קווין מקהייל

קווין מקהייל היה שליש מה-"BIG 3", הפרונטליין הטוב בתולדות הכדורסל, ששני שלישיו האחרים היו לארי בירד ורוברט פאריש. מקהייל הוא אחד השחקנים האנדרייטד ביותר בתולדות ה-נבא. בארקלי אמר: "הוא הטוב ביותר. הוא הקשה ביותר לשמירה. אני שונא לשחק נגדו – אטרייה עם זרועות של ענק ומרפקים חדים כסכינים".

================================================
יותר אירי ממייקל קולינס ושון פיין
================================================

הנשק הארסי ביותר של קווין מקהייל היה ג´אמפ בניתור אחורנית שהיה בלתי ניתן לעצירה או חסימה. התקווה היחידה של המגן עליו הייתה שהוא, פשוט, יחטיא. הוא היה 10´6 (2.11 מ´) עם מוטת זרועות של 5´7, אבל הוא תמיד האמין שמגזימים בחשיבות אורך הזרוע: "המקום היחיד בעולם בו זרוע ארוכה היא חשובה הוא בשולחן האוכל בפנימייה", הוא אומר בהומור המיוחד שלו. הוא היה רזה לכאורה, אך רזה חזק ביותר עם מרפקים חדים, מיקום מצויין, ואינטליגנציית משחק גבוהה. כיצד הגיע להיות אחד מאגדות הגדולות של הנבא?

הוא נולד ב-1957 במיניאפוליס, שיחק תיכון בעיירה קטנה בתוך "חגורת הקרח" של מינסוטה (וכן שיחק הוקי-קרח עד שהתחיל לצמוח לשמים; "עדיין המשחק האהוב עלי ביותר" הוא אומר עד היום), שיחק באוניברסיטת מינסוטה, והיום הוא המנכ"ל וחצי נשיא של מינסוטה טריילבלייזרס. מיניאפוליס היא עיר מעורבת עם צפון אירופאים (הרבה צאצאי הויקינגס) ואירים. מאחר ואף-פעם לא הייתה "מאפיה שבדית" או "מאפיה נורווגית", המאפיה האירית פרחה שם, והעיר הייתה תמיד מעוז התמיכה (יחד עם ניו-יורק ובוסטון) של ה-IRA באירלנד תחת מנהיגיה מייקל קולינס ושון פיין. לקווין מקהייל פרצוף אירי טיפוסי. הצבע הירוק – אירלנד – תמיד היה צבעו. הוא היה לוחם חריף ולא וותרן, עקשן כמו קולינס ופיין. בתיכון שלו, היבינג-היי, אתה משחק הוקי-קרח או שאתה "יורם" ללא תקנה. אבל קווין היה 1.80 כבר בכתה ט´ ולא הפסיק לצמוח. עד אז היה שחקן הוקי-קרח לא רע, אך "פרשתי בזמן, לפני שאיבדתי את השיניים הקדמיות כמו כל חברי בתיכון". בתיכון הוא פרח, ניבחר ל-"מיסטר בסקטבול" של מינסוטה, והגיע עם בית ספרו "היבינג היי" עד לגמר אליפות התיכוניים של המדינה.

באוניברסיטת מינסוטה (שבחר מתוך 60 הצעות למלגה) הוא המשיך לשפר את משחקו במשבצת 4 כשהוא כמעט אף-פעם לא נמצא רחוק משני מטרים מהסל כשהוא תמיד זוכר מה שאמר לו מאמנו בתיכון: "סל גארבג´ וסל מפליא בניתור עם דאנק שווים אותו דבר – 2 נקודות!". הוא סיים קריירה של 4 שנים שם עם 15.2 נק´ ממוצע עם 8.5 קרשים.

 
=================================================
קריירת נבא נפלאה
=================================================

כאחד משלושת שחקני הפרונט-ליין הטובים בהיסטוריה, הוא הגיע עם הסלטיקס לחמישה גמרים, כשהם אלופים ב-1981, 1984, ו-1986. שיחק ב-7 אול-סטארים, הוביל את הליגה בדיוק קליעה ב-1987 ו-1988 (60.4%). ניבחר לאול-דיפנס טים 6 פעמים, ול-"שחקן ה-6 של הליגה ב-1984. בעונת 1986-1987 הוא ניבחר ל-"חמישיית הליגה". ב-12 עונות משחק הוא הגיע לממוצע של 17.9 נק´ למשחק (ואל תשכחו שלצידו שיחק לארי בירד!) באחוז נפלא של 55.4%. הוא גם היה ריבאונדר טוב (7.3 ריב´ לקריירה), אבל האסיסטים שלו? שלא נדע (1.7 למשחק). לכן דני איינג´ נתן לו את הכינוי BLACK HOLE כי כמו ל-"חור השחור" בשמיים, מה שניכנס אליו אף פעם לא יוצא החוצה!

ב-1980 לסלטיקס הייתה בחירת דראפט ראשונה. אך בטרייד שעשו עוד לפני הדראפט – ועד היום נחשב לאחד הטובים או הגרועים בהיסטוריה – תלוי מאיזה צד אתה מסתכל – רד אורבך נתן את הבחירה הראשונה בדראפט, ועוד בחירת סיבוב ראשון לגולדן-סטייט, עבור רוברט פאריש ובחירת הווריורס שהייתה בחירה שלישית. רד הממזר שם עין על מקהייל וידע שאיש לו ייקח אותו ראשון או שני. למעשה אולי אפילו עשירי לא היו בוחרים אותו, עד כדי כך לא ידוע הוא היה. אוקיי, הוא היה ´אול ביג 10´, אבל מי מסתכל על מין אירי גבוה וגמלוני ממשטחי הקרח העצומים במדינת 10,000 האגמים?

לכן ההפתעה הייתה כה גדולה כשהוא לחם על חוזה גבוה ל-3 שנים "ואם לא, איטליה היא מקום לא רע להופס". זה שיצא מדעתו יותר מכולם היה רד אורבך, מאמנה והבוס הכל יכול של הסלטיקס: "חשבתי שהבאתי הנה איזה קאונטרי-בוי מהקרח של מינסוטה, ותראו מה יש לי עכשיו בידי! מין איש כספים יוקרתי הרוצה לרושש אותנו, הסלטיקס!"?

הוא הכניע את הסלטיקס הגדולה שנתנה לו מה שדרש. הוא היה בפרונט-ליין עם לארי בירד וסדריק "איש התירס" מקסוול. הוא ניבחר לרוקי העונה, והסלטיקס סיימה עם הרקורד הטוב בנבא. בפלייאוף של אותה עונה הסלטיקס פיגרה 3-1 נגד הסיקסרס, וחזרה בגבורה למשחק השישי בפילדלפיה, שקווין ניצח בשניות האחרונות עם חסימה על אנדרו טוני, וריבאונד אדיר ממש לפני הבאזר. הסלטיקס ניצחו את השביעי. בסדרת הגמר הסלטיקס ניצחה את יוסטון בששה משחקים לאליפות ה-14 שלה.

================================================
לא היה חסר הרבה שיהיה ניקסי!
================================================

בשתי העונות הבאות הסלטיקס לא הצליחה להגיע לגמר. בסיום עונת 1982-1983 החוזה של מקהייל ניגמר, והניקס החליטו שהם הולכים עליו בגדול. הם הציעו לו חוזה שהסלטיקס לא יכלו להתחרות איתו, אז הממזר הזה אורבך החליט שהוא הורס את הניקס ע"י שיחתים את שלושת הפרי אייג´נטס של הניקס. אני זוכר את "מלחמת הבנקים" טוב-טוב. יום אחד "מקהייל משחק בניקס", ויום שני "הסלטיקס הורסת את הניקס".

רד אורבך היה אויב חזק ופיקח מדי, והניקס החליטו לוותר על מקהייל, בתנאי שאורבך לא ייגע בפרי אייג´נטס שלהם. הסלטיקס נאלצו לשלם ל-"קאונטרי-בוי" שאורבך חשב פעם שהוא תמים ונאיבי מיליון דולר, שאז הייתה המשכורת השלישית בגובהה בנבא. עכשיו הוא זוכה פעמיים רצופות בתואר "השחקן השישי", ויובי בראון, אולי מומחה הכדורסל מס´ 1 בנבא אומר עליו: מקהייל הוא שחקן ה-LOW-POST הקשה ביותר לשמירה בליגה. זה בגלל הג´אמפ אחורנית שלו, מהירותו הרבה, יכולתו להטעות יריב כאילו הוא עולה לג´אמפ ואז לקלוע ברכות מתחת ידיו של השומר. ומה שעושה ממנו אפילו יותר מסוכן היא העובדה שככל שהמשחק צמוד יותר, אחוז קליעתו עולה!".

בעונה הבאה הסלטיקס ניצחה את בניקס בשבעה משחקים. הייתה לי זאת הפעם הראשונה לחזות בכל משחקי הגמר של אליפות הנבא (הפעם השנייה הייתה כשהניקס הפסידה בשבעה משחקים ליוסטון). ברנרד קינג מהניקס היה בלתי ניתן לעצירה. הסלטיקס ניצחו בגמר את הלייקרס. המשחק החמישי ייזכר בגלל החניקה והזריקה של קורט רמביס לפרקט ע"י מקהייל, פאול שניקה את שני הספסלים לקרב אגרופים חמוד וקל, שאז היה כלום, אבל היום דיוויד סטרן היה מקבל ממנו חרארה. הסלטיקס זכו באליפותם ה-15.

ב-1985 בא מאמן חדש (קייסי ג´ונס) ושחקן חדש – דניס ג´ונסון. סדריק ניפצע ומקהייל עלה בחמישייה. כבר במשחקו הראשון בחמישייה הוא קלע 56 נק´ נגד דטרויט, שיא סלטיקי חדש. השיא החזיק מעמד 9 ימים עד שלארי בירד קלע 60 נגד ההוקס. הסלטיקס הפסידה את סידרת הגמר ללייקרס כשמקהייל מוביל את הסלטיקס עם 26.9 נק´ ו-10.7 ריב´ לסדרה.

=================================================
הסוויט 16
=================================================

הסלטיקס של 1985-1986 שסיימה את העונה עם רקורד של 67-15 עם דני איינג´, דניס ג´ונסון, לארי בירד, קווין מקהייל, ורוברט פאריש נחשבת ע"י רבים לקבוצה הטובה אי-פעם. היא זכתה באליפות ה-16 שלה כשקווין קולע 25.8 נק´ בממוצע בדיוק של 60.4% (עם 83.6% מהפאול) עם 9.9 ריבאונדים. למרות עונתו הנפלאה של מקהייל, בירד אמר עליו בסיום הפלייאוף שהוא אוהב לשחק עם מקהייל "למרות שיש לו רק שלוש מהירויות: לאט. עצור. וחכה רגע". אבל הוא שכח לציין שזאת מהירות הריצה שלו. מהירות זרועותיו מתחת הסל הייתה יחידה במינה. כשמקהייל נשאל איך זה שפתאום הפך כוכב קליעות, הוא ענה: "ציפורים עפות, הדשא צומח, הגלים מתנגשים בחול, ואני קולע נקודות". ואז הוסיף: "אני יודע שאני לא עקבי כמו לארי כי אני כמו לוויתן; רק לפעמים אני צף מהמים!"

דני איינג´ כינה את מקהייל "THE BLACK HOLE" והסביר, "כמו הבלק הול, מה שאתה זורק לשם, אף פעם לא מגיע חזרה", כי מקהייל לא היה ידוע כמחפש אסיסטים. "שהקטנים יתנו אסיסטים, לא אנחנו תחת הסל". באפריל 3, 1988, הוא חילק 10 אסיסטים לראשונה בקריירה, ועשה את הטריפל-דאבל הראשון שלו.

עוד תכונה ידועה של מקהייל הייתה שנאתו להתאמן. לארי בירד אמר עליו פעם ש-"מקהייל מגיע לאימונים באותה חדווה והתלהבות כמו מיס העולם שצריכה לשטוף רצפות". אך עצלותו באימון הפכה למלחמת חורמה על הפארקט. הוא היה אחד הלוחמים הגדולים ביותר תחת הסל, כשלפעמים אני זוכר רוק היוצא מפיו מרוב התלהבות ויצר מלחמה.

=================================================
תחילת הסוף
=================================================

עונת 1988-1989 הייתה הראשונה בא ניפצע לארי בירד בגבו, ועל אף שעדיין הצליח לשחק בנבחרת ה-´דרים-טים´ ב-1989 הייתה עונת הברבור שלו. עונה אח"כ גם מקהייל ניפצע. הגיע מאמן חדש, ג´ימי רוג´רס, וללא בירד הוא הצליח להביא את הסלטיקס לפלייאוף כשרג´י לואיס מנסה למלא את מקום לארי בירד.

לארי "סוחב" את גבו בעונת 1991-1992 כשבקבוצה משחקים לואיס, די בראון,קווין גמבל, בריאן שואו, ושלושת הזקנים בפרונט-ליין. היה זה באותה עונה כשמקהייל סיפר לנו העיתונאים שפאריש ובירד כבר כל כך זקנים שהם לא מעיזים לקנות יותר בננות ירוקות.

במשחק הפלייאוף הראשון נגד שרלוט בעונת 1992-1993, רג´י לואיס נפח נשמתו על הפארקט. היה זה שוק אדיר. מקהייל לקח את כל המעמסה על גבו, קלע 19.6 בממוצע ב-58% דיוק – כולל 30 נק´ עם 10 ריב´ במשחק השני – אך ללא לארי בירד הסלטיקס הפסידה לשרלוט בארבעה משחקים. מקהייל, כדרכו מפתיע ובלתי ניתן לניחוש, ניגש בסוף המשחק לשולחן המזכירות היכן שכמה עיתונאים התאספו לראיינו ואמר: "זהו. אני פורש. ראיתם אותי במשחק האחרון".