אם ישאלו אותי מי הגיבור הספורטיבי של הילדות שלי, אני לא אחשוב פעמיים. לא ג'ורדן, לא קובי, לא אפילו עודד קטש (למרות שטחנתי מלא דגני בוקר בגלל האריזה). הגיבור שלי היה ליאור אקרמן — והוא בכלל לא היה בהכרח אתלט, אלא מאמן, שליווה את הקבוצת כדורסל בה שיחקתי בכיתות ה’ עד ז’. בנוער של הפועל חולון, אך לא שיחקנו באולם הפחים אלא במתנ״ס פיס בקרית בן גוריון בחולון.

התחלתי לשחק כדורסל עוד מהגן כשהגעתי עד לקצה שלו למגרש הכדורסל לראשונה שם היה חוג כדורסל, ומהר מאוד התאהבתי במשחק. לאחר ג׳ודו, יוגה, שחיה, ושח-מט הבנתי שזה דווקא מה שאני אוהב. בהמשך השנים עברתי את הכביש למתנ״ס החדש שבדיוק נפתח ממול שם היו אימוני כדורסל מקצועיים יותר של הקבוצה של העיר – הפועל חולון. מכיתה ב׳ עד ד׳ התאמנתי שם אך אלו לא היו מסגרות תחרותיות ויותר כמו רק אימונים רגילים.

אך פתאום קצת לאחר שהתחלתי את כיתה ה׳ המאמן שאל אותי אם אני מעוניין להירשם לליגה. עוד לא כל כך ידעתי אז הוא הציע שאלך להיבחן ושם אוכל להחליט במידה ואעבור. כשהגעתי לקבוצה, זה היה אחרי כמה חודשים שהיא כבר התאמנה. אני אגב, ילד מחונן שחוץ מהילדים מהכיתת מחוננים נחשב ל״חנון״ שזה גזר דין ״מצורע״ בעולמם של הילדים.

ואז פגשתי בליאור, שיער כמו אלי אוחנה וזקן תיש שראיתי לראשונה בחיי. הוא בהתחלה בחן אותי בדברים בסיסיים כמו צעד וחצי, כדרור, זריקה ולאחר מכן קיבל אותי לשיחה. הוא רצה לוודא שאני מוכן להתחייב. לא רק לבוא לאימונים — אלא להתחייב לעצמי, לחברים שלי, לדרך. בפעם הראשונה בחיים הבנתי מה ההבדל בין "חוג" ל"קבוצה".

והייתה דרך.
הדרך הארוכה.
הדרך של ליאור.

תן ולך — גם מהאגו

ליאור לא חיפש כוכבים. כמובן שהוא חלק ממערכת שמחפשת את המוטי דניאל הבא. אך אצלו כולם היו חלק ממערכת. שולחן אבירים עגול. לקבוצה היה רק תרגיל אחד אותו שיחקנו במשך 3 עונות – תן ולך. כולם היו חייבים למסור, ואז לחתוך אל הסל, ללמוד את היסודות — גם אם זה אומר להפסיד משחקים בהתחלה.

כשהוא דיבר על טכניקה נכונה של מסירה או זריקה, זה לא היה משהו תיאורטי. זה היה היסוד לבנייה של קבוצה שלא מחפשת קיצורי דרך. לא פלא שבשנה הראשונה חטפנו תבוסות. אבל הוא הבטיח כבר מההתחלה: אל תתיחסו להפסדים השנה, אתם תראו ששנה הבא זה ישתפר ובעוד שנתיים אני מבטיח שנזקה באליפות.

איך הוא ידע, ואיך הוא היה כל כך בטוח?! אני לא יודע, אבל אכן וכך היה.

לא היו אצלנו תרגילים לשחקן אחד, ולא היו ממש עמדות. בכל התקפה הגבוהים התחילו בפינות, אני הייתי שחקן 2 או 3 — "חצי פינה", הנמוכים היו הרכזים, ועד סוף שעון ה-30 כולם היו מתחת לסל וגם מחוץ לקשת — וזה עבד.

אבל מעל הכול, זה היה המקום הראשון שבו הרגשתי שייך. אחרי שנים בכיתת מחוננים שבה הרגשתי חריג, סוף סוף היו לי חברים שהם לא "חנונים" כמוני. הייתי ילד רגיל. כמעט.

"מי אתם חושבים שאתם?"

פעם אחת צחקו עליי בקבוצה בגלל שאני מהכיתה של המחוננים. נשברתי והלשנתי. למחרת באימון, ליאור עצר הכל ושטף את כולם: "מי אתם חושבים שאתם?" הוא דיבר לאגו שלהם — אך עשה זאת בצורה עדינה כך שזה לא התגלה שזה בא ממני. הוא פשוט קבע כלל: אצלנו אין התנשאות. אנחנו אחים. ומי שגורם לאח אחד להרגיש פחות מהשני, הוא לא אחד משלנו!

זו לא הייתה רק קבוצה. זו הייתה אחווה.

מחשבה על המגרש

אחד הרגעים שאני לא אשכח היה דווקא בשיחה שלו עם אמא שלי. הוא הסביר לה שאני מנתח מצבים טוב, שאני רואה את המשחק, אבל שאני צריך ללמוד לנוע עם המשחק — לא רק לחשוב אותו.

זה אולי נשמע טכני, אבל עבור ילד שעד אז חי בראש שלו — זו הייתה מתנה ענקית. הוא עזר לי לצאת מהראש, להיכנס לגוף, להרגיש את התנועה. יכול להיות שבעידן של לוקה ויוקיץ׳ אולי להיות איטי היה יכול להיות אסטרטגיה, אבל אני עדיין שיחקתי כדורסל בתקופה שבה היו רצים על המגרש אנשים אתלטיים (טוב נו הכל בהומור מוגזם)

האחים מהפיצה מטר

החברים הכי טובים שלי בתקופה ההיא היו מהקבוצה. הרבה מהם כבר לא איתי בקשר, במיוחד מאז שעזבתי את הארץ, אבל הרגעים ההם חיים בי עד היום.

המשחק בו חילקתי 8 אסיסטים נגד בת ים בחוץ? הרגשתי כמו מאג'יק ג'ונסון. בהחלט שיא קריירה מרשים למי שלא הרבה לקבל הרבה דקות. אך גם מי שהיה פחות טוב קיבל תמיד דקות בכל משחק לא משנה כמה צמוד, ובכל שבוע היתה רוטציה של מי שלא נרשם בטופס למשחק, גם הכוכב לא התלבש למשחקים (הקלים) וגם אנחנו פשוטי העם לא התלבשנו בשאר המשחקים.

האליפות בכיתה ז’? חגגנו בפיצה מטר — הספונסר שלנו — קפצנו במעגל במשך שעות ושרנו "אחים אחים אחים, שמחה שמחה שמחה", שירה שעד היום מהדהדת לי בלב.

אז איפה אתה, ליאור?

ניסיתי לחפש אותך, ליאור אקרמן. פייסבוק, אינטרנט, כל מה שיכולתי.
לא מצאתי.

אבל אני מקווה שהכתבה הזאת תמצא אותך.
שתדע — אתה הגיבור שלי. בזכותך אני אוהב ספורט, מבין עבודת צוות, מאמין בדרך הארוכה. בזכותך אני יודע מה אני רוצה לתת לדור הבא שלי.

שאלו אותי פעם מה אעשה אם לא אצטרך לעבוד יותר בשביל כסף.
עניתי בלי לחשוב: אהיה מאמן נוער. ואעזור לאלו שצריכים דמות חינוכית עם זווית טיפה שונה מבית הספר.
כמוך.

אז אם מישהו מקוראיי מכיר את ליאור — תמסרו לו ד"ש ממני.
לכל חברי לקבוצה, אני מתגעגע בטירוף!

ואני? אני רק רוצה להגיד, תודה.