שני פרנצ'ייזים מיוסרים. סמל ומופת לחוסר-תפקוד. נבחרת אול-סטאר מרגשת ומלהיבה של בחירות הדראפט הכושלות ביותר בהיסטוריה – דניס הופסון, רג'י וויליאמס, מייקל אלווקנדי, דני פרי, דריוס מיילס, אד או'בנון,  אדי גריפין; וויתור על כוכבים נהדרים בטריידים כושלים – ביירון סקוט, טרי קמינגס, טום צ'יימברס, באק וויליאמס, שורה של פאדיחות  אינסופיות. רצף של עונות ללא ביקור בפלייאוף. יציעים ריקים. אף סלבריטי שמזוהה עם הקבוצה. בעלים שעושים בושות.

אבל זה לא היה חייב להיות כך. עם כל כך הרבה בחירות גבוהות, אולי מתישהו הגלגל יכול היה להתהפך. אולי מתישהו שתי הקבוצות המיוסרות הללו יכלו לעלות על דרך המלך…

נקודת מפנה אפשרית היתה יכולה להיות באמצע שנות השמונים. הצעת הטרייד המדוברת כאן בין הקליפרס לשיקגו אכן כמעט התרחשה – ביוזמת שיקגו. מה היה קורה אילו…

הקליפרס והנטס החלו את דרכן קבוצות שמנותקות מהקשר. הניו יורק נטס מה- ABA נאלצו להשתנות ולהפוך לניו ג'רזי נטס כאשר הצטרפו ל- NBA. הסן דייגו קליפרס הועברו על ידי הבעלים שלהם, דונלד סטרלינג, ללוס אנג'לס, לאחר מאבק משפטי מתמשך מול ה- NBA. באופן מעניין דווקא המעבר השנוי במחלוקת של הקבוצה שלו לעיר בה הלייקרס של באס, ריילי, מג'יק וג'אבר שלטו, עורר שינוי אצל סטרלינג עצמו. כמה ימים לפני תחילת עונת 1984, הוא עבר ברחוב בלוס אנג'לס ליד בית כנסת. הוא הבין שאותו הבוקר הוא יום כיפור, ולפתע חזר אל מחוזות ילדותו ולתפילות המרגשות שחווה בתור ילד. הוא פסע פנימה, מהסס, כשהמנגינות מעוררות אצלו תחושות לא מוכרות. אט אט הוא מצא עצמו יושב, מקבל כיפה מהגבאי, ומעלעל בסידור כשהמלים הספק-זרות ספק-מרגשות ומלאות עוצמה, גורמות לעיניו לדמוע ולנשמתו להתעלות.

בשנים הבאות הוא חזר לשמו המקורי, שמואל טקוביץ', החל מקפיד בקיום מצוות, ובהתאם לעצותיו של הרב בבית הכנסת, התחיל להקפיד מאוד במצוות בין אדם לחברו. הוא החל מדבר בהתלהבות על ההזדמנות שלו, דווקא דרך קבוצת ה- NBA  בבעלותו לעשות 'קירוב', 'קידוש השם' ו'תיקון עולם', כשהוא מחלק חוזים מופרזים לשחקניו, נוהג בהם באדיבות יוצאת דופן, והופך את משרדי הקליפרס למקום נעים ומכבד. עובדיו תיארו את דמותו האצילית, הפוסעת במסדרונות משרדי הקבוצה, מפזמת ניגונים חסידיים, ומקדימה שלום לכל אדם.  אמנם הדבר לא בא לידי ביטוי בהישגי הקבוצה, אבל כך אמר סטרלינג/טקוביץ' בחיוך סלחני – 'זה עוד יגיע, בעזרת השם'.  

ניו ג'רזי, בבעלותם של שבעה בעלים שונים בהנהגתו של אלן כהן, התקשו לשמור על יציבות שכזו ואנרגיות רבות התבזבזו במאבקי הכוח ביניהם. אחרי שבעונות הראשונות בשנות ה- 80' הניו ג'רזי נטס הוכיחה את עצמם כקבוצה ראויה, ואפילו הדיחו בעונת 1984 בסיבוב הראשון את האלופה, פילדלפיה, היא הלכה ודעכה בעונות הבאות.

בעונת 1986-7 הנטס סיימו במאזן 58-24, בתחתית המזרח. לעומתם, הקליפרס, שאפו להצטיינות יתרה בכישלונותיה, והצליחה להגיע לאחד המאזנים הגרועים בהיסטוריה של הליגה עם 70 הפסדים. אך גם להפסיד כמו שצריך הן לא ידעו, כי דווקא בדראפט בו הפרס היה שחקן הקולג'ים המבטיח, דיוויד רובינסון, לקליפרס היו שלוש בחירות דראפט בסיבוב הראשון, אך בהגרלה היא הצליחה לפספס את המקום הראשון , ולזכות רק בבחירות ה- 4, 13, 19.  הנטס, לעומתם, זכתה בבחירה ה- 3.

טקוביץ'/סטרלינג החתים כג'נרל מנג'ר את אלג'ין ביילור, שבשנות השישים היה הסמל הגדול של היריבה העירונית שלה והאלופה החדשה – הלייקרס. ההבטחות של השניים לאוהדים המעטים של הקבוצה כי הם יהפכו את הקליפרס ליריבה ראויה ללייקרס ב- L.A. התקבלו בשעשוע רב בעיר. עד סמוך לתחילת הדראפט ביילור עוד עמל במרץ להמיר את שלוש הבחירות שלו בסיבוב הראשון  לבחירה גבוהה יותר, אך לשווא. בבחירות שלו הוא בחר ברכז קווין ג'ונסון, ברכז נוסף בשם מארק ג'קסון ובסווינגמן רג'י לואיס. בסיבוב השני הוא בחר בסמול פורוורד, נוריס קולמן. העיתונאים לעגו לביילור – רק קבוצה כמו הקליפרס יכולים לבחור שני רכזים שידרכו אחד לשני על הבהונות ובשני פורוורדים דקיקים ובינוניים שיחממו את הספסל. לקבוצה היה בסיס טוב, אך הם זקוקים לסקורר שיוכל להשלים את הפאור פורוורד מייקל קייג' (ממוצע 15 נק' ו- 11 ריב' בעונה הקודמת) והסנטר המבטיח בנויט בנג'מין (12 נק' ו- 9 ריב').

הנטס, בהובלת הג'נרל מנג'ר החדש שלהם, הארי וולטמן, ערכו טרייד אופייני להם , כאשר המירו את הבחירה הגבוהה שלהם, הרביעית, בבחירה ה- 8 וה- 10 של השיקגו בולס. בבחירות הללו וולטמן בחר בצלף מ- UCLA, רג'י מילר ובפורוורד המסיבי, הוראס גרנט, כשחקן מחליף ראוי לכוכב הקבוצה, באק וויליאמס. שיקגו זכתה בכוכב המכללות המבטיח, דניס הופסון, שיוכל לככב לצדו של ג'ורדן.  

לעונת 1987-8 עלו הקליפרס עם ההרכב הבא – מארק ג'קסון, מייק וודסון, נוריס קולמן, קייג' ובנג'מין, כאשר על הספסל צמד הרכזים לארי דרו וקווין ג'ונסון, השחקן השישי קווינטן דיילי והרוקי רג'י לואיס. מארק ג'קסון נבחר לחמישיית הרוקים הראשונה, והקבוצה כמעט והכפילה את מספר הניצחונות שלה ביחס לעונה הקודמת. לכאורה, הישג מרשים – אך לא אם נזכרים כי 18 ניצחונות זה עדיין לא כל כך הרבה.

המצב של הנטס לא היה טוב בהרבה, עם הקו האחורי האיטי בליגה, ג'ון באגלי ואוטיס בירדסונג, ועם קו קדמי שכלל אמנם את האול סטאר באק וויליאמס, אבל גם את ג'מינסקי שידע לקלוע אך לא לשמור ולתפוס ריבאונד, ובן קולמן, שהאוהדים הספורים של הנטס עוד ניסו להבין מה הוא יודע לעשות. מהספסל גרנט ומילר הוכיחו, כמו רוקים ממוצעים, שעל כל מהלך טוב הם עושים שתי שגיאות. הנטס, שהחליפו שלושה מאמנים תוך כדי העונה, סיימו את העונה עם 21 ניצחונות. עם זאת, באביב של אותה שנה חלה תפנית, כאשר שבעת הבעלים של הקבוצה מכרו אותה ב- 15 מיליון דולר למיליארדר הצעיר בהיסטוריה, ביל גייטס, שהביע עניין להיכנס לתחום הספורט. ביל גייטס סיפר לעיתונאים כי בתור ילד הוא היה מתוסכל מכך שלא בחרו בו מעולם כאשר חילקו קבוצות למשחקי הכדורסל בבית הספר, וזו ההזדמנות שלו לתקן את העבר. הוא הביע נכונות להשקיע כמה שרק צריך כדי להוביל את ניו ג'רזי לאליפות. המומחים השונים הביעו זלזול עמוק בביל גייטס, ברעיונותיו היומרניים בתחום המחשבים, ובמחשבה שהוא יכול פשוט לקנות קבוצה ולצפות להישגים מיידיים בתחום חדש לחלוטין עבורו. הוא היה נראה כבועה שתתפוצץ עד מהרה, ועמו הנטס ימשיכו לצלול מטה-מטה אל מרתפי הליגה.

בדראפט 1988 הקליפרס זכו, כהרגלם, בשתי בחירות גבוהות – בבחירה השישית של סקרמנטו, ובבחירה הראשונה שתאפשר להם לבחור את שחקן הקולג'ים הטוב ביותר – דני מאנינג שבדיוק הוביל את קנזס לאליפות מרגשת. הנטס זכו בבחירה הרביעית. אך האם צבירת עוד ועוד שחקנים צעירים וחסרי ניסיון, שרובם לא מוכיחים את עצמם, זה הנתיב הנכון לפרנצ'ייז כושל? אלג'ין ביילור נטה לחשוב שהגיע הזמן להמר על הכל; כאשר הלייקרס הפכו לקבוצה הראשונה מאז הסלטיקס של ביל ראסל שזוכים בצמד אליפויות רצופות, התחושה היתה שבעיר כמו לוס אנג'לס צריך ללכת בגדול. הזדמנות של פעם בחיים ניצבה בפניו. ג'רי קראוס משיקגו הרים טלפון וביקש את 2 בחירות הדראפט בדראפט הקרוב ועוד 3 שחקנים – תמורת מייקל ג'ורדן.

ג'ורדן אמנם ביסס את מעמדו כשחקן המלהיב ביותר בליגה, כשהוא קולע 35 נקודות למשחק וזוכה בתואר ה- MVP הראשון שלו. אך קראוס חש שאחרי שלוש עונות רצופות של הדחה בסיבוב הראשון, ג'ורדן הוא מופע של איש אחד, שחקן שלא יודע לחלוק את הכדור, ואולי מספק הטבעות מרשימות, אבל לעולם לא יוביל את הקבוצה להצלחה של ממש. לוותר על ג'ורדן זה מהלך מטורף, אמר קראוס לבעלי הבולס, אבל הרווח כאן הוא עצום – דני מאנינג, הבחירה השישית, ועוד 3 שחקנים צעירים ומוכשרים. זה יאפשר לבולס לבנות קבוצה מחדש. אלג'ין ביילור התלבט – דני מאנינג היה נראה כדבר האמיתי, סוג של לארי בירד אתלטי, ולוותר על 5 שחקנים צעירים זה מחיר חסר תקדים…

 

בסופו של דבר הטרייד יצא לפועל – הבחירה הראשונה והשישית בדראפט, הרכז הצעיר מארק ג'קסון, הגארד מייק וודסון והשחקן השישי קווינטין דיילי. בדראפט שיקגו בחרה בדני מאנינג ובגארד הרסי הוקינס, כשקראוס מתהדר במסיבת העיתונאים הסמוכה כי 'הנהלות בונות אלופות – עם כל הכבוד וההוקרה לג'ורדן על כל מה שהוא נתן לנו בארבע עונות, אנחנו זקוקים לא לכוכב אחד מלהיב, אלא לקבוצה מאוזנת שתתחרה על אליפות כבר בעונה הקרובה. עם ג'קסון, הוקינס, הופסון, מאנינג, ובראד סלרס יש כאן בסיס להתמודדות מיידית על התואר.' 

למסיבת העיתונאים בלוס אנג'לס ג'ורדן סירב להגיע, והתקשורת החלה ללעוג לג'נרל מנג'ר ביילור, שהימר על הכל – ונותר, כנראה, בלי כלום. הבעלים, סטרלינג/טקוביץ' הרגיע את ביילור כשהוא מסביר לו את המושג התלמודי 'גם זו לטובה'.  בסופו של דבר היה זה המאמן החדש, דון נלסון, שאחרי שנה של הפסקה חזר לאמן וחתם בקליפרס, שהצליח לשכנע את ג'ורדן להצטרף למחנה האימונים. ג'ורדן עדיין סירב להתראיין או להצטלם עם גופיית הקבוצה, ומקורביו אמרו שהוא פגוע מאוד מהעברתו בטרייד, אך לפחות הוא החל להתאמן עם חבריו לקבוצה.

על הנטס, לעומת זאת, עבר קיץ שקט. המאמן הכושל וויליס ריד פוטר, ועוזרו הבכיר (ושחקן העבר של הקבוצה) פיל ג'קסון הפך להיות המאמן הראשי. בבחירה הרביעית הארי וולטמן וג'קסון בחרו בגארד המלהיב מיץ' ריצ'מונד.  עם המאמן החדש ועם השילוב בין ריצ'מונד לבין הסמול פורוורד הצלף רג'י מילר, לצד המשך העבודה היעילה והשקטה של באק וויליאמס, הקבוצה השתפרה למאזן של 54-28.

שיחות הנפש בין דון נלסון למייקל ג'ורדן, התחילו ליצור שינוי אצל השחקן הסרבן. בין השניים נוצר קשר אישי טוב, ונלסון חלק סיפורים מימי האליפות בבוסטון הגדולה. לראשונה ג'ורדן הרגיש שעומד מולו איש מקצוע שיודע באמת מה זאת גדולה, מה זו שאפתנות ושאיפת מצוינות.

אט אט ג'ורדן התחיל נפתח לחבריו החדשים לקבוצה, הגיע לארוחת שבת אצל הבעלים (והחמיא על איכות הגפילטע פיש שהכינה גברת טקוביץ' – סטרלינג) והתרשם אווירת העבודה הנעימה והמכבדת במשרדי הקבוצה. הוא הבחין גם בפוטנציאל הפנטסטי שהראה הרכז קווין ג'ונסון במחנה האימונים (אחרי עונה שבה התייבש כמחליפם של לארי דרו ומארק ג'קסון). ערב תחילת העונה, הסכים ג'ורדן להתראיין במסיבת העיתונאים לצד סטרלינג, נלסון וקווין ג'ונסון – 'מעולם לא היה לי מאמן כזה, אחד שיודע מה זה לנצח ברמה הגבוהה ביותר. KJ הוא רכז מדהים, מעולם לא שיחקתי עם רכז כזה. גם קייג' ובנג'מין הם גבוהים שלא היו לי כדוגמתם בשיקגו. אני שמח להיות בעיר גדולה ולהתמודד כאן על האליפות – מה שלא זכיתי לו בארבע עונות בשיקגו'. הוא אמר בקול שקט אל מול המיקרופונים.

הקליפרס אכן השתפרו באופן משמעותי, כשדון נלסון וג'ורדן מובילים אותם לשיפור מהגדולים בהיסטוריה, ולמאזן 38-44. קווין ג'ונסון נבחר לשחקן המשתפר, כאשר אחד המתמודדים מולו היה רג'י לואיס שהשתפר משחקן  קצה-ספסל של 5 נקודות למשחק לסמול פורוורד פותח עם 14 נקודות למשחק. הקליפרס אמנם הפסידו בסיבוב הראשון לפיניקס בחמישה משחקים, אך נראה היה שיש כאן בסיס להצלחה עתידית.

פיל ג'קסון, לעומת זאת, התקשה בנטס, השילוב בין ריצ'מונד למילר לא עבד טוב, והיעדר רכז וסנטר איכותיים הקשה על הקבוצה. הנטס סיימו את העונה עם מאזן של 30 ניצחונות ו- 52 הפסדים. ביל גייטס הבהיר לוולטמן וג'קסון כי עליהם להתחיל להביא תוצאות, בטרם יאלצו לחפש עבודה חדשה.

וולטמן החליט שאין לו מה להפסיד, ובקיץ 1989 התחיל להמר – כוכבה היחידי של הקבוצה, באק וויליאמס, נשלח לפורטלנד תמורת הבחירה ה- 12 בדראפט והסנטר המועד לפציעות, סם בואי. בבחירה הזאת הנטס הימרו על רכז בגובה 1.80 ממכללת אל פאסו האלמונית, טים הארדווי. בבחירה ה- 14 שלה, היא בחרה בסמול פורוורד אנרגטי ואתלטי בשם בלו אדוארדס ממכללה קטנה בשם מזרח קרוליינה. התקשורת לעגה לשתי הבחירות הללו של שחקנים אנונימיים שעוד יצריכו שנים של התפתחות – לנטס אין את הזמן לכך, הם טענו. הקליפרס בחרו בבחירה ה- 20 בסנטר היוגוסלבי ולאדה דיבאץ'.

לעונת 1989-90 עלו הקליפרס עם ההרכב הבא: קווין ג'ונסון, ג'ורדן, לואיס, קייג', ובנג'מין, כאשר על הספסל  בולטים דרו , ולאדה דיבאץ', יחד עם גארד אגרסיבי שהוחתם מה- CBA, מאריו אלי. דון נלסון הצליח לפתח משחק מסירות מתוחכם בין שחקני הפנים לשחקני החוץ שכונה 'משחק המחומש' שאיפשר לגבוהים לחסום לשני הגארדים המהירים באופן שפירק את הגנות היריב. ג'ונסון, אלי, וג'ורדן עשו שמות גם בהגנה, כאשר הם חוטפים יחד כמעט 5 חטיפות למשחק. לאורך העונה הקליפרס שהו בצמרת המערב, והבית הפאסיפי הפך לאימת הליגה כאשר הלייקרס, פורטלנד והקליפרס כולן עם כמעט 70% הצלחה.

אצל הנטס השיפור היה צנוע יותר, אך לראשונה מאז אמצע שנות ה- 80' הקבוצה חזרה למאזן חיובי. הארדווי הפך לאחת ההפתעות הנעימות של העונה וזכה במקום השני בהצבעה לרוקי השנה. פיל ג'קסון שיחרר את המושכות של שחקניו, ויצר משחק התקפה מהיר להפליא עם זריקות רבות מבחוץ. היו שראו בו נביא שיוצר סגנון משחק חדש ומהפכני.

הקבוצה שברה את שיאי השלשות של הליגה, כאשר הארדווי, ריצמונד ומילר עם למעלה מ- 20 נקודות למשחק לכל אחד. הקו האחורי האדיר הזה כונה Mr. T,  על שמם של 3 הגארדים שהממו בעוצמה את הגנות היריבים – מיץ', רג'י וטים. אף קבוצה לא הצליחה לעצור את המהירות ואת הקליעות מרחוק שלהם. בלו אדוארדס הראה ניצני פוטנציאל במעט הדקות שג'קסון העניק לו. סם בואי, באופן מפתיע, שיחק למעלה מ- 65 משחקים לראשונה בקריירה, והראה חלק מיכולת המסירה, הריבאונד וההגנה שאיפיינו אותו בקנטקי וגרמו לפורטלנד לבחור בו בבחירה השניה בדראפט בזמנו. הוראס גרנט ניצל את עזיבתו של באק וויליאמס והשתלט על המקום שלו בחמישיה כשהוא מגיע לממוצעים של 12 נקודות ו- 9 ריבאונדים.

הנטס עלו לפלייאוף סוף סוף, אך הודחו בסיבוב הראשון בידי שיקגו של מאנינג והאוקינס. מהצד השני של היבשת, הקליפרס עלו לפלייאוף, כשהם מנצחים בסיבוב הראשון את יוטה, בסיבוב השני את פיניקס, כל הדרך לגמר הגדול מול הלייקרס, היריבה העירונית. העיתונים, בלוס אנג'לס ומחוצה לה, חגגו את מפגש הפלייאוף הראשון בין שני כוכבי הענק – MJ vs. MJ  . מהצד האחד, ה- MVP, עם חמש אליפויות, הרכז של הלייקרס, מהצד השני, הכוכב שעוד לא הגיע פעם אחת לגמר.

שני הכוכבים הציגו יכולת מרשימה, וגרמו לשיאי רייטינג להישבר. אך דווקא השחקנים הזוטרים יותר היו אלו הכתיבו את האופן בו הסדרה התפתחה – בנג'מין ודיבאץ' שלטו בריבאונד מול מייקל תומפסון ודקוורת', וקווין ג'ונסון היתל בביירון סקוט ומייקל קופר. לעומת זאת, לואיס לא הצליח לעצור את ג'יימס וורת'י וגרין, שקלעו בצבע שוב ושוב. הסדרה הייתה צמודה מאוד, כאשר כל אחד מששה המשחקים הראשונים הסתיימו בהפרש של פחות מ- 8 נקודות. במשחק השביעי מג'יק היה במיטבו, כאשר לקליפרס אין שחקן שמסוגל לשמור עליו בצורה יעילה. מהצד השני, קווין ג'ונסון וג'ורדן חדרו שוב ושוב בהגנה של הלייקרס, כשהם קולעים ומוסרים בצורה נהדרת. בדקה אחרונה היה זה מג'יק שהעלה את הלייקרס ליתרון בקליעת שלשה ובמסירה לדאנק של וורת'י. אך חדירה של KJ, חטיפה של אלי, וקליעות עונשין של ג'ורדן הכריעו את המשחק לטובת הקליפרס – שעלו לראשונה לגמר. החיבוק בין ג'ורדן למג'יק היה אחד הרגעים המרגשים של העונה, כאשר מג'יק לוחש מלות ברכה באוזני יריבו הצעיר.

מהצד השני ציפתה האלופה הגאה, דטרויט. ג'ורדן הוכה שוב ושוב על ידי ההגנה האגרסיבית של ה'בד בויס', אך לואיס וקווין ג'ונסון ניצלו את המבטים הפנויים שלהם כדי לקלוע שוב ושוב ולשמור את הקליפרס במשחק. הקליפרס הצליחו פעמיים להשוות את הסדרה, אך בסופו של דבר הוכרעו, 4-2.

ג'ורדן, במבט חתום וזועף אמר לעיתונאים שהקיפו אותו – ' זה לא נגמר. שמחתי לעזוב את המזרח ולפגוש את הקבוצה המכוערת הזאת כמה שפחות. הם לא משחקים כדורסל, והמטרה שלהם היא רק לפצוע ולהרוס. הם הצליחו עכשו, אבל אני חוזר בשנה הבאה – אשמח להביס אותם. הקליפרס ואני חוזרים לכאן בשנה הבאה – ומנצחים'.