בוסטון זכו ב-11 אליפויות ב-13 העונות של ביל ראסל, אבל גם ב-17 העונות לאחר מכן הם זכו ב-5 אליפויות נוספות, בעידן שבו אף קבוצה לא זכתה בשתי אליפויות רצופות, והגיעו בסך הכל ל-16 אליפויות בטווח של 30 שנה. מצד שני, הווריורס היו מהקבוצות הבולטות ב-30 העונות הראשונות של הליגה, והחזיקו במקום השלישי במספר האליפויות אחרי בוסטון והלייקרס, אבל בתקופה של 45 עונות בין 1978 ל-2012 הם העפילו לפלייאוף רק 6 פעמים ולא הגיעו בכלל לגמר אזורי בתקופה הזאת, לפני שהדור של סטף קרי החזיר אותם למקום השלישי במספר האליפויות. היום נתבונן על טרייד שעיצב חלק משמעותי מהנרטיב של שנות ה-80 עבור שתיהן ועבור הליגה כולה.

מרכז הסיפור שלנו הוא על טרייד בין שתי קבוצות, שיצר את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה ושלח אחרת לשנים ארוכות של חולשה, אבל הוא כולל לפחות קבוצה אחת נוספת, שהפסידה בגדול בטווח הקצר ויצאה מזה טוב בטווח הארוך, ואולי גם אחת שעד היום עדיין מחפשת לחזור למקומות בהם היא הייתה בנקודת הפתיחה של הסיפור. טרייד שהיה בו היגיון עבור שני הצדדים בזמן אמת, אבל צד אחד השיג אליפויות והצד השני יוכל לציין לכל היותר בחירה אחת לאולסטאר, ובסופו של דבר, אחד הטריידים הכי חד-צדדיים בתולדות הליגה במבחן התוצאה.

גולדן סטייט קיבלו את: בחירות 1 ו-13 בדראפט 1980 (ג'ו בארי קארול וריקי בראון).

בוסטון קיבלו את: רוברט פאריש ובחירה 3 בדראפט 1980 (קווין מקהייל).

הסיפור שלנו מתחיל דווקא משוק השחקנים החופשיים של 1979, וכפי שכתב על התקופה עידו גילרי כאן, אז שחקן היה יכול לחתום בקבוצה אחרת, אך הקבוצה החדשה הייתה צריכה לפצות את הקבוצה הקודמת של אותו שחקן, ובדרך כלל התמורה הייתה בחירות דראפט. קווין פורטר, שבעונת 1979 היה הראשון להגיע ל-1,000 אסיסטים בעונה, חתם כשחקן חופשי בוושינגטון, אלופת 1978 וסגנית האלופה של 1979, שהעבירו לדטרויט כפיצוי שתי בחירות, אחת ב-1980 ואחת ב-1982. בנוסף למלך האסיסטים, הפיסטונס איבדו בשוק החופשי גם את מלך החטיפות של הליגה, מ.ל. קאר, שעבר לבוסטון. במקום לקבל בחירות כנהוג, דטרויט העדיפו לקבל מבוסטון את בוב מקאדו כפיצוי, ושילמו על כך ב-2 בחירות נוספות, הבחירה של וושינגטון והבחירה שלהם בדראפט 1980.

דטרויט איבדו שני שחקנים חשובים, והאחראי לטרייד על מקאדו שגרם לאובדן בחירות הדראפט הוא "האדם המכוער ביותר מאז דה-גול" כפי שכינה אותו מנחם, דיק ויטלי, שהיה המאמן שפוטר 12 משחקים לתוך העונה ומאז פרשן של ESPN. לצד פציעות של מקאדו והסנטר האולסטאר בוב לניר, שבמהלך העונה גם הועבר בטרייד למילווקי, הפיסטונס סיימו את העונה במאזן של 16 ניצחונות בלבד, שהיה הכי גרוע בתולדות המועדון עד 2024. זה נשמע כמו מתכון לא רע לטנקינג, ששילב בין ויתור על שחקנים שהובילו את הקבוצה אל מחוץ לפלייאוף בעונה הקודמת, טריידים תוך כדי העונה והרבה הפסדים, אבל בשביל טנקינג צריך בחירת דראפט, ואת זה לא היה לדטרויט.

מדטרויט שניצחו 30 משחקים ב-1979, נעבור לבוסטון שניצחו 29 באותה עונה. בדראפט הם לא בחרו אף שחקן שהיה משמעותי ב-NBA, אם כי בסיבוב הרביעי הם בחרו את ניקוס גאליס שנשאר באירופה, אבל קיבלו את הבחירה השישית מהדראפט הקודם שנשאר עוד עונה במכללות, אחד בשם לארי בירד. חילופי הדורות הושלמו כמעט כשג'ון האבליצ'ק פרש שנה קודם לכן וג'ו ג'ו וויט הועבר בטרייד במהלך עונת 1979, כך ששני זוכי העבר של בוסטון ב-MVP של הגמר כבר לא היו. דייב קאונס נשאר לעונת פרישה ב-1980, אבל גם הוא עשה יותר בעונה הקודמת בה הוא היה האחרון בהיסטוריה שהיה מאמן-שחקן, ובמקומו לתפקיד הזה הגיע המאמן המוערך ביל פיץ'.

לצד מ.ל. קאר וג'רלד הנדרסון שהצטרפו, לארי בירד הוביל את קבוצת חילופי הדורות של בוסטון, שכללה 5 צעירים בגיל 23-24, ובראשם בירד וסדריק מקסוול, את קאר ואריק פרנסטן בגילאי שיא הקריירה ו-5 ותיקים בני 31-33. רשימת הוותיקים כללה את קאונס, ה-MVP של 1973 שזכה ב-2 האליפויות הקודמות של בוסטון, נייט (טייני) ארצ'יבלד שסיים שלישי בהצבעות ל-MVP באותה 1973, והוא עד היום היחיד שסיים כמלך הנקודות והאסיסטים של הליגה באותה עונה, כריס פורד שהיה שוטינג גארד פותח לא רע, דון צ'ייני, שהיה הוותיק בסגל ועוד הספיק לשחק עם ביל ראסל באליפות האחרונה של 1969, וגם פיט מאראביץ' שהצטרף באמצע העונה לעונת הפרישה שלו בה הוא היה די משני.

הסגל של בוסטון באותה עונה כלל 4 שחקנים שנבחרו ל-50 הגדולים של כל הזמנים, אך שניים מהם היו בעונת פרישה, השלישי היה רוקי וגם הרביעי כבר היה אחרי השיא. זה לא מנע מהסלטיקס לשפר את מאזנם ב-32 ניצחונות, שיא NBA דאז, ולסיים במאזן הטוב בליגה של 61- 21. בירד, ארצ'יבלד וקאונס נבחרו לאולסטאר, קאונס נבחר גם לחמישיית ההגנה השנייה, ארצ'יבלד סיים חמישי בהצבעות ל-MVP ובירד סיים רביעי וגם נבחר לחמישיית הרוקיז, לחמישיית העונה של הליגה ולרוקי העונה. עם זאת, בפלייאוף הם הפסידו 4- 1 לפילדלפיה בגמר המזרח, ואחרי שקאונס ומאראביץ' פרשו, הסלטיקס שמחו לגלות שהם ניצחו את יוטה בהטלת המטבע על הבחירה הראשונה בדראפט.

נעבור עכשיו לגולדן סטייט. אלופת 1975 עוד העפילה לגמר המערב בשנה העוקבת ולסיבוב השני בשנה אחריה, אבל אז החלה להחמיץ את הפלייאוף, כך שזו הייתה הזדמנות טובה לבנייה מחדש. בעונת 1980, הווריורס ניצחו 24 משחקים בלבד, הכי מעט מאז 1965, והם האמינו שכמו שבחרו בדראפט אז בריק בארי שהוביל את העידן הבא של הקבוצה, כך יכול לקרות גם 15 שנים מאוחר יותר. שני השחקנים המובילים של הקבוצה היו פרוויס שורט ורוברט פאריש, שעשו את שלהם עם 17 נקודות למשחק כל אחד, אבל הווריורס סיימו במאזן זהה ליוטה במקום האחרון במערב, ועם הבחירה השלישית בדראפט.

בקיצור, אל דראפט 1980 הגיעו בוסטון עם קונטנדרית שזקוקה לסנטר במקום קאונס שפרש ויותר עומק, ועם בחירות 1 ו-13, גולדן סטייט הגיעו עם קבוצה צעירה שזקוקה לכוכב, ואפשר גם לציין את וושינגטון שהביאו בקיץ הקודם רכז בכיר שיעזור להם, אבל 1979 הייתה ההופעה האחרונה שלהם בגמר אזורי עד היום, ואת דטרויט שעשו את הטנקינג שהביא לבוסטון את הבחירה הראשונה, אבל שנה נוספת של טנקינג הביאה להם את אייזאה תומאס. הבחירה המתבקשת עבור בוסטון הייתה הסנטר ג'ו בארי קארול בבחירה הראשונה, שנחשב ללא ספק לגבוה הטוב ביותר באותו דראפט, והווריורס עם הבחירה השלישית היו יכולים להיזכר בכך שבארי נבחר בזמנו בבחירה השנייה של דראפט 1965, אך החמישית בפועל כי היו 3 בחירות טריטוריאליות, בפעם האחרונה שזה התאפשר.

ואז, הגיע הטרייד. ב-9/6/1980, הסלטיקס העבירו לווריורס את שתי הבחירות שהם קיבלו מדטרויט, 1 ו-13, בתמורה לבחירה 3 ורוברט פאריש. הווריורס כנראה החליטו שקארול הוא כוכב העתיד שלהם, ובחרו אותו בבחירה הראשונה, לצד פאוור פורוורד בשם ריקי בראון. מנגד, בוסטון קיבלו גבוה של 17 נקודות למשחק ב-2 העונות הקודמות בדמותו של פאריש, ולצידו בחרו את קווין מקהייל בבחירה השלישית בדראפט. בסיכום הכולל בוסטון קיבלו שני שחקנים היסטוריים שהיו חלק משמעותי בשנים מוצלחות מאוד, ונתנו 2 בחירות שהפכו יחד להרבה פחות מזה, הופעה אחת באולסטאר, לא מעט נקודות למשחק בשנים הטובות, ואולי בעיקר אופי הפוך על הפרקט.

מבין 4 השחקנים המעורבים בטרייד, בראון קלע 5.7 נקודות למשחק בעונת השיא שלו ב-NBA, אבל אולי זכור לישראלים הוותיקים מספיק מעונת 1988, אז הוא החליף במילאנו את קן בארלו שעבר למכבי. בראון כיכב שוב ושוב במשחקים בין הקבוצות עם 33 ו-35 נקודות בבית הגמר, לצד 17 נקודות, 8 ריבאונדים ו-4 חסימות בגמר, ומילאנו השלימו 3 ניצחונות על מכבי, וגם קלע 28 נקודות בחצי הגמר נגד אריס סלוניקי וניקוס גאליס, ולפחות בתחום הזה בחירת הדראפט של הווריורס גברה על בחירה של הסלטיקס, גם אם שנה קודם כאמור. בסך הכל, בראון קלע 19.2 נקודות למשחק בגביע אירופה לאלופות באותה עונה, בה הוא שיחק יחד עם בוב מקאדו שגם לו הייתה חלק בשרשרת הזאת.

במדי הווריורס שיחק בראון בסך הכל שנתיים וחצי, וקריירת ה-NBA שלו הסתכמה בשנתיים וחצי נוספות באטלנטה. לעומתו, קארול דווקא התחיל טוב את הקריירה ונבחר לחמישיית הרוקיז, ובהמשך הפך לקלעי של 20 נקודות למשחק, אבל במקביל הפגין אדישות וחוסר אכפתיות, והווריורס סיימו במקום השביעי והתשיעי במערב ב-4 העונות הראשונות שלו, כשרק בעונה הרביעית שלו הפלייאוף התרחב ל-8 קבוצות בכל אזור. כלומר, קארול לא ראה פלייאוף באותן שנים, ובקיץ 1984 הוא והקבוצה לא הצליחו להגיע להסכמה על החוזה הבא, כך שהוא החליט לשחק במקום אחר. ב-NBA זה היה בעייתי לפני שהשוק החופשי הוסדר לגמרי, אז קארול בחר באירופה, ועשה את מה שבראון עשה 3 שנים אחריו, ועבר למילאנו.

עונה אחת במילאנו, בה קארול הוביל את הקבוצה לאליפות ולזכייה בגביע קוראץ', הספיקה לשני הצדדים והוא חזר לווריורס, שניצלו את העונה הרעה בלעדיו כדי לבחור את כריס מאלין בבחירה מוצלחת הרבה יותר מבחינתם. קארול חזר ל-NBA ושוב קלע 20+ נקודות למשחק ב-2 העונות הבאות, כך שהוא הגיע ל-4 רצופות ב-NBA ו-5 רצופות בסך הכל, ובעונת 1987 הוא גם ניצל את השיפור הקבוצתי עם מאלין, שורט וסליפי פלויד לצידו, ונבחר לאולסטאר בפעם היחידה בקריירה, ואפילו קיבל נקודה אחת בהצבעות ל-MVP. הווריורס העפילו לפלייאוף לאחר 9 שנות בצורת, ניצחו את יוטה 3- 2 כשקארול הצטיין עם 24 נקודות במשחק 5 בחוץ, והפסידו 4- 1 ללייקרס בסיבוב השני.

הווריורס כנראה הופתעו מההצלחה הזאת ומיהרו להעביר את כולם בטריידים ליוסטון. עוד לפני שהעונה התחילה שורט הועבר בתמורה לדייב פייטי, ובדצמבר הם העבירו את קארול ופלויד יחד, בתמורה לראלף סמפסון וסטיב האריס. קארול הפך למחליף של האקים וירד ל-12 נקודות למשחק כשהרוקטס הודחו בסיבוב הראשון של הפלייאוף, ובשנים הבאות עבר בניו-ג'רזי, דנבר ופיניקס והספיק להיות מודח עוד פעמיים בסיבוב הראשון, עד שפרש בקיץ 1991. הווריורס מבחינתם בחרו בשנתיים הבאות את מיץ' ריצ'מונד וטים הארדווי וקיבלו את שלישיית TMC, שהגיעה לאותו שיא כמו עונת השיא של קארול, הפסד 4- 1 בסיבוב השני של הפלייאוף.

את ההיסטוריה של בוסטון, שזכו באליפויות ב-1981, 1984 ו-1986, וגם הפסידו בגמר ב-1985 ו-1987, רבים זוכרים, אבל לא ברור עד כמה מנקודת המבט של פאריש ומקהייל, בהם נתמקד בסקירה הזאת. פאריש השתדרג ל-18.9 נקודות בעונה הראשונה שלהם בבוסטון, נבחר לראשונה לאולסטאר והיה לשחקן השני בחשיבותו בקבוצה בעונה הסדירה, כפי שמעיד המקום השביעי שלו במרוץ ה-MVP, אבל הוא התקשה בפלייאוף, בעיקר נגד פילדלפיה. במקביל, מקהייל סיים רביעי במרוץ לרוקי העונה (קארול סיים חמישי), והיה המחליף של בירד וסדריק מקסוול, שזכה ב-MVP של הגמר באותה שנה, בסדרה שבה מקהייל קלע 4.7 נקודות למשחק בלבד.

עונת 1982 הייתה כנראה עונת השיא של פאריש, שקלע שיא קריירה של 19.9 נקודות, סיים רביעי במרוץ ה-MVP ונבחר לחמישייה השנייה, ובפלייאוף כבר היה טוב יותר מבירד עם 21.3 נקודות, 11.3 ריבאונדים ו-4 חסימות למשחק. מקהייל המשיך להיות המחליף של הפורוורדים, ואפילו פתח בחמישייה ב-33 משחקים בגלל פציעה של בירד והחלטה של המאמן ביל פיץ' להעלות את בירד מהספסל לאחר מכן, ובפלייאוף הוא כבר קלע יותר ממקסוול, אך הסלטיקס הודחו על ידי פילי בגמר המזרח. פאריש ירד ל-19.3 נקודות בעונה הבאה, ובעיקר צנח בפלייאוף ל-14.7 נקודות, ואילו מקהייל עבר את מקסוול בנקודות למשחק בעונה הסדירה ונבחר לחמישיית ההגנה השנייה, אך בפלייאוף צנח מ-14.1 ל-11.1 נקודות למשחק, והפעם בוסטון הודחו בסוויפ על ידי מילווקי בסיבוב השני.

פאריש נשאר הקלעי השני בטיבו של בוסטון גם ב-1984, אבל הפעם מקהייל השלים סופית את הקפיצה, ונבחר לראשונה לאולסטאר, וגם לשחקן השישי של העונה, אולי בהשפעת המאמן החדש קיי סי ג'ונס. לראשונה, מקהייל עקף את מקסוול בכמות הנקודות למשחק גם בפלייאוף, אם כי גם הפעם הייתה לשניהם ירידה משמעותית, ובירד קלע כמעט כמו שניהם יחד (632 לעומת 682) בדרך לאליפות נגד הלייקרס. בעונה העוקבת מקהייל לראשונה עבר את פאריש בכמות הנקודות, ושוב נבחר לשחקן השישי של העונה, אבל לא לאולסטאר כשפאריש כן נבחר, אך הפעם מקהייל קיבל בפלייאוף את המקום בחמישייה סוף סוף והגיב היטב עם 22.1 נקודות למשחק, כולל 26 נקודות ו-10.7 ריבאונדים למשחק בגמר נגד הלייקרס. למרות שהוא הסתיים בהפסד, מקהייל השתלט סופית על המקום בחמישייה.

עונת 1986 הייתה עונת השיא של בוסטון ההיא. מקהייל עלה בחמישייה ועבר את ה-20 נקודות למשחק, מה שסייע לו להיבחר לאולסטאר ולחמישיית ההגנה, ואפילו לקבל טיפה קולות ל-MVP, פאריש נבחר לאולסטאר עונה שישית ברצף, והפעם היה לו מחליף מנוסה בדמות ביל וולטון שזכה בשחקן השישי, וגם בירד זכה ב-MVP שלישי ברצף והקו האחורי של דניס ג'ונסון ודני איינג' היה במיטבו. הסלטיקס ניצחו 67 משחקים, סיימו את הפלייאוף במאזן 15- 3 וזכו באליפות שלישית, כששוב מקהייל קלע יותר מבירד בגמר, הפעם נגד יוסטון, אבל ממוצעים של 24, 9.7 ו-9.5 הספיקו לבירד כדי לקחת בכל זאת את ה-MVP של הגמר.

עונת 1987 הייתה עונת השיא האישית של מקהייל, שקלע 26.1 נקודות עם 9.9 ריבאונדים, סיים רביעי בהצבעות ל-MVP וחמישי בהצבעות לשחקן ההגנה ונבחר לחמישיית העונה וההגנה וכמובן גם לאולסטאר, ואילו פאריש נבחר לאולסטאר שביעי ברצף, והפעם גם זכה בנקודה בודדת במרוץ ה-MVP. הפעם מקהייל ירד קצת ל-21.1 נקודות למשחק בפלייאוף ובוסטון הפסידו ללייקרס 4- 2 בגמר שסימל את תחילת השקיעה מבחינתם. בעונה הבאה מקהייל סבל מפציעה ושיחק פחות, אך עדיין נבחר לאולסטאר ולחמישיית ההגנה, ואילו פאריש נעדר מהאולסטאר לראשונה מאז שעבר לבוסטון. מקהייל הפעם הוביל את בוסטון בגמר המזרח נגד דטרויט, כולל רגע אחד ייחודי במשחק 2 אותו בוסטון ניצחו ב-2 הארכות, משחק בו דווקא פאריש היה הקלעי המוביל, אבל בירד התקשה עם 35.1% מהשדה והפיסטונס ניצחו בסדרה.

עונת 1989 הייתה עונת בעיות הגב של בירד, ששיחק ב-6 משחקים בלבד. בלעדיו, מקהייל ופאריש הובילו את בוסטון עם 22.5 ו-18.6 נקודות למשחק בהתאמה, נבחרו שניהם לאולסטאר, כשמקהייל נבחר גם לחמישיית ההגנה השנייה ופאריש מקבל קולות בודדים ל-MVP, וגם נבחר לחמישייה השלישית בעונה הראשונה שבה היה אותה. עם זאת, במישור הקבוצתי הסלטיקס ניצחו רק 42 משחקים, והפסידו לדטרויט בסוויפ בסיבוב הראשון. גם בעונה הבאה מקהייל ופאריש נבחרו לאולסטאר ומקהייל גם לחמישיית ההגנה השנייה, והפעם הקבוצה ניצחה 52 משחקים עם בירד, אבל אחרי שקלעו שיא פלייאוף של 157 נקודות במשחק 2, הסלטיקס הפסידו את 3 המשחקים הבאים נגד הניקס, ופטריק יואינג שקלע בהם 36 נקודות למשחק, ושוב הודחו בסיבוב הראשון.

בעונת 1991 מקהייל חזר לספסל ולקלוע פחות מ-20 נקודות למשחק, הפעם כמחליף של קווין גאמבל, אבל הוא ופאריש נבחרו לאולסטאר בפעם האחרונה, ומקהייל גם סיים שלישי בהצבעות לשחקן השישי. הסלטיקס השתפרו למאזן של 56 ניצחונות בעזרת רג'י לואיס שהפך לשחקן בכיר, והפעם גם צלחו סיבוב פלייאוף אחד, אבל שוב הפסידו 4- 2 לדטרויט, הפעם בסיבוב השני, כשמקהייל שוב התעלה בפלייאוף ל-20.7 נקודות ופאריש נעדר ממשחק 6 בגלל פציעה. מקהייל ירד בעונה הבאה ב-4.5 נקודות ל-13.9, פאריש ירד פחות ל-14.1, בירד היה פצוע במשך חצי עונה ורוב הפלייאוף של עונת הפרישה שלו, והם הפסידו במשחק 7 של הסיבוב השני נגד קליבלנד.

מקהייל המשיך לעוד עונה אחת אחרונה של 10.7 נקודות למשחק, עם התעלות בפלייאוף ל-19 נקודות למשחק בהדחה נגד שארלוט בסיבוב הראשון, ואילו פאריש קלע 17 למשחק בסדרה הזאת אחרי 12.6 נקודות בעונה הסדירה, אך דווקא פאריש היה זה שהמשיך לשחק כשמקהייל פרש בקיץ 1993. ללא מקהייל, בירד שפרש שנה קודם ורג'י לואיס שמצא את מותו לאחר שהתמוטט באימון, הסלטיקס ניצחו 32 משחקים בלבד והחמיצו את הפלייאוף לראשונה מאז נקודת הפתיחה של הכתבה ב-1979, אז זה גם מקום טוב לסיים, לא לפני שנציין שפאריש המשיך לעוד 2 עונות כמחליף של אלונזו מורנינג בשארלוט והפך לראשון שמשחק 21 עונות כששיחק בשיקגו בעונת הפרישה שלו ב-1997, אז הוא בילה דקות בודדות על הפרקט בעונת האליפות הרביעית שלו.

אם נחזור אל יוני 1980, ואל הנקודה בה התבצע הטרייד, אפשר להבין את הווריורס. הם ויתרו על שחקן מוכח כדי לקפוץ מהבחירה השלישית לראשונה, ועל הנייר היה שם מישהו שהיה יכול להיות הכוכב שהם חיפשו, וגם בדיעבד התברר כאחד השחקנים היותר טובים שלהם באותה תקופה, וכזה שהיה נבחר כנראה בטופ 3 בבחירה מחדש של דראפט 1980 הלא מאוד מרשים. מצד שני, רד אאורבך שוב זיהה נכון את הסיטואציה ואת השחקנים אותם הוא רצה לצרף, והצליח לייצר מהלך שהקפיץ את הדור הבא של בוסטון לפסגה מוקדם יותר ממה שהיה קורה בתרחיש אחר, גם אם קארול היה יכול אולי להצליח יותר במערכת של הסלטיקס. במקרה הזה, תמיד אפשר לשאול עד כמה מדובר בזיהוי של השחקנים הנכונים ועד כמה המערכת של בוסטון שיפרה את מקהייל ופאריש, מה שלא קרה לקארול ובראון בגולדן סטייט, ולכן נסיים במילותיו של פאריש על הטרייד:
"I went from the (penitentiary) to the penthouse in my opinion", או בעברית, "אני עובר מבית כלא לפנטהאוז".