המיתוס

דיוני עיזים מייגעים ממלאים עמודי אינטרנט רבים ומילאו בעבר לא פחות דפי עיתון של כל אוף סיזן ממוצע. יש לא פעם קונצנזוס תקופתי או כזה המבוסס על קבוצות אוהדים והטיעונים די מהר ממחזרים את עצמם. בפועל זה בסופו של דבר עניין מאד סוביקטיבי הגובל באמונה דתית אצל רבים מהמתווכחים. בכל מקרה אותי אישית הדיונים האלה בדרך כלל פחות מעניינים כי בסופו של דבר הבחירה במי הוא השחקן הטוב ביותר בהיסטוריה מאד תלויה בעל מה שמים את הדגש ככה שאין באמת תשובה "נכונה".

אז למה אני חופר בדיון שאני נוטה להתרחק ממנו בדרך כלל? כי כשהבחירה ב-GOAT נראית ממש תלושה לרוב הגדול והם יגידו שאין על מה לדבר והוא בכלל לא בדיון ומצד שני בעיני המאמינים בבחירה היא נראית טבעית וברורה לחלוטין אז זה מתחיל להציק לי. קודם כל צפירת הרגעה, לא לדאוג הפוסט הזה לא יעסוק בדיקמבה מוטומבו. כנראה שאף אחד לא באמת השמיע או ישמיע אי פעם את הטענה שהוא טוב יותר מג'ורדן לברון או קארים. אבל אין כמו קלייקבייט טוב כדי להמחיש את הנקודה שלך. כי השחקן שבמועמדות שלו אני רוצה לדון מזכיר אותו בהרבה מובנים. אני מתכוון לביל ראסל. כן אני מודע לכך שאני עלול לשחוט כאן פרה קדושה אבל אני מקווה שבסיום ההשוואה למושא הכותרת תיראה פחות תלושה.

קהל המצדדים בראסל כגדול בכל הזמנים אינו רחב באופן יחסי אך מאד נאמן. לכן לרוב הקוראים הפוסט הזה יראה מיותר ואולי הוא באמת כזה אבל את אלה המעלים את ראסל לדרגת GOAT קשה לשכנע. הטיעון המרכזי של הראסלונריים הוא שבכדורסל כמו בכל ספורט קבוצתי אחר המטרה היא קודם כל הניצחון וראסל הוא הסמל האולטימטיבי לווינריות, עבודה קשה, חוסר אגו וקבוצתיות בלתי מתפשרת. משחקן שנזרק מקבוצת הכדורסל בתיכון בגלל שלא היו לו היסודות הדרושים לכוכב מכללות ששבר את מחסום הגזע ולקח שתי אליפויות דומיננטיות עם אוניברסיטה זניחה למרות קללות וגידופים ברבים מהמקומות עליהם הגיעו.

משם ויתור על שליש מעונת הרוקי שלו ב-NBA כדי לייצג את הנבחרת האמריקאית באולימפיאדה בסידני ולהביא את הזהב למרות שאף אחד מהטופ של אותו הדראפט לא בחר להצטרף למסע לאוסטרליה. אחרי הניצחון עבור המדינה ראסל הגיע למועדון שעד אז היה די כושל וכבר בעונה הראשונה הביא לו אליפות. הוא ייקח עוד 10 אליפויות בקריירה של 13 שנה הישג חסר תקדים במיוחד כשבאחת משתי העונות בהן לא זכה באליפות הוא נפצע בגמר. בדרך הוא עבר עשרה משחקי שבע כאשר בכולם הוא ניצח.

השחקן ששבר את מחסום הגזע גם ב-NBA  כשהיה לכוכב השחור הראשון אפילו בעיר גזענית כמו בוסטון של אז. ה-MVP  השחור הראשון של הליגה והמאמן השחור הראשון בתולדותיה.

יש יותר ווינר מזה? איך זה לא GOAT?

בואו נבדוק ונראה.

שלב העדויות

רוב חומר הראיות יעסוק מן הסתם במעלליו של ראסל ב-NBA אבל אי אפשר לנתק את הקייס שלו גם ממה שהוא עשה קודם ולפיכך נקדיש לכך מספר שורות קצר. כאתלט מצטיין היו לו את הנתונים להיות שחקן אבל יסודות לקויים כמעט הביאו לנשירה שלו עוד בתיכון. הוא זכה בסופו של דבר להצעת מלגה יחידה מהאוניברסיטה של סן פרנסיסקו הסמוכה למקום מגוריו. לא מכללה מהטופ לפני וגם לא אחרי אבל בשלוש שנים שלו שם בקבוצה הראשונה הוא רשם עונות של 20 נקודות ו-20 ריבאונדים למשחק. בשנתיים האחרונות הקבוצה הפכה למפלצת הגנתית הרבה בזכות היכולת של ראסל לחסום ושלטה במכללות ביד רמה. הדונס זכו בשתי אליפויות בלתי מעורערות כשראסל נבחר לשחקן השנה במכללות ושחקן הטורניר.

לפני קריירת ה-NBA ראסל החליט לנסוע לאולימפיאדה. כאתלט יוצא דופן הוא היה הקופץ לגובה הטוב ביותר במדינה וכנראה היה זוכה במדליה אך מכיוון שהוא היה יכול להתחרות רק בענף אחד הוא בחר בזה הקבוצתי ויחד עם חברו למכללה (ואחר כך לקבוצה גם ב-NBA), קיי סי ג'ונס, הוא היה שותף לזהב האולימפי בסידני. באותם שנים הכדורסל בשאר העולם עוד לא למד את המשחק שהיה בשליטה מוחלטת של האמריקאים. ראסל, ג'ונס וחבורה אלמונית של שחקנים שלא יהיו מקצוענים בהמשך דרסה את הטורניר האולימפי בהפרש ממוצע של 54 נקודות כולל פעמיים את הדוב הרוסי: ב-30 הפרש בשלב השני וב-44 הפרש בגמר.

המשמעות של הנסיעה לאולימפיאדה הייתה שראסל החמיץ את פתיחת העונה ב-NBA מה שמנע ממנו די בודאות את תואר רוקי העונה או בחירה לאחת מחמישיות העונה. המזל שלו היה שרד אורבך שם עליו עין והסלטיקס שלקחו בבחירה הטריטוריאלית את טום היינסון היו נחושים להביא גם אותו לשורותיהם כדי לחזק את ההגנה. ההוקס שבחרו שניים חשקו בסנטר המכהן של הסלטיקס -אד מקאולי שהיה בן העיר סנט לואיס מה שהביא את ראסל לבוסטון. הצעד הזה הפך את הסלטיקס לשושלת החזקה ביותר בתולדות הליגה  ואת הבסיס להצלחות הקבוצה העתידיות.

מה ראסל הביא לשושלת הזו בואו נראה:

עונה סדירה

ממוצעי העונה הסדירה של ביל ראסל לאורך הקריירה.

Season	G	MP/G	FG/G	FGA/G	%FG	FT/G	FTA/G	%FT	REB/G	AST/G	PTS/G
1956-57	48	35.3	5.8	13.5	0.427	3.2	6.4	0.492	19.6	1.8	14.7
1957-58	69	38.3	6.6	15	0.442	3.3	6.4	0.519	22.7	2.9	16.6
1958-59	70	42.6	6.5	14.2	0.457	3.7	6.1	0.598	23	3.2	16.7
1959-60	74	42.5	7.5	16.1	0.467	3.2	5.3	0.612	24	3.7	18.2
1960-61	78	44.3	6.8	16	0.426	3.3	6	0.55	23.9	3.4	16.9
1961-62	76	45.2	7.6	16.6	0.457	3.8	6.3	0.595	23.6	4.5	18.9
1962-63	78	44.9	6.6	15.2	0.432	3.7	6.6	0.555	23.6	4.5	16.8
1963-64	78	44.6	6	13.8	0.433	3	5.5	0.55	24.7	4.7	15
1964-65	78	44.4	5.5	12.6	0.438	3.1	5.5	0.573	24.1	5.3	14.1
1965-66	78	43.4	5	12.1	0.415	2.9	5.2	0.551	22.8	4.8	12.9
1966-67	81	40.7	4.9	10.7	0.454	3.5	5.8	0.61	21	5.8	13.3
1967-68	78	37.9	4.7	11	0.425	3.2	5.9	0.537	18.6	4.6	12.5
1968-69	77	42.7	3.6	8.4	0.433	2.6	5	0.526	19.3	4.9	9.9
Career	963	42.3	5.9	13.4	0.44	3.3	5.8	0.561	22.5	4.3	15.1

הדבר העיקרי שצועק אליך מהדף הוא עמודת הריבאונדים יוצאת דופן אבל מעבר לכך זה אולי מרשים אבל לא החומר שממנו עשויות אגדות. מה קורה בפלייאוף?

פלייאוף

ממוצעי הקריירה של ביל ראסל בפלייאוף.

Season	G	MP/G	FG/G	FGA/G	%FG	FT/G	FTA/G	%FT	REB/G	AST/G	PTS/G
1956-57	10	40.9	5.4	14.8	0.365	3.1	6.1	0.508	24.4	3.2	13.9
1957-58	9	39.4	5.3	14.8	0.361	4.4	7.3	0.606	24.6	2.7	15.1
1958-59	11	45.1	5.9	14.5	0.409	3.7	6.1	0.612	27.7	3.6	15.5
1959-60	13	44	7.2	15.8	0.456	4.1	5.8	0.707	25.8	2.9	18.5
1960-61	10	46.2	7.3	17.1	0.427	4.5	8.6	0.523	29.9	4.8	19.1
1961-62	14	48	8.3	18.1	0.458	5.9	8.1	0.726	26.4	5	22.4
1962-63	13	47.5	7.4	16.3	0.453	5.5	8.4	0.661	25.1	5.1	20.3
1963-64	10	45.1	4.7	13.2	0.356	3.7	6.7	0.552	27.2	4.4	13.1
1964-65	12	46.8	6.6	12.5	0.527	3.3	6.3	0.526	25.2	6.3	16.5
1965-66	17	47.9	7.3	15.4	0.475	4.5	7.2	0.618	25.2	5	19.1
1966-67	9	43.3	3.4	9.6	0.36	3.7	5.8	0.635	22	5.6	10.6
1967-68	19	45.7	5.2	12.7	0.409	4	6.8	0.585	22.8	5.2	14.4
1968-69	18	46.1	4.3	10.1	0.423	2.3	4.5	0.506	20.5	5.4	10.8
career	165	45.4	6.1	14.2	0.43	4	6.7	0.603	24.9	4.7	16.2

קצת שיפור אבל די עוד מאותו הדבר. המקום בו רואים מאיפה נכנס ראסל לדיון ה-GOAT הוא כשמסתכלים על התוצאות הקבוצתיות והאישיות.  כאן מתקבלת תמונה הרבה יותר ורודה:

תארים ופרסים

תארים ופרסים בהם זכה ביל ראסל לאורך הקריירה.
1 – מסמן זכיה, אפס – ללא זכיה.
בחמישיות העונה של הליגה מספר שונה מאפס מסמן את החמישיה אליה נבחר.

Season	championship	MVP	ALL NBA	ALL STAR
1956-57	1	0	0	0
1957-58	0	1	2	1
1958-59	1	0	1	1
1959-60	1	0	2	1
1960-61	1	1	2	1
1961-62	1	1	2	1
1962-63	1	1	1	1
1963-64	1	0	2	1
1964-65	1	1	1	1
1965-66	1	0	2	1
1966-67	0	0	2	1
1967-68	1	0	2	1
1968-69	1	0	0	1
Career	11	5	11	12

11 אליפויות, 5 תארי MVP, לצד 11 בחירות לאחת מחמישיות העונה ו-12 פעמים אול סטאר בקריירה של 13 עונות. זו דומיננטיות שאין לה אח ורע בתולדות הליגה וכנראה גם לא תהיה.

מצד שני המספרים בעיקר ההתקפיים לא בדיוק קופצים מהדף וראסל תמיד היה סמל למשחק הקבוצתי לא להאדרת היחיד. מן הסתם זה יבוא לידי ביטוי בתוצאות הקבוצתיות. אז כדי לראות מה הפך את  בוסטון שלו לקבוצה מנצחת בואו נראה איפה הסלטיקס עמדו ביחס לשאר הליגה באותה תקופה:

סלטיקס – התקפה

המיקום של התקפת הסלטיקס בליגה בכל עונה בקריירה של ראסל

Season	TEAMS	record	PTS/G	%FG	FGA/G	FTA/G	REB/G
1956-57	8	1	1	3	1	5	1
1957-58	8	1	2	3	1	7	2
1958-59	8	1	1	4	1	6	1
1959-60	8	1	1	3	1	8	1
1960-61	8	1	3	8	1	7	1
1961-62	9	1	3	5	1	8	1
1962-63	9	1	3	9	1	8	1
1963-64	9	1	2	9	1	9	1
1964-65	9	1	3	8	1	8	1
1965-66	9	2	7	8	3	8	3
1966-67	10	2	4	5	6	5	3
1967-68	12	3	8	7	7	9	3
1968-69	14	5	10	9	3	11	4

אנחנו רואים שעד שווילט עבר לסיקסרס, הסלטיקס שלטו בליגה ביד רמה מבחינת המאזן (ולרוב גם בהפרש ניכר). אבל למעט השליטה בריבאונד לא ממש ברור איך הם הצליחו להיות קבוצה כל כך טובה כשהם לא מדויקים במיוחד ולא מגיעים הרבה אל הקו. התשובה קשורה לסיבה שאורבך כל כך רצה את ראסל בסלטיקס – ההגנה. כלומר צריך להסתכל גם במה הסלטיקס עשו ליכולת של היריבות שלהן לעשות סלים.

כאן יש לנו קצת בעיה מכיוון שבאותן שנים שמירת הנתונים לא הייתה ממוסדת כמו בימינו ולכן אין נתונים רשמיים על הסך הכולל של היריבות של כל קבוצה בשנים בהן אנחנו ומעוניינים אלא רק את הנתונים הכוללים של הקבוצה עצמה.

למזלנו יש אנשים שמסורים למטרה המקודשת של שימור ותיעוד הנתונים ההיסטורים של הליגה – קוראים להם בסקטבול רפרנס. כאן במיוחד מגיעה מילה טובה לדיק פנדר המנוח שיצר את הבסיס ולמייק לינץ' שהלך וחפר (ועדיין נובר) במרתפים ובארכיונים כדי לקבץ כל פיסת מידע ולהביא לפחות לחלק מהמשחקים של הסלטיקס באותן שנים את הבוקס סקור. זה מאפשר לנו לקבל לפחות תמונה חלקית כפי שמתואר בטבלה מתחת. מה שעשיתי כאן הוא לסכם את הממוצעים מכל המשחקים בהם קיימים נתוני קליעה וריבאונד של היריבות של הסלטיקס. חשוב לציין שלא תמיד מדובר באותם משחקים (למרות שלרוב יש חפיפה) אבל לפחות כדי לקבל תמונה כללית אני חושב שזה יהיה מספק. מה גם שאין לנו אלטרנטיבה…

זה המקום לאתנחתא חופרת לגבי הנתון שנקרא ריבאונד. כל מי שאלרגי לסטטיסטיקה ועדיין איכשהו הגיע לכאן – מומלץ לדלג הלאה. לכולנו ברור שברגע שהכדור נזרק לסל ומוחטא יבוא אחריו ריבאונד לאחת הקבוצות. אבל מה קורה כשהשחקנים נאבקים על הכדור והוא עף החוצה, או סתם כשהוא קופץ מעל הקרש לחוץ? במקרה כזה נרשם ריבאונד לקבוצה שהכדור לזכותה. למה אני חופר על הקטע המייגע הזה? כי עד לעונת 1968/9 ה-NBA היה מכליל גם את הריבאונדים האלה בסטטיסטיקה הקבוצתית. בבוקס-סקור לעומת זאת יש רק את הריבאונדים אותם לקחו השחקנים לכן בנתונים שאני הצגתי מעל הם לא נכללים. כך שכדי הנתונים שהתקבלו יוכלו ל"תקשר" עם הממוצעים העונתיים צריך להוסיף להם את הריבאונדים הקבוצתיים של היריבות. הבעיה שאנחנו יודעים רק כמה ריבאונדים קבוצתיים הסלטיקס לקחו בממוצע למשחק. כאן נאלץ לבצע עוד הנחה כדי לקבל משהו בעל משמעות. נניח שמצבים כאלה של ריבאונד קבוצתי הם סיטואציות של 50-50 כלומר שבממוצע מספר הריבאונדים הקבוצתיים של בוסטון שווה פחות או יותר לזה של היריבות.

נתוני יריבות הסלטיקס

ממוצעי יריבות הסלטיקס בתקופה בה ראסל שיחק.
G-FGA – מספר המשחקים בהם יש תיעוד לסך הזריקות מהשדה.
G-REB – מספר המשחקים בהם יש תיעוד לסך הריבאונדים.
REB/G – ממוצע סך הריבאונדים למשחק של שחקני היריבות.
TREB/G – ממוצע הריבאונדים הקבוצתיים למשחק.
AREB/G – ממוצע משוקלל של סך הריבאונדים כולל ריבאונדים קבוצתיים.

Season	G	G-FGA	FG/G	FGA/G	%FG	G-REB	REB/G	TREB/G	AREB/G	FT/G	FTA/G
1956-57	72	52	35.9	98.3	0.365	45	60.4	5.3	65.7	27.7	37.5
1957-58	72	55	38.9	106.8	0.364	47	64.9	8	72.9	27	35.7
1958-59	72	56	41.4	104	0.398	51	62.1	7.6	69.7	26.3	34.5
1959-60	75	58	45.8	112.9	0.405	58	66.2	8.7	74.9	24.8	33.9
1960-61	79	53	44.9	113.4	0.396	55	71.1	6.9	78	26	35.7
1961-62	80	59	43.7	108.6	0.402	59	66.2	9.4	75.6	24.4	33.5
1962-63	80	60	42.9	103.3	0.415	59	61.3	8.9	70.2	26.7	36.3
1963-64	80	64	39.8	97.5	0.408	62	60.3	7.6	67.9	24.4	34.5
1964-65	80	64	39.3	97.6	0.403	64	61.1	8.2	69.3	25.4	36.4
1965-66	80	69	40.5	100.2	0.404	68	61.4	8.3	69.7	25.8	35.9
1966-67	81	68	42.8	103.7	0.413	68	58.2	8.9	67.1	25.5	35.5
1967-68	82	72	42.9	99.5	0.431	72	56.7	8.6	65.3	26.2	36.3
1968-69	82	74	40.2	98.2	0.409	74	58.3		58.3	24.5	34.9

היה נחמד לעשות דירוג מיקומים כמו שעשינו לנתונים הקבוצתיים של הסלטיקס עצמם אבל כאמור נתונים אלה אינם קיימים ולכן נשווה תחילה לממוצעים של הליגה. ניתן לראות כי בכל הנוגע לזריקות עונשין ועבירות היריבות של הסלטיקס היו לאורך השנים בסביבות הממוצע. ההבדלים הם בעיקר בנקודות ובאחוזי הקליעה.

יריבות הסלטיקס לעומת ממוצעי הליגה

הממוצעים של יריבות הסלטיקס בתקופה בה ראסל שיחק לעומת ממוצעי הליגה באותה תקופה.
ה-L לפני כל נתון מציין את ממוצעי הליגה, ללא L נתוני היריבות של הסלטיקס.

Season	FGA/G	LFGA/G	%FG	%LFG	REB/G	LREB/G	FTA/G	LFTA/G	PTS/G	LPTS/G
1956-57	98.3	94.6	0.365	0.38	65.7	62.4	37.5	36.9	100.2	99.6
1957-58	106.8	101.9	0.364	0.383	72.9	71.7	35.7	38.3	104.4	106.6
1958-59	104	102.3	0.398	0.395	69.7	70	34.5	36.3	109.9	108.2
1959-60	112.9	108.7	0.405	0.41	74.9	73.5	33.9	35.8	116.2	115.3
1960-61	113.4	109.4	0.396	0.415	78	73.3	35.7	37.4	114.1	118.1
1961-62	108.6	107.7	0.402	0.426	75.6	71.4	33.5	37.1	111.8	118.8
1962-63	103.3	101.2	0.415	0.441	70.2	66.7	36.3	35.9	111.6	115.3
1963-64	97.5	99.1	0.408	0.433	67.9	65.9	34.5	35	105.1	111
1964-65	97.6	99.8	0.403	0.426	69.3	67.3	36.4	35.6	104.4	110.6
1965-66	100.2	102.4	0.404	0.433	69.7	68.2	35.9	37	107.8	115.5
1966-67	103.7	103.1	0.413	0.441	67.1	67.3	35.5	36.2	111.3	117.4
1967-68	99.5	100.8	0.431	0.446	65.3	66.6	36.3	37.1	112	116.6
1968-69	98.2	99	0.409	0.441	58.3	56.9	34.9	35	105.4	112.3

כאמור לא נוכל להשוות לנתונים ההגנתיים של שאר הקבוצות אבל נוכל לשחק משחק מחשבתי קטן שיעזור לנו להבין פחות או יותר איפה הסלטיקס היו מבחינה הגנתית באותן שנים. פשוט נכניס את היריבות של הסלטיקס כקבוצה נוספת לליגה ונראה מה המיקום שלהן ביחס לשאר הקבוצות בליגה. כאשר בריבאונדים נשתמש כאן בסך המעודכן עם הריבאונדים הקבוצתיים.

מיקום יריבות הסלטיקס

מיקומי יריבות הסלטיקס ביחס לשאר הליגה בתקופתו של ראסל בהנחה שהם היו קבוצה בפני עצמה.
סימון בכוכבית (*) בדירוג מציין שהסלטיקס עצמם היו הקבוצה האחרונה בליגה באותה קטגוריה.

Season	TEAMS	%FG	TRB/G	PTS/G	FGA/G
1956-57	9	9	2	5	2
1957-58	9	9	4	7	2
1958-59	9	6	4	4	2
1959-60	9	7	3	5	3
1960-61	9	9	2	7	2
1961-62	10	10	2	9	5
1962-63	10	10*	2	7	4
1963-64	10	10*	4	10	6
1964-65	10	10	3	10	6
1965-66	10	10	4	10	8
1966-67	11	10	6	11	6
1967-68	13	10	7	12	8
1968-69	15	15	5	14	9

לא נמשיך הלאה מבלי לסקור את התוצרת של ראסל בעשרת משחקי 7 בהם השתתף וכאמור בכולם ניצחה הקבוצה:

משחקי 7

year	stage	OPP	H/A	score	MIN	PTS	FG	FGA	FT	FTA	TRB	AST
1957	FINALS	STL	H	125-123 (2OT)	54	19	7	17	5	10	32	2
1959	EDF	SYR	H	130-125	46	18	8	23	2	2	32	2
1960	FINALS	STL	H	122-103	47	22	7	15	8	10	35	4
1962	EDF	PHW	H	109-107	48	19	7	14	5	5	22	1
1962	FINALS	LAL	H	110-07 (OT)	53	30	8	18	14	17	40	4
1963	EDF	CIN	H	142-131	48	20	8	14	4	6	24	4
1965	EDF	PHI	H	110-109	48	15	7	16	1	2	29	8
1966	FINALS	LAL	H	95-93	48	25	10	22	5	5	32	1
1968	EDF	PHI	A	100-96	48	12	4	6	4	10	26	5
1969	FINALS	LAL	A	108-106	48	6	2	7	2	4	21	6
average					48.8	18.6	6.8	15.2	5	7.1	29.3	3.7

בסך הכל למעט המאזן יש כאן שדרוג מסוים אבל רובו נובע מעליה בדקו המשחק כשראסל לא יורד מהפרקט במשחקים אלה. מעבר לכך זה די דומה לשאר משחקי הפלייאוף שלו.

שלב הטיעונים

עכשיו שיש בידינו תמונה כללית פחות או יותר על מה ראסל הביא למגרש ועל היכולות של הסלטיקס באותן שנים משני צידי המגרש נוכל לבדוק האם GOAT או לא GOAT. נתחיל בצד הפחות חזק של ראסל – בהתקפה.

הדבר הראשון שזועק לעין בדיוני הגדולה של ראסל הוא הנתון הבינוני להחריד של 15 נקודות למשחק ב-44% מהשדה לאורך קריירה של 13 שנים. וזה לא שהוא היה על מספרים גבוהים בהרבה שנפלו עם דעיכת הקריירה  גם בשיאו הוא מעולם לא קלע יותר מ-19 נקודות למשחק בעונה. מעבר לכך, לא שהיה לו את היכולת לקלוע בסיטונות. בקריירה של 1128 משחקים (עונה סדירה ופלייאוף) השיא שלו זה 37 נקודות בלבד כשהוא חצה את רף 30 הנקודות 20 פעמים בלבד. רק לשם השוואה סם ג'ונס וג'ון הבליצ'ק חבריו לקבוצה חצו את הרף הזה מעל 100 ו-200 פעם בהתאמה. הנמסיס שלו על המגרש ווילט צ'מברליין עשה עונה שלמה מינוס שני משחקים בה חצה את הרף בכל משחק. האחוזים של ראסל גם הם רחוקים מלהעיד לטובתו, אנחנו מדברים כאן על סנטר שעושה את רוב הנקודות שלו מתחת לסל ועדיין זה מרגיש נמוך. אולי זה ענין של התקופה? נשווה את אחוזי הקליעה של ראסל לממוצע בליגה באותן שנים ולאלה של שאר הסנטרים. נראה שבתחילת הקריירה הוא קלע קצת יותר טוב אבל בגדול הקליעה שלו לאורך כל השנים היא די ממוצעת.

יעילות קליעה

הדיוק של ראסל מהשדה לאורך הקריירה בהשוואה לשאר הליגה ולסנטרים.
%LFG – אחוז הקליעה הממוצע בליגה
+FG – היחס בין אחוזי הקליעה של ראסל לשאר הליגה (באחוזים).
%CFG – אחוז הקליעה הממוצע של סנטרים בליגה.
+CFG – היחס בין אחוזי הקליעה של ראסל לסנטרים בליגה (באחוזים).

Season	%FG	%LFG	FG+	%CFG	CFG+
1956-57	0.427	0.38	112	0.403	106
1957-58	0.442	0.383	115	0.401	110
1958-59	0.457	0.395	116	0.402	114
1959-60	0.467	0.409	114	0.418	112
1960-61	0.426	0.415	103	0.427	100
1961-62	0.457	0.426	107	0.456	100
1962-63	0.432	0.441	98	0.462	94
1963-64	0.433	0.433	100	0.456	95
1964-65	0.438	0.426	103	0.446	98
1965-66	0.415	0.433	96	0.449	92
1966-67	0.454	0.441	103	0.465	98
1967-68	0.425	0.446	95	0.47	90
1968-69	0.433	0.441	98	0.455	95
Career	0.44	0.421	105	0.439	100

מצד שני ראינו שהסלטיקס לא היו קבוצת התקפה הסטורית אז אולי עבורם הוא היה משמעותי? בדקתי מה המיקום שלו היה כל שנה בין שחקני הסלטיקס בנקודות למשחק, במספר הזריקות שלקח ובטרושוטינג (יעילות קליעה המשקללת אחוזי קליעה עם העונשין). כמו כן בדקתי איזה חלק מהנקודות של הקבוצה הוא קלע.

דירוגי ראסל בסלטיקס

המיקום של ראסל ביחס לחבריו לקבוצה בקטגוריות הסטטיסטיות החשובות.
בריבאונדים הוא היה ראשון בפער בכל השנים.

Season	PTS/G	PTS/36	FGA/G	FGA/36	%TS	TEAM PTS %
1956-57	4	6	4	8	6	13.9
1957-58	4	6	4	7	4	15.1
1958-59	4	6	4	10	1	14.3
1959-60	4	6	4	9	3	14.6
1960-61	3	6	3	10	5	14.1
1961-62	2	7	2	9	3	15.6
1962-63	3	9	3	10	8	14.1
1963-64	4	8	4	10	4	13.3
1964-65	3	10	4	10	5	12.5
1965-66	4	10	3	10	8	11.4
1966-67	5	11	5	11	5	11.1
1967-68	4	12	4	12	8	10.8
1968-69	7	12	7	12	6	8.9
average	3.9	8.4	3.9	9.8	5.1	13.1

התוצאות לא מחמיאות בעליל. רביעי בערך בנקודות וזריקות 5 בממוצע באפקטיביות יצירת הנקודות ואחוז די נמוך מסך הנקודות הקבוצתי (אלו היו שנים של סקור מאד גבוה). כלומר בורג מאד משני בהתקפה. אבל זה אפילו יותר גרוע – ראסל היה השחקן של הסלטיקס שלא יורד מהמגרש כך שהוא שיחק משמעותית יותר דקות מחבריו לקבוצה – אם ננרמל את זה לתוצרת לדקות משחק ראסל נופל למקום שמיני ועשירי בנקודת וזריקות בהתאמה כשהוא מעולם לא היה בטופ חמש של הסלטיקס.

זה יהיה בעליל חוסר רצינות לנסות להסיק על החשיבות ההתקפית של ראסל רק מתוך הנתונים המספריים שלו. כל אחד יכול לדקלם ובצדק שהסטטיסטיקה לא מספרת את כל הסיפור ואפילו היא אומרת שהיו לו יותר מ-4 אסיסטים למשחק בממוצע לאורך הקריירה. אז כדי לבדוק שאנחנו לא מפספסים משהו חשוב הלכתי לחפור בארכיון. מן הסתם מכיוון שאלו היו שנים פחות זוהרות של הליגה והטלוויזיה הייתה בחיתוליה אז יש הרבה פחות חומר לעבוד איתו. מצד שני יש עדיין מספיק כדי לקבל תמונה די טובה.

איך לומר…מראות קשים שלא עושים טוב לראסל כשחקן התקפה ובתכלס גם לא לתקופה. כדורסל מאד נאיבי ורחוק מלהיות יפה לעין עם אינספור זריקות מידריינג' מקריות – לא מומלץ. ראסל נשאר מאד מוגבל ונטול מהלכים טיפוסים של סנטר. הזריקה היחידה שהייתה לו היא זריקת וו בסיבוב נטולת כל חן שנכנסה באחוזים גרועים. התפקיד שלו בהתקפה העומדת היה אחד משניים. או לקבל את הכדור בפוסט ולהחזיר אותו החוצה לגארדים או לשים חסימה גבוהה עם אופציה לקבל את הכדור ולעשות הנדאוף לשחקן שמגיע מסביב. ככה למעשה הוא צבר את רוב האסיסטים שלו. במשחק המעבר לעומת זאת הוא היה מנצל היטב את המהירות והאתלטיות כדי לקבל כדורים לנקודות קלות מתחת לסל או אפילו לקחת את הכדור לסל בעצמו. הבעיה היא שהוא לרוב היה החלק שמוציא את המתפרצת ולא זה שמסיים אותה (אחד הדברים שהוא היה עושה מעולה – זה להוציא את ההתקפה עם מסירות אאוטלט מהירות אחרי הריבאונד). את עיקר הנקודות שלו היה עושה בריבאונד וסל מה ששם סימן שאלה עוד יותר גדול על אחוזי הקליעה שלו שכן אלו לרוב מגיעים באחוזים גבוהים בהרבה מהממוצע.

אתם מוזמנים להסתכל במה שהוא אולי המשחק האייקוני ביותר של ראסל – הניצחון במשחק השביעי של גמר 1962. המשחק שאוהדיו תמיד מביאים כסימן ליכולת שלו להתעלות במעמדים חשובים. 30 נקודות עם 40 ריבאונדים וניצחון בהארכה על הלייקרס. יש כאן אמנם רק חלקים אבל בערך חצי מהסלים שלו במשחק ומספיק התקפות אחרות. ניתן לראות לא מעט מהדברים שדיברתי עליהם אבל מה שבולט עוד יותר זה עד כמה זו הקבוצה של קוזי ג'ונס והיינסון (שבמשחק הזה היה מסובך עד צוואר עם עבירות) בהתקפה. ברורה גם השליטה שלו בריבאונד והאפקט ההגנתי שעוד נדבר עליו בהמשך. הוא היה קריטי גם בהתקפה במשחק הזה בעיקר בלדייק בזריקות העונשין אבל בסופו של דבר זה היה סם ג'ונס שהביא את הניצחון עם 22 נקודות בחצי השני.

כאן עולה השאלה – איך אם כך הוא מקבל את רוב ההילה האלמותית על השושלת ההיא של הסלטיקס? התשובה קשורה בעיקר לכך שלא היה שחקן אחד של הסלטיקס שהתבלט באופן ברור מעל האחרים. לא מעט מזה קשור גם לשיטה שרד אורבך הריץ בה הכדור עובר מהר בין כולם, וכולם מקבלים הרבה הזדמנויות לזרוק. זה אולי גרם לסלטיקס להיות קבוצת התקפה פחות טובה אבל הפך אותם לקבוצה העמוקה בליגה עם רוטציה שבה שחקני הספסל יכולים להיות אולסטארים בקבוצות אחרות. זה לא שלא הייתה היררכיה. בוב קוזי טום היינסון ואחר כך הונדו הבליצ'ק זרקו יותר מדי אבל הם היו ה"כוכבים" ולשחקן כמו סם ג'ונס לדוגמא שהיה יכול להיות MVP בכל קבוצה אחרת לקח חמש עונות להיכנס לחמישיה.

הרבה אנשים בימינו נוטים להסתכל על השחקנים של הסלטיקס ככאלה שזכו לתהילה בזכות ראסל מה שכמובן נכון אבל מה שיותר נכון הוא בכיוון ההפוך – ראסל זוכה להמון תהילה בזכותם. קוזי, היינסון, שרמן, סם ג'ונס, הבליצ'ק והאוול הם שחקני היכל תהילה בזכות עצמם ללא קשר לראסל. כשמוסיפים אליהם את קיי סי ג'ונס, ראמזי, סאץ' סנדרס, נלסון וזיגפריד בעידן טרום שחקנים חופשיים, מה שאפשר לסלטיקס לשמור על כולם, ומקבלים שושלת שלא תחזור.   

נקבל את זה שראסל שיחק בקבוצת כוכבים אבל אולי זה גורם לו להיראות רע ביחס לשחקני שאר הקבוצות. בואו נסתכל על המיקום היחסי שלו בין שחקני הליגה באותם שנים. כדי לספור רק שחקנים רלבנטים שהיו מספיק על הפרקט נשתמש בקריטריון של בסקטבול רפרנס מאותם שנים שבגדול מסתכל על מספר משחקים. זה אמנם קצת מפספס מספר שחקנים אבל לצרכינו זה יהיה מספק:

דירוגי ראסל בליגה

המיקום של ראסל ביחס לשחקני הליגה בתקופה בה שיחק בקטגוריות הסטטיסטיות החשובות. רק שחקנים ששיחקו מעל הסף שנקבע נספרו.

Season	players	MP/G	PTS/G	PTS/36	REB/G	REB/36	AST/G	AST/36	%TS
1956-57	76	12	16	25	1	1	37	54	28
1957-58	72	4	17	32	1	1	14	31	23
1958-59	72	1	15	45	1	1	11	33	14
1959-60	69	3	17	38	2	2	12	26	13
1960-61	76	2	18	49	2	2	17	40	41
1961-62	66	2	16	33	2	2	11	26	26
1962-63	67	2	17	48	2	1	7	25	52
1963-64	72	3	26	60	1	1	7	20	48
1964-65	70	3	26	61	1	1	5	12	41
1965-66	76	4	35	71	2	1	10	21	63
1966-67	80	6	38	74	3	2	6	16	27
1967-68	99	11	49	90	3	2	10	21	76
1968-69	111	5	71	111	3	3	12	33	78
average	77.4	4.5	27.8	56.7	1.8	1.5	12.2	27.5	40.8

בדומה למה שראינו בהשוואה בתוך הסלטיקס גם כאן בהסתכלות על הנתונים הכלליים התמונה לא כל כך רעה אבל בנרמול לדקות המשחק הרבות של ראסל מתקבל שחקן שתרומתו ההתקפית (למעט בריבאונד) שולית.

טוב הבנו את הרמז, ראסל לא היה עילוי התקפי. אבל ראסל הגיע לבוסטון על הכרטיס של ההגנה והוא מימש את הכרטיס הזה עד תום. ריבאונדר דומיננטי שכמו שהמספרים מראים שלט באופן יוצא דופן על הלוח. שחקן הגנה חכם שידע לשוטט ברחבה, לארוב ולהביא עזרה ברגע הנכון. האיש שלימד את עולם הכדורסל שמותר לקפוץ כדי לחסום ותפס את עולם המכללות ואחר כך את ה-NBA לא מוכנים. זה הביא למספרי חסימות נדירים אבל גם כאלה שלא נספרו בגלל שאז זה עדיין לא נחשב לנתון רשמי. הוא אמנם היה סנטר אבל היה מספיק אתלטי וזריז כדי להתמודד גם מול גארדים ולמעשה היה מסוגל להגביל כל שחקן על המגרש.

קשה לראות את התרומה שלו במספרים האישיים מכיוון שיש לנו רק את הריבאונדים אבל רואים מאד יפה איך הסלטיקס שלו היו קבוצה שממררת את החיים להתקפות היריבות ומחזיקה אותם על אחוזי קליעה נמוכים (אחוזים שברוב השנים היו נמוכים מהקבוצה עם הקליעה החלשה בליגה). ראסל היה שחקן שההגנה שלו למעשה שינתה את המשחק. ה-NBA התחילה לבחור חמישיות הגנה רק בעונה האחרונה שלו בליגה ואין ספק שהוא היה מאכלס את הרשימה מדי שנה. את תואר שחקן ההגנה של העונה התחילו להעניק רק ב-1983 ואם היו מחלקים בתקופתו סביר להניח שגם כמה גביעים כאלו היו לו בארון.

האם ייתכן ששחקן יהיה ה-GOAT רק בזכות היכולת ההגנתית? בסופו של דבר חייבים לשים את הכדור בסל כדי לנצח. במילים אחרות האם הסלטיקס לקחו את כל האליפויות בעיקר בזכות ההגנה שלו כי ראינו כבר שהתקפית הם לא התעלו. האם זה היה מספיק כדי לעשות את ההבדל? כדי לקבל קצת יותר מושג נסתכל על מה עשה את הסלטיקס לקבוצה מנצחת איפה היה היתרון שלהם על היריבות, נסתכל על מספרי הנטו בנתונים הסטטיסטים השונים.

נתוני נטו

נתוני הנטו (ההפרש בין הסלטיקס ליריבות) של הסלטיקס בתקופתו של ראסל בקטגוריות הסטטיסטיות הרלבנטיות.

Season	PTS/G	TRB/G	%FG	FGA/G	FTA/G
1956-57	5.3	9.4	1.3	6.5	0.8-
1957-58	5.5	6.8	1.9	2.5	0.2
1958-59	6.5	11.1	1.2	5.6	1.1
1959-60	8.3	7	0.7	8.4	0.3-
1960-61	5.6	0.1	0.3	6.5	0.2-
1961-62	9.2	2.9	2.3	6.9	0.4
1962-63	7.2	2.3	1.6	7.5	1.6-
1963-64	7.9	4.4	0.3	11.4	3.4-
1964-65	8.4	2.6	0.8	10.5	4.1-
1965-66	4.9	0.3-	1.4	4.1	1.4-
1966-67	8	3.4	3.2	1.4-	1.1
1967-68	4.1	3.7	0.9	2.3	0.1
1968-69	5.6	0.7	3.2	3.1	2.5-
average	6.7	4.2	1.5	5.7	0.9-

הסלטיקס לא הלכו יותר לקו מהיריבות אבל כן זרקו יותר מהשדה וקלעו באחוזים טובים יותר. רק בשביל הפרספקטיבה: 5.7 זריקות בממוצע למשחק ב-40%  שוות ערך ל- 4.6 נקודות למשחק וכאן היו להם שנים עם הפרשים גדולים בהרבה. מבחינת אחוזי קליעה תחשבו שהבדל של 1.5% ממוצע על 100 זריקות (שהיו אז די בסטנדרד) נותן לך שלוש נקודות יותר בממוצע ואנחנו רואים שהיו להם שנים של מעל 2% (4 נקודות) ו-3% (6 נקודות. בהרבה מהשנים היתרון הזה בזריקות נבנה על היתרון בריבאונד אבל הוא לבדו לא מספיק להפרשים בתחילת שנות ה-60. מאיפה הגיעו שאר הזריקות? כאן נוכל רק לשער אבל סביר בהחלט שמדובר בהבדל משמעותי באיבודי הכדור.

זה מביא אותנו לנקודה מאד משמעותית. הסלטיקס היו קבוצת הגנה מעולה לא רק בזכות ראסל, הייתה שם לאורך השנים חבורה שידעה לשחק הגנה. קוזי, היינסון, סם ג'ונס, סאץ' סנדרס, קיי סי ג'ונס, הבליצ'ק היו כולם שחקני הגנה טובים עם ידיים זריזות שמייצרות איבודים כששאר שחקני הרוטציה גם היו צריכים להתיישר עם העקרונות הלא מתפשרים של המנצח על התזמורת – רד אורבך. גם בריבאונד זו לא הייתה רק העבודה של ראסל לבדו. טום היינסון היה רוב הקריירה שחקן של 10 ריבאונדים למשחק ולסלטיקס היו בכל שנה 3-4 שחקנים חוץ מראסל על 5-7 ריבאונדים למשחק. בקיצור גם כאן זו הייתה עבודה קבוצתית.

איך אנחנו יודעים שההגנה של הסלטיקס הייתה עניין קבוצתי ושראסל לבדו לא היה כל ההבדל? כי היה לנו עוד שחקן באותה תקופה שהיה ריבאונדר על זמני וידע לאטום את הסל ולהעיף כדורים שהתקרבו אליו. ווילט צ'מברליין לא היה רק פנומן אתלטי ושחקן התקפה יוצא דופן אלא אחד שהשתמש באותם כישורים בדומה לראסל כדי להוות עוגן הגנתי לקבוצות שלו. למעשה יש לו בממוצע יותר ריבאונדים למשחק מלראסל. נוכל לבדוק עד כמה היכולות האלה באו לידי ביטוי בהגנות של שתי הקבוצות על ידי השוואת השנים המקבילות של השניים (הוצאתי את עונת 1964/65 של ווילט בגלל שהוא עבר באמצע העונה מהווריורס לסיקסרס.):

נתוני הגנה קבוצתית – ראסל מול ווילט

הממוצעים ההגנתיים של הקבוצות של ראסל וצ'מברליין בתקופה המשותפת לשניהם.
הנתונים של ווילט עבור עונת 1964/65 חסרים מכיוון ששיחק בשתי קבוצות שונות.

	%OPP FG		OPP REB/G		OPP NET REB		Team REB %
season	Russell	Wilt	Russell	Wilt	Russell	Wilt	Russell	Wilt
1959-60	0.406	0.421	66.2	66.7	7	5.2	33.6	38.5
1960-61	0.396	0.416	71.1	69.2	0.1	2.4-	33.8	40.7
1961-62	0.402	0.422	66.2	66.3	2.9	1.5-	35.4	40.3
1962-63	0.415	0.454	61.3	62.8	2.3	2.7-	37	40.8
1963-64	0.408	0.414	60.3	55.2	4.4	5.7	38.5	36.4
1964-65	0.403		61.1		2.6		37.8
1965-66	0.404	0.422	61.4	59.6	0.3-	3.2	37	39.3
1966-67	0.413	0.424	58.2	58.2	3.4	4.6	34.2	38.4
1967-68	0.431	0.43	56.7	58.4	3.7	4.3-	30.7	37.9
1968-69	0.409	0.444	58.3	54.8	0.7	3.3	32.7	36.4
average	0.409	0.427	62.1	61.2	2.7	1.2	35.1	38.7

הסלטיקס של ראסל לקחו בקביעות יותר ריבאונדים מהקבוצות של ווילט אבל הן גם לרוב שיחקו יותר מהר. בפועל ניתן לראות כי בנטו של הריבאונדים הסלטיקס מעולם לא היו בנחיתות על הקרשים בעוד שהקבוצות של ווילט לא פעם לא השכילו לנצל את הדומיננטיות שלו. זה נכון במיוחד לאור העבודה שהריבאונדים של ווילט היו חלק גדול יותר מהסך הקבוצתי בהשוואה לראסל. חלק לא מבוטל מזה הוא בגלל הדקות הרבות שווילט שיחק בהשוואה לכל שחקן בהיסטוריה. מצד שני גם בניטרול של ההבדל בדקות ווילט עדיין לוקח אחוז גדול במעט מהסך הקבוצתי.

אם בריבאונדים ההבדל פחות בולט כשאנחנו מסתכלים על אחוזי הקליעה של היריבות ניכר עד כמה ההגנה הקבוצתית של הסלטיקס הייתה אדירה. הקבוצות של ווילט שמרו את היריבות קרוב לממוצע הליגה ולא אחת מתחתיו בעוד שהסלטיקס כמו שראינו הורידו את האחוזים של היריבות מתחת לאלו של כל קבוצות הליגה. זה ההבדל המהותי שאפשר לסלטיקס להיות האימפריה שהיו. זה הרבה מעבר לראסל ואנו רואים ששחקן הגנה דומיננטי ככל שיהיה אינו מספיק בלי קבוצה לידו.

אוקיי, נכון הסלטיקס הייתה קבוצה עמוסת כוכבים אבל זה לא שווילט שיחק בקבוצות גרועות. הן לרוב היו שם ישר אחרי בוסטון או אפילו לפניה כשעבר לסיקסרס. כאן המקום שבו מגיעה הטענה האולטימטיבית של מעריציו לעיזיותו של ראסל. זה לא חוכמה לדעת לנצח בעונה הסדירה צריך לדעת להתעלות גם בפלייאוף. הפלייאוף הוא המקום שבו השחקן שהיה ידוע גם כאיש שלא ידע להפסיד עשה את ההבדל. לעומתו ווילט לטענת רבים הוא "קלוריות ריקות" שחקן שעושה מספרים מפלצתיים אבל לא יכול להביא את הקבוצה להישגים. אם זה לא מספיק אז נציין שבעשר השנים הרלבנטיות הקבוצה של ווילט הודחה 7 פעמים על ידי הסלטיקס של ראסל וניצחה אותם רק פעם אחת שהובילה לאליפות היחידה של ווילט באותה תקופה ושברה את רצף 8 האליפויות של בוסטון.

אחת הטענות המרכזיות היא שראסל עצר את ווילט וזה בהחלט יכול להיות טיעון משמעותי. בואו נבדוק עד כמה. מכיוון שהליגה הייתה אז די קטנה ווילט וראסל נפגשו פעמים רבות במהלך העונה. בסך הכל השניים נפגשו 94 פעמים בעונה הסדירה במשך עשור של יריבות בהם ווילט רשם 30 נקודת למשחק ב-TS של 50% לצד 28 ריבאונדים. ממוצעי הקריירה של ווילט הם 30 נקודות למשחק בTS של 55% לצד 23 ריבאונדים. אם ניקח רק את העשור של היריבות כי לאחריו ווילט היה פחות דומיננטי זה 34.5 נקודות למשחק ו-24 ריבאונדים. אז אפשר אולי לומר שראסל קצת האט אותו אבל ממש לא עצר (מה גם שווילט מנצח את הקרב בריבאונד ביניהם ב-5 כדורים חוזרים למשחק).

מה לגבי הפלייאוף? שם הם נפגשו 49 פעמים בהם ווילט קלע 26 נקודות למשחק בTS של 52% והוסיף 28 ריבאונדים למשחק (שוב 3 יותר מראסל). ממוצעי הקריירה שלו בפלייאוף הם 22.5 נקודות בTS של 52% עם 24.5 ריבאונדים אבל אם נקזז את ארבע השנים אחרי פרישת ראסל זה עולה ל28.5 נקודות לצד 26 ריבאונדים. כלומר מתקבלת תמונה דומה שראסל אולי הקשה על ווילט אבל היה רחוק מלעצור אותו.

הלכנו סחור סחור והגענו שוב לאותו טיעון מנצח של הרגעים הקריטיים של משחק 7. ארבע פעמים ההתמודדויות בין השניים הגיעו למשחק האחרון האפשרי כשבכולם כאמור ניצח ראסל בהפרש כולל של 9 נקודות (2,4,1,2)!! אז מי מביניהם התעלה ומי נמוג?

הפעם הראשונה הייתה בגמר של 1962 כאשר הקבוצות נפגשו בגמר המזרח בזמן שהן שומרות על הביתיות בששת המשחקים הראשונים. ראסל אמנם החזיק את ווילט על 22 נקודות (אם כי במעט זריקות יחסית)  אבל אחרי שהסלטיקס פתחו פער של 92-101 חמש דקות לסיום, ווילט ישר צימק בסל ועבירה ואז ב102-107 לסלטיקס ווילט השווה עם חמש נקודות רצופות כולל 3 מ-3 נדיר עבורו מהקו.  מה ראסל עשה ברגעים אלו? לא הרבה התקפית הוא כן חסם פעמיים ברבע הרביעי ולקח ריבאונדים. מי ניצח את המשחק? סם ג'ונס השקט עם 28 נקודות שרובן במחצית השניה וסל הניצחון שניות לסיום. הוא נעזר ב-9 נקודות של קוזי ברבע המכריע.

הפעם הבאה שהשניים נפגשו בפלייאוף הייתה בעונה שווילט עבר לסיקסרס שוב בגמר המזרח. שוב קיבלנו סדרה בה הקבוצות שומרות על הביתיות  רק שהפעם ווילט שלט עם ממוצעים של 30 נקודות ו-31 ריבאונדים למשחק וזה גם מה שהוא נתן במשחק המכריע. הסלטיקס כבר עלו ל103-110 קצת יותר מדקה לסיום אבל ווילט עם שש נקודות צימק לנקודה הפרש. כאן ראסל פישל בהכנסת הכדור (פגע בכבל שמחזיק את הסל) ונתן לסיקסרס סיכוי לנצח. הסיכוי לא התממש עם אחד הרגעים האייקונים של הליגה כש Havlicek stole the ball. מי סחב את הסלטיקס על הגב במשחק הזה? שוב סם ג'ונס שסיים עם 37 נקודות.

כשהקבוצות נפגשו שוב למשחק שביעי ב-1968 הסיקסרס כבר היו אלופים ועם המאזן הטוב בליגה כשראסל כבר היה שחקן-מאמן. הסיקסרס עלו ליתרון 1-3 בסדרה אבל הסלטיקס השוו והקבוצות נפגשו למשחק מכריע בפילדלפיה. ווילט שבאותם שנים כבר זרק פחות רשם 22 נקודות ו-25 ריבאונדים למשחק אך במשחק המכריע תרם רק 14 כשהוא מחטיא 9 מ-15 זריקות העונשין שלו ולוקח באופן לא ברור רק שתי זריקות במחצית השניה. הוא כן הוריד 34 ריבאונדים וחסם זריקות אבל הפעם ראסל היה זה שנתן את מהלך הקלאץ' עם חסימה (אחת מתוך עשר), ריבאונד ו-1 מ-2 מהקו כדי לתת לסלטיקס יתרון שלוש נקודות מכריע בדקת הסיום. 

המפגש האחרון התקיים שנה מאוחר בגמר 1969 יותר כשווילט כבר בלייקרס ועובר ראסליזציה מוחלטת לתפקיד המגן/ריבאונדר בזמן שההתקפה בידיים של ווסט וביילור. הקבוצות שוב שמרו על הביתיות כל הסדרה רק שהפעם המפגש היה ב-LA. הסלטיקס עלו ליתרון מבטיח של 17 נקודות ברבע האחרון אבל למרות פציעה של ווילט שהשביתה אותו ל-5 הדקות האחרונות הלייקרס התקמבקו עד נקודה הפרש עד שסל של דון נלסון עצר את הסחף והסלטיקס סגרו אליפות 11. מבחינה התקפית ראסל שוב לא ממש היה פקטור עם 6 נקודות בלבד אבל הייתה לו חטיפה חשובה בתוך נסיון הקאמבק של הלייקרס.

נראה שהתמונה די ברורה – ווילט התמודד מול קבוצה ולא מול שחקן אחד שעצר אותו או התעלה כל פעם בקלאץ'. מצד שני זה לא שראסל היה סטטיסט בהצגה.

התמונה הזו די משתחזרת גם בשאר משחקי השבע. ראינו כבר את המשחק האייקוני שלו מגמר 1962 שם היה דומיננטי אבל פחות משמעותי בדקות הסיום למרות ארבע נקודות בהארכה, כשסם ג'ונס עושה 25 מ-27 נקודות במחצית השניה והארכה. היו משחקים שבהם היו לו מהלכי קלאץ' חשובים כמו בגמר של 1957 שם לקח ריבאונד ושם סל משווה ממש לפני תום המועד החוקי כדי לאפשר לראמזי והיינסון להביא אליפות ראשונה בסיום שתי הארכות. או גמר 1966 שם קלע 25 והוסיף 32 ריבאונדים אבל הסלטיקס כמעט שמטו 10 הפרש ב-45 השניות האחרונות. לעומת זאת היו המשחקים הפחות טובים כמו בגמר 1959 כאשר הוא הרבה להחטיא ואפילו לא היה על המגרש בדקות האחרונות בגלל שיצא בשש עבירות מה שהשאיר את הבמה לקוזי לעשות את הנקודות בקלאץ'.או הגמר של 1963 שם סם ג'ונס התפוצץ ל-47 נקודות כשהוא נעזר בעיקר ב-31 של היינסון ו-21 עם 16 אסיסטים של קוזי.

אם לסכם, ראסל היה העוגן ההגנתי של סופר קבוצה אבל ארון התארים שלה לא היה מתמלא לולא היו לצידו אסופה של כוכבים לאורך כל התקופה. למעשה אם צריך לתת קרדיט מרכזי למישהו בכל הסיפור הזה הוא למי שבנה את הקבוצה הזו וסגנון המשחק שלה. רד אורבך היה זה שדאג שלא יהיה אחד מעל השאר וכולם ישחקו למען המטרה של ניצחון הקבוצה. הוא מי שהלך בניגוד לתבניות של אותו הזמן והביא את ראסל. הוא הנחיל סגנון משחק מהיר שאחר כך כל הליגה חיקתה. הוא לא חשש לשלב שחקן שחורים בחמישיה בזמן שעוד הייתה מכסה לא כתובה למספר השחקנים השחורים שקבוצה הייתה מעלה לפרקט. האיש והסיגר כמובן לא היה יכול לעשות כלום בלי השחקנים שלו אבל לדעתי הוא האיש שרשום יותר מכל על השושלת הארוכה בתולדות הליגה.

מעבר לכך אני אלך יותר רחוק למשחק בנדמה לי שאנחנו מאד אוהבים לשחק. אם ווילט היה במקום ראסל בסלטיקס הם היו קבוצה בלתי עצירה לחלוטין, כי הם לא היו מאבדים הרבה בהגנה אבל הם היו הופכים גם לקבוצת התקפה הטובה בליגה. אני לא יודע להגיד אם זה היה נגמר ביותר או פחות גביעים בארון. אבל אני מרגיש בטוח מספיק להגיד שקבוצה כזו הייתה זוכה גם היא ברוב האליפויות באותה תקופה. אני יודע שיש רבים שיגידו אבל ראסל היה השחקן הכי קבוצתי שיש לעומת ווילט שהיה עסוק בעיקר בעצמו. לכל אלה אני מזכיר את החצי השני של הקריירה של ווילט בו הוא וויתר על הרבה מאד זריקות ואף לשחקן שיותר מחפש את חבריו לקבוצה. ווילט היה מאד שונה מראסל אבל בהיבט הזה אני בטוח שמה שאלכס האנום הצליח לעשות בסיקסרס רד אורבך היה מוצא דרך לעשות בסלטיקס.

גזר הדין

ראסל בקלות יכול להיחשב שחקן ההגנה הגדול בכל הזמנים. שחקן ששינה את איך ששומרים על הטבעת וכתוצאה מכך את המשחק כולו. מנהיג מלידה ולוחם ללא פשרות שלא נכנע למחסומים תרבותיים בשום שלב. הוא זכה להערכה עצומה גם מחבריו לקבוצה וגם מיריביו והיווה מודל למקצוענות גם בתקופה שהענף היה עדיין יחסית חובבני.

מצד שני ראסל היה שחקן מאד מוגבל התקפית שלא יכולת להסתמך עליו שיביא לך נקודות ברגעים הקריטים. הוא נהנה מאסופת כשרון עצומה לידו לאורך כל הקריירה ולא פחות חשוב מהמשכיות של הכשרון הנ"ל. זה הוביל אמנם לרצף תארים שלא יחזור על עצמו אבל קשה לדמיין את ראסל סוחב על הגב קבוצה דלילה יותר בכשרון להצלחה דומה.

שחקן הגנה היסטורי? בהחלט. מודל להערצה וחיקוי? ללא ספק. הגדול בכל הזמנים? מה אתה אומר דיקמבה?