עונת 2024-2025 מתקדמת לסיומה ואחרי סיום חלון העברות חשבתי שנוצרו כמה זוגות קבוצות שממש הייתי רוצה לראות אותם בפלייאוף דווקא אחת נגד השנייה.  

החלטתי לסקור אותם באופן סובייקטיבי, ממבט של צופה כדורסל.  

מערב

דאלאס – לייקרס

חייבים להתחיל איתם. אני לא אנתח שוב את הטרייד דונצ'יץ' – דיוויס, נכתב עליו כבר כל כך הרבה שחבל על הקילובייטים של דאטה בשרתים של הופס. אם הקבוצות האלה ייפגשו בפלייאוף, חוץ מאשר הרצון לעבור שלב, לשתי הקבוצות יהיה הרבה מה להוכיח, דווקא אחת נגד השניה: 

הצד של דונצ'יץ' 

פעם ראשונה בחייו לוקה דונצ'יץ' חווה דחייה ומכה בישבן. לא רק העובדה שהקבוצה הטרידה אותו, אלא גם שהקבוצה שלו הייתה זו שיזמה את הטרייד. הם לא רצו אותו ולא חשבו שהוא שווה את החוזה סופר מקס. הם, דאלאס, גם הבהירו את הסיבות למה הם עשו את זה, בגלל כושר ירוד וגישה לקויה למקצוע. אני לא אכנס האם זה נכון או לא נכון, אבל לוקה דונצ'יץ' יבוא לסדרה הזו כועס במוטיבציית על להראות לניקו האריסון כמה הוא טעה. 

הצד של דיוויס

אנתוני דיוויס קיבל את הטרייד הרבה יותר רגוע מאשר לוקה דונצ'יץ'. בכל זאת, הוא אמריקאי ויותר רגיל לעניינים אלה, Nothing personal, just business. 

בכל זאת, ניגע בנקודה אחת, בכל הפסטיבל ה"רחמים לא ידע" שהיה לאחר הטרייד, אז מארק קיובן, אני אישית מאמין שהוא לא ידע, ג'. ג'. רדיק, גם מאמין שהוא לא ידע. אבל לגבי מר לברון ג'יימס … ואללה, לא מאמין שהוא לא ידע. כל קבוצה שלברון ג'יימס שיחק בה, שום דבר לא נעשה ללא האישור של הוד מלכותו. רק מיאמי היט התנהלה כמו מועדון כדורסל בעל הנהלה עם עמוד שדרה. בכל שאר המועדונים, השלטון של לברון היה יותר אבסולוטי מהשלטון של מוחמד בן סלמן בערב הסעודית. אז להגיד שאנתוני דייויס מרגיש נבגד זה אולי חזק מידי, אבל בהחלט יש לו טעם של להוכיח למי שהחשיב כחבר שלו ב-5 שנים האחרונות עד כמה הוא יכול להיות שחקן מכריע בפלייאוף. 

זה יכולה להיות סדרה לפנתיאון – דונצ'יץ' בפלייאוף מסוגל בהתקפה לשחזר הופעות ג'ורדניות – לא משנה איזו הגנה תהיה מולו הוא יקלע כמה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. מהצד השני – אנתוני דייויס – שחקן הגנה בפלייאוף הכי טוב, הצל של אנתוני דייויס הוא שחקן הגנה שלישי הכי טוב בפלייאוף (במקום השני ביניהם ג'רו הולידיי). חוץ מזה יש לנו גם לברון נגד קיירי יחיאה אירווינג, לשניהם גם יש הופעות פלייאוף בלתי נשכחות. 

יהיה מעניין. 

ממפיס – יוסטון

נו, מי ביקש פה סדרה של שנות ה-90? אז היא כאן – בלי הרבה חוכמות, אבל הרבה מאוד פיזיות, טראש טוק, מכות, כל סל כאן יהיה כמו לעבור את ים סוף. אמא של דילון ברוקס תוזכר בכל התקפה של ממפיס. אז מי שפחות בא לו לראות חפירות טקטיות של לוקה דונצ'יץ' וזריקות ידיים כל פעם שנושמים לידו, אז בואו לפה, כאן תהיו בטוחים שכל עבירה כאן באמת עבירה. (כן, אוסטין ריבס, זה גם עליך)  

אני אישית, אם יהיה משחק של לייקרס דאלאס במקביל למשחק של ממפיס יוסטון, ללא ספק ארצה לראות את האחרונים, משחק כזה יותר מהנה עבורי. 

דנבר – אוקלהומה 

שני השחקנים הכי טובים בעולם, אחד נגד השני בפלייאוף. מה יכול להיות יותר טוב? רק אחד יעבור לשלב הבא. Win or go home. אני לא מאמין, למרות העונה הפסיכית של ניקולה יוקיץ', עדיין יש אנשים (למשל ערן סורוקה, מישהו שמבין בכדורסל) שהיו נותנים תואר MVP לשג"א וזה רק אומר איזו עונה פסיכית בעצמו עובר הבחור הקנדי שהוא מצליח להוות תחרות לסנטר הסרבי.

אישית, הייתי רוצה לראות את הסדרה הזו בגמר המערב.. 

ראסל ווסטברוק, שעבר סיבוב פלייאוף רק פעם אחת מאז 2016, מקבל אולי (כנראה) צ'אנס אחרון בקריירה להגיע לשלבים מתקדמים בפלייאוף. במקרה כזה הוא יוכל להראות לקבוצה שהכי מזוהה איתה, כמה הוא התבגר ומסוגל לתרום לקבוצה ולנצח במיוחד בשלבים המכריעים, מה שהוא כל כך נכשל במדי הת'אנדר, בשנים שאחרי קווין דוראנט, כאשר הקבוצה נבנתה סביבו.  

מצד אחד מארי ויוקיץ' מנוסים יותר בקרבות פלייאוף, מצד שני יוקיץ' ישחק נגד הצמד צ'ט & הרטנשטיין, לא קל. צמד הגבוהים של אוקלהומה צריכים עוד כמה משחקים על מנת לשפר את התיאום ביניהם, בהנחה שזה יקרה יוקיץ' יפגוש גרסה משופרת של טאונס / גובר. בנוסף אוקלהומה יכולה להעמיד הרכבים נמוכים כדי להתיש אותו בלחץ על הכדור וקצב משחק גבוה.  

מזרח 

במזרח יש פחות משקעים ודרמה, אבל גם פה אפשר למצוא כמה סיפורים מעניינים 

בוסטון – ניו יורק 

אתם יודעים מה מעניין, ב-40 השנים האחרונות לא הייתה כמעט תקופה בהם שני הפרנצ'ייז היו טובים בו זמנית. פעם אחרונה הקבוצות נפגשו לפני 13 שנים בסיבוב ראשון וניו יורק ניצחה 4-2. אבל הנה עכשיו הגענו למצב הזה – ניקס וסלטיקס מועמדות לאליפות. לפני תחילת העונה, הניקס הוגדרו היריבה העיקרית שיכולה לנצח את האלופה בוסטון בסדרה של 7 משחקים. אז עברנו יותר מחצי עונה ועכשיו נכון שקליבלנד באמת נראים מפחידים לעיתים קרובות, אבל עדיין הניקס הם החמישיה שהכי מוכנה לסלטיקס. רק שישארו בריאים… 

בנוסף, יהיה פה מפגש מעניין בין בוסטון לתום ת'יבודו, מאמן ההגנה של הסלטיקס בעונת האליפות ב-2008. הקבוצה שלקחה אליפות, למרות שאימן אותה דוק ריברס. 

מילווקי – ניו יורק 

כן, עוד סדרה מעניינת עם ניו יורק. 

ההיבט העיקרי כאן סביב המאמנים. דוק ריברס, מאמן בוסטון ב-2008 נגד העוזר הבכיר המצוין שהיה לו אז. מאז הימים בסלטיקס, לשניהם יש תקרה דיי ברורה – סיבוב שני. 

האמת, כאשר חשבתי על הכתבה, במקום הזה מי יינצח בסדרה בין שני הלוזרים הנצחיים של סיבוב שני, חשבתי על פילדלפיה במקום ניו יורק – אמביד נגד דוק ריברס. אבל, פילי כל כך גרועים ואמביד באמת נראה שחקן גמור – פשוט חבל על הזמן.

בתור מאמן ראשי, ת'יבס רק פעם אחת הגיע לגמר אזורי, ב-2011, עונת ה-MVP של דרק רוז. על דוק ריברס והיכולתו המופלאה להחמיץ יתרון 3-1 בפלייאוף נכתבו ספרים. מאז שעזב את בוסטון, לא עבר סיבוב שני בפלייאוף (ב-10 העונות האחרונות, 5 פעמים הודח בשלב הזה) למרות לאורך השנים גם בקליפרס וגם בפילדלפיה היו לו קבוצות מאוד חזקות. 

מצד אחד אל תצפו פה לסדרה יפה – שני מאמנים סך הכול מקובעים שנחנקים בפלייאוף, שפוחדים\ לא מעיזים לבצע שינויים או להכין הפתעות ליריבות, מצד שני למילווקי יש את יאניס ולילארד, שניהם שחקנים נדירים שיודעים לעלות רמה בפלייאוף (בדרך כלל זה הפוך). באותו זמן ניו יורק נראית קבוצה שלמה יותר ואיכותית יותר, KAT באמת נותן את עונת קריירה. 

פה ינצח מי שיעמוד אחרון על הרגליים. (רמז – ג'וש הארט)

 
כמו כל הפוסטים שלי, גם הפוסט הזה מוקדש לבת שלנו, מיכל  ז"ל