדות המועדון, לא רק בגלל שמקגיניס לא היטב לשחק אלא גם בגלל השחקן שעשה את הדרך ההפוכה – מאינדיאנה לדנבר – בחור צנום (87 ק"ג) בשם אלכס אינגליש, שקלע באינדיאנה כ-15 נק' בממוצע.

אלא שכבר בעונה הראשונה שלו עלה אינגליש ל-23.8 למשחק, בין השאר מכיוון שסגנון המשחק היה הרבה יותר מהיר, תלוי מתפרצות ומותאם לכישוריו. אינגליש היה שחקן התקפה קטלני, מסיים מתפרצות אדיר עם מיד ריינג' באחוזים גבוהים.

וזו הייתה רק ההתחלה! אינגליש הפך לאחד השחקנים הטובים בתולדות הנאגטס (בחרתם אותו יחד עם כרמלו לעמדת הסמול פורוורד(, נבחר 8 פעמים לאולסטאר והיה מלך הסלים ב-83' עם 28.4 למשחק. למעשה הוא היה אחד ממובילי הקלעים של הליגה לאורך כל העשור, וזה שקלע הכי הרבה נקודות בכל שנות ה-80 ! (כן, כן!  יותר מג'באר, בירד, מג'יק, מוזס מלון, דומיניק וילקינס, ג'ורג' גרווין, אדריאן דנטלי, דייויד תומפסון, וכל החברים).

למעשה, עד הגעתו של יוקיץ' אינגליש היה הקלע המוביל של המועדון בכל הזמנים. וקבוצתית הוא הוביל את הנאגטס ל-9 עונות רצופות בפלייאוף כולל גמר מערב ב-85 נגד הלייקרס של מג'יק וג'באר בו קלע 30.3 בממוצע, כולל 40 במשחק 2 (21 נקודות ברבע) עד שנפצע באגודל בסוף משחק 4 והחמיץ את משחק 5. למרות זאת, אינגליש לא נכלל ב-75 הגדולים. תומכיו טוענים שאם היה משחק בשוק גדול יותר ובעקבות כך מגיע אולי לגמר NBA אז היו מדברים עליו אחרת.

עד היום הטרייד של אינגליש עבור מקגיניס נחשב לאחת הטעויות הגדולות ביותר בתולדות הפייסרס, שלא רק ויתרה עליו אלא גם צירפה בחירת סיבוב ראשון (קרל ניקס – ממוצע של 3 נק' למשחק ב-2 עונות), באופן המזכיר קצת את הקליפרס ששילמו כדי לשלוח את SGA לאוקלהומה.