נפתח, ברשותכם, עם משהו שאנחנו, גולשי הופס, יכולים להזדהות עמו:

זה באמת טיפשי, לאהוד קבוצה.

אתה משקיע זמן, וכסף, ומשאבים רגשיים, בארגון שלא מכיר אותך בכלל ואם כבר מכיר משהו בך, זה את כרטיס האשראי שלך.

על אחת כמה וכמה, טיפשי לאהוד קבוצה בחו"ל. מילא לאהוד קבוצה ישראלית, זה קרוב לבית, אתה יכול ללכת לאיצטדיון או לאולם ולראות משחקים, יש את החבר'ה ביציע ואם אתה מספיק ותיק תהיה לך קדימות לחידוש המנוי בהרבה כסף תמורת מעט תמורה ואיזה כרטיס מוזל למשחק סוף עונה. את הקרבה הזו אין לך בקבוצה מחו"ל– במקרה הטוב אתה תראה את הקבוצה פעם בחיים, אולי פעמיים.

ואם זה טיפשי, אז מה נגיד על לאהוד קבוצה שגם, איך נאמר – בעדינות – לא מוצלחת כל כך? השמחות מעטות והאכזבות רבות, אתה מקווה בעיקר שלא יעשו בושות ומייחל לאיזו הבלחה של פעם בעשור או שניים, להתרפק על הזכרונות ממנה בכל הכישלונות שעוד יבואו.

ואם כל זה לא מספיק, אז לאהוד קבוצה שלא מעניינת כלב מת כמו האינדיאנה פייסרס.

הטרייד הבא לא השפיע על הליגה, לא קבע אלופה, לא שינה מורשת ולא שינה את המשחק. הוא כן קבע משהו אחד – את האהדה שלי לפייסרס.

הטרייד:

התבצע ב-17.1.2007, אמצע העונה, בין הפייסרס (19:20 עד לאותה נקודה) והווריורס (21:19).

הפייסרס מקבלים: מייק דאנליבי ג'וניור, טרוי מרפי, אייק דיוגו וקית' מקלאוד

גולדן סטייט מקבלים: סטיבן ג'קסון, אל הרינגטון, ג'וש פאוול ושרונאס יאסיקיביצ'יוס

שימו לב שזה לא טרייד קונבנציונלי, במונחים של היום. היום, רוב הטריידים שאנחנו רואים מתחלקים לשלושה סוגים:

1. ראש בראש, חוזה תמורת חוזה (בצירוף בחירות או בלי) – ג'יילן בראון-פול ג'ורג', ג'וש גידי-אלכס קארוסו.
2. סופרסטאר עובר תמורת ערימת שחקנים ובחירות – יאניס עובר למיאמי תמורת חצי קבוצה.
3. טרייד מורכב בין כמה קבוצות, עם שחקן אחד מרכזי, משלימי שכר וקבוצות שמשתתפות וקולטות או מעבירות משכורות או בחירות כדי לאזן את הטרייד.

כאן, יש טרייד מסוג אחר – שתי קבוצות בלבד, בלי בחירות, מחליפות ערימה של שחקנים, ארבעה על ארבעה. זה טרייד גדול מצד אחד, אבל הוא לא מורכב מצד שני, ולא ברור מה כל קבוצה מנסה לעשות. כאילו – ברור מה גולדן סטייט מנסה לעשות פה, שזה להשיג את סטיבן ג'קסון בן ה-27 תמורת כלום, אבל לא ברור למה לפייסרס לקחת את הדיל הזה.

כדי להבין את הטרייד הזה מצד הפייסרס, צריך לחזור אחורה, אבל לא לקיץ הקודם ואפילו לא לעונה הקודמת, אלא לתאריך מדויק מאוד – 19.11.2004, malice in the palace, ארטסט קופץ ליציע (וסטיבן ג'קסון, שעליו עוד נרחיב, מיד אחריו) והפייסרס האלה, שהגיעו לגמר המזרח בעונה הקודמת והיו ה-קנדידטים לצאת מהמזרח בעונת הפרישה של רג'י מילר, נשרפו כמו הפיוזים של ארטסט. ארטסט הושעה לכל העונה, ג'קסון הושעה ל-30 משחקים, ג'וניל הושעה ל-15 משחקים. הפייסרס סיימו במקום השישי במזרח, במאזן 38:44, והודחו בסיבוב השני – מול הפיסטונס כמובן.

ארטסט, מכולם, היה הראשון שעזב את הפייסרס. 16 משחקים לתוך עונת 05/06 הוא ביקש טרייד, ולא שיחק יותר במדי הפייסרס עד שעבר לסקרמנטו בינואר תמורת פז'ה סטויאקוביץ' (על הסמליות בטרייד בין שתי קבוצות ה-what if הבולטות של העשור הזה, בפעם אחרת). הפייסרס גירדו מאזן חצוי בתום אותה עונה והודחו בסיבוב הראשון מול הנטס.

זה כבר לא היה זה. הפייסרס פתחו את העונה הבאה, 06/07, מאותו מקום בינוני בו הפסיקו את הקודמת, עד שהגיע הטרייד המדובר. הטרייד הזה היה הכרזה רשמית מצד המועדון – תם עידן רג'י מילר. עד הטרייד, הפייסרס החמיצו את הפלייאוף בשלוש עונות בלבד בקריירה של מילר – שתי עונותיו הראשונות, ועונת 96/97. הפייסרס תמיד היו תחרותיים, עיקשים, בנו קבוצות טובות וקשוחות והמועדון לא היה תפאורה לבולס ולניקס בשנות ה-90, אלא הצלע השלישית במשולש הצמרת הזה, עם כמה סדרות פלייאוף אפיות ואפילו הגעה אחת לגמר. הפייסרס ההם "מתו" עם הקטטה, אבל גססו למשך כמעט שתי עונות ושתי הופעות פלייאוף רצופות – והטרייד על ג'קסון היה תעודת הפטירה.

בואו, לארי בירד, שהיה GM הפייסרס, אמר על העסקה שהיא "טובה לשני הצדדים". ממתי בירד עושה משהו לטובת היריב שלו? האיש, שאמרו עליו שעל הפרקט יש לו מוסר של כריש בבריכת דגים, עושה פתאום עסקאות "הוגנות", רחמנא ליצלן?

היה ברור שגולדן סטייט קיבלה את השחקן הטוב בטרייד (ג'קסון), וכנראה גם את השני הטוב בטרייד (הרינגטון). הפייסרס סיימו את העונה במאזן 47:35, (28:15 אחרי הטרייד) ולא עלו לפלייאוף.

הצד של גולדן סטייט

אבל לפני שנמשיך עם הפייסרס, פטור בלא כלום אי אפשר וצריך כמה מילים על גולדן סטייט, במיוחד על גולדן סטייט הזו. שחר שרון כתב לפני כמה ימים על איך הטרייד של מונטה אליס לבאקס שינה את הגורל של סטף קרי, את גולדן סטייט ואת הליגה כולה (ואגב, מי שעבר אז לגולדן סטייט היה…סטיבן ג'קסון, כספיח לבוגוט), שחר כתב יפה מדוע מונטה אליס היה אהוב ואהוד על אוהדי גולדן סטייט. היום קשה לזכור, אבל מונטה אליס היה חתיכת שחקן.

את אותה עונה שבה התרחש הטרייד, אליס סיים עם 16.5 נק' למשחק, 4 אס' למשחק וכמעט 2 חטיפות, כשהוא נפיץ ואקספלוסיבי ונראה כמו גרסה מוקדמת של ג'ה מוראנט, וכמו מוראנט – גם הוא זכה בתואר השחקן המשתפר של העונה. אבל הוא היה רק השחקן השני בטיבו בקו האחורי של הווריורס (לימים, מונטה אליס שיחק כמה עונות בפייסרס, שלדעתי סיימו לשלם את המשכורת שלו לפני שתי עונות).

כמה שקשה לזכור היום כמה אליס היה טוב, עוד יותר קשה לזכור כמה טוב היה בארון דייויס. 2-8-20 בנק', אס' וחט' למשחק היו ממוצעיו באותה עונה (בואו ניזכר גם שגולדן סטייט ההיא קלעה 106.5 נק' למשחק, הממוצע השני בטיבו בליגה, לשים קצת בפרופורציות את המספרים של דייויס) וסיים 15 בהצבעות ל-MVP.

את החמישייה, עד הגעתו של ג'קסון, השלימו ג'ייסון ריצ'ארדסון והסנטר הלטבי החביב עם אחוזי העונשין המחרידים אנדריס ביידרינס. בסגל הסתובבו שמות כמו מיקאל פייטרוס הצרפתי, קלנה אוזובקי ומאט בארנס.

החבורה הזו הציגה אחרי הטרייד כדורסל התקפי, מהיר ונהדר, בארון דייויס ניהל את ההצגה ביד רמה והטיס את אליס, ריצ'רדסון, ג'קסון והרינגטון למתפרצות בסגנון דאנטוני על ספידים. הווריורס סיימו את העונה הסדירה במאזן 40:42 (19:23 אחרי הטרייד), שהספיק להם למקום השמיני ולמפגש בסיבוב הראשון מול המאבריקס האימתניים, כולל נוביצקי בעונת MVP.

הסדרה הזו נגמרה באחת הסנסציות הגדולות בתולדות הפלייאוף, אם לא הגדולה שבהן – ואני לא מגזים. 6 פעמים בסך הכל בהיסטוריה, קבוצה מהמקום השמיני הדיחה קבוצה מהמקום הראשון בסדרת פלייאוף. גולדן סטייט הזו הייתה הראשונה שעשתה זאת בעידן הסדרות בנות 7 המשחקים (דנבר ב-94 והניקס ב-99 ניצחו בסדרות של 5 משחקים), ואם בוחנים את יתר המקרים: ממפיס גברה על סן אנטוניו ב-2011, הסיקסרס גברו על הבולס נטולי דרק רוז ב-2012 ומיאמי גברו על הבאקס עם יאניס שליש כשיר ב-2023). לדאלאס לא היה שום תירוץ והיה לה נוביצקי בכושר שיא, אולם בארון דייויס והכינור השני סטיבן ג'קסון, שהיה המוציא לפועל העיקרי למסירותיו של דייויס (22.8 נק' למשחק, ביחד עם 3 חט' למשחק וכמעט 50% מהשלוש, כולל 33 נקודות במשחק 6) גברו על המאבריקס בשישה משחקים (ושלחו את נוביצקי לקיץ של מחשבות שבסופן הולגר גשוודינר והוא פיתחו את הג'אמפ על רגל אחת). הקסם נגמר בסיבוב השני עם הדחה ב-5 משחקים מול יוטה, אבל ניכר שהתגבשה במפרץ חבורה שיכולה לעשות דברים גדולים.

עונה לאחר מכן, הווריורס סיימו במאזן 34-48 (עם ההתקפה הטובה ביותר וההגנה הגרועה ביותר, כדורסל קלאסי של דון נלסון), שלא הספיק להם להופעת פלייאוף בעונה בה המערב היה חזק ושוויוני באופן הזוי (הלייקרס סיימו ראשונים במאזן 25:57, הנאגטס סיימו 8 במאזן 32:50), השלישייה אליס-דייויס-ג'קסון קלעו כל אחד יותר מ-20 נק' למשחק, אבל בקיץ בארון דייויס עבר לקליפרס (אחרי שאלטון ברנד הבטיח שישחק איתו שם, רק כדי לעקור לפילידלפיה) והעסק התפרק בדרך לעונה בתחתית המערב, שבסופה – פרס: המקום ה-7 בדראפט 2009, שם נבחר אחד, סטף קרי.

הצד של הפייסרס

נחזור לפייסרס, שמרגע הטרייד הלכו כאמור מדחי אל דחי וסיימו מחוץ לפלייאוף. בקיץ 2007, עזב גם ריק קרלייל, מי שהחזיק את כל העסק ביחד, וחשוב מכך – מונה ג'ים אובריאן. לאובריאן היו שתי עונות די מוצלחות בסלטיקס בתחילת אותו עשור, כולל הגעה לגמר המזרח עם אנטואן ווקר ופול פירס הצעיר בעונת 01/02. משרת האימון האחרונה שלו לפני הפייסרס הייתה בעונת 04/05 כשהוא הצעיד את פילי בדמדומי עידן אייברסון למאזן 39:43 והפסד בסיבוב הראשון בפלייאוף.

שנות אובריאן הנוראות התחילו, ואיתן שני תהליכים שקורים במקביל – נבנה הבסיס לקבוצה הגדולה הבאה של הפייסרס, זו שווגל אימן ושלא יכלו רק לגלאקטיקוס של ההיט, ואנוכי התעצבתי כאוהד הפייסרס. שם הסתבכתי ברשת, וכבר לא יכולתי להשתחרר. כי מתי נמדדת אהדה? לא כשהכל טוב, והקבוצה רצה, משחקת יפה ומגיעה להישגים ולריצות עמוקות בפלייאוף, אלא דווקא כשקשה, כשאפור, כשטרוי מרפי הסנטר הפותח שלך ומרקיז דניאלס לוקח מדני גריינג'ר הצעיר והמבטיח דקות. בדיעבד היה אור בקצה המנהרה, אבל כמו שתכף תבינו, בזמן אמת היה בלתי אפשרי לראותו.

1. עונת 07/08 – מאזן 46:36, מחוץ לפלייאוף. ג'וניל לא מצליח להישאר בריא ומועזב בטרייד לראפטורס ביחד עם הבחירה ה-41, תמורת טי ג'יי פורד (משלים את סריית הטי.ג'יי הראשון בפייסרס), ראשו נסטרוביץ' ומייסיאו באסטון מיודענו שחזר לסיבוב שני. המצב כל כך רע, שג'ף פוסטר מקבל כמעט 25 דק' לערב (עם כמעט 9 ריב' למשחק!). בדראפט הפייסרס בוחרים בבחירה ה-13 את ברנדון ראש ובבחירה ה-18 את רוי היברט. אייק דיוגו עוזב בקיץ, קית' מקלאוד עזב קיץ לפניו.
2. עונת 08/09 – עוד מאותו הדבר, אבל בדיוק. מאזן 46:36, מחוץ לפלייאוף, אבל לפחות דני גריינג'ר עושה אולסטאר וזוכה בשחקן המשתפר. דאנליבי משחק רק 18 משחקים לפני שנפצע, טרוי מרפי ממקם עצמו כסנטר הפותח של הפייסרס. הפייסרס שוב מקבלים את הבחירה ה-13 ובוחרים בפסיכו T, הלא הוא טיילר הנסברו (באופן מעניין, בסיבוב הראשון נבחרים גם טייריק אוונס, גם ג'ף טיג וגם דארן קוליסון – כולם יפתחו בעמדת הרכז במדי הפייסרס מתישהו בשנים הבאות). בקיץ ג'מאל טינסלי, האחרון מהחמישייה של אותה קטטה, עוזב גם הוא.
3. עונת 09/10 – שיפור לאחור, כלומר מאזן 50:32, כמובן מחוץ לפלייאוף, דאנליבי יורד לעמדת השחקן השישי מהספסל ומרפי עובר לעמדה 4 כדי לפנות מקום להיברט, שממצב עצמו כסנטר הפותח של הפייסרס. הירידה במאזן מתבטאת בעלייה בדראפט, שם הפייסרס זוכים בבחירה ה-10 ולוקחים את הסמול פורוורד המבטיח, פול ג'ורג', ובבחירה ה-40 לוקחים את הסווינגמן לאנס סטיבנסון. גם דארן קוליסון מצטרף בקיץ מניו אורלינס. מרפי עוזב בתום העונה.
4. עונת 10/11 – אחרי 44 משחקים במאזן 27:17, בירד מחליט שמספיק לו מהחרא הזה וג'ים אובריאן מפוטר. במקומו מתמנה עוזרו, פרנק ווגל. זה לא מספיק לפלייאוף אבל כן למאזן חיובי אחרי הפיטורים של 18:20, הפייסרס מסיימים במאזן 45:37. דאנליבי עדיין כאן ואפילו פותח ב-44 משחקים (מתוך 61 שמשחק בכלל), עד שעוזב בקיץ לבאקס. השיפור במאזן הוביל, בהתאם, לקבל מקום נמוך יותר בדראפט, והפייסרס מגרילים את הבחירה ה-15. בערב הדראפט, הפייסרס מסכמים על טרייד עם סן אנטוניו, במסגרתו הפייסרס יבחרו בסמול פורוורד קוואי לאונרד ויעבירו אותו לספרס תמורת ג'ורג' היל (וזו הייתה הפעם היחידה בקריירה בה ג'ורג' היל עבר תמורת בחירת סיבוב ראשון). בנוסף, דייוויד ווסט מגיע כשחקן חופשי מניו אורלינס.

את עונת 11/12 הפייסרס פותחים לראשונה בלי אף שחקן שהיה שותף לטרייד ההוא, עם ווגל על הקווים, ועם החמישייה של היל-סטיבנסון-פול ג'ורג'-ווסט-היברט, זו שתכנע רק למיאמי של לברון-וויד-בוש (ושיין באטייה בסנטר).

הטרייד על סטיבן ג'קסון הוביל לארבע עונות, בהן הפייסרס היו במקום הכי גרוע לקבוצת nba – לא טובים, לא רעים מספיק, עם כדורסל חסר מעוף, חדר הלבשה לא מגובש ובדרך לשום מקום. אבל האהדה שלי, שהתחילה לפני העידן הזה אבל התעצבה באותן ארבע עונות (זרקתי עם מרפי כמות שלשות פסיכית ב-K2), שאפשר להגיד ששרדה את העידן הזה, לא עזבה אותי והמשיכה משם עד עצם היום הזה.