משחק הסלבריטאים והכוכבים העולים ביום שישי הגדול של סופ"ש האולסטאר! / דור בלוך

משחק הסלבריטאים והכוכבים העולים ביום שישי הגדול של סופ"ש האולסטאר! / דור בלוך

3:00 טים דויין נ' טים ריאן:

אירועי האולסטאר יפתחו עם משחק המפורסמים בו הקבוצה של דויין וייד, בעלים באחזקת מיעוט בג'אז, שתכלול את הראפר 21 סאבאג' וניקי ג'אם (וואו אני זקן אין לי מושג ירוק מי אלה) תתחרה בקבוצה של ריאן סמית' בעלי היוטה ג'אז. את הקבוצה של וייד יאמנו משפחת אנטנטנקומפו בהרכב מלא ולינדזי וון, ואילו את הקבוצה היריבה ליסה לסלי פאט ג'ו ואלכס ברגמן.

בטים ריאן ישחקו the miz מה-WWק (!!!) ועוד מלא אנשים שלא שמעתי עליהם בחיים.

הימור: הקבוצה של דויין.

5:00 טורניר הכוכבים העולים:

ארבע קבוצות הורכבו מטובי שחקני השנה הראשונה, השנה השניה וה-G ליג ויתחרו בטורניר בשיטת חצי גמר גמר. בקבוצה של דרון ווילאממס יככבו ג'יילן גרין, בונס היילנד ושנגון. בקבוצה של ג'ואקים נואה יככבו ג'בארי סמית', ג'יילן סמית' וג'וש גידי. בקבוצה של פאו גאסול יככבו בנקרו, סקוט בארנס ואייבי ובקבוצה של ג'ייסון טרי יככבו סקוט אנדרסון וסקוטי פיפן ג'וניור.

הימור: הקבוצה של פאו גאסול

לפוסט הזה יש 39 תגובות

  2. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    17 פבר 2023 15:01:20

    אוף טופיק – סיפור יפה על ילדות, מלחמת יום הכיפורים ומג'יק ג'ונסון – נכתב על ידי יורם בילו, בהארץ.
    .
    עמדתי באמצע המגרש, מחובק על־ידי אגדת הכדורסל, ארווין מג'יק ג'ונסון
    מלחמת יום הכיפורים השביתה אותי מכדורסל לחצי שנה. למרגלות ג'בל עתקה שממערב לעיר סואץ חלקתי את תסכולי עם אח לתשוקה, נהג בן גבעת ברנר, מכור כמוני לכדורסל, שמצא במחנה רפאים ליד פאיד עמוד סל, עקר אותו עם גוש בטון ענקי וגרר אותו אחריו ברכב. גוש הבטון פילח את הכביש כמו להב של מחרשה ענקית והותיר במרכזו חריץ עמוק לאורך קילומטרים רבים

    יורם בילו
    יורם בילו
    15 בפברואר 2023
    עקוב
    מג'יק ג'ונסון
    ארווין מג'יק ג'ונסוןצילום: REUTERS
    כשלימדתי קורס קיץ באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, אי־אז בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, הייתי נוהג לאכול את הכריכים שהכנתי לי לארוחת הצהריים באולם הכדורסל המקורה בקמפוס. שם, ישוב בקצה הספסל הארוך שנמתח לאורכה של רצפת הפרקט, הייתי צופה בהנאה באימונים של נבחרת האוניברסיטה או בתחרויות בין קבוצות סטודנטים בהרכבים מזדמנים. ההנאה שלי היתה מהולה בתסכול ובערגה, תמהיל שמכיר כל מי שהיה מכור למשחק בצעירותו אבל ברגע מסוים, בשל בגידת הגוף או מסיבות אחרות, נאלץ לפרוש ממנו. אהבתי לכדורסל החלה בשנים הראשונות של בית הספר התיכון. לפני כן שיחקתי כדורגל בכל רגע פנוי, אבל משהופיעה האהבה החדשה היא נהפכה במהירות לתשוקה ממכרת. השינויים הגופניים בגיל ההתבגרות סייעו להתמכרות החדשה. הייתי גבה־קומה מקטנות, אבל מעט אחרי שנתי ה-15 גופי החל לצמוח בקצב כה מהיר עד שלעתים, על משכבי בלילות, היה נדמה לי שאני שומע את רחש הצמיחה בתוכי. הגעתי לגובה של מטר ותשעים סנטימטר עוד לפני יום הולדתי ה-16, גובה לא שכיח בגיל זה באותן שנים, וכך צדתי את עינו של מאמן אחת מקבוצות הנוער של הפועל תל אביב.

    כשהתחלתי לשחק כדורסל בהפועל חשתי על גג העולם. זמן מה האמנתי שאיני נופל מחברַי לקבוצה, ואפילו מאותם שניים, רמי גוט וגרשון דקל, שלימים הגיעו לנבחרת ישראל. אבל תקופת הזוהר שלי במגרש ברחוב אוסישקין על גדות הירקון, שאז היה עדיין פתוח לארבע רוחות השמים, לא נמשכה זמן רב. בניגוד לציפיותי ולתקוות שתלה בי מאמן הקבוצה לא נוסף לקומתי ולו סנטימטר אחד אחרי גיל 16, ובנוסף יכולותי האתלטיות בכלל, וכושר הניתור שלי בפרט, התגלו כבינוניים למדי.

    נותרתי בקבוצה עד קרוב לגיוסי לצה"ל אך מעמדי בה נחלש והלך. פה ושם השתתפתי במשחקים, בדרך־כלל כשחקן מחליף. פה ושם קלעתי סלים במשחק (ואז, למחרת, הייתי מחפש בהתרגשות את שמי ומספר הנקודות שנרשמו לזכותי באותיות זעירות בעמוד פנימי ב"חדשות הספורט"). התשוקה למשחק רק גברה אבל הקריירה הספורטיבית שלי קירטעה, וכשניסיתי לחדשה כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, אחרי ארבע שנות שירות צבאי הרחק מהמגרשים, נוכחתי שאפילו זנב לאריות הכדורסל כבר לא אהיה. גם מאמצַי להיות ראש לשועלים, או למצער שועל מן השורה, לא עלו יפה.

    מקבוצת הכדורסל של האוניברסיטה העברית אס"א (איגוד ספורט אקדמי) ירושלים נופיתי חיש מהר, ורק שנים מאוחר יותר, בעשור הרביעי לחיי, כשהתשוקה למשחק בוערת כתמיד אבל הציפיות מציאותיות יותר (כלומר מונמכות), מצאתי לי מקום בקבוצה של חברים בני גילי או מבוגרים ממני. הקבוצה התאמנה ושיחקה גם היא באולם הספורט של האוניברסיטה בקמפוס גבעת רם, בשמות שהותאמו עם חלוף השנים לעלייה בסולם הגיל: תחילה "אס"א ב'", אחר־כך "אס"א ותיקי ירושלים" ולבסוף, חד וחלק, "אס"א קשישים".

    הצטרפנו לליגה נמוכה באזור המועצה האזורית מטה יהודה שבה, בעיקר בזכות כמה שחקני עבר שחברו אלינו, זכינו במנת ניצחונות נאה. באחת השנים אף הוענק לנו בטקס בגן סאקר גביע מוכסף לציון העובדה שהיינו אחת משתי קבוצות הכדורסל היחידות בכל הליגות בישראל שסיימו את העונה ללא הפסד. הקבוצה השנייה היתה לא אחרת מאשר מכבי תל אביב ונציגה בטקס היה לא אחר מאשר טל ("אנחנו על המפה") ברודי. אבל גם כשהפסדנו המפגשים באולם הכדורסל היו עונג צרוף. הוויכוחים והצעקות אחרי המשחק במקלחת על מסירה שלא נמסרה, זריקה שלא היתה צריכה להיזרק או שמירה אלימה מדי רק העצימו את ההנאה.

    מלחמת יום הכיפורים השביתה אותי מכדורסל לחצי שנה. כשהסתיימה המלחמה מצאתי את עצמי בראש פלוגת מכליות דלק עמוק בשטח מצרים, למרגלות ג'בל עתקה שממערב לעיר סואץ. את הרכבים שלנו מיקמנו במחפורות נטושות של הצבא המצרי באזור טרשים גבעי, זרוע אבני צור כהות, ומתחנו מעליהם רשתות הסוואה שהתמזגו היטב בסביבה המדברית. לבד מאוהלי המטבח, המפקדה והאפסנאות שניצבו מעל פני השטח, חיי היום־יום התנהלו בעיקר מתחת לרשתות ההסוואה במחפורות.

    כשהבינו חיילי הפלוגה כי השהות ב"אפריקה" אינה עומדת להסתיים בקרוב הם הפנו את עיקר מרצם לשיפור איכות החיים. מדי בוקר יצאו משלחות קטנות בטנדר או במשאית והתפזרו בין המחנות והמוצבים הנטושים של הצבא המצרי בסביבה. השלל שהביאו בשובם כלל לוחות עץ, משטחי פח גלי וברזנטים מלבניים, ארגזי תחמושת ריקים ושולחנות משרדיים, דודי מים ותמונות צבעוניות של נשיא מצרים אנואר סאדאת וקציניו הבכירים ועוד חפצים מחפצים שונים. אט־אט צמחו בשטח מבני מגורים בכל הגדלים והצורות, מוזרים למראה אך נוחים לאין ערוך מאוהלי הסיירים ששימשו אותנו לפני הקמת "המעברה". עתה אפשר היה ליהנות משינה על מיטה ומזרן, מקריאה לאור מנורה שהוזנה ממצבר ואפילו ממקלחת, בזכות מכל מים וברז בתחתיתו שהוצב על גבי מגדל עץ מאולתר. גם האוכל השתפר במהירות, בזכות השלמות המזון מהמחסנים במחנות המצריים שכללו, בין השאר, קופסאות של גבינה דנית, מכלי חומוס ופול ופחיות מיץ גויאבות ורדרד.

    בעשור הרביעי לחיי, כשהתשוקה למשחק בוערת כתמיד אבל הציפיות מציאותיות יותר (כלומר מונמכות), מצאתי לי מקום בקבוצה של חברים בני גילי או מבוגרים ממני. הקבוצה התאמנה ושיחקה באולם הספורט של האוניברסיטה בשמות שהותאמו עם חלוף השנים לעלייה בסולם הגיל. הצטרפנו לליגה נמוכה באזור וזכינו במנת ניצחונות נאה. באחת השנים אף הוענק לנו גביע לציון העובדה שהיינו אחת משתי קבוצות הכדורסל היחידות בכל הליגות בישראל שסיימו את העונה ללא הפסד. אבל גם כשהפסדנו המפגשים באולם הכדורסל היו עונג צרוף

    החיים ב"אפריקה" הלכו ונעשו נסבלים, אבל ההשבתה מכדורסל פגעה בגופי ודילדלה את רוחי. את תסכולי חלקתי עם אח לתשוקה, נהג בן גבעת ברנר, שהיה מכור לכדורסל מאז שזכר את עצמו. הוא הפתיע אותי כשחזר מאחת החופשות עם כדור משחק תקני, אבל מעבר להחלפת מסירות פה ושם לא יכולנו לעשות אתו דבר בשדה הטרשים המדברי שהיינו ממוקמים בו. הקיבוצניק לא אמר נואש. מדי פעם היה יוצא עם המשאית שלו, שעל גבה הותקן מנוף ארך־זרוע, למסעות חיפוש בין המחנות המצריים ממערב לתעלת סואץ.

    באחת הנסיעות הוא מצא סוף כל סוף את מבוקשו, מגרש כדורסל עלוב במחנה רפאים ליד פאיד. בלי להסס הוא עקר באמצעות המנוף שעל הרכב את אחד מהסלים וחיבר אותו בכבל גרירה למשאית. את הדרך מפאיד לג'בל עתקה עשה כשעמוד הסל, שבבסיסו גוש בטון ענקי, נגרר אחריו. גוש הבטון פילח את הכביש כמו להב של מחרשה ענקית והותיר במרכזו חריץ עמוק לאורך קילומטרים רבים. כשהבחנתי במשאית השבה למחנה ובעקבותיה עמוד כדורסל מקרטע ומקפץ כאילו היו לו חיים משלו, התקשיתי להאמין למראה עיני. אבל כשבסיס העמוד עם גוש הבטון סביבו נטמן עמוק באדמה וליד אוהל המפקדה היתמר אל־על עמוד כדורסל לא היה מאושר ממני. מכאן ואילך העברנו, אוהבי הכדורסל, שעות אחדות בכל יום במשחק על סל אחד בין זוגות או שלישיות. שיכרון החושים של המשחק סיפק הנאה שלמה גם בתנאים הקשים בג'בל עתקה, ואולי בעטיים אפילו יותר.

    בחזרה לסן דייגו. באחד מימי שני, כשהגעתי בצהריים לנקודת התצפית הקבועה שלי באולם, גיליתי שעל הפרקט מתרוצצים עשרות ילדים בבגדי ספורט. כל הילדים, קטנים וגדולים, שחורים ולבנים, וכמוהם גם המדריכים שלהם, לבשו חולצות טריקו צבעוניות אחידות שמחזיתן ניבטו פני הירח הצוהלים של ארווין ג'ונסון המכונה מג'יק, מגדולי השחקנים באן.בי.אי, ליגת הכדורסל הטובה בעולם. מג'יק עמד אז בשיא תהילתו, לאחר שזכה בחמש אליפויות עם קבוצת לוס אנג'לס לייקרס ונחשב על־ידי רבים לרכז הטוב ביותר בתולדות המשחק. כרזת ענק מעל המגרש הבהירה לי שנקלעתי ליום האימונים הראשון במחנה הקיץ לכדורסל של מג'יק ג'ונסון שיימשך שבוע. אל המחנה הגיעו ילדים עם הוריהם מכל רחבי ארצות הברית. לא מעטים מההורים הצטופפו עתה על הספסל הארוך שבקצהו ישבתי גם אני, עוקבים בדריכות אחר הנעשה על המגרש ומעודדים בצעקות את ילדיהם.

    השינויים על הפרקט לא פגמו בהנאתי כלל ועיקר. להפך, היה מרתק לעקוב אחר קבוצות הילדים הנעות בין התחנות השונות על המגרש ומתרגלות בכל אחת מהן מיומנות אחרת, מהקפצה וכדרור דרך מסירה וקליעה ועד עיקר העיקרים, "דִיפֶנְס" (את זה זעקו המדריכים בגרון ניחר), שמירה עיקשת וצמודה על שחקני היריב. ההורים התפעלו מהפעלתנות הקדחתנית על המגרש לפחות כמוני, ועם זאת לא יכולתי שלא לחוש ברחש של אכזבה על הספסל. מחילופי הדברים הבנתי שההורים ציפו שמג'יק יהיה נוכח במחנה הנושא את שמו, לפחות בפתיחה. זו היתה בעיניהם תמורה מתבקשת לאלפי הדולרים ששילמו דמי השתתפות במחנה האימונים ושאליהם נוספו הוצאות טיסה ומגורים בסן דייגו. המדריכים מצדם חשו באכזבה שבאוויר והבטיחו שמג'יק יגיע למחנה ברגע שיתפנה מעיסוקיו הרבים.

    רק בצהרי יום חמישי, בנקודת האמצע של המחנה, התגשמה ההבטחה. מג'יק הופיע וחישמל מיד את האווירה. הילדים המשולהבים הקיפו את הענק הקרח, מנסים למשוך את תשומת לבו ולגעת בו. ניכר היה שמג'יק נהנה מהמהומה סביבו. שופע חיוכים לכל עבר, הוא היסה את המדריכים שניסו לחצוץ בינו לבין הילדים, ליטף את ראשי הקטנים שבהם והחליק כפות, הַי פייב, עם הגדולים. אחר־כך הורה לכולם להתיישב סביבו על הפרקט ונשא נאום מוטיבציה קצר שבו הבטיח לילדים שאמונה ביכולתם בצירוף עבודה קשה והתמדה יביאו אותם לפסגת ההצלחה בכדורסל או בכל תחום עיסוק שיבחרו. במקום אחר ובזמן אחר הנאום הזה היה נשמע מן הסתם כתמצות בנאלי של החלום האמריקאי. אבל כאן, באולם הכדורסל של אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, הקשיבו כל הנוכחים, כולל המבקר המזדמן מישראל, בחרדת קודש ובסיום פרצו בתשואות סוערות.

    אחרי שכבש בקלילות את לב הנוכחים שלף מג'יק מתוך מעגל הילדים זאטוט שחור, בן שש או שבע לכל היותר, והציע לו הצעה שאי־אפשר לסרב לה, "מה דעתך על משחק קטן, אחד על אחד?" המדריכים הושיבו את הילדים לרגלי הוריהם וכולנו צפינו מרותקים בהצגה בת שלוש דקות, שבמהלכה ריקדו זה מול זה הענק שקומתו שני מטר ושישה סנטימטר והזאטוט שהגיע בקושי למותניו. מג'יק היה במיטבו. בתנועות ליצניות ומוגזמות ועם זאת בחן רב הוא אפשר לילדון לחלוף על פניו בכדרור פעם מימין ופעם משמאל ולקלוע באין מפריע. מדי פעם חטף את הכדור, סובב אותו באמנות על אצבע אחת או העבירו מאחורי גבו או בין רגליו, רק כדי לשוב ולאבד אותו ליריבו ולאפשר לו לגבור עליו. כשהסתיים המופע נטל מג'יק מרקר, חתם את שמו על כדור המשחק והעניק אותו לילדון שכמעט התעלף מהתרגשות.

    לאחר ההצגה הפנה מג'יק את תשומת לבו אל המבוגרים בירכתי המגרש. הוא עבר מהורה להורה, כולו חיוכים, וכמו פוליטיקאי משופשף במסע בחירות לחץ ידיים, התעניין מהיכן מגיע כל אחד והודה לו או לה על שבחרו לשלוח את ילדיהם למחנה הקיץ שלו. הוא התקדם לאטו לעבר מקומי בקצה המרוחק של הספסל, תוך שהוא מקפיד שלא לפסוח על שום הורה בדרכו. כשהגיע אלי התרוממתי ממושבי, אחוז התרגשות, ונוכחתי למבוכתי שאני מגיע בקושי לכתפו. מג'יק לחץ את ידי בחמימות ושאל, "מאיפה אתה, בן־אדם?" "מירושלים", השבתי. "מירושלים? באמת?" הוא שאג, ולפני שהספקתי לאשר אימץ אותי אל חזהו, כרך את זרועו סביב כתפי ומשך אותי למרכז המגרש. "שימו לב, חברים", הוא קרא, "האבא הזה עשה את כל הדרך מירושלים כדי שבנו יוכל להשתתף במחנה הכדורסל שלנו! כל הכבוד בן־אדם!"

    ארשת הפנים של ההורים נעה בין התפעלות לחשד. נראה לי שאחדים מהם שמו לב שאיני קשור לאף ילד על המגרש, אבל אני לא אמרתי דבר. עמדתי באמצע המגרש, מחובק על־ידי אגדת הכדורסל ארווין מג'יק ג'ונסון, הרכז הטוב ביותר בתולדות המשחק, ורק רציתי שהקסם שאפף אותי לא ייגמר לעולם.

  3. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    17 פבר 2023 15:34:15

    טוב נו, עוד אוף טופיק, אבל זה האולסטאר אז לא נורא…
    אלון עידן מצטרף ל-ללל
    .
    https://www.haaretz.co.il/sport/mitbonen/2023-02-17/ty-article-magazine/.highlight/00000186-5bd2-d22b-ad9e-7ff2fc7b0000?utm_source=App_Share&utm_medium=Android_Native&utm_campaign=Share
    .

    לברון ג'יימס הוא לא הגדול מכולם אלא זה שמסמל את עידן איקאה
    מי שחזה בשניהם משחקים יודע: מייקל ג'ורדן גדול יותר מלברון ג'יימס, פשוט כי הוא גדול ממנו. ההשוואה בכלל לא רלוונטית – לברון אפילו לא מסתובב באזורים של ג'ורדן

    לברון ג'יימס בטקס שחוגג את שבירת שיא הנקודות, בשבוע שעבר. לא יהפוך אותו לגדול מכולם
    לברון ג'יימס בטקס שחוגג את שבירת שיא הנקודות, בשבוע שעבר. לא יהפוך אותו לגדול מכולםצילום: Mark J. Terrill/אי־פי
    אלון עידן
    אלון עידן
    13:00, 17 בפברואר 2023
    עקוב
    אמנם באיחור (אופנתי) אבל לעתים צריך לחכות עד שהקונפטי יטואטא מהפרקט, בקבוקי השמפניה יושלכו לפחים וההתלהבות הסינתטית תפחת, כדי לציין את המובן מאליו: לברון ג'יימס הוא לא הגדול מכולם. לא שיא נקודות ולא שיא אסיסטים ולא שיא ריבאונדים ולא שיא חטיפות ולא שיא גגות ולא שיא דולרים – שום דבר מהפרמטרים הסטטיסטיים האלו לא רלוונטי לקביעה המובנת מאליה: הוא לא הגדול מכולם.

    הסיבה לכך שהוא לא הגדול מכולם היא פשוטה הרבה יותר מכל סטטיסטיקה שתישלף על ידי עכברי כדורסל, בעיקר כאלה שהמספרים משמשים עבורם תחליף לניסיון חיים, או במילים פשוטות יותר: אנשים שלא צפו במייקל ג'ורדן בזמן אמת ולכן לא מסוגלים להבין את מידת השפעתו על המשחק. הסיבה לכך שג'ורדן גדול מלברון היא משום שהוא גדול ממנו. פשוט כך. מי שצפה בשניהם, יודע זאת. כל השאר זה הבל ורעות רוח (אגב פורום קהלת).

    לא היה שחקן גדול יותר מאשר לברון ג'יימס
    לברון ג'יימס כבר ניצח את הזמן. מזמן
    באיזו מדינה רקובה ומושחתת דבר כזה יכול לקרות מבלי שתיפתח חקירה?
    אני רק מבקש לציין כבר בשלב זה את מה שאני נוהג לציין בכל פעם שאני נדרש לגדולתו של ג'ורדן: לא סבלתי אותו מעולם. בכל שנותיו הגלוריוזיות הייתי בעד הקבוצות היריבות באופן עיקש ועקבי. מילא בוסטון הגדולה, שאותה אהדתי אז ואני אוהד עד היום; אבל הייתי גם בעד יוטה ובעד פיניקס ובעד כל מועדון שניסה לשים סוף לאיש הבלתי נסבל הזה, שסימל בזמן אמת ווינריות מרהיבה אך אכזרית, כזאת שרק מכביסטים בנשמתם, כאלה שקופצים מהתלהבות גם כשג'ון דיברתלומיאו משחיל שלשה נוספת מול איזו קריית אתא ומעלה את ההפרש ל-20, מסוגלים להעריך.

    מייקל ג'ורדן אחרי הזכייה באליפות ב-1992. התבשל שבע שנים עד שנבנתה סביבו הקבוצה
    מייקל ג'ורדן אחרי הזכייה באליפות ב-1992. התבשל שבע שנים עד שנבנתה סביבו הקבוצהצילום: John Swart / AP
    אבל ככל שסלדתי מג'ורדן וממה שהוא מייצג, כולל מההימנעות הצינית שלו מהתבטאויות פוליטיות ("גם רפובליקנים קונים נעליים"), לא יכולתי שלא להודות בהכנעה שמולנו משחק גדול שחקני הכדורסל. מדוע נאלצתי להרכין ראשי ולהודות בכך? משום שלפעמים אתה רואה גדולה ויודע שזאת גדולה. זה הכל. ומה שהוא עשה על הפרקט, משחק אחרי משחק, בעיקר ברגעים הגדולים והחשובים ביותר, היה בלתי מתקבל על הדעת. הוא לא היה טוב מכולם, הוא פשוט שיחק אחרת לגמרי, באופן שלא ניתן אפילו להשוואה.

    לברון הוא גדול הדור דווקא במובן התרבותי: הוא מסמל את עידן איקאה של הספורט המקצועני

    גם ההשוואה ללברון לא רלוונטית. לברון לא מסתובב בכלל באזורים של ג'ורדן. הוא שחקן מצוין בכל פרמטר סטטיסטי. אבל מלבד היעדר הניצוץ שבמשחק שלו (מה לעשות, יש כאלה שיש להם את זה ויש כאלה שאין להם את זה), את גדולתו הפוטנציאלית הוא הלך ושחק עם השנים, בבחירות המקצועיות הפחדניות שלו, שהעידו טוב מכל שורה סטטיסטית על חוסר האמונה שלו בעצמו כשחקן שיכול לבנות סביבו קבוצה לאליפות. לברון הוא גדול הדור דווקא במובן התרבותי: הוא מסמל את עידן איקאה של הספורט המקצועני, שמושתת על הרעיון הכללי שאליפויות אמורות להיות תולדה של מוצרי פירוק והרכבה קצרי תפוגה.

    כנראה שצריך להזכיר שוב את המובן מאליו: ג'ורדן התבשל במיץ של שיקגו שבע שנים עד שנבנתה סביבו קבוצה אורגנית, לא מבריקה מדי אגב (ודי עם אגדת פיפן – היה שחקן מצוין אמנם, אבל הגיע בטרייד לגיטימי כשחקן עם פוטנציאל בלבד), שאפשרה לו לממש את גדולתו באופן אידיאלי. לברון התבשל שבע שנים בקליבלנד, עד שהתייאש והחליט לשנות כיוון. הכיוון שלקח – מסלול איקאה כאמור – היווה מעין הודאה בתבוסה. הוא כמו אמר, בלי ממש לומר: הדרך היחידה שבאמצעותה אוכל לזכות באליפויות היא על ידי חבירה לשחקני-על אחרים. לבד אני לא מסוגל.

    לברון ג'יימס מניף את גביע האליפות של מיאמי, ב-2012. לא חשובה או מעניינת
    לברון ג'יימס מניף את גביע האליפות של מיאמי, ב-2012. לא חשובה או מעניינתצילום: AFP
    או אז החל באודיסאה הנוצצת-אך-אומללה שלו, שכללה חבירה לדוויין וויד וכריס בוש בסניף איקאה של מיאמי ("ההחלטה"), עאלק חזרה מרגשת הביתה לסניף איקאה של קליבלנד, אבל רק בתנאי שישחקו איתו עוד שני כוכבים אחרים (קיירי אירווינג וקווין לאב), ואז גיחה נוצצת לסניף איקאה בלוס אנג'לס, אבל רק בתנאי שיגיע כוכב-על בדמותו של אנתוני דייויס. האודסיאה הזאת אמנם הולידה ארבע אליפויות, אבל אף אחת מהן – אף אחת! – לא תירשם כאליפות גדולה או חשובה (כן, כולל ההיא עם קליבלנד).

    למעשה, גדולתו האמיתית של לברון קשורה לכך שסימל תרבות חדשה, שאנו צופים בימים אלה בכמה ממופעי האבסורד שלה. צריך רק לחשוב על המעבר של אירווינג לדאלאס של לוקה דונצ'יץ', או למעבר של קווין דוראנט – עוד שחקן גדול ופחדן ענק (ע"ע המעבר לגולדן סטייט) – לפיניקס. זה לא רק הם כמובן: אחרי 50 משחקי עונה רגילה, כמעט שני שליש ליגה, עשרה אחוז מהשחקנים של ה-NBA החליפו קבוצות. הקרקס הנודד. עכשיו נניח שדוראנט יזכה באליפות עם פיניקס או שאירווינג יזכה באליפות עם דאלאס – מה הערך של אותה אליפות? מלבד קונפטי, שמפניה והתלהבות סינתטית שתיארך שבוע? מלבד עוד נתון בוויקיפדיה ורואי חשבון של כדורסל שידקלמו את קלישאת "מה שסופרים בסוף זה תארים"? מה הערך הסגולי של אליפויות כאלו? מה הערך הרגשי? האם זה יזיז למישהו באמת? האם בתוך הלב ישקע משקל כבד של אופוריה? האם למישהו באמת יהיה אכפת? בעצם מי יודע, הרי היו כאלה שממש התרגשו משבירת שיא הנקודות של לברון.

    1. Havlicek stole the Ball

      17 פבר 2023 23:41:30

      מצויין, למרות שנולדתי בשנת האליפות הראשונה של ג'ורדן, אז זוכר בקושי את הסל ביוטה.
      .
      לגבי הסיום — אני חושב שבתקופת ג'ורדן, או לפחות אחרי ג'ורדן, נושא כמות האליפויות שינה כל כך. שוב, לא הייתי בחיים, אבל ההכרה בכך שג'ורדן is the best&the greatest הייתה להבנתי כבר ב-93. הטריפיט השני solidified it, אבל ההכרה בכך ש-'דבר כזה עוד לא היה, והוא הנשגב מכולם' הייתה לפני פרישתו השנייה, קרי, לפני ש'עבר את מג'יק באליפויות'

    3. דאנקוואן שואוסווגר

      18 פבר 2023 16:15:19

      אמרתי את זה מזמן. לך תסביר לרפי ההבנה. לברון הראה שלא יכול לקחת אליפות עם קבוצות בינוניות ועם כוכב אחד לצידו (אלא אם כן מארגנים לך בועה ושופטים). הוא חייב כמה כוכבי על לצידו.
      עם נגרים כמו פיפן ורודמן לברון לא היה עושה פלייאוף בכלל. רק תראו מי שיחקו בבולס חחח משווים אותם לסטארים איתם השקץ שיחק.
      לברון בכלל לא בלבל של סטף אפילו ולא של דוראנט ביכולת. סתם הייפ תקשורתי שהליגה השקיעה את כל משאביה לדחוף אותו קדימה ולזה היא מגוייסת כולל שחקנים "יריבים".
      מייקל קיבל מרפקים לראש לשקץ נשפו באוזן בשיא ההיילייט נגדו.
      שטיפת מוח של התאגיד להמונים

  6. penny H

    17 פבר 2023 23:41:18

    למה שכותב טור הדעה המתנשא מהארץ ילאה אותנו בסטטיסטיקה?
    למה שיבדוק מי השחקן השלם יותר?
    אילו קבוצות היסטוריות התמודדו מול לברון ואלו מול ג'ורדן (סלחו לי דן מארלי, קלייד דה גלייד ג'ף הורנסק וסר צ'ארלס אהוב ליבי).
    האליפות שלקח לברון עם קליבלנד, בעיני (כן, למזרחים ימנים בעד רפורמה משפטית מותר להביע דעה)- שווה עשרות מונים מ6 האליפויות של mj יחדיו.
    כן, גם אני חולה על העבר, ומת לכתוב כאן שג'ון סטוקטון טוב יותר מסטפן קארי אבל לצערי זה לא המצב – והכדורסל הוא לא אותו כדורסל של 60 פוזישנים במשחק.
    אין על לברון,שיאן הנקודות בכל הזמנים והוא לא קלעי…
    (ואף מילה על המיתוג של mj ע"י הקומישינר סטרן בשביל להאדיר את המוצר NBA ).

    1. shibumi

      18 פבר 2023 03:42:48

      אז בתור מזרחי שמאלני שמתנגד לרפורמה ולא סובל את לברון אני חושב שהאליפות עם קליבלנד באמת היתה מיוחדת, חזרו מפיגור 3-1 נגד אחת הקבוצות הטובות של כל הזמנים וזה ראוי להערכה, ועדיין, אין שום הנאה בלראות את לברון משחק, לא עכשיו וגם לא בשנות הפריים שלו. מספרים וסטטיסטיקות זה יופי אבל באמת חסר לו הניצוץ שהופך ספורטאים מסויימים (ג'ורדן, רונלדיניו, פדרר) לבלתי נשכחים.

      1. Guy d

        18 פבר 2023 07:53:17

        האם אתה מודע לכך שלא כולם אוהדים את החבר'ה האלה?
        מודע לכך שלברון מוכר הכרטיסים והחולצות בין הגדולים שהיו בנ.ב.א?
        אתה טוען שלברון יישכח בעוד כמה שנים?

        1. shibumi

          18 פבר 2023 09:00:04

          כן, כן, לא.
          המשחק של לברון, אפקטיבי ככל שיהיה, לא מלהיב אותי, אין בי שום רצון להתעורר באמצע הלילה בשביל לראות אותו משחק, ואני בחיים לא אכנס לסרטון היילייטס שלו ביוטיוב. זה לא קשור למה אחרים חושבים, למכירה של חולצות או למי יזכר ומי ישכח.
          מצד שני, גם כשאהיה ישיש ועייף, שוכב במיטתי ומוקף בכל אהוביי, אבקש מהם לנגן לי סרטון היילייטס של רונאלדיניו או סטפ קארי ולסתום את הפה.
          הנקודה של אלון עידן לא קשורה למספרים ולהישגים אלא לאסתטיקה של המשחק וכריזמה שאי אפשר לקנות בכסף.

          ואם אתה מתעקש על מספרים אז הנה נתון שממחיש את הנקודה הזאת-
          הפקת ספייס ג'אם עם ג'ורדן עלתה 80 מיליון דולר והסרט הרוויח 250.
          הפקת ספייס ג'אם עם לברון עלתה 150 מיליון והסרט הרוויח 164.
          פשוט לא כיף לראות את לברון על המסך

          1. shibumi

            18 פבר 2023 09:09:47

            נקודה נוספת שאני לא יודע לגביה היא הטענה שלברון הוא "כוכב איקאה", כלומר-
            "הוא מסמל את עידן איקאה של הספורט המקצועני, שמושתת על הרעיון הכללי שאליפויות אמורות להיות תולדה של מוצרי פירוק והרכבה קצרי תפוגה"

            סופרטימז זו לא המצאה של לברון אז אני לא חושב שנכון להאשים אותו בזה. מה שכן, "ההכרזה" הייתה אירוע מבחיל שהבהיר לכולם איך לברון רואה את עצמו, ולדעתי שם התחילה להבנות השנאה ללברון, כל מהלך שהוא עשה אחר כך הסריח מהצחנה של "ההכרזה"

          2. Guy d

            18 פבר 2023 09:13:20

            הבנתי תודה, זאת דעתך. מהתגובה הראשונה התבלבלתי כשכתבת "אין שום הנאה בלראות את לברון משחק" חשבתי שזאת טענה כללית אז קראתי תיגר עליה, לעניות דעתי היא אינה יכולה להיות נכונה לנוכח העובדות (לא סטטיסטיקה וגם לא טענתי בתגובה הראשונה לחשיבות הסטטיסטיקה או הישגים או שום דבר דומה)

            1. shibumi

              18 פבר 2023 10:50:46

              זאת לא יכולה להיות טענה כללית כי זה עניין של טעם וריח. שבת שלום גיא!

    2. Guy d

      18 פבר 2023 08:10:44

      אם אמא שלי טריפוליטאית וטורקיה ואבא שלי רומני ואוסטרי אני מזרחי או אשכנזי?
      נראה לי אם עושים ממוצע נופל בול במרכז הים התיכון.

      חייבים לבחור צד במאבק של השופטים האליטיסטים מול הפוליטיקאים הציניים האינטרסנטים? זאת נבלה וזאת טרפה מבחינתי

      1. דאנקוואן שואוסווגר

        18 פבר 2023 16:19:10

        הנה אדם מבין😉.
        גנב מול גנב😂😂

        גנב אחד אומר אני רוצה למנות את חבריי שאוכל לגנוב. אז אני אשפר את המערכת.

        גנב שני אני רוצה להמשיך למנות את חבריי כפי שהיה עד כה שאוכל להמשיך לגנוב. יש פה פגיעה חמורה בדמוקרטיה ווינק ווינק 😉

  7. גיא הירוק

    18 פבר 2023 07:37:09

    כאשכנזי שחושב שהופס צריך להיות נקי מפוליטיקה,
    נראה לי שכותב המאמר חוטא בהתבוננות מוטה –
    לברון מסמל תרבות חדשה בדיוק כפי שג'ורדן סימן תרבות חדשה.
    כל אחד מהצמד זכה לחיבור חם של הליגה מהתקשורת בזמן אמת.
    .
    מי שהוביל ועמד ניצב כנגד הממסד ולטעמי הוא העז האמיתית (על ומחוץ לפרקט. אי אפשר להפריד בין ה-2) זה קארים שהציג כדורסל חוצה תקופות ומנצח כאשר התמודד מול ענקים ב-3 תקופות שונות (ווילט וריד בתחילת הקריירה, פאריש ומוזס מאלון בהמשך, אלאג'ואן לקראת סיומה של הקריירה).

  8. Jonathan

    18 פבר 2023 09:09:39

    כמישהו עם עדה ועמדה פוליטית, לשמוע עוד דיון על ג'ורדן מול לברון יצא מכל החורים. זו בעיקר דרך בטוחה לקליקבייטים מטעם אתרי ספורט.

  9. Guy d

    18 פבר 2023 09:33:07

    האם הרבה אנשים שותפים לדעה שהדרך הנכונה והטבעית להרכבת קבוצה מנצחת היא ע"י החלטות בלעדיות של בעל המאה (הקבוצה במקרה הזה) דרך בחירות בדראפט, החתמות בשוק החופשי (אז, כשלא הלך לסחור בשחקנים ולהתחיל מהתחלה). כנגד הדרך הנלוזה והפחדנית של בחירה חופשית של העובדים (השחקנים במקרה הזה) במקום ובתנאים המתאימים להם כדי להתחרות?

      2. עגל

        18 פבר 2023 10:59:39

        חח
        אני מפגין 1-2 בשבוע.
        את המשקפי שמש שלי קניתי בעלי אקספרס, שני זוגות ב-11 ש"ח, כולל משלוח.
        והלכתי עם הזוג הראשון עד שהמסגרת נשברה, ואז עוד קצת. מעניין מה דודי חמודי היה אומר

        1. Jonathan

          18 פבר 2023 11:59:51

          הייתי בשיירת מכוניות. לא זוכר מרצדס. הייתי מרוכז מידי במכונית האדומה הקטנה של ה-וטרן הנמרץ שהוביל אותה וקיוויתי שהיא לא תתקע באמצע הדרך.
          משקפי שמש קניתי בדקטלון.

            1. Jonathan

              18 פבר 2023 12:08:59

              קיבלתם את קווין דוראנט. לא מספיק?

            2. גיא הירוק

              18 פבר 2023 14:01:31

              קיבלתי רולקס. ואז התברר שזה חיקוי גנוב שנפל ממשאית ונמכר בשוק כיד שנייה מחנות עודפים…
              .
              חתול בשק, לו יש הרבה יותר ביטחון עצמי מלכל אוהד סאנס באשר הוא…

      3. Guy d

        18 פבר 2023 13:02:20

        חחח? לא יודע עגל.
        הזכרת לי עצה שאבא שלי זכרונו לברכה אמר לי כששאלתי אותו על נושא העדה, הוא אמר "כשאתה צריך תוכל להגיד שאתה טירפולתאי וכשזה לא מתאים תוכל להגיד שאתה רומני בפה מלא וללא שקר בלבך"
        אמא שלי שתזכה לחיים ארוכים ואינה בנאדם פרקטי מטבעה אמרה לי בפעם אחרת בנושא "למה לך לשייך את עצמך לצד הזה או לשני? ממילא מי שירצה ישים אותך במחנה שמתאים לו. והרי לך אין עניין בשני הצדדים"

כתיבת תגובה

סגירת תפריט