הגיע הזמן להתעורר – כמה היסטוריות העונות של יוקיץ' ושיי באמת?

אנחנו חוזים כעת באחד ממרוצי ה-MVP הצמודים בהיסטוריה בין שני שחקנים שמציגים עונות פנומנליות בכל מובן. אתם כבר שמעתם ותשמעו עוד הרבה על מי צריך לנצח ולמה. לכן החלטתי, במקום לשפוך כמה מאות מילים על מי צריך לזכות בתואר, לקחת את שתי העונות המדהימות האלה ולבדוק כמה הן באמת מדהימות ביחס לעונות הטובות ביותר בהיסטוריה של הליגה. לשם כך דירגתי את עשרת העונות הטובות בהיסטוריה בעמדת הסנטר ובעמדת הגארד, כדי לראות היכן שיי ויוקיץ' מדורגים ברשימה. קודם כל, מספר הבהרות:

1.אין כאן נוסחה או מדד אובייקטיבי לחלוטין. הדירוג משקף את דעתי האישית בלבד, שהיא מבוססת על מספרים, יכולת של השחקן והשפעתו על הצלחת הקבוצה.

2.הדירוג מבוסס על העונה הסדירה בלבד.

3.כל שחקן יכול להופיע בדירוג רק פעם אחת.

זהו, אפשר להתחיל:

עשרת העונות הטובות בהיסטוריה בעמדת הסנטר:

10. 1990 פטריק יואינג – ניו יורק ניקס:

עונה מאוד אנדרייטד מבחינה היסטורית, בעיקר בגלל שבאותה שנה היה מירוץ MVP צמוד ביותר בין מג'יק, בארקלי וג'ורדן. יואינג קצת נשכח מאחור, אבל העמיד ממוצעים מרשימים ביותר של 28.6 נקודות, 10.9 ריבאונדים ו-4 חסימות (!!) ב-55% מהשדה ו-82 משחקים. עדיין היו לו חורים במשחק, כשהעיקרי שבהם היה הקושי לשפר ולערב את חברי הקבוצה באופן קבוע ושוטף. לראייה, יחס האסיסטים-איבודים השלילי שלו ומאזן ה37-45 של הניקס. אבל בכל זאת, זה היה שיאו האתלטי בשני צידי המגרש, והוא היה מפלצת על הפרקט בכל ערב.

9. 1975 בוב מקאדו – באפלו ברייבס:

שנות ה-70 נחשבות, בצדק, כעשור החלש ביותר בהיסטוריית ה-NBA, וברגע שחושבים על סנטרים מהתקופה הזו חושבים על קארים (שעוד נגיע אליו) ולא הרבה יותר מזה. אבל לסנטר הנמוך מבאפלו היה רצף של שלוש שנים נהדרות, כאשר השיא הגיע ב-1975 עם ממוצעים של 34.5 נקודות, 14.1 ריבאונדים ו-2.1 חסימות ב-51% מהשדה ו-80% מהעונשין. מקאדו הוביל את באפלו ל-49 ניצחונות, והופעת פלייאוף, וזכה בתואר ה-MVP. אומנם שיאו של מקאדו היה קצר, אבל הוא לא נפל מהגדולים ביותר בזמן הזה.

8. 1962 ביל ראסל – בוסטון סלטיקס:

השחקן שהכי קשה לדרג היסטורית. ראסל העמיד ממוצעים של 18.9 נקודות, 23.6 ריבאונדים ו-4.5 אסיסטים ב-45% מהשדה, אבל הוא כאן ברשימה הזאת בגלל ההגנה שלו והיכולת לשפר כל קבוצה ולהוביל קבוצה מנצחת. בוסטון ניצחה 60 משחקים בעונה הזאת, הרבה בזכות ההגנה, הריבאונד וחוסר האנוכיות של ראסל.

7. 1995 דיוויד רובינסון – סן אנטוניו ספרס:

אני מניח שרבים מכם יחשבו שזה דירוג נמוך מדי – הרי מדובר בשחקן שהעמיד 27.6 נקודות, 10.8 ריבאונדים ו-3.2 חסימות ב-53% מהשדה, היה אחד מחמשת השחקנים הטובים בליגה בשני צידי המגרש מדי ערב, והוביל את קבוצתו ל-62 ניצחונות. אבל רובינסון, בדומה ליואינג, התקשה להשפיע על כל הקבוצה ולערב את כולם בהתקפה. הוא כן יידע לפנות את הבמה כשצריך, אבל לדעתי פשוט לא היה מוסר  מספיק טוב כדי באמת ליצור התקפה איכותית סביבו. בנוסף, יש עוד הרבה שמות גדולים מעליו, ברגע שמדרגים כל כך הרבה שחקנים נהדרים.

6. 1982 מוזס מאלון – יוסטון רוקטס:

כנראה הסנטר האנדרייטד ביותר בהיסטוריה. מוזס העמיד ממוצעים דמיוניים של 31.1 נקודות ו-14.7 ריבאונדים, כאשר 6.9 מהם (!!) היו בהתקפה. בדומה לשמות אחרים ברשימה הזו, מוזס לא היה מוסר גדול וגם הגנתית היו טובים ממנו, אבל היכולות שלו כסקורר וכריבאונדר התקפי מחייבות אותי לדרג אותו כאן. המשחק נהיה הרבה יותר פשוט עבור קבוצה מסוימת אם היא יודעת שבכל החטאה יש סיכוי גבוה שהריבאונד יהיה בידיים של שחקן שלה.

5. 2025 ניקולה יוקיץ' – דנבר נאגטס:

הנה, הגענו ללב העניין ולסיבה שלשמה התכנסנו. לאחר מחשבה רבה, החלטתי שהעונה הנוכחית של יוקיץ' היא החמישית בטיבה בהיסטוריה מבין הסנטרים, וכל זה מתנקז למילה אחת: הגנה. הוא מעמיד ממוצע טריפל-דאבל עם כמעט 30 נקודות באחוזים דמיוניים, וסוחב את הקבוצה שלו למקום שהיא בו עכשיו. אם אתם שואלים אותי, העונה ההתקפית היחידה בהיסטוריה שטובה מזו היא של סטף ב-2016, אבל כל אחד מהרביעייה שמעל יוקיץ' הוא שחקן הגנה נהדר וגם העמיד ממוצעים התקפיים מדהימים. עד כמה שיוקיץ' עושה העונה דברים שלא חשבנו שאי פעם נראה (ממוצע טריפל-דאבל, כסנטר!!) הדירוג מבוסס גם על יכולת בשני צידי המגרש וככדורסלן שלם. ובפרמטרים האלו יוקיץ' נופל מארבעת השחקנים הבאים ברשימה.

4. 1966 ווילט צ'מברליין – פילדלפיה 76':

לדעתי, זו הייתה הגרסה הטובה ביותר של ווילט – לא עונת 61/62, שבה העמיד 50 נקודות למשחק, אבל נהנה בעיקר מאינפלציית מספרים ומקבוצה שאיפשרה לו לקחת את הכדור לכמה פוזשנים שירצה, וגם לא עונות יותר מאוחרות שבהן הפך לשחקן קבוצתי יותר, אבל איבד מהיכולת הנהדרת שלו כסקורר. העונה הזאת הייתה השילוב הטוב ביותר: ווילט העמיד 33.5 נקודות, 24.6 ריבאונדים ו-5.2 אסיסטים ב-54% מהשדה, והוביל את הסיקסרס ל-55 ניצחונות. ווילט עשה כמעט הכל נכון בעונה הזאת הוא היה סקורר נהדר, ריבאונדר נהדר, מוסר נהדר ושחקן הגנה נהדר. אומנם הוא עדיין לא היה השחקן הכי קבוצתי, ולפעמים חיפש סטטיסטיקות וזרק יותר מדי (זאת גם הסיבה שהוא "רק" רביעי), אך זאת הייתה הגרסה הטובה ביותר והשלמה ביותר שלו, והיכולת ההגנתית שלו שמה אותו מעל יוקיץ'.

3. 1994 האקים אולג'און – יוסטון רוקטס:

הסנטר המושלם. האקים הוא, לדעתי, שחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה, וגם קטף את תואר שחקן ההגנה של העונה בנוסף ל-MVP. לכל זה הוא הוסיף 27.3 נקודות, 11.9 ריבאונדים ו-3.6 אסיסטים ב-53% מהשדה, והוביל את הרוקטס ל-58 ניצחונות. הוא עשה כל דבר שרק אפשר לבקש מסנטר: סקורר נהדר, שחקן הגנה שאין טוב ממנו בהיסטוריה, מוסר לא רע בכלל לסנטר, יודע מתי לפנות את הבמה לאחרים, ושחקן שכל אחד רוצה לבנות סביבו קבוצה.

2. 1972 קארים עבדול-ג'באר – מילווקי באקס:

הסנטר הגדול בהיסטוריה בעונת שיא שלו: 34.8 נקודות, 16.6 ריבאונדים ו-4.6 אסיסטים ב-57% מהשדה. חסימות עוד לא נספרו אז, אבל בהחלט אפשר להניח שהיה לו סביב ה-3 בקטגוריה הזו. קארים הוביל את הבאקס ל-63 ניצחונות, והיה באמת הסנטר האולטימטיבי. לא היה דבר שהוא לא עשה ברמה הגבוהה ביותר. אם היית צריך 2 נקודות ממישהו, הוא כנראה היה האופציה הטובה ביותר. לי אין שום בעיה אם מישהו שם אותו במקום הראשון, אבל מבחינתי ברגע שמדברים על סנטרים בשיאם, הפסגה שמורה לאדם אחד.

1. 2000 שאקיל אוניל – לוס אנג'לס לייקרס:

הסנטר הכי דומיננטי בהיסטוריה, ושחקן שכל אחד מפחד לעמוד מולו. נראה כמו גבר מול תינוקות, ועוד כל מיני משפטים שנאמרו על שאק בשיאו וכולם נכונים, כי כשמדברים על סנטרים ברמה הכי גבוהה, מדברים על פריים שאקיל אוניל: 29.7 נקודות, 13.6 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים, 57% מהשדה, מקום 2 בתואר שחקן ההגנה של העונה, 67 (!) ניצחונות ותואר MVP כמעט פה אחד (120 מתוך 121 קולות למקום ראשון). כל זה עם קבוצה שמורכבת מאיזה גארד בן 21 בשם קובי בראיינט וכמה רול פליירז. אם אני הייתי רוצה לבחור סנטר אחד לזכות איתו באליפות לעונה אחת, הייתי בוחר בשאק. אותו הכי קשה לעצור, הוא יכול להשתלב בכל קבוצה ובכל תקופה ולהיות דומיננטי לפחות באותה הרמה, ולכן, הוא מדורג בטופ של הרשימה.

אז העונה של יוקיץ' היא, לדעתי החמישית בטיבה בהיסטוריה לסנטרים, מיקום מרשים ביותר שמראה כמה מה שהוא עושה העונה פשוט בלתי נתפס. עכשיו הגיע הזמן לעבור לחלק השני. ולדרג את עשרת עונות הגארדים הגדולות בהיסטוריה.

עשרת העונות הטובות בהיסטוריה בעמדת הגארד:

ראויי לאזכור: 1970 ג'רי ווסט – לוס אנג'לס לייקרס:

שם שאולי יפתיע חלק מכם. ווסט בשיאו היה אחד הגארדים השלמים בהיסטוריה: 31.2 נקודות, 7.5 אסיסטים ב-50% מהשדה עם הגנה מצוינת ו-46 ניצחונות עם קבוצה פצועה ומבוגרת – אין הרבה יותר שאפשר לבקש מגארד, ולכן, לא יכולתי להתעלם ממנו. אבל, המספרים שלו לא מפוצצים כמו של אלה בהמשך הרשימה, ויש מבחר רב של עונות לבחור מהן – מה שגורם לו לפספס בהפרש קטן את העשירייה.

10. 2009 דווין וויד – מיאמי היט:

תיקחו את כל מה שאמרתי על ווסט ותוסיפו אתלטיות וכוח מתפרץ ברמה הגבוהה ביותר, וקיבלתם את פריים דווין וויד. אני חושב שהרבה אנשים שוכחים מהעונה הזאת כשהם חושבים על העונות הגדולות ביותר. וויד העמיד 30.2 נקודות, 7.5 אסיסטים ו-5 ריבאונדים ב-49% מהשדה עם הגנה מצוינת, וכמו שאמרתי על ווסט, אין הרבה יותר שאפשר לבקש מגארד.

9. 2008 כריס פול – ניו אורלינס הורנטס:

אם אתם רוצים שחקן שיציב לקבוצה שלכם רצפה – מקום אליו הם בטוח יגיעו, לא תמצאו הרבה אפשרויות יותר טובות מפריים כריס פול. העונה הזאת משקפת באופן הטוב ביותר את המונח point guard – הוא אולי לא קלע 30 נקודות למשחק והטביע על ימין ועל שמאל, אבל כן עשה בדיוק את מה שצריך: 21.1 נקודות, 11.6 אסיסטים ו-2.7 חטיפות (מקום ראשון בליגה בשתי הקטגוריות) ב-49% מהשדה, והובלה של קבוצת ניו אורלינס יחסית חלשה ל-56 ניצחונות במערב קשוח מאי פעם. זאת העונה שהציגה באופן הטוב ביותר את תפקיד הפוינט גארד.

8. 2024 לוקה דונצ'יץ' – דאלאס מאבריקס:

אני חושב שלא דיברנו מספיק על כמה לוקה היה מדהים בעונה שעברה. אם רוצים לבנות התקפה סביב גארד מסוים, לוקה דונצ'יץ' הוא בחירה מצוינת. הבנאדם העמיד ממוצעים של 33.9 נקודות, 9.8 אסיסטים ו-9.2 ריבאונדים ב-49% מהשדה, והוביל את דאלאס ל-50 ניצחונות. אין כמעט מנהלי התקפה טובים ממנו בהיסטוריה. מה שמוריד אותו הוא כמובן אותה הגנה ארורה, אבל מבחינה התקפית מעטים היו טובים ממנו. מי היה מאמין שחצי שנה אחרי זה הוא כבר ילבש מדים אחרים…

7. 2025 שיי גילג'יס-אלכסנדר – אוקלהומה סיטי ת'אנדר:

רבים מכם בוודאי כועסים מאוד, אולי מאוכזבים, או פשוט לא מבינים איך יכול להיות שגארד שקולע 33 נקודות למשחק באחוזים מדהימים, עושה הגנה ומוביל קבוצה ל-65 ניצחונות יכול להיות רק שביעי. והאמת היא שגם אני לא בטוח, ואין כאן שום כוונה להוריד מהעונה של שיי. הוא מציג מספרים מדהימים, מוביל קבוצה למספר ניצחונות אדיר והופך להיות אחד הסקוררים היציבים ביותר שראינו ערב אחרי ערב. הוא ההימור הבטוח ביותר לשחקן שייקלע 30 נקודות, אז עכשיו למה הוא בכל זאת רק שביעי? הסיבה העיקרית היא יכולתו כמוסר. יחסית לפוינט גארד, שיי לא מוסר מספיק טוב וזו עובדה. הוא לא מוסר רע, אבל הוא לא שחקן כמו כריס פול או לוקה שיכול לבצע כל מסירה אפשרית ותמיד למצוא את השחקן הפנוי כשהדאבל-טים מגיע. שיי פשוט לא מוסר טוב כמו שמות אחרים ברשימה, וזה מוריד מהתרומה שלו להתקפה ומהדרך שבה הוא משפיע. הסיבה השנייה היא שהת'אנדר בנויים בצורה מושלמת סביבו. שוב, הוא השחקן הטוב ביותר שלהם, והסיבה העיקרית שהם כל כך טובים. אבל סביבו יש בדיוק את השחקנים שהוא צריך – מה שאי אפשר להגיד על חלק מהשמות שבהמשך.

6. 2017 ראסל ווסטברוק – אוקלהומה סיטי ת'אנדר:

כנראה שלא מעט מכם חטפו עוד התקף עצבים ברגע שראיתם את ראסל ווסטברוק מדורג מעל שיי, ואני אנסה לעשות מה שאני יכול כדי להסביר את זה. ציינתי את הסיבות לדירוג ה"נמוך" של שיי, שעליהן מבוססת הבחירה לשים את ווסטברוק מעליו. כי קל מאוד לשנוא את ווסטברוק, אבל אי אפשר שלא להודות שבשיאו הוא היה שחקן כדורסל פנומנלי. 31.6 נקודות, 10.7 ריבאונדים ו-10.4 אסיסטים זה החלק הראשון. ווסטברוק היה מוסר יותר טוב משיי. נכון שלפעמים הוא חיפש אחרי האסיסטים האלו, אבל כשהוא רצה הוא היה מוסר טוב משיי ובהפרש לא קטן – מה שהופך אותו לשחקן התקפי יותר טוב, לפחות לדעתי. צריך לזכור שווסטברוק הוביל את הת'אנדר ל-47 ניצחונות עם קבוצה חלשה שלא היה לה מספיק זמן להיבנות סביבו ושבדיוק איבדה את השחקן הכי טוב שלה באחד המהלכים המפתיעים בהיסטוריה. כל אלה, לדעתי, מצדיקים את המיקום של ווסטברוק מעל שיי. ווסטברוק היה מוסר יותר טוב, בסיס התקפי יותר טוב ושחקן שיכול להוציא מלימון גרוע מאוד לימונדה איכותית.

5. 2018 ג'יימס הארדן – יוסטון רוקטס:

יכול להיות ששוב אתם כועסים ולא מבינים איך הפאול בייטר הזה שלא עושה הגנה מדורג מעל שיי, אבל כאן אני לא חושב שאני זקוק לכל כך הרבה הסברים כי לא היו הרבה שחקנים התקפיים יותר טובים מפריים ג'יימס הארדן: 30.4 נקודות, 8.8 אסיסטים, 5.4 ריבאונדים ו-65 ניצחונות. הארדן פשוט יכל לעשות הכל בהתקפה. למסור, לקלוע מכל מקום, לחדור, לסיים, כל דבר. אני חושב שקשה לא להסכים עם זה שהוא היה שחקן התקפי יותר טוב משיי – כשלוקחים רגע ובוחנים מה הארדן עשה בשיאו, מבינים שלא היה אפשר לעצור אותו, ואני חושב שהוא פשוט יכל להוביל התקפה וקבוצה יותר טוב משיי. נכון, הוא היה שחקן הגנה רע, אבל בניגוד לדירוג הסנטרים, כאן אני חושב שההפרש ההתקפי מפצה על זה ההגנתי.

טוב, עכשיו שסיימנו עם כל זה, הגיע הזמן להגיע לטופ 4, שם נמצאים אלה שהם רמה אחת מעל כולם.

4. 1987 מג'יק ג'ונסון – לוס אנג'לס לייקרס:

אחת מהעונות ההתקפיות הגדולות בהיסטוריה. 23.9 נקודות, 12.2 אסיסטים, 6.3 ריבאונדים ב-52% מהשדה ו-65 ניצחונות. מג'יק, מוביל המתפרצות הטוב בהיסטוריה, פשוט יכל לעשות הכל בהתקפה. ברגע שהלייקרס לקחו ריבאונד, מיד מג'יק היה טס עם הכדור לקצה השני, ובד"כ זה היה מסתיים בדאנק קל לאחד משחקני הלייקרס. זאת הייתה העונה הטובה ביותר שלו כסקורר, וברגע שהיה אפילו רווח קטן ביותר בהגנה, מג'יק מיד היה מכניס דרכו כדור לחבר לקבוצה שיחתוך לסל קל. לא משנה איפה הוא היה ביחס לשחקן, הכדור היה תמיד מגיע למקום הנכון. וכן, כמו הארדן, הוא לא היה שחקן הגנה טוב, אבל כמו הארדן הוא היה שחקן התקפה כל כך טוב שזה לא משנה.

3. 2006 קובי בראיינט – לוס אנג'לס לייקרס:

אין דבר שאפשר לבקש משוטינג גארד שקובי לא יכל לתת: 35.4 נקודות, 5.3 ריבאונדים ו-4.5 אסיסטים ב-45% מהשדה. אחת מהעונות הכי טובות בהיסטוריה מבחינת השגת נקודות נטו. בנוסף, קובי היה אחד מהגארדים ההגנתיים הטובים בליגה, וסחב חבורת נגרים בדמות סמוש פארקר וקוואמי בראון לפלייאוף. אז אחרי כל זה, למה הוא לא במקום השני? כי יש רמה של יכולת התקפית אליה הגיע רק אחד, והוא במקום השני…

2. 2016 סטפן קרי – גולדן סטייט ווריורס:

כמו שציינתי, לדעתי זו העונה ההתקפית הטובה ביותר בהיסטוריית הכדורסל: 30.1 נקודות, 5.4 ריבאונדים ו-6.7 אסיסטים באחוזים דמיוניים של 50% מהשדה, 45% (!!!) לשלוש ו-91% מהעונשין, וכל זה בכמות דקות מצחיקה של 34.2 בלבד למשחק. וכאילו זה לא מספיק, תוסיפו 73 ניצחונות ואת ה-MVP היחיד בהיסטוריה שנבחר פה אחד. לדעתי, ברגע ששחקן אחד מציג יכולת התקפית ברמה כזו, הוא יכול להגיע למקום השני ברשימה כזאת גם אם הוא לא שחקן הגנה טוב. כשמישהו שווה כל כך הרבה בהתקפה זה לא כל כך חשוב מה הוא עושה בהגנה. ובכל זאת, הוא לא יכול להיות במקום הראשון. המקום הזה שמור לאדם אחד בלבד.

1. 1988 מייקל ג'ורדן – שיקגו בולס:

לדעתי, זו הייתה העונה הרגילה הטובה בהיסטוריה, לא רק בעמדת הגארד אלא בכל עמדה: 35 נקודות, 5.5 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים ב-53% מהשדה ותואר שחקן ההגנה של העונה. בנוסף, ג'ורדן סחב סגל יחסית חלש ל-50 ניצחונות במזרח חזק. הבנאדם היה הסקורר הכי טוב בליגה ושחקן ההגנה הכי טוב בליגה באותה עונה. לא היה דבר שהוא לא עשה טוב.

הגיע הזמן להתעורר – מה יהיו המאצ'אפים הכי מעניינים בפלייאוף, לצופים ולליגה?

אחרי כל מה שקראתם עד עכשיו, אני לא יודע אם יש לכם כוח לעוד דירוג, אבל זה יהיה אחד יותר קל: מה יהיו המאצ'אפים הכי מעניינים בפלייאוף? בקטגוריה אחת, המאצ'אפים הכי מעניינים לנו הצופים, שרוצים כדורסל טוב ששווה לקום אליו באמצע הלילה. ובקטגוריה השנייה, המאצ'אפים הכי מעניינים לליגה, שמחפשת בעיקר את זה: $$$

שוב, כמה הבהרות קטנות:

1.המאצ'אפים צריכים להיות ריאליים, מה שאומר, לדוגמה, שלייקרס נגד דאלאס לא יהיה ברשימה.

2. המאצ'אפים יכולים להיות בכל שלב, מהסיבוב הראשון ועד הגמר, כל עוד יש סיכוי סביר שהם יקרו.

3. הבחירות לא מבוססות בהכרח על דעתי האישית בלבד, אלא מה שאני חושב שיציג את הכדורסל הכי טוב ושהכי כיף לצפות בו.

4.כל קבוצה יכולה להופיע פעמיים.

קדימה, לעסק:

חמשת המאצ'אפים הכי מעניינים בפלייאוף לצופים:

5. קליבלנד קאבלירס – אוקלהומה סיטי ת'אנדר, גמר:

אני לא אשקר, האופציה הזו נכנסה במידה מסוימת בגלל הכלל שכל קבוצה יכולה להופיע רק פעמיים, אבל בכל זאת הסדרה הזאת תהיה נהדרת ותציג כדורסל איכותי בין שתי קבוצות מצוינות שיהיו מאוד רעבות לאליפות. יהיה מעניין לראות האם ההגנה של הת'אנדר תצליח להחליש את מיטשל וגארלנד, והאם אוון מובלי יוכל לקחת את המשחק שלו לרמה גבוהה אפילו יותר במקרה שהם יתקשו.

4. דנבר נאגטס – גולדן סטייט ווריורס, סיבוב ראשון:

המשחק לפני יומיים נתן לנו טיזר לסדרה הזאת ולאיכות הפוטנציאלית שלה. קרב בין שניים מהשחקנים המהנים ביותר לצפייה בליגה ובין שני שחקנים שבאופן קבוע מעלים את הרמה שלהם בפלייאוף. כל משחק בסדרה הזאת יהיה פשוט תענוג, והיא בקלות תוכל ללכת לשבעה משחקים.

3. בוסטון סלטיקס – לוס אנג'לס לייקרס, גמר:

כל כך הרבה זוויות יש לסדרה הזאת: היריבות הקבוצתית הכי גדולה בליגה, לברון נגד בוסטון שוב, לוקה נגד בוסטון שוב, לוקה לוקח אליפות בעונה הראשונה עם הלייקרס, הסלטיקס בדרך לאליפות שנייה ברצף, ומלבד כל הסיפורים האלו יהיה כדורסל נהדר. יהיה מאוד מעניין לראות אם בוסטון תצליח להאט את לברון ולוקה ואם לברון יצליח לתת עוד סדרה אחרונה בגיל 40, לשמור על טייטום ולזכות בעוד אליפות. וכמובן, ניצחון של הלייקרס ימלא אינספור שעות ב-ESPN על דיוני ה-GOAT. 

2. דנבר נאגטס – לוס אנג'לס לייקרס, גמר מערב:

עוד סדרה שכולנו מייחלים לה. לוקה ולברון נגד יוקיץ', שלושה מהשחקנים המהנים ביותר בליגה, הרבה מאוד נקודות ומהלכים התקפיים שלא מהעולם הזה. הסדרה תוכל בקלות ללכת לשבעה משחקים, כאשר כנראה שלא תהיה הרבה הגנה, אבל יהיו הרבה מאוד נקודות וכדורסל התקפי שפשוט כיף לצפות בו. אני לוקח.

1. בוסטון סלטיקס – אוקלהומה סיטי ת'אנדר, גמר:

פשוט מאוד: שתי הקבוצות הכי טובות בליגה בסדרת גמר על האליפות, אין הרבה יותר טוב מזה. הסדרה תלך כמעט בוודאות לשישה או שבעה משחקים ותהיה פשוט כדורסל כיפי וצמוד לכל אורך הדרך. כל הסדרות בחמישייה יהיו מדהימות, אבל קשה לצופה הממוצע לבקש משהו יותר מסדרת גמר צמודה בין שתי הקבוצות הכי טובות בליגה.

ועכשיו לסיום, חמשת המאצ'אפים הטובים ביותר בפלייאוף לליגה (כאן הורדתי את הכלל של עד פעמיים לכל קבוצה כי צריך להשתמש בלייקרס הרבה):

5. לוס אנג'לס לייקרס – לוס אנג'לס קליפרס, סיבוב ראשון:

דרבי LA שלא קיבלנו בבועה. גם אם עכשיו הכוחות קצת פחות מאוזנים, עדיין זאת סדרה שתיתן הרבה מאוד כסף לליגה – שתי הקבוצות מהשוק הגדול ביותר ראש בראש. בנוסף, זה יהיה עוד פרק של לוקה נגד הקליפרס וקוואי, ואני בטוח שגם לזה הליגה לא תתנגד.

4. אוקלהומה סיטי ת'אנדר – פיניקס סאנס, סיבוב ראשון:

זאת סדרה קצת מחוץ לקופסה ולא כל כך ריאלית כי פיניקס תצטרך קודם כל להיכנס לפליי-אין ואז לנצח שני משחקים, ובנוסף, הסדרה הזאת כנראה תיגמר תוך ארבעה משחקים עם ממוצע הפרש של 20. ובכל זאת, קווין דוראנט בסדרה נגד אוקלהומה זה חלום עבור הליגה שאני בטוח שהיא הייתה שמחה לראות מתגשם.

3. לוס אנג'לס לייקרס – גולדן סטייט ווריורס, סיבוב ראשון:

גם אם זה כבר קצת מיצה את עצמו, הליגה אף פעם לא תתנגד לסדרה קלאסית של ה"יריבות" בין לברון לסטף. בסוף זה תמיד מביא צופים ומשחקים טובים, ואני יודע שזאת תהיה סדרה שאני ארצה לראות ובטוח שגם הליגה.

2. בוסטון סלטיקס – לוס אנג'לס לייקרס, גמר:

אני מניח שציפיתם לראות את הסדרה הזאת במקום הראשון, מכל הסיבות שציינתי בחלק הקודם: לוקה נגד בוסטון, לייקרס נגד בוסטון, לברון נגד בוסטון, אליפות ראשונה של לוקה בלייקרס, באק-טו-באק לסלטיקס. הליגה תעשה פחות או יותר הכול לאפשר סדרה כזאת, אבל למרות זאת יש סדרה אחת שאדם סילבר חולם עליה בלילות.

1. קליבלנד קאבלירס – לוס אנג'לס לייקרס, גמר:

אין סדרה יותר טובה לליגה, לברון נגד קליבלנד בסדרת גמר על האליפות החמישית. זה כל דבר שהליגה יכולה לחלום עליו, ויותר. כל העולם ידבר על זה, במיוחד אם לברון יזכה באליפות. אין דבר שיותר טוב לליגה מהמותג הכי גדול נגד קבוצת ילדותו והמקום שבו גדל ובנה את הקריירה שלו.