בעיני רבים שון מייקלס הוא המייקל ג'ורדן של הספורט, אך לא בגלל זה החלטתי לכתוב עליו למעשה כשהתחלתי לעקוב אחרי הספורט הבידורי שמות כמו האלק הוגן מאצ'ו מאן, וברט הארט היו הרבה יותר משמעותיים. אבל היה מישהו שכל קרב שלו נשארתי במתח ופעור פה.

הסיבה שאני כותב על שון מייקלס הוא מעבר לזה שהוא אחד מגיבורי הילדות שלי, הרבה ממנו נשאר איתי עד היום.

דמיינו ילד בכיתה ו', רזה, ביישן, חולה כדורסל אבל חסר ביטחון. באותה תקופה בערך הילד מתחיל לצפות בהיאבקות מה WWF ולפתע הוא רואה בחור בלונדיני עם מולט, חיוך מעצבן, ביטחון עצמי מופרז, גוף שרירי, מעיל עור מגניב ובחורה צמודה אילו שמעריצה אותו, והכי חשוב שיעשה הכל בשביל לנצח. היי וגם אם הפסיד אתה יודע שנתן הכל.

מהמבט התמים של ילד צעיר כזה אדם רציתי להיות, רציתי לברוח שאני מפחד, כי שון היה עושה זאת. רציתי שיעל תאהב אותי, ורציתי לנצח בלי להתבייש שאני עושה הכל לנצח. רציתי להתאמן בחדר כושר כמו שון, לעשות קיקאפ כמוהו  (הרבה זמן עד שהצלחתי) ולקפוץ מונסולט בבריכה.

את כל זה קיבלתי משון מייקלס.

הוא החל את הקריירה ב WWF  כחלק מהצמד הסימפטי הרוקרס. לאחר תקופה ארוכה כצמד בייבי פייס (טובים) הוא החל לכעוס על שותפו כי הוא גורם לו להפסדים. בפרומו האייקוני בברבר שופ (ריאיון מבוים) הוא לפתע בעט בשותף שלו והטיח אותו דרך שמשה כשדם נוזל לכל עבר, ככה התחילה קריירת היחידים שלו. לא הרבה אחרי יש שיגידו עם קצת רמאות ניצח את הבריטיש בולדוג וזכה באליפות הבין-יבשתית התואר השני בחשיבותו. שון קרא לעצמו השואו סטופר וכך באמת התנהלו הקרבות שלו. זכור לי במיוחד שחזרתי מיציאת יום העצמאות עם חברים וצפיתי ברסלמניה X ובקרב הסולם מול רייזור ראמון שבו הפסיד אחרי דרמה גדולה.

הדבר שהכי מיוחד בספורט הזה (ויש שיגידו שזה לא ספורט) ששתי ספורטאים עובדים ביחד לספר סיפור ולגרום אחד לשני להראות טוב. יש בזה משהו שאין באף מקום אחר, שיתוף פעולה שאפשר להשוות לריקוד טנגו.

לתהדמתי שון זכה ברויאל ראמבל של 95 לאחר שנכנס ראשון ושרד 29 מתאבקים אחרים. הוא הגיע לקרב מול דיזל ברסלמניה 11 על האליפות ואז הפסיד רק כדי לזכות שוב ברויאל ראמבל שנה אחרי ולנצח את ברט הארט באיירון מאצ' (קרב שנערך במשך שעה) כדי לזכות באליפות העולם, חלום ילדותו.

בהמשך הוא חבר לטריפל H כדי ליצור את הקבוצה DX ששברה את המוסכמות ועשתה פרומואים פרובוקטיבים שכללו קללות, שיח עם רמיזות מיניות והרבה הומור. גם כאן הוא החזיר את לעצמו את החגורה שאבדה לפני. בסרוויר סיראס שון היה חלק מהרגע השנוי ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הענף שבו נשברה ״החומה הרביעית ״ הוא ניצח את ברט הארט כאשר וינס מקמהון הבוס קורא לשופט להעניק לו את הניצחון למרות שלא הושגה הכנעה בעת התרגיל. הקרב הזה בעצם גרם לספורט להודות שהמנצחים נקבעים מראש. ברויאל ראמבל של 98 שון נפצע ושבר את גבו היה זה בקרב נגד אנדרטייקר ושון נאלץ לפרוש מהיאבקות. הוא הפסיד את התואר לסטון קולד סטיב אוסטין ואני הפסדתי את הספורט כי לא יכלתי לצפות בזה בלעדיו. הרגשתי את אותה ירידת מתח שהייתה לי בשנת 93 שמייקל פרש, לך תראה פלייאוף בלעדיו.

ב 2002 4 וחצי שנים אחרי שון הודיע שהוא חוזר לקרב אחד אחרון נגד טריפל H. לאחר הקרב הוא חזר באופן קבוע זכה לתקופה קצרה באליפות וסיפק קרבות בלתי נשכחים בעיקר ברסלמניה נגד מתאבקים כמו כריס ג'ריקו, קורט אנגל, ג'ון סינה, ריק פלייר וכמובן אנדרטייקר שהקרב שלהם ב רסלמניה 25 נחשב לקרב הגדול בהיסטוריה. בתקופה זו גם אצלי התעוררה מחדש האהבה לספורט וזה הגיע למצב שאני שיכור במסיבת פול מון בתאילנד ופורש באמצע ומחפש מקום לצפות במונדיי נייט רואו כדי לצפות בקרב הקובע שלו נגד קנדי.

שון מחזיק בשיא בלתי נתפס. הוא זכה בקרב השנה של המגזין PWI 4 פעמים רצוף בשנות ה 90 ולאחר שחזר זכה בו 7 פעמים רצוף בשנות ה 2000. הוא פרש כאחד הגדולים בהיסטוריה, אגדות כמו ריק פלייר קווין נאש וג'ף ג'רט קראו לו מייקל ג'ורדן של הספורט. זה עוצמתי יותר שזה מגיע מעמיתים. הוא סיכן את גופו בשביל לבדר ועשה דברים שלא נראו לפני וחלק מהם לעולם לא יראו.

הוא פרש ב 2010 ושוב הפסקתי לצפות, אני עדיין עוקב אבל בלי גיבור ילדותי זה לא אותו דבר. אז מה איתו כיום? הוא מפיק ומנהל את מחלקת הפיתוח של ה WWE ארגון שנקרא NXT ומדיי פעם אפשר לראות אותו לוקח את המיקרופון לאיזה פרומו קצר.

שון מייקלס נשאר איתי עד היום אני יכול לצטט איזה ביטוי שלו, להאזין לשיר הכניסה שלו שתמיד מכניס לי אנרגיות וכמובן להציג את עצמי בחו"ל תחת השם הזה במדינות בהם אנשים לא מסוגלים לבטא את השם שלי. וכמובן להתנחם אם הפסדתי בכדורסל בפארק כי עשיתי הכל לנצח. (אה והילד שלי למד כל פעם שקופצים מגובה זה נקרא שון מייקלס) תודה לך שון.