לקח לי זמן לשבת ולכתוב על אליפות העולם בשח מהיר. הסיבה – עצבים. הרבה מאוד עצבים. עצבים על קרלסן, שממשיך להשתמש בכוח שלו (שבו זכה ביושר) לטובת אירועים שבינם לבין שחמט אין ולא כלום; עצבים על פיד"ה, גוף מיושן שמצליח שוב ושוב לייצר כלפיו אנטיגוניזם מיותר; ובעיקר, עצבים על אתרי החדשות הישראליים שלא טרחו אפילו לכתוב פסקה אחת על כך שגוקש הפך לאלוף העולם הצעיר בהיסטוריה אבל מצאו מקום להכניס כתבה שלמה על סיפור מטומטם בג'ינס. אין לי בעיה עם כתיבה על אירועים צהובים בענפי ספורט בהם יש סיקור ממילא. לעומת זאת, כתיבה על אירוע אזוטרי בענף ספורט שאין אליו שום התייחסות בתקשורת הממוסדת מעלה את הסעיף. שקלתי אפילו להתעלם מכל הסיפור הזה בכלל ולכתוב רק על שחמט אבל אין ברירה, נצטרך להיכנס לתוך הרפש הזה כי הוא עשוי להיות מכריע בתהליך הבלתי נמנע של היפרדות השחקן החזק במילניום מהגוף שרק לפני עשרים שנה התאושש מסיטואציה דומה. התחרות הזאת הייתה מיקרו-קוסמוס של הענף – קרבות טיטנים בצמרת והרבה מאוד שחמט איכותי שממשיך לשטוף אותנו מכל כיוון. היו באליפות הזאת כמה רגעים מרגשים וכואבים, משחקים נפלאים ודרמות של הרגע האחרון. מעולם לא הייתה תקופה בה היה השחמט פופולרי כל כך, מעולם לא הייתה כמות גדולה כזאת של אנשים שהתעניינה בכל מה שקורה על ומחוץ ללוח. הגופים הגדולים צריכים להתעלות לגודל השעה, לבלוע צפרדעים ולהצעיד את הענף אל המקום שהוא ראוי לו. זה לא נראה באופק.

זכרונות מהעבר. ככה עושים את זה.

היללה

אני רוצה לפתוח דווקא במה שלא תשמעו עליו באתרי החדשות. אליפות העולם בשחמט מהיר מתחלקת לשניים – החלק הראשון הוא תחרות בסגנון שוויצרי (13 סיבובים, מי שזוכה בהכי הרבה נקודות זוכה בתחרות) של משחקים בפורמט מהיר – 15 דקות לכל אחד – והיא התפרשה על פני שלושה ימים. בתחרות הזאת הייתה הסערה סביב הג'ינס שנגיע אליה מייד. התחרות השנייה, הקצרה יותר, התחלקה לשניים: בחלק הראשון שיחקו כולם בסגנון שוויצרי 13 סיבובים. בחלק השני שמונת המקומות הראשונים שיחקו פלייאוף – ארבעה משחקים בכל סיבוב. המנצח (?) בגמר היה אמור להיות אלוף העולם בשחמט בזק או בליץ. עוד נגיע לזה.

בסיבוב ה 11, כשהם נמצאים מרחק חצי נקודה מהמובילים, התיישבו לשחק שניים מבכירי בניו של הענף. בכלים הלבנים – האיש שכבר לא נשאר לו מה להוכיח, שמקומו בהיסטוריה של השחמט חקוקה באבן – ווסילי איבנצ'וק בן ה 55. מהצד השני ישב דניאל נרודיצקי, אחד הפרשנים האיכותיים שקיימים בסבב וחולה היסטוריה של שחמט. נרודיצקי ידוע גם כשחקן קליע (משחקים של דקה) מעולה ומרגיש בנוח בפורמטים מהירים יותר. המשחק נפתח בהודית של המלך והסלים מאוד לעבר עמדות טקטיות מסובכות וכלים שהתעופפו לכל כיוון. נרודיצקי ביצע טעות גסה אבל לא טריוויאלית וצ'וקי לקח את ההובלה לעבר סיום שעם מעט זמן על השעון היה יכול להפוך אותו לניצחון. זה לא קרה. האוקראיני התבלבל בסדר המהלכים הזוכה והפסיד על זמן במשחק שהיה אמור להקנות לו כמעט בוודאות מקום בשמינייה הראשונה. ואז, האיש שניצח כל אלוף עולם שאפשר להעלות על הדעת ואחראי לכמה מהמשחקים המרגשים של העידן המודרני, הוריד את ראשו אל השולחן והתחיל לבכות. איש מבוגר בן 55, בסיבוב ה 11 של תחרות לא מאוד חשובה, הגיב להפסד כמו ילד קטן שרק עושה את צעדיו הראשונים בתחום. היה זה רגע שהוא אנטיתזה לכמעט כל מה שנכתוב בהמשך – רגע של תחרותיות, ספורטיביות ואנושיות שכבר לא קיימים בעידן הספורט הציני של היום. הבכי הזה, שנשמע היטב בכל האולם השקט שסבב אותו הוא התקווה הגדולה של השחמט. הוא מקפל בתוכו את העובדה הפשוטה שמעבר לכל הפוליטיקה והכסף, הספורט נשאר כמות שהוא – תחרותי ומרגש.

אליפות העולם

ענף השחמט כפי שהוא נראה כיום עומד בפני משבר. התוצאות שלו עדיין לא ברורות ונכתבות ממש בימים אלה אבל דבר אחד ברור – השחמט בשנים הקרובות, ברמות הגבוהות ביותר בעיקר, לא ייראה אותו הדבר. יותר ויותר שחקנים מצביעים על הקושי במשחק בפורמט הקלאסי שלו והגוף שאחראי לעזור לפתור אותם – פיד"ה – לא ממש חושב בראש של שינויים משמעותיים.

אליפות העולם האחרונה בין דינג לירן לגוקש דומרג'יו הייתה ייצוג יפה של הבעיה. מרבית הפתיחות ששיחקו דינג וגוקש היו ווריאציות מאוד נדירות כבר מהמהלכים הראשונים ושניהם, למעט כמה משחקים חריגים שנגמרו בתיקו מהיר, נמנעו מלהיכנס לתוך הטריטוריות המוכרות יותר. היה להם (בעיקר לגוקש) הרבה יותר קל ללכת ישר מההתחלה על כיוונים לא שגרתיים מאשר למצוא רעיון חדש במהלך ה 20 של הפתיחה הספרדית. מציאה של רעיון כזה מחייבת הנחה שהיריב יזרום עם הפתיחה ויגיע איתם לרגע המיוחל.

ההליכה למרחבים המוזרים של הפתיחות הלא-שגרתיות מחייבת על פי רוב להבין את העמדה לעומק. לפתיחות מוכרות יש עקרונות ברורים יותר, יותר עיניים בחנו אותן והן מוכחות כאפשריות למשחק של בני אנוש. מציאת כיוונים חדשים במהלך החמישי מחייבת ערנות מתמדת וזהירות כפולה כשכל סטייה מרוח העמדה יכולה לעלות ביוקר. כל זה מייצר מתח כפול – מצד אחד הייתרון המשמעותי הולך לעבר זה שהגיע מוכן כפי שנראה בלא מעט משחקים על ידי גוקש. מצד שני, גוקש הכין לא פעם רצף של מהלכים שהמחשב מאשר אבל פספס לא פעם ולא פעמיים עקרונות שנובעים מרוח העמדה ומצא את עצמו בסיטואציה קשה מול דינג, שחוסר ההכנה שלו גרמה לו לנתח על הלוח את העמדה ביתר בהירות. המשחקים היו בשיטת החתול והעכבר – גוקש הגיע מוכן, דינג ניסה לברוח מההכנות שלו ולמצוא רעיונות חדשים ועל הדרך להספיק לשחק מבלי להפסיד על השעון. המשחק אף פעם לא היה "שוויוני" במובן הזה שחוסר האיזון בין ההיכרות של העמדה הוביל למאבק פסיכולוגי לא מבוטל ולמהלכים שמטרתם סטייה מקו המחשבה של היריב. מאבקים שכאלה נוכחים בכל משחק שחמט אבל הם קיבלו משנה תוקף ומשמעות בהתמודדות בין דינג לגוקש שהציגה שחמט מוזר, מרגש ולפעמים זהיר מדי.

האליפות הזאת ומה שהיא ייצגה הובילה לשורת התבטאויות מכמה שחקנים בטופ של המשחק שרואים במשחקים הקלאסיים לא יותר מאשר קרב הכנות בין שני שחקנים. שחמטאים מקדישים את מרבית זמנם למציאת פסיקים של ווריאציות חדשות ומקווים, בעזרת חבר הסיליקון הקרוב, להגיע לעמדה מנצחת מבלי לחשוב ולו שנייה אחת. כל זה הוביל את קרלסן, יחד עם כמה שותפים, לפתוח את ה freestyle chess tour, סבב תחרויות שחמט בפורמט 960 או בשמו הלא-רשמי fischer-random. הפורמט, שלקראת התחרויות הרציניות שבו נרחיב עליו יותר, מציג משחק אחר לחלוטין מהשחמט המוכר לנו כיום. מדובר במשחק בו בכל סיבוב משנים את סדר הכלים בשורה הראשונה על הלוח. ישנן 960 אפשרויות לסדר את הכלים באופן שונה מהמקובל עם כמה הגבלות. החוקים דומים מאוד לשחמט רגיל למעט כמה חריגים והם מנטרלים את האלמנט החשוב ביותר למשחק היום – ההכנה המדוקדקת של ווריאנטים.

סיפורנו מתחיל, באופן ביזארי למדי, בשם של סבב התחרויות. קרלסן ושותפיו רצו לקרוא לה world championship of freestyle chess, מה שעורר את חמתה של פיד"ה. איגוד השחמט הבינלאומי רגיש מאוד לאירועים שכוללים את המילים "אליפות העולם" כחלק מהטראומה מהפיצול של קספרוב לפני כשלושה עשורים. פיד"ה החליטה שהיא היחידה שיכולה להקנות לתחרויות את הכותרת המפוצצת ודרשה ממארגני התחרויות לשנות את השם. הצטרפה לכך העובדה שמחלוקות סביב כסף ורגולציה העלו בתוהו את הניסיון להכניס את פיד"ה לסבב התחרויות והתקבל מתח בין הגורמים השונים שאף הוביל את היקארו להצהיר שההשתתפות שלו ושל קרלסן באליפות העולם בשח מהיר מוטלת בספק. השניים בסוף החליטו לשחק, סבב התחרויות שינה את השם וקרלסן הגיע לאליפות העולם בשח מהיר עם בטן מלאה על פיד"ה, שהולכת ומתגברת לאורך השנים (עוד מהתקופה שעוד לא היה אלוף העולם). הפיצוץ היה בלתי נמנע.

מכנסי חלל

קרלסן פתח את תחרות השח המהיר באופן מזעזע. הוא סיים את היום הראשון (חמישה משחקים) עם ניצחון, הפסד ושלוש תוצאות תיקו. הופעה של 50% על ידי המדורג הבכיר ואלוף העולם המכהן הובילה אותו ככל הנראה לתסכול ולחיפוש אחר ריגוש אחר שיסיט את מבט העולם לעובדה שהסיכוי שלו לזכות בתחרות שוב נמוך. את היום השני הוא פתח טוב יותר עם שני ניצחונות, תיקו וסיכוי קטן להצטרף לדבוקה העליונה. אלא שאז אחד השופטים שם לב שקרלסן לובש – תחזיקו חזק – ג'ינס. לפי טענתם של השופטים קוד הלבוש לתחרות אסר על לבישת ג'ינס וקרלסן נקנס והתבקש לחזור למלון ולהחליף מכנסיים. קרלסן סירב ופיד"ה החליטה להשעות אותו מסיבוב אחד בתחרות. היות וסיכוייו להגיע לפודיום היו נמוכים ממילא וכדי להראות את מורת רוחו, החליט הנורווגי לפרוש מהתחרות לאלתר ולא לשחק גם בפורמט הבליץ בימים העוקבים. בראיון סוער במיוחד ללוי רוזמן, נציג ערוץ השחמט החדש (שקרלסן שותף לו) take take take הוא גולל את הסיפור ואת הגרסה שלו לאירועים ועזב, לא לפני שפלט fuck you עסיסי לעבר פיד"ה אל מול כל עולם השחמט.

הרשת התפוצצה. כל אוחז מיקרופון או מקלדת הציע את הפרשנות שלו לדברים, צידד באחד הצדדים והביע את דעתו על קוד הלבוש המחמיר של פיד"ה. הצופים עצמם, רובם מעריצים מושבעים של קרלסן, הלכו איתו כל הדרך והצביעו על השמרנות הלא-הגיונית של איגוד השחמט ועל הקשיים הרבים שהוא מציב בפני שחקנים בסיטואציות שונות. גם יאן נפומנישצ'י, שיהיה גיבור בעל כרחו בסערה הבאה שהתחוללה, הגיע עם קפוצ'ון שלא עמד בתקנות אבל בניגוד לקרלסן קיבל על עצמו את הקנס והלך להחליף בלי דרמות מיותרות. הסיפור הזה, על אף שוליותו בכל קני מידה אפשרי, הולך ומתהווה כסמל להשלמת השילוש הקדוש – פישר, קספרוב, קרלסן. השניים הראשונים נאבקו עם פיד"ה בהקשרים רבים ופרשו מהענף (פישר) או מהארגון (קספרוב) בטריקת דלת. הצלע השלישית למאבק על תואר "השחקן הטוב בהיסטוריה" מצטרפת בימים אלה רשמית אל הקבוצה האקסקלוסיבית של אלה שמרדו בגוף החזק ביותר בענף.

ילד מתבגר, גוף מאובן

מאז אותו סיפור מפוקפק עם האנס נימן לפני שנתיים (גם סביבו הייתה דרמה קטנה, אבל לא באשמתו. מה נסגר איתכם??) הציפיות שלי ממגנוס קרלסן הולכות ומתמעטות. האיש מתחיל להתפרסם יותר בעקבות השערוריות שהוא מקים מאשר השחמט שהוא משחק. בין אם קוד הלבוש של פיד"ה מוצדק או לא אין שום סיבה להתנהל באופן הזה. אני יכול לומר בוודאות חלקית אבל חזקה שאם קרלסן היה מוביל את התחרות בשלב הזה הוא היה חושב כמה וכמה פעמים לפני שהיה פורש אם בכלל. העובדה שהוא מייצר סיפורים שאינם קשורים לשחמט וקורים באופן די מפתיע רק כשהוא מפסיד מעלה חשדות בנוגע למניעים שלו לשאלה האם האידיאולוגיה שהוא מביא לשולחן אכן חזקה ואמיתית. מצופה מהאיש החזק בענף לבחור את הקרבות שלו, להציג משנה ברורה וקוהרנטית ולא לפעול לפי אמוציות של רגע נתון. קרלסן יכול להציג את עצמו לעולם כשחקן שחמט ותו לא, וככזה הוא רשאי לפרוש מתחרויות ולייצר כמה דרמות שהוא רוצה. אם הוא מציג את עצמו כאידיאולוג שנלחם בשיטה הוא לא יכול להרשות לעצמו לריב על מכנסיים או להיכנס לפינות מפוקפקות כמו שקרה באליפות הבליץ (נגיע לזה מייד). לאחוז את החבל הדק הזה משני קצותיו זאת משימה שגדולה אפילו על מידותיו של מי שהשיג הכל בענף.

מהצד השני, אין ספק שפיד"ה עושה הכל כדי להשניא את עצמה על עולם השחמט. הגוף שתקוע בשנות ה 2000 לא מקשיב לרחשיהם של השחקנים, לא פותר בעיות אקוטיות בהתנהלות של הענף ונאבק על הישארות מסורת שעל חלקה אבד הכלח. הבעיה עם השחמט הקלאסי היא אמיתית, הכוח הריכוזי של השחקנים בצמרת והקושי של שחקני הביניים הוא ממשי ושאלת הכסף והיכולת לחיות מקריירה שחמטאית לא מקבלת מענה הולם. ההתקדמות המטאורית של המשחקים באינטרנט, שאלת הרמאות ההולכת ומתעצמת עם השנים ועוד ועוד בעיות עומדות בפני פיד"ה שכארגון שחולש על לא מעט אספקטים של המשחק חייב לספק מענה. העובדה שרק קרלסן מחזיק במספיק כוח לעמוד מולם ולמחות (אף שהוא עושה את זה בצורה בעייתית) מעידה על מבנה ארגוני לא נכון ועל יחסי עבודה בעייתיים בין "המעסיק" לעובדים שלו. אם רוצים הוכחה להתנהלות הקלוקלת של שני הצדדים שימו לב – קרלסן חזר לשחק באליפות הבליץ, עם ג'ינס.

הארץ שאין לומר את שמה

היה גם שחמט באליפות. והרבה. מסיפור עלייתו של דניאל נרודיצקי להובלה בשלב מוקדם של התחרות, משחקים מטורללים של דניאל דובוב ונסיקה משמחת של לניאר דומינגז-פרז. שלושת הפייבוריטים לזכייה – קרלסן, היקארו ופירוז'ה, נאלצו להישאר מאחור ולתת לכמה סיפורים מרגשים את הבמה. המרגש ביותר, שמגיע ממדינה שלא מוכרת על ידי פיד"ה הוא וולודר מורזין הרוסי. אני לא שמעתי את שמו של הבחור עד האליפות הזאת אליה הגיע מדורג 2588 בלבד. הוא הגיע לפסגה ללא שום הפסד (על אף שהיה קרוב בכמה משחקים) והפך להיות שם מסקרן שיהיה שווה לעקוב אחריו, בעיקר בפורמטים המהירים. ההצלחה של הפרוספקט הצעיר בן ה 18 מצטרפת לעוד שם חדש מהמדינה הגדולה בעולם – דניס לזביק שכיכב בכמה טורנירים חשובים אונליין בחודשים האחרונים. עם העלייה המטאורית של הודו, היציבות של סין והמערכת המשומנת של ארצות הברית היה קל לשכוח שרוסיה היא עדיין בית גידול לשחקני שחמט מהטובים ביותר. אף אחד לא לקח בחשבון את השניים האלה כשכולם דיברו על השחקנים הצעירים של הדור הנוכחי. לא עוד.

רוסיה השתלטה לחלוטין על הפודיום בתחרות השח המהיר. אלכסנדר גרישצ'וק ויאן נפומנישצ'י השלימו את הפודיום והביאו את כל המדליות למולדתם. גרישצ'וק אמנם כבר בשלהי הקריירה שלו ונפו גנז כמעט סופית את החלום להיות אלוף העולם אבל שלושת הימים בניו יורק היו תזכורת מרעננת לדומיננטיות של רוסיה בענף. רק שיקבלו וויזות.

בליצקריג

כאמור, אליפות הבליץ התקיימה בפורמט קצת שונה מזה של הראפיד: היום הראשון הוקדש ל 13 סיבובים בשיטה שוויצרית לפיהם התעצבה השמינייה הראשונה. התחרות כללה לא מעט דרמות כאשר לפני הסיבוב האחרון החליטו כל שמונת הראשונים (שהובילו בחצי נקודה על מקום 2) לסיים את המשחקים שלהם בתיקו. הסיטואציה פתחה את האפשרות של אלה שפיגרו אחריהם בחצי נקודה להשיג אותם ואולי אף לקחת את מקומם בפלייאוף לאחר חישוב שוברי השוויון. כך קרה שדניאל דובוב ודניאל נרודיצקי, שהלכו על תיקו מהיר בסיבוב האחרון, מצאו את עצמם מחוץ לשמינייה הראשונה אליה נכנסו מורזין מיודענו ויאן קשישטוף דודה. הדחתו של דובוב מהפלייאוף קיבלה משנה חשיבות לאחר שבסיבוב העשירי הוא לא הופיע למשחק מול האנס נימן. בהתחלה הטענה הייתה שדובוב נרדם בין הסיבובים ולא הספיק להגיע למשחק אבל בראיון אתו מאוחר יותר הוא רמז שהסיבה שלא שיחק עם נימן קשורה בהאשמות נגדו על רמאות. בכך הוא פחות או יותר גרם לכך שנימן ייכנס לשמונת הראשונים בעוד הוא ראה את שלב הנוקאאוט מחדר המלון שלו. הפלייאוף כלל שלושה סיבובים (רבע גמר, חצי גמר וגמר) בהם כל צמד שחקנים שיחק ארבעה משחקים אחד מול השני כשהראשון שמגיע ל 2.5 נקודות מנצח. במידה והדו-קרב נגמר בתיקו ממשיכים לשחק עד שאחד השחקנים מנצח.

בסיבוב הראשון של הפלייאוף עלו נפו (על חשבון מורזין), ווסלי סו (בדומיננטיות מפתיעה על פירוז'ה), דודה (קרואנה לא היה אפילו קרוב) וקרלסן לאחר דרמה גדולה מול נימן, בסיומה הוא דפק עם המלך שלו על הלוח בעצבים. בחצי הגמר קרלסן ניצח על האפס את יריבו משכבר הימים דודה בעוד נפו וווסלי סו סיימו בתיקו את ארבעת המשחקים הראשונים אחריהם נפו ניצח במשחק החמישי ועלה לגמר.

אלמלא כל הבלגן בסוף זה יכול היה להיות אחד המאבקים הגדולים של השחמט המהיר בשנה האחרונה. קרלסן פתח בסערה וניצח את שני המשחקים הראשונים בצורה משכנעת, כשהוא זקוק לתיקו אחד בלבד בשביל לשמור על תארו מהשנה שעברה. אלא שלנפו היו תוכניות אחרות. הרוסי ניצח את המשחק השלישי ובמשחק הרביעי ניצל התקפה מפוקפקת של קרלסן כדי לנצח בצורה יפהפייה ומלאת סטייל, כל הדרך אל המשחקים שוברי השוויון. לאחר ששיחקו שלושה משחקים שנגמרו בתיקו עולם השחמט הוכה בתדהמה כשקרלסן פנה ליריבו הרוסי ואמר לו "בוא נחלוק את המקום הראשון". הוא הציע שהשניים יפרשו מהתחרות ויוכתרו שניהם כאלופי העולם בבליץ. נפו הסכים ומארגני התחרות התחילו להתרוצץ לכל עבר בניסיון להבין האם לאפשר בקשה כזאת של השחקנים. התרעומת של קרלסן, כפי שהוא הציג אותה לאחר מכן, הייתה מהשיטה שלפיה המשחקים יכולים להימשך לנצח ושאם יהיה הפסד של אחד הצדדים הוא ינבע מעייפות ולא משום שהיריב שלו היה עדיף.

בעוד הם ממתינים למוצא פיהם של המארגנים, נתפסו קרלסן ונפו מדברים ביניהם כשהאחרון נשמע כשהוא מציע שאם פיד"ה לא יקבלו את דרישתם הם ישחקו בכוונה בכל משחק במטרה לעשות תיקו וימשיכו את הדו-קרב ביניהם עד שפיד"ה יתקפלו. רעש הלסתות שנשמטו על הרצפה הדהד בכל רחבי האינטרנט. החלטה משותפת על תיקו לפני שהמשחק התחיל היא עבירה חמורה בספורט בכלל ובשחמט בפרט והיא נוגדת כל עיקרון שהספורט מייצג. מדובר בהצעה חמורה שזורקת את התחרותיות לפח והייתה גוררת ענישה חמורה בטניס או בכדורגל. היות ופיד"ה הסכימה באופן תמוה במיוחד לקבל את דרישתם של השחקנים אפשר רק לנחש מה היה קורה אם השניים היו נדרשים להמשיך ולשחק. כך או כך קרלסן הבהיר אחר כך שהדברים נאמרו בהומור ושלא הייתה לו שום כוונה "למכור" משחקים. (חצי) אלוף העולם בבליץ שוב יצא בזול.

הסיפור הזה חמור יותר מסאגת הג'ינס משום שהוא מהווה עדות חריפה יותר לשימוש שעושה קרלסן בכוח שלו. אני בספק האם נפו הרגיש שיש לו את האפשרות לבחור והאם בסיטואציה בה היה לו מומנטום הוא באמת ובתמים ראה בחלוקת הפרס פתרון אופטימלי. אני רוצה להעריך די בוודאות שאם כל שחקן אחר היה מציע לו הצעה דומה הוא היה צוחק וממשיך הלאה ומנסה לקטוף את המקום הראשון בעצמו. העובדה שהיה מדובר בקרלסן השפיעה מאוד על הסיטואציה ודחקה את יאן, שכיבד את חוקי התחרות לכל אורכה, לפינה בה הוא היה חלק משיחה על "מכירת" משחקים. אין ולו ענף אחד שמכבד את עצמו כמו סנוקר או טניס שהיה מאפשר לשני שחקנים להניף את הגביע רק כי אין להם כוח להמשיך את המשחק עד להכרעה. עייפות, לידיעתו של הקורא מגנוס קרלסן, היא חלק מרכזי בספורט והיא במקרים רבים זאת שמכריעה משחקים. ספורט כולל בתוכו לא רק יכולת אלא גם עמידה בלחצים, בעייפות, בסיטואציות לא נוחות ובהליכה אל הקצה. השניים שיחקו רק שלושה משחקים בשובר השוויון והיו יכולים בהחלט להמשיך, כמו שמצופה ממי שרוצים להיכנס לספרי ההיסטוריה. עשיית שרירים מול איגוד השחמט (שבמקרה הזה הגמיש את הכללים) צריכה להישמר למרחבים אחרים. בניגוד ליכולת שלו למצוא את הזמן המושלם לבליצקריג על היריב כשהוא יושב ליד הלוח, קרלסן הוכיח, שוב, שכשמדובר במאבקים של החיים הוא לא יודע באילו קרבות לבחור.

פיצול בלתי נמנע?

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, אליפות העולם בשח מהיר היא התחרות היחידה תחת הדגל של פיד"ה בה יש סיכוי שקרלסן ישחק גם בעתיד. הוא שיחק בגביע העולם בשנה שעברה רק כדי לזכות בה בפעם הראשונה וכבר שנתיים שהוא לא משחק שחמט קלאסי. הקמת תחרויות ה freestyle וטורנירים באינטרנט עם פרסים של מאות אלפי שקלים מעידה על הרצון של השחקן הטוב בעולם להיפרד סופית מהארגון אתו הוא רב כבר למעלה מעשור. עדיין אין שום אינדיקציה בנוגע לצורה והאופן בו הוא יעשה זאת, האם תהיה הכרזה רשמית או שקטה ומה תהיה המשמעות של פיצול אפשרי שכזה על השחקנים האחרים בסבב. האם תהיה זאת התנגשות חזיתית? האם תימצא הפשרה בין פיד"ה לשחקנים הממורמרים שהולכים ומתרבים בעולם השחמט? האם ווישוונת'ן אנאנד, ששואף יום אחד לעמוד בראשות הארגון, יעזור לו לשנות את כיוונה של הרוח? מי יהיה הראשון לאפסן את האגו ולשבת למשא ומתן בראש פתוח? עולם השחמט ראוי לסיפורים יפים ומרגשים יותר מאשר דיון על חוקיותם של מכנסיים והשם של סבב תחרויות, חשובה ככל שתהיה.

בכנות, כל עוד הוא לא משחק בתחרויות חשובות, נמאס לכתוב על קרלסן. 2025 תהיה שנה בה גוקש ינסה להצדיק את מקומו בטופ של הענף, חבריו הצעירים ינסו למצוא את מקומם בתחרות המועמדים ועוד לא מעט שמות מוכרים ואנונימיים עשויים להניף גביעים או ללכת לישון עם תחושת החמצה. במקום לשפוך הררי מילים, כמו אלה המונחות לפניכם, הגיע הזמן ללמוד מהטובים ביותר ולעשות את הדבר הפשוט והספורטיבי ביותר. לבכות.