תוך כדי ששאלתי את עצמי על  מי מגיבורי ילדותי בספורט אבחר לכתוב ,  עברתי על המועמדים האפשריים. אבל כשנזכרתי ביהושע, יהושע ויסמן, פתאום עלתה בי שאלה פילוסופית: האם אני רשאי לבחור כגיבור ילדותי ספורטאי שמעולם לא ראיתי משחק? כדורסלן שלא ראיתי אפילו זריקה אחת שלו לסל?

ברור לי גם שאף אחד מכם לא שמע מעולם על הכדורסלן יהושע ויסמן, אני בטוח שהתמונה הזו שאתם רואים כאן, היא הראשונה שלו שאי פעם ראיתם. יותר מכך, אפילו אני לא פגשתי מעולם את יהושע ויסמן. אמנם כן ראיתי תמונות אחרת שלו כשהייתי בית הוריו  בבצה (אסתר) ואברהם, כשביקרתי אותם עם אמי ואחי בביתם הקטן בשיכוני עובדים בקרית משה. אתם יודעים, מול איפה שהיה המוסך של אגד, באותו שיכון בו בילה מאיר שליו חלק נכבד מילדותו בירושלים, יודעים מה, אני אפילו פגשתי פעם אחת את בן אחיו שקרוי על שמו, אבל עדיין, מעולם לא ראיתי אפילו קליעה אחת לסל שלו, למרות שסיפורים עליו שמעתי גם שמעתי.

אז בואו ונעשה קצת סדר, מדובר ביהושע ויסמן, מי ששיחק, בעצם כיכב ואפילו גם בו זמנית גם אימן בקבוצת הכדורסל של  הפועל ירושלים בשנות הארבעים עד שנהרג בקרב על הרטוב ברביעי במרץ 1948, בגיל 21.

אני שוב אומר, בגיל 21 הוא כבר כיכב בהפועל ירושלים הן בכדורגל ובמיוחד בכדורסל, בגיל 21 כבר היה יחד עם יהושע רוזין (ששימש כמאמן שחקן) בנבחרת הראשונה אי פעם בכדורסל שייצגה את ישראל (לפני קום המדינה) בטורניר הפסטיבל הדמוקרטי שנערך בפראג ב-1947. ובגיל 21 כבר היה מזה כמה שנים שחקן, כוכב ומאמן קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים.

האמת, כמי שהכיר את אביו שהיה איש נמוך מאוד, תמיד התפלאתי איך יצא שיהושע היה כדורסלן, אבל מצד שני אני חייב להודות שבבצה, אמו, היתה האישה הגבוהה ביותר שפגשתי אי פעם בנערותי.

שניים היו גיבורי העל בסיפורי משפחתי מצד אמי: הראשון היה סבי שנפטר בתאונת דרכים ח"י שנים לפני הולדתי, "יזרעאלי" בפי כל, ציוני שהגיע ארצה בבחרותו כדי לגאול את הארץ, סתת שהיה בגדוד העבודה עם טרומפלדור, ומי שהיה איש כל כך נערץ ע"י כל מי שהכיר אותו עד שראובן, אחיינו, אפילו שינה את שם משפחתו ליזרעאלי אחרי שסבי נפטר.

גיבור העל השני היה יהושע ויסמן.

אמת, למבוגרים פחות שינה נושא הכדורסל. הם דיברו על הקריירה הצבאית, על כך שנלחם לא עם אקדח או רובה אלא עם מקלע ברן ("מאגיסט" בעגה של ימינו). הם הבהירו בגאווה בלתי מוסתרת שהוא היה עניו ולא שאף לשררה, אבל גם שקיבל את דין התנועה והלך לקורס מפקדים. הם דיברו על יופי, על אומץ, על מנהיגות, ותמיד חשבתי ביני לבין עצמי שהם לא מבינים שכל אלו שטויות ושהדברים החשובים והמשמעותיים ביותר הם הכדורגל והכדורסל, ושחשובים יותר מכל הם הסיפורים על כך שמשך שנים אחרי מותו נערך מדי שנה טורניר כדורסל לזכרו של יהושע ויסמן, ועוד יותר שבטורנירים הללו,  בני המשפחה היו אלו שמעניקים את הגביע. אני זוכר שהם סיפרו במיוחד על הטורניר של 1951 ששוחק באולם הכדורסל של ימק"א, בירושלים, האולם שבו נערכו שיעורי ההתעמלות שלי כשהייתי בחטיבת הביניים. אז בזמן שחיכינו לשיעורי ההתעמלות שיתחילו, וזרקנו לסל, כשהצלחתי לקלוע שם, באולם הזה, מעולם לא דמיינתי את עצמי בתור מם יוד קוף יוד ברקוביץ.  כשהזריקות שלי נכנסו שוב ושוב שם באולם, ידעתי ללא צל של ספק שזו היד של יהושע, הבן של בבצה ואברהם, שעוזרת לזריקות שלי להיכנס!