הסיבוב הראשון של הפלייאוף הסתיים הלילה, כמה שעות אחרי שהסיבוב השני נפתח, וזו ההזדמנות לסכם כל אחת מסדרות הסיבוב הראשון, משם נעבור למשחק הבכורה של הסיבוב השני, ונסיים עם שאלות לקראת יתר הסדרות של הסיבוב השני.

1. משפט על כל סדרה בסיבוב הראשון.

קליבלנד-מיאמי – הסדרה הכי חד-צדדית בתולדות ה-NBA הסתיימה בהפרש מצטבר של 122 נקודות, הגבוה ביותר אי פעם, וכללה גם את הפעם הראשונה אי פעם שקבוצה ניצחה שני משחקי פלייאוף רצופים ב-30+ הפרש. השאלה מבחינת קליבלנד היא האם זה לא היה קל מדי ולא אפשר להם להיכנס לאווירה של פלייאוף, אבל על סימני השאלה להמשך נדבר בהמשך.

בוסטון-אורלנדו – בוסטון פרצו את ההגנה של אורלנדו בסופו של דבר. הסלטיקס הצליחו לייצר מספיק התקפה במחציות השניות של משחקי הבית, וקלעו בהם 55, 59 ו-73 נקודות בהתאמה לעומת 48, 50 ו-47 נקודות במחציות הראשונות של אותם משחקים בהתאמה. יחד עם ניצחון חוץ אחד, הסלטיקס הצליחו לצלוח יחסית בנחת סדרה לא פשוטה בכלל נגד יריבה שהצליחה להקשות על ההתקפה שלהם רוב הזמן.

ניקס-דטרויט – לחץ על הכדור. הניקס הצליחו לייצר 8.8 חטיפות במשחק ולגרום ל-16.5 איבודים של דטרויט, פחות רק מממפיס ויותר מה-16 למשחק של מיאמי, שתי הקבוצות שהודחו בסוויפ. זה כנראה היה ההבדל המשמעותי בין הקבוצות בסדרה השנייה בתולדות ה-NBA בה היו 4 משחקים רצופים שהסתיימו בהפרש של 3 נקודות ומטה, כי הניקס איבדו 13 כדורים למשחק, שזו כמות די ממוצעת.

אינדיאנה-מילווקי – ניהול משחק. הפייסרס הובילו את הסיבוב הראשון עם 30 אסיסטים למשחק כשהמקום השני עם 26, ומנגד איבדו רק 11 כדורים למשחק, כשרק קליבלנד (10) ואוקלהומה (10.5) איבדו פחות. כל זה הוביל ליחס אסיסטים-איבודים של 2.73, הכי טוב בסיבוב הראשון והכי טוב עבור קבוצה בסדרת פלייאוף מאז הפעם הקודמת שאינדיאנה פגשה את מילווקי לפני שנה. שווה לציין את האליברטון עם 11.6 אסיסטים על 2.2 איבודים בסיבוב הראשון, וגם 13 אסיסטים על איבוד בודד במשחק הראשון נגד קליבלנד.

אוקלהומה-ממפיס – ממפיס קצת החזירו את הכבוד. להפסיד סדרה בסוויפ ובהפרש מצטבר של 78 נקודות זה לא מעט, אבל אחרי ה-51 הפרש במשחק הראשון, ממפיס שיפרו את מצבם בהמשך הסדרה, ובשני משחקי הבית הם הצליחו להישאר צמודים עד הסוף. יהיה מעניין לראות האם המשחקים הצמודים האלה היו סוג של מבחן עבור אוקלהומה, או שזה לא היה יותר מחימום לקראת המשחק נגד דנבר.

יוסטון-גולדן סטייט – באדי הילד כאקס-פקטור. הילד סגר את הסדרה עם משחק 7 של 33 נקודות ו-9/11 לשלוש, כשהוא משווה את שיא השלשות במשחק 7 של דונטה דיווינצ'נזו, והיה זה שהוביל את הווריורס לניצחון הזה ולמקום בשלב הבא, באופן כללי, הילד היה נהדר במשחקים 3, 4 ו-7 וחלש בכל השאר, ויש פער עצום ביכולת שלו בין הניצחונות וההפסדים בפלייאוף הזה, כשבניצחונות הוא עם 16.8 נקודות, 2 אסיסטים ו-1.8 חטיפות ב-53.2% מהשדה, 51.5% לשלוש ו-71.3% אפקטיבי, ואילו בהפסדים הוא עם 3 נקודות, 0.7 אסיסטים ו-0.3 חטיפות ב-28.6% מהשדה, 11.1% לשלוש ו-32.1% אפקטיבי.

לייקרס-מינסוטה – הגנה על הצבע. מינסוטה עצרו את הלייקרס על 34.8 נקודות בצבע, הנתון הנמוך ביותר בפלייאוף הזה, בזמן שהם קלעו שם 50 למשחק. הם הורידו את לברון ל-10 נקוודת בצבע למשחק ב-56.8%, לוקה קלע 9.6 נקודות ב-58.5% וגם האצ'ימורה וריבס עוד הצליחו מדי פעם לקלוע בצבע עם 5.2 נקודות למשחק לכל אחד ב-59.1% ו-56.5% בהתאמה, בזמן שכל יתר הקבוצה קלעו 4.8 נקודות בצבע ב-42.9%, כך שמינסוטה הצליחו להקשות על כל המעורבים שהגיעו לצבע פחות מהרגיל. נגד גולדן סטייט זה אתגר שונה, אבל גם שם הגנה טובה על הצבע תהיה מפתח משמעותי לטימברוולבס.

דנבר-קליפרס – הרבע השלישי כגורם מכריע. במשחקים 1-3, הרבע השלישי היה רבע צמוד מאוד כשדנבר ניצחו אותו 23- 22 במשחק 1 ו-24- 23 במשחק 2, ואז הקליפרס ניצחו אותו 25- 23 במשחק 3, ואילו ב-4 המשחקים הבאים הרבע השלישי שימש בתפקיד מכריע. במשחק 4 דנבר ניצחו אותו 35- 17 ועלו ליתרון 20 שהספיק לניצחון בקושי אחרי קאמבק של הקליפרס, במשחק 5 דנבר ניצחו אותו 32- 24 ועלו ליתרון 16 שהפעם גדל עוד קצת ברבע האחרון והספיק כדי להכריע את המשחק, במשחק 6 היו אלה הקליפרס שניצחו אותו 32- 22 ועלו ליתרון דו-ספרתי שהספיק להם בסופו של דבר, ושוב במשחק 7 הנאגטס ניצחו אותו 35- 19 והמשיכו את המומנטום מהרבע השני בדרך ליתרון 27 וניצחון נוח. ייתכן שמדובר ברבע הטוב ביותר של דנבר מבחינת הרכבים מתאימים ויוקיץ' שמשחק את כל הרבע.

2. הסיבוב השני נפתח בקליבלנד.

שתי הקבוצות שקלעו באחוזים הכי גבוהים בסיבוב הראשון נפגשות בסיבוב השני, ובמשחק הראשון רק ההתקפה של אינדיאנה שמרה על האחוזים האלה עם 53% מהשדה, 52.8% לשלוש ו-93% מהקו, לעומת 45.9% מהשדה, 23.7% לשלוש ו-72.2% מהקו של קליבלנד. כל זה הסתיים במשחק צמוד ממה שהיינו חושבים בהתבסס על נתונים כאלה, כי הקאבס איבדו רק 7 כדורים לעומת 16 של אינדיאנה וגם ניצחו 13- 7 במאבק על ריבאונד ההתקפה. מיטשל קלע 33 למרות 1/11 לשלוש ו-6/9 מהקו וקבע שיא NBA כשהגיע ל-30 נקודות ב-8 משחקי 1 רצופים (עבר את ג'ורדן שהיו לו 2 רצפים של 7 משחקי 1 כאלה), מובלי קלע 20 באחוזים טובים אך היה אחראי ל-4 מתוך 7 האיבודים של הקאבס וג'רום קלע 21 עם 8 אסיסטים כך שקליבלנד הגיעו ל-112 נקודות גם ביום קליעה רע, אבל הסיפור היה בצד השני של המגרש.

בצד השני, הפייסרס קלעו היטב מחוץ לקשת לאורך כל המשחק, והרבע השלישי בו הם היו עם 4/9 לשלוש היה היחיד שבו הם לא הגיעו ל-50%, ובסדרה נגד מילווקי ראינו שהרגעים בהם אינדיאנה לא מגיעים לשלשות טובות עלולים להיות פחות מוצלחים מבחינת ההתקפה שלהם. העובדה שהם קלעו רק 38 נקודות בצבע לעומת 70 של קליבלנד נובעת גם מזה שהם ניסו פחות בגלל הקליעה המוצלחת מחוץ לקשת, אבל יהיה שווה לעקוב בהמשך ולראות האם ההגנה של קליבלנד מסוגלת להקשות על אינדיאנה לקלוע בצבע, והאמת היא שגם נגד מילווקי הם קלעו 42.4 נקודות בצבע לעומת 51 למשחק בעונה הסדירה.

3. שאלה על כל אחת מיתר סדרות הסיבוב השני.

בוסטון-ניקס – האם טאונס יכול לגבור על פורזינגיס במאצ'-אפ ביניהם?

המשחק האחרון בין הקבוצות היה היחיד שהיה צמוד ביניהן העונה, אחרי שבוסטון ניצחו ב-23, 27 ו-13 את המשחקים הקודמים, ואמנם גם אז הם ניצחו בהארכה, אבל זה לפחות נתן לניקס כמה סימנים לאופטימיות. המשחק ההוא היה קרב בין טאונס לפורזינגיס שקלעו 34 כל אחד, אבל בעוד שפורזינגיס ירה 8 שלשות, טאונס עשה את זה דרך שליטה בצבע כשהוא היה עם 8/10 מתחת לסל ו-12/17 בסך הכל בצבע. אם טאונס מסוגל להפוך את המאצ'-אפ עם פורזינגיס לכזה שבו הסלטיקס מתקשים, זה ייאלץ את ההגנה של בוסטון להתאמות שיפתחו אפשרויות גם לאחרים, וכרגע נדמה לי שזה המאצ'-אפ העיקרי שבו אפשר לטעון שיש לניקס יתרון.

אוקלהומה-דנבר – האם יוקיץ' מסוגל להשתלט על משחקים כמו בפלייאופים קודמים?

יוקיץ' הגיע ל-30 נקודות במשחק בודד בפלייאוף הנוכחי עד כה, לעומת 6 משחקים כאלה בפלייאוף שעבר, 9 משחקים ב-2023, 3 משחקים ב-2022, 6 משחקים ב-2021, 5 משחקים כאלה ב-2020 ו-3 משחקים כאלה ב-2019, לפחות משחק אחד כזה בכל סדרת פלייאוף בקריירה שלו ולפחות 2 משחקים כאלה בכל סדרת פלייאוף ב-4 העונות האחרונות. בסדרה נגד אוקלהומה, קבוצה שיש לה מאצ'-אפ הגנתי מצוין לכל מה שיש לדנבר, ואולי גבוה הגנתי קצת פחות טוב מזובאץ', ייתכן שהיכולת של יוקיץ' לעשות דברים בכוחות עצמו היא הסיכוי הטוב ביותר של דנבר לקחת משחקים ואולי גם לשחרר את האחרים קצת.

מינסוטה-גולדן סטייט – איך רודי גובר מתמודד משני צידי המגרש?

הנרטיב לפיו רודי גובר מתקשה לשמור על גארדים ומאבד את ההשפעה ההגנתית שלו נוצר בפעם הקודמת שהוא פגש את הווריורס בפלייאוף, בסיבוב השני של 2017. מאז, היו מקרים בהם גובר הצליח יותר לבוא לידי ביטוי ומקרים בהם פחות, אבל הוא מגיע אחרי משחק הפלייאוף הטוב ביותר בקריירה שלו שמשלים סדרה מצוינת מבחינתו נגד הלייקרס. גם גולדן סטייט חסרים קצת כוח בצבע וגובר יכול לנצל את זה, אבל המצב שם הרבה פחות קיצוני מאשר אצל הלייקרס, ומנגד הווריורס אולי מנוסים יותר מג'יי ג'יי רדיק בניצול נכון של החסרונות של גובר בצד השני.