ההימור שהחזיר את ניו יורק לפסגה: מבט מחדש על טרייד טאונס-רנדל
יש טריידים שהמשמעות שלהם מתבררת רק אחרי שנים. במקרה הזה, פחות משנתיים הספיקו כדי לשנות כמעט לחלוטין את הדרך שבה מסתכלים עליו.
באוקטובר 2024, רגע לפני פתיחת העונה, ניו יורק ומינסוטה ביצעו עסקה יוצאת דופן בין שתי קבוצות שלא חיפשו להתחיל מחדש. להיפך. מינסוטה הגיעה אחרי עונה של 56 ניצחונות והופעה בגמר המערב, בעוד הניקס כבר ביססו את עצמם מחדש בצמרת המזרח והרגישו שהם הכי קרובים שיש למועמדת אמיתית לאליפות, מעמד שהם לא היו בו שנים ארוכות.
זו לא הייתה עסקה בין קבוצה תחרותית לקבוצה שמוכרת נכסים, אלא מפגש בין שתי תפיסות שונות. ניו יורק בחרה לרכז את הכישרון וללכת על השחקן הטוב ביותר בעסקה. מינסוטה החליטה לפצל חוזה עצום לכמה חלקים שימושיים, להעמיק את הסגל ולייצר לעצמה גמישות גדולה יותר להמשך.
ניו יורק קיבלה את קארל-אנתוני טאונס ואת זכויות הדראפט על ג׳יימס ננאג׳י.
מינסוטה קיבלה את ג׳וליוס רנדל, דונטה דיווינצ׳נזו, קייטה בייטס-דיופ ובחירת סיבוב ראשון של דטרויט, שהפכה בהמשך לג׳ואן ברינגר בבחירה ה-17 בדראפט 2025.
על הנייר, ניו יורק קיבלה את השחקן המוכשר יותר. בפועל, המחיר ששילמה היה מורכב הרבה יותר משמות ומספרים. רנדל היה אחד האנשים שהחזירו את הניקס לרלוונטיות. הוא הגיע למועדון בתקופה אפורה, הוביל אותו בחזרה לפלייאוף והיה שותף מרכזי בבניית הקשיחות והזהות שאפיינו את הקבוצה, החזיר את הצבע ללחיים של אוהדי הניקס.
גם דיווינצ׳נזו לא היה עוד שחקן משלים. בעונתו היחידה בניו יורק הוא קבע שיא מועדון עם 283 שלשות והפך במהירות לאחד משחקני הקהל האהובים, בין היתר בזכות השלשה הענקית שקלע מול פילדלפיה בפלייאוף. מעבר לכך, הוא היה חלק משמעותי מהחיבור של הניקס לווילאנובה. כבר ב-2016 היה דיווינצ׳נזו בסגל שזכה באליפות המכללות לצד ג׳וש הארט, ג׳יילן ברונסון ומיקל ברידג׳ס, אף ששבר בכף רגלו מנע ממנו להשתתף בריצת האליפות. שנתיים לאחר מכן, כשהארט כבר היה ב-NBA, הוא זכה באליפות נוספת לצד ברונסון וברידג׳ס ואף נבחר לשחקן המצטיין של הפיינל פור. בניו יורק התאחד דיווינצ׳נזו תחילה עם ברונסון והארט, והגעתו של ברידג׳ס בקיץ 2024 הייתה אמורה להשלים את חבורת וילאנובה במדיסון סקוור גארדן. אלא שעוד לפני שהארבעה הספיקו לשחק יחד במשחק רשמי, דיווינצ׳נזו הועבר למינסוטה. לכן הפרידה ממנו הייתה קשה לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם בשל החיבור האישי והסיפור המיוחד שהניקס ניסו לבנות סביב חבורת האליפויות בוילאנובה.
אלא שמבחינה מקצועית, הניקס זיהו בעיה. עזיבתו של אייזאה הרטנשטיין וחוסר הוודאות סביב הכשירות של מיטשל רובינסון הותירו אותם ללא פתרון יציב בעמדת הסנטר. רנדל היה יוצר איכותי עם הכדור, אבל השילוב שלו עם ברונסון ועם סנטר שאינו קולע מבחוץ צמצם לעיתים את הריווח וגרם לדריכה שלהם האחד על השני וחוסר אפקטיביות מקסימלית בהתקפה.
טאונס שינה את הגיאומטריה של ההתקפה.
כשהוא משחק בעמדה מספר 5, הסנטר של היריבה נאלץ לצאת עד לקשת. ברגע שהשומר האחרון יוצא מהצבע, נפתחים לברונסון נתיבי חדירה שלא היו קיימים קודם לכן. גם ברידג׳ס, הארט ואנונובי קיבלו יותר מקום לחתוך לסל ולתקוף חילופים. היריבה נאלצה לבחור בין שמירה נמוכה, שמאפשרת לטאונס לצאת לפיק-אנד-פופ, לבין יציאה אגרסיבית לברונסון, שמשאירה את טאונס לקבל את הכדור במצב של ארבעה נגד שלושה (זה הסבר שהביא גם, בין היתר, אליפות לניקס בסופו של דבר מול הספרס).
כבר בעונתו הראשונה, משחק הפיק-אנד-רול של ברונסון וטאונס ייצר לניקס 13.2 נקודות בממוצע למשחק. אבל ההשפעה לא הסתכמה רק בפעולות שבהן אחד מהם סיים את ההתקפה. עצם הנוכחות של טאונס מחוץ לצבע הרחיקה את מגן הטבעת מהסל, מנעה מההגנות לצופף את האמצע והפכה את כל החמישייה למסוכנת יותר.
התוצאות הגיעו מיד. טאונס סיים את עונתו הראשונה בניו יורק עם 24.4 נקודות, 12.8 ריבאונדים ו-42% מחוץ לקשת, נבחר לחמישיית העונה השלישית ועזר לניקס להגיע לגמר המזרח.
עם זאת, העונה הראשונה גם הציגה את נקודות התורפה. טאונס לא היה מגן טבעת ברמה של סנטרים הגנתיים בכירים, והיריבות ניסו לערב אותו פעם אחר פעם בפיק-אנד-רול. כאשר הוא נשאר נמוך, נפתחו זריקות מחצי מרחק; כאשר יצא גבוה, נוצרו שטחים מאחוריו. החזרה של רובינסון אפשרה לניקס להשתמש לעיתים בהרכב גבוה יותר, להעביר את טאונס לעמדה מספר 4 ולהחזיק מאחוריו שומר טבעת טבעי. זו הייתה התאמה חשובה, אך ההדחה מול אינדיאנה בגמר המזרח עדיין השאירה ספק בנוגע לתקרה של הקבוצה.
במינסוטה, השינוי היה עמוק לא פחות. במשך שתי עונות הקבוצה ניסתה לחבר בין טאונס לרודי גובר בהרכב של שני גבוהים. לאחר לא מעט קשיים, החיבור הזה הגיע לשיאו דווקא בעונת 2023/24 והוביל את הוולבס לגמר המערב. ההחלטה לפרק אותו מיד לאחר מכן הייתה הימור משמעותי.
רנדל לא היה תחליף ישיר לטאונס. הוא לא העניק למינסוטה את אותה קליעה מבחוץ, אבל הביא איתו יכולות אחרות שהיו חסרות לה. הוא יכול היה לייצר לעצמו מצב קליעה מהפוסט, לתקוף שחקנים נמוכים לאחר חילוף ולנהל התקפה כפוינט-פורוורד. מול קבוצות שהוציאו את הכדור מהידיים של אנתוני אדוארדס, רנדל סיפק כתובת נוספת שיכלה להתחיל מהלך ולא רק לסיים אותו. הנוכחות שלו גם אפשרה לאדוארדס לעבוד יותר ללא הכדור. רנדל משך שמירה כשהתחיל התקפה מהפוסט או מהמרפק, ואדוארדס יכול היה לנצל את תשומת הלב הזו כדי לחתוך, לקבל חסימה או לתקוף הגנה שכבר יצאה מאיזון.
מנגד, השילוב של רנדל וגובר לא היה נקי מבעיות. רנדל היה יעיל בעיקר עם הכדור ביד ובקרבת הצבע, בעוד גובר פעל כמעט באופן בלעדי באזור הטבעת. מול הגנות שהעזו לעזור משחקנים אחרים, המרווחים הצטמצמו וההתקפה הפכה לעיתים כבדה וצפויה. כדי שהשילוב יעבוד, מינסוטה הייתה זקוקה לכמות גדולה של קליעה ותנועה סביבם.
כאן נכנס דיווינצ׳נזו. הוא היה הרבה יותר מתוספת שולית לעסקה. הקליעה המהירה שלו בקאץ׳-אנד-שוט, התנועה ללא הכדור והיכולת לעלות לזריקה גם לאחר חסימה פיצו על חלק מהקליעה שמינסוטה איבדה עם טאונס. הוא גם הוסיף מוביל כדור משני, אגרסיביות הגנתית ואפשרות לשחק בהרכבים נמוכים ומהירים יותר.
בעונה הראשונה שלאחר הטרייד, מינסוטה סיימה במקום השמיני בליגה בהתקפה ובמקום השישי בהגנה. היא רשמה מאזן 44:25 במשחקים שבהם רנדל שיחק, קצב ניצחונות שהיה שווה למקום השני במערב, והגיעה לגמר האזורי בפעם השנייה ברציפות. רנדל העלה את רמתו בפלייאוף עם 21.7 נקודות, 5.9 ריבאונדים ו-4.9 אסיסטים למשחק ב-50.2% מהשדה.
בשלב הזה, העסקה נראתה מאוזנת מאוד. ניו יורק קיבלה את הכוכב המתאים יותר למבנה שלה, ומינסוטה קיבלה שני שחקני רוטציה בכירים, בחירת דראפט וגמישות כלכלית, מבלי להיעלם מצמרת המערב.
העונה השנייה היא זו שהכריעה את הדיון.
המספרים של טאונס ירדו ל-20.1 נקודות לצד 11.9 ריבאונדים, אך התפקיד שלו הפך רחב ומתוחכם יותר. במהלך הפלייאוף הניקס השתמשו בו הרבה יותר כמנהל משחק מההיי-פוסט. במקום להסתפק בפיק-אנד-פופ, הוא קיבל את הכדור באזור קו העונשין, כשברונסון נע סביבו וחוסם לשחקנים אחרים.
המהלך הזה יצר דילמה שקשה מאוד לפתור. אם היריבה שלחה עזרה לטאונס, הוא מצא שחקן פנוי בחיתוך או בפינה. אם היא שמרה עליו באחד על אחד, הוא ניצל את יתרון הגובה והכוח. ואם השומר של ברונסון סירב לעזוב אותו כשהוא שימש כחוסם, נפתח נתיב מסירה לברידג׳ס, אנונובי או הארט.
בשני הסיבובים הראשונים של פלייאוף 2026 טאונס מסר 6.6 אסיסטים בממוצע, יותר מברונסון, ובפלייאוף כולו רשם 90 אסיסטים – שיא של סנטר בתולדות הניקס בפוסט-סיזן אחד. זו לא הייתה רק ירידה בכמות הזריקות, אלא שינוי באופן שבו הוא השפיע על המשחק.
גם בצד ההגנתי ניו יורק מצאה פתרונות טובים יותר. במקום להשאיר את טאונס פעם אחר פעם בכיסוי נמוך, הניקס יצאו יותר באגרסיביות למוביל הכדור, השתמשו באורך של ברידג׳ס ואנונובי כדי לסגור את המסירה הראשונה ונעזרו ברובינסון כאשר נדרשה נוכחות הגנתית חזקה יותר בצבע. טאונס עדיין לא הפך למגן עילית, אבל הקבוצה הפסיקה לדרוש ממנו לבצע תפקידים שלא התאימו ליתרונות שלו.
ניו יורק סיימה את העונה עם ההתקפה הרביעית וההגנה השביעית בטיבן בליגה, במאזן 53:29. בפלייאוף היא ניצחה 16 מתוך 19 משחקים, גברה 1:4 על סן אנטוניו בגמר וזכתה באליפות הראשונה של המועדון מאז 1973 והשלימה אף דאבל כשזכתה גם בטורניר הגביע בלאס וגאס בתחילת העונה.
ברונסון היה הכוכב הגדול וזכה בצדק ב-MVP של סדרת הגמר, אבל טאונס היה החלק שהעניק לניקס את המבנה שאפשר לכל השאר לעבוד. הוא לא נדרש להיות הקלע המוביל בכל ערב. הוא נדרש לרווח את המגרש, להעניש חילופים, לשלוט בריבאונד ולקבל את ההחלטה הנכונה כאשר ההגנה הוציאה את הכדור מידיו של ברונסון.
במינסוטה, רנדל דווקא שיפר את מספריו בעונתו השנייה ורשם 21.1 נקודות, 6.7 ריבאונדים ו-5 אסיסטים למשחק. אלא שבפלייאוף היעילות שלו ירדה ל-39% מהשדה ול-24.4% מחוץ לקשת. דיווינצ׳נזו קרע את גיד האכילס בסיבוב הראשון, הוולבס איבדו חלק משמעותי מהקליעה ומהאנרגיה של הקו האחורי והודחו בחצי גמר המערב.
כמה שבועות לאחר מכן הגיע הרגע שסגר מבחינת מינסוטה את הפרק המרכזי של הטרייד. רנדל, השם הבכיר שקיבלה תמורת טאונס, נשלח לברוקלין יחד עם הבחירה ה-28 בדראפט. המעבר היה חלק מעסקה רחבה יותר שבמסגרתה מינסוטה צירפה את לאמלו בול, אך רנדל עצמו לא עבר ישירות תמורתו והוולבס נדרשו לצרף אליו בחירת סיבוב ראשון ולהסתפק בירידה לבחירה ה-33.
המהלך הזה היה יותר מעוד שינוי בסגל. הוא סימן שמינסוטה עברה דף. הניסוי של רנדל לצד אדוארדס וגובר הסתיים אחרי שנתיים בתחושת מיצוי (פרשנות שלי) כשהשלישייה הזו לא הביאה את הוולבס לארץ המובטחת, והקבוצה בחרה לבנות מבנה חדש עם מוביל כדור טבעי לצד אדוארדס, אבל אחד עם תקרה עצומה וגיוון בלתי נגמר. רנדל היה עבור הוולבס שחקן משמעותי ושותף להופעה בגמר המערב כשהציג יכולת ברמת אולסטאר, והקדנציה שלו שם, למרות שלא הסתיימה בתארים – תיזכר בעיניי כמוצלחת.
לכן, כשמפרקים כיום את התמורה שקיבלה מינסוטה, נשארים בעיקר דיווינצ׳נזו, שמתאושש מפציעה קשה, ברינגר, שעדיין נמצא בתחילת דרכו, שתי עונות של רנדל והגמישות הכלכלית שהעסקה יצרה. זו לא תמורה שיש לזלזל בה למרות האליפות של הניקס בצד השני, למרות שהיא השאירה את הוולבס כיום בלי הרבה תמורה, אלא הביאה את המועדון שוב לפתיחת חדש עם הצירוף של למאלו בול והמעברים של רנדל וריד (עבר לשארלוט תמורת בול, בין היתר)
לא נכון להגדיר את הטרייד ככישלון של מינסוטה. הוולבס נשארו בצמרת, הגיעו לגמר המערב, קיבלו תרומה מקצועית אמיתית מרנדל ודיווינצ׳נזו והוסיפו נכס צעיר בבחירה ה-17. הם גם הצליחו להימנע ממצב שבו שלושה חוזים עצומים של טאונס, אדוארדס וגובר סוגרים כמעט לחלוטין את האפשרות לשנות את הסגל. אבל אם השאלה היא מי ניצחה בטרייד, נכון להיום התשובה ברורה – ניו יורק קיבלה את השחקן הטוב ביותר, התאימה אותו בצורה מדויקת לכוכב המרכזי שלה והצליחה להפוך את היתרונות שלו לבסיס של התקפת אליפות (דאבל, עם הזכייה בגביע). מינסוטה קיבלה עומק וגמישות, אך לאחר שנתיים כבר המשיכה הלאה מהשחקן המרכזי שהגיע אליה.
הניקס לא ביצעו את העסקה כדי לנצח בדיון על שווי נכסים. הם עשו אותה כדי לזכות באליפות. פחות משנתיים לאחר מכן, הדגל החדש כבר בהכנות לקראת עלייתו לתקרה במדיסון סקוור גארדן.
