קטאר היא מדינה של מדבר, קיצוניות אסלאמית, אל ג'זירה ונפט. שווייץ, לעומת זאת, היא מדינה של שוקולד, הרי אלפים מחודדי פסגות המכוסים שלג, שעונים ובנקים. לכאורה אין ניגוד גדול יותר בין המדבר מחד לבין התיאור המופלא המשתקף בספרה של יוהנה ספירי השוויצרית "היידי בת ההרים" והמספר ש"מתוך הכפר הישן והמקסים מאינפלד, עולה שביל קטן ומתפתל אל תוך ההרים הירוקים והנישאים. שם, במקום שבו האוויר נקי ורענן וריח עשב השדה ממלא את הכל, חיה ילדה קטנה עם סבה, רחוק משאון העולם."
אבל לשווייץ ולקטאר כן יש משהו משותף: הקיבעון לכסף! בעולם הישן שווייץ סימלה את הכסף, הבנקים השוויצרים היו סמל לאמינות מחד ולקביעה שכסף חשוב יותר מכל דבר אחר מאידך. בעולם החדש, והמדיניות והכסף של קטאר, מוכיחים שוב ושוב ושוב את תקפותה של קביעה זו, בעצם רק בלי האמינות.
בכל מקרה, בעשרים השנים האחרונות כשמדברים על כדורגל וקטאר, צריך לפני כל דבר אחר לדבר על השאיפות הפוליטיות של ראשי המדינה שמנסים להשיג השפעה והון פוליטי דרך ספורט בכלל וכדורגל בפרט. הבעיה העקרונית עם זה, כפי שמנסח אותה הסופר הקטארי הנודע עבד אל-עזיז אל-מחמוד בספרו "הפיראט", היא "שהרוח של המפרץ הפרסי נשאה עימה תמיד סיפורים על ספינות טרופות ואוצרות חבויים. במאה התשע-עשרה, הים הזה לא היה מקום של נפט ומגדלים, אלא זירה אכזרית של מאבקי כוח, שודדי ים ואימפריות שנלחמו על שליטה." ולכן אין פלא שבימים אלו אנו רואים מצב בו שליטי קטאר דוגלים באותה מסורת שודדי ים של "הכול מותר" גם ואולי בעיקר בספורט.
ועדיין, כשמגיעים למגרש הכדורגל, אפשר לגלות את המגבלות העיקריות של נבחרת קטאר במילותיו של הסופר הקטארי חמד אל-עבדאללה בספרו "מגדלי הזכוכית" בו הוא מספר ש"סבא שלי נולד באוהל שיער עיזים, ואני נולדתי בבית חולים ממוזג המשקיף על גורדי שחקים שנוגעים בעננים. השינוי הזה, שקרה תוך שני דורות בלבד, השאיר אותנו עשירים בחומר אך מחפשים נואשות אחר הנשמה שלנו." הכדורגל הקטארי חיפש אחרי הישגים ונשמה משך הרבה שנים, אך רק בשנים האחרונות התחיל להגיע להישגים ומונדיאל 2026 היא הפעם הראשונה שהוא העפיל למונדיאל כאלופת אסיה. חדי הזיכרון שבכם זוכרים אמנם שקטאר השתתפה במונדיאל הקודם, אך אז זה היה רק בשל היותה אחת מהמארחות, והיא הודחה כבר אחרי שני משחקים. כדי להגיע ליכולת מצויינת בכדורגל, בסופו של תהליך, צריך תהליך מתמשך של מסורת, מקצועיות ללא קיצורי דרך ונשמה.
אז תשעים וחמש דקות היה ברור שהאמינות והדיוק השוויצרים טובים יותר. תשעים וחמש דקות היה גם ברור לי שלשווייץ אין מספיק דמיון כדי לכבוש עוד שערים (מלבד זה שנכבש בפנדל שלדעתי לא היה ולא נברא) מול 16 שחקנים ששיחקו רק הגנה ושאפשר לומר שסיכנו במשחק הזה פעמיים בלבד את השער השוויצרי.
משונה קצת לומר זאת לאור המשחק בו קטאר עברה במחצית השניה כנראה לא יותר מחמש פעמים את קו האמצע, אך פילוסופיית האימון של המאמן הספרדי של קטאר חולן לופטגי, מבוססת לכאורה על האסכולה הספרדית המודרנית, ומורכבת משני עקרונות יסוד: שליטה מוחלטת בקצב המשחק דרך החזקת כדור (Possession) וחוסן הגנתי קפדני (Defensive Solidity). לא בדקתי את אחזקת הכדור הקטארית, אך לא נראה לי שהיא עברה את העשרים אחוז. גם חוסן הגנתי לא בדיוק היה במשחק הזה, והוא הסתמך בעיקר על חוסנו של השוער הקטארי אבו-נאדה, ועל היכולת השוויצרית להתבלבל עם הרגליים מול השער.
אז בשורות האחרונות קטאר השוו בדקה ה-94, שתי דקות לסיום תוספת הזמן. וזו אולי עדות לכך, שאולי, במטוטלת שבין העולם הישן לעולם החדש, הן מבחינת הכוח, הן מבחינת הכסף, ובטח גם מבחינת חלוקת הנקודות במשחק הספציפי הזה, ייתכן שאנו עדיין נמצאים בנקודת השוויון שבין העולם הישן והחדש, ושעדיין לא ניתן לקבוע סופית הכסף של מי שווה יותר גולים.
