דווקא אז, ברגעיו האחרונים כ"עוד" שחקן שחמט, הוא היה נראה כמו ילד בן 18. כשהרעד מפסיק לו לאיטו, הלב מתחיל לחזור לפעום בקצב רגיל והמוח כבר מתחיל לעכל את הסיטואציה המילים מתחילות לחלחל – גוקש. אלוף העולם. בשחמט. כבר חצי שנה שגוקש דומרג'יו מראה לעולם בגרות, על הלוח ומחוצה לו, של מי שכבר נמצא שנים בסבב. הוא ניהל את המשחקים שלו במועמדים באופן מופתי והכניס עולם שלם לשוק כשזכה בתחרות הקשה מכולם. הוא לא עצר ורמס כל מי שעמד בדרכו באולימפיאדת השחמט בלוח הראשון והתקרב בצעדי ענק אל עבר 2800 הנקודות המיוחלות. בתקופה הזאת הוא היה ככל הנראה השחקן החזק בעולם, כזה שלא מפחד מאף שם גדול שישב מולו בקרב המבטים האינסופי שהוא השחמט. הבחור לא מצמץ וניגש לפני למעלה משבועיים אל ההתמודדות שעשרות אלפי שחמטאים חולמים עליה בלילה, רובם הגדול אפילו לא יתקרב לשם. גוקש לעומת זאת התקרב, ועוד איך התקרב. ולקח את כל הקופה.

"זאת אליפות העולם האניגמטית ביותר בהיסטוריה" הכריז אלכסנדר גרישצ'וק כשנתיים לפני שגוקש ודינג לקחו אותנו להרפתקה בת 14 משחקים בסינגפור. הכל היה ברור ולא ברור בו זמנית והסטטיסטיקות השונות לא ממש היו יעילות מול שני השחקנים שהתאמתם למעמד הוטלה בספק. היה ברור שאם דינג יחזור לכושר שלו מהתקופה שלפני הקורונה אין לגוקש סיכוי. היה ברור שאם דינג יופיע כמו ששיחק בשנתיים האחרונות אין לו שום סיכוי. כל אופציה אחת באמצע הייתה אפשרית כולל זאת שהופיעה בפנינו בפועל, בה שני השחקנים מתחו את העצבים שלנו עד הקצה והציגו תחרות שוויונית שהוכרעה ממש בדקה התשעים. Rf2, המהלך שייכנס לספרים כזה שהעיר מחדש את משק כנפי ההיסטוריה, עשוי להיזכר כאחת מנקודות המפנה בהיסטוריה ארוכת השנים של המשחק. ילד בן 18, כ 11 שנים לאחר שהתחיל לשחק שחמט כבש את הפסגה והכניס אותנו ככל הנראה אל עבר עידן חדש ולא ברור. "השחמט כפי שאנחנו מכירים אותו מת היום" קונן וולדימיר קרמניק וייתכן מאוד שהוא לא טועה. הבכי של גוקש, הסמלי והאנושי כאחד, התחיל לסמן את הכיוון הלא-ברור אליו הולך השחמט בכלל ואליפות העולם בפרט. אלא שבניגוד לדעתו של קרמניק, בחור נוסטלגי עד כדי ייאוש, נראה שהמשחק בפריחה שלא נראתה שנים. דם חדש זורם בעורקים הזקנים של המשחק ולא מן הנמנע שבעוד עשור, אולי אפילו פחות, נראה שחקני שחמט צעירים שגדלו על גוקש וחבריו לשנתון. אל דאגה וולידמיר, הענף בידיים טובות.

The deffenDING

"הוא טוען שהתכונן לאליפות שלושה שבועות, לי זה נראה שהוא לא התכונן בכלל". את המשפט הזה אמר פביאנו קרואנה באחת מסקירותיו על אליפות העולם האחרונה, ויש ממש בדבריו. נראה שהצוות של אלוף העולם לשעבר דינג לירן היה עסוק במשימה אחת בלבד – להביא אותו במצב מנטלי מספיק טוב בשביל שיוכל להתמודד. דינג ייזכר ככל הנראה כאחד מאלופי העולם החלשים ביותר שידע עולם השחמט. אפילו המועמדים האחרים – מקס אאובה וווסילי סמיסלוב – היו בעלי השפעה מכרעת על תיאוריות הפתיחה השונות של אותה התקופה. אאובה עצמו היה סופר שחמט חשוב ועל אף שלא התעלה לרמתם של הגדולים ביותר תרם את חלקו לענף. דינג, לעומת זאת, מעבר לתרומה החלקית לעלייתן של פתיחות הלונדון והצרפתית בשנים האחרונות, לא ייזכר כמי שהשאיר חותם על התואר הנחשק. הוא הגיע לאליפות הזאת לאחר שנתיים מסויטות ובעיקר ניסה, כמעט בהצלחה, להגן בכל המשחקים ולא לאפשר ליריבו להיכנס לזון. מהלך המשחקים של התחרות האחרונה היה כמו צפוי מראש – גוקש מצליח למצוא ווריאציה חדשה בלבן או בשחור ודינג, שלא היה מוכן, בזבז חצי מהזמן שלו על השלבים הראשונים של המשחק. אז הוא היה מוצא דרך לצאת מאזור הנוחות של גוקש, מכריח אותו לעמדות לא נוחות וסיים, כמעט תמיד, בבריחה לעבר עמדה שוויונית גם כשהוביל. החריג היחיד היה משחק 12, משחק מופת שצריך להילמד בכל בית ספר לשחמט. דינג ידע שאין לו ברירה אלא לחתור לניצחון והעיר את המפלצת הפנימית שלו כשהוא לא מאפשר לגוקש מתחילת המשחק ועד סופו לייצר איזו הגנה ראויה לשמה. המשחק, שכמעט לא כלל ניתוחים טקטיים והראה את התפיסה העמדתית המזהירה של אלוף העולם לשעבר, הכניסה את ההתמודדות לראשונה לתוך המרחבים בהם הוא מרגיש בנוח. ההבזק הזה, אולי ההזדמנות האחרונה לראות את המאסטר בפעולה, לא חזרה על עצמה. דינג חזר לסורו בשני המשחקים האחרונים ואחרי ששרד את הסיום השוויוני במשחק 13 פשוט קרס ברגע האמת.

דווקא משום כך אני אוהב אותו. דינג מייצג עבורי את כל מה שטוב בספורט – אהבה, אהבה ורק אהבה. הוא לא ייזכר לדורות, לא ייכנס לרשימת "עשרת ה " התורנית וספק אם מחוץ לסין יהיו מי שיגידו שהוא אלוף העולם האהוב עליהם. דינג לירן הוא שחקן שחמט, לא יותר ולא פחות, כזה שהצליח להגיע אל פסגה שרק 17 אנשים בהיסטוריה הצליחו לכבוש. הוא עשה זאת ללא כריזמה, ללא "תרומה" לענף ובלי דעות פוליטיות מוצקות. מעבר לכנות המופלגת והמילים המדודות התייצב אדם שנורא אוהב לשחק שחמט, שזהו כל עולמו. דינג הוא ספורטאי אמיתי, כזה שהשאיפות שלו לא מתיימרות לחרוג אל מעבר למה שהוא עושה על הלוח. עולם השחמט בתקופתו סבב סביב לא מעט שאלות גדולות – ההשפעה ההולכת וגוברת של המחשב, רמאויות על הלוח ובאינטרנט ושטף חסר תקדים של שחקנים ברמות הגבוהות. אני בספק אם הדמות הביישנית והחייכנית של דינג, תמיד אדיבה וחסרת כל כישורים של הופעה מול קהל, בכלל הייתה מודעת לכל זה. הוא מסיים את הקריירה (במהלך ההתמודדות דיבר על פרישה) כשהתרומה שלו, היקרה מפז, מסתכמת בעשרות ומאות משחקים מסמרי שיער ומרגשים. על כך אנו, אוהדי המשחק ואוחזי האפליקציה, חייבים לו תודה גדולה. בהצלחה, אלוף העולם ה 17 דינג לירן.

If you can't name them, join them

לפני הדו קרב מול דינג גוקש התבקש באחד הראיונות למנות את כל אלופי העולם שקדמו לו. הבחור התחיל להילחץ. בגמגום לא אופייני הוא התחיל לנקוב בשמותם של האלופים הקודמים והשמיט, באופן פואטי במיוחד, את מיכאל טאל. הגאון הלטבי שנחשב בעיני רבים למתקיף הגדול בהיסטוריה עלה לשחק בשנת 1960 מול מייסד האסכולה הסובייטית של השחמט מיכאל בוטביניק. בוטביניק, שהיה אז בן 49, גיל סביר לאלוף עולם באותה התקופה, מצא את עצמו מול ילד בן 24 שבסוף אותה התמודדות יהיה אלוף העולם הצעיר ביותר עד אותה התקופה (קספרוב וקרלסן שברו את השיא שוב). המאבק ביניהם היה קרב ענקים בין אסכולות שונות. המשחק הסולידי של בוטביניק וההבנה העמדתית המזהירה שלו פגשה טקטיקן חובב הקרבות שחתר תמיד לניצחון. המאבק בין דינג לגוקש, בין נציג הדור הישן לזה החדש, הדהד אצלי לא פעם את הקרב ההוא (אף שהוא רחוק ממנו שנות אור במובנים רבים). האסטרטגיה של גוקש הייתה ברורה לכל אורך הדרך – לא לתת לדינג רגע אחד לנשום, להפתיע אותו בכל פתיחה, לנצל את בעיות הזמן שלו ולנסות להוציא מכל עמדה את המקסימום. גוקש הוא שחקן חסר פחד שתיקו עבורו יהיה על הלוח רק כשאין דרך אחרת. כמעט כל הזדמנות שהייתה לגוקש לחזור על העמדה במהלך התחרות הוא דחה וניסה למצוא גם בעמדות יבשות לחלוטין פתח לניצחון. במשך 13 משחקים היה נראה שזה לא קורה, שאלוף העולם יציב מדי מכדי ליפול לניסיון (המעט ילדותי לפעמים) לסבך עמדות פשוטות. אלא שאז, במשחק ה 14 התברר שהכל השתלם. דינג נכנס לבעיית זמן ועשה שגיאה חמורה מאוד בעמדה עליה היה יכול להגן אם היה חושב מעט יותר.

ימים יגידו כיצד ייזכר גוקש בדברי ימי השחמט היות והגיע אל הפסגה רק בתחילת הקריירה שלו. לבחור עוד חסרים אלמנטים חשובים כדי לייצב את המשחק שלו, הוא שחקן לא טוב בשח מהיר שדורש בין השאר הבנה עמוקה של רוח העמדה ולא רק ביצוע מהזיכרון של ליינים שונים. הוא ידוע כאחד שיכול לאבד את הראש אבל הראה יציבות יפה מאוד כשפיגר לאחר המשחק הראשון ונכנע גם במשחק ה 12. אם ימשיך בהתקדמות המטאורית שהראה בשנה האחרונה, ליריב הפוטנציאלי שיילחם מולו על התואר יהיה קשה מאוד בעוד שנתיים. בעידן השחמט של היום שנתיים הם יותר מנצח והן מספיקות כדי להביא שחקן עם דירוג של 2614 אל פסגת הענף.

עם הפנים קדימה – נוסחה או שורשים

חוסר היכולת של גוקש לנקוב בשמותם של אלופי העולם מעלה שאלה קשה מאוד בנוגע למקומה של ההיסטוריה השחמטאית במשחק של היום. השחמט, כמו כל מערכת תרבותית, בנוי על הרעיונות והמשחקים ששוחקו בעבר. ילדים המתחילים את דרכם במשחק לומדים על מורפי ואנדרסון, המתקדמים יותר עוברים למשחקים של פישר ושומעים על ההתקפות של טאל, קרב האימתנים בין קארפוב לקספרוב ועל היסודות של בוטביניק. בוריס גלפנד, בספרו המאלף על השחמט העמדתי, פותח בניתוח מקיף של סגנון המשחק של עקיבא רובינשטיין שקדם לו במאה שנה. ההיסטוריה היא חלק מרכזי באופן שבו התעצב הענף ונהיה מה שהוא היום, אלא שהיא כוללת כוכבית ענקית מסיליקון. כיום אין שום צורך בהיכרות עם המשחקים הגדולים של העבר והידע העדכני ביותר על המשחק כלל לא נמצא ביריבויות ה"לא מדויקות" של הדורות הקודמים. המחשב הכניס כמות עצומה של רעיונות חדשים וייתר, בצורות מסוימות, את העיסוק בעבר. שחקן שחמט חזק לא צריך לפתוח ספרים ולעבור צעד צעד אחר מה שעשו אחרים בתקופות רחוקות אלא להתבסס על המשחקים המדויקים יותר של השחקנים היום יחד עם הערכה חזקה של המחשב. שני השחקנים שהתמודדו על אליפות העולם בשלושת השבועות האחרונים בחרו פתיחות נדירות ווריאציות מוזרות שלא התכתבו בכלל עם הדורות הקודמים. בשלב מסוים  אחת העיתונאיות העירה שמדובר באליפות העולם המדויקת ביותר ששוחקה, אפילו יותר מזאת של קרלסן וקרואנה. לתופעה הזאת סיבות רבות כמו חוסר היכולת של גוקש לתרגם את היתרונות שלו לניצחון וההגנה החזקה מאוד של דינג אבל היא מושפעת גם מהבחירה של הפתיחות וההיצמדות לאופי המשחק של המחשב.

מה זה אומר? קשה מאוד לדעת. אני מעריך שכמו בכל תחום שמנסה לפרוץ לעצמו דרכים חדשות גם השחמט ימצא את הדרך לחזור אל השמות הגדולים שלו. אין תרבות בלי היסטוריה ואין גוקש דומרג'יו או דינג לירן בלי בוריס ספאסקי וויקטור קורצ'נוי. אפילו קרלסן, שחקן עם סגנון משחק עצמאי מאוד, מכור להיסטוריה של השחמט ויודע בעל פה משחקים שלמים ששוחקו על ידי קודמיו. סדרת הספרים המונומנטלית "על קודמיי הגדולים" של קספרוב עודנה חיה ונושמת את האוויר החדש של המחשבים החזקים שצורת החשיבה שלהם לא תמיד ברורה. כשאני נשאל, לא פעם ולא פעמיים, מה הטעם לשחק שחמט כשידוע שיש מחשבים שעושים זאת הרבה יותר טוב אני נזכר במשחק 6 של בובי פישר, מחייך לעצמי וממלמל, ספק עבורי וספק עבור בן שיחי, "מה זה משנה? אותי מעניינים בני אדם".

היי שלום, סינגפור.