אין דבר יותר חסר משמעות מדירוגים, ועדיין המין האנושי מכור קשות לניסיון לייצר היררכיה ברורה ולמצוא סדר כלשהו במה שאין בו סדר. מה עוד חסר משמעות? הופעת הסופרבול. ההופעה הנצפית ביותר בכל שנה אורכת כ 12 דקות ועל פי רוב מספקת בעיקר אכזבות. מוזיקה, כמובן, אין כל כך. ועדיין, מדובר באחד הקישורים הבודדים בין ספורט למוזיקה, לאירוע ספורטיבי שההייפ סביבו מזין את ההייפ המוזיקלי והפוך. אז בשביל לחגוג את שתי האהבות הגדולות שלי, ספורט ומוזיקה, אני מגיש לכם את רשימת עשר ההופעות הטובות ביותר שנראו על הבמה הגדולה. מוזמנים להתווכח, לחלוק ולהעליב בכל דרך שהיא.

מחכים לריהאנה.

מקום 10 – מדונה (2012, סופרבול XLVI)

מלכת הפופ של שנות השמונים הגיעה לסופרבול 46 במטרה אחת בלבד – לתת שואו. ההופעה בת 13 הדקות שלה הייתה כנראה המרשימה ביותר שידעה הבמה הגדולה הזאת החל מעשרות הרקדנים והניצבים, פירוטכניקה מרשימה ואירוח קטן של ניקי מינאז' וסי לו גרין. ההופעה הזאת הייתה אולי התמצית של הקריירה העצומה של מדונה: להיטים קליטים שלא יוצאים מהראש, חשיבה על כל פרט במוזיקה ובתפאורה שמסביבם וכל זה כדי לחפות עד כמה שאפשר על העובדה שמדונה היא לא זמרת גדולה כל כך. שאר האמנים שברשימה עלו על הבמה לשיר, מדונה (שהשתמשה קצת יותר מדי בפלייבק לאורך המופע) עלתה בעיקר להופיע. בקצרה – ההופעה האמריקאית ביותר. לטוב ולרע.

מקום 9 – ליידי גאגא (2017, סופרבול LI)

היא עמדה על במת האיצטדיון כשמאחוריה רחפנים יוצרים את דגל ארצות הברית. ואז, היא קפצה.

אפשר בהחלט להסתייג מהמוזיקה של ליידי גאגא אבל בהחלט קשה שלא להעריך את האפקטיביות שלהם. ובאמת, אפקטיביות זאת המילה. כשהיא מרחפת ממקום למקום על הבמה ויורה אחד אחרי השני את השירים שעיצבו את פס הקול של העולם בשלהי העשור הראשון של המאה ה 21 כשמאות רקדנים סביבה, ההופעה של ליידי גאגא, בדומה להופעה של מדונה רק עם יכולות ווקליות משופרות הייתה מותאמת בעיקר לטלוויזיה והכל בה, החל מעיצוב הבמה ועד הגיוון העצום של צורות ההופעה הבהירה שלפנינו עוד שלב אבולוציוני בנוגע ליכולת של האמריקאים להראות עד כמה הם גדולים. זה היה לפרקים קצת מוגזם אבל בהחלט מרשים.

מקום 8 – קייטי פרי (2015, סופרבול XLIX)

מבין עשרת הנבחרים כאן קייטי פרי היא כנראה האמנית הזניחה ביותר. בעוד כמה עשרות שנים רק כמה שירים בודדים שלה ככל הנראה יעמדו במבחן הזמן. ועדיין, פרי היא זמרת שהולכת בכל הכח והמוזיקה שלה, יחד עם השירה החזקה (לעתים חזקה מדי) הולכת עד הסוף ומנסה ללחוץ כמה שיותר חזק על הכפתורים הנכונים. התכונה הזאת, שבמוזיקה יכולה להיות בעייתית, הפכה ליתרון גדול על הבמה של הסופרבול. בהופעת מחצית אין שום מקום לבדל של גמגום או משהו שמזכיר איטיות או משך והרגל צריכה להישאר על הגז למשך כל ההופעה. וזה מה שקייטי פרי יודעת לעשות. רכובה על אריה ענקי דמוי מתכת היא שאגה את דרכה אל הבמה עם הלהיט "Roar" ומכאן הזמרת לא נחה לרגע כשהיא מחליפה תלבושות, מארחת את לני קרביץ (בחלק הטוב ביותר בהופעה) ואת מיסי אליוט. כמעט הכל – החל מעיצוב הבמה (החלק עם הכרישים היה תמוה במקצת) ועד בחירת השירים (אלו שכנראה יישארו איתנו קצת יותר) הרכיבה הופעה יעילה וסוחפת ולמרות שהיא לא קרובה לליגה של הגדולים ההופעה שלה בהחלט ראויה למקום ברשימה הזאת.

https://www.youtube.com/watch?v=ZD1QrIe–_Y

מקום 7 – שאקירה מארחת את ג'ניפר לופז (2020, סופרבול LIV)

כשהן עלו על הבמה לפני כ 3 שנים, שאקירה וג'ניפר לופז היו בנות 43 ו 50 בהתאמה. זה לא הורגש. ההופעה המשותפת שלהן הייתה פצצת אנרגיה שרק מסיבה לטינית מסוגלת לייצר. גם אם לא תמיד אפשר להבין את שאקירה או את ההערצה העיוורת אליה קשה היה להתעלם מהמקצב החדש והמרענן שהיא הכניסה למוזיקה הפופולרית אי אז לפני 20 שנה היישר ממולדתה קולומביה (עם לא מעט השפעות ממוזיקה ערבית עליה גדלה בילדות).

למרות שהן הרחק משיאן שתי המוזיקאיות והרקדניות הציגו הופעה ששמה בכיס הקטן לא מעט הופעות של זמרים צעירים ומבטיחים שניסו את מזלם בבמה הגדולה של הסופרבול. בהופעה קצרה כל כך אמנים מגיעים אליה עם אחת משתי גישות – האחת, לבחור כמה שירים ולבצע אותם בשלמותם והשנייה, מבית מדרשו של מייקל ג'קסון, לבצע מאשאפ ארוך של כמה שיותר שירים. שאקירה, שהייתה אחראית על החלק הראשון של ההופעה, החליטה ללכת בגישה השנייה וחיברה במהירות רסיסים מתוך אינספור הלהיטים הגדולים שלה. זה אמנם נשמע קצת מוזר לפרקים אבל המקצב המדבק של המוזיקה חיבר את החלקים ויחד עם ההופעה הבימתית המהפנטת שלה, שכללה נגינה בגיטרה ובתופים, לא השאירה רגע דל. לופז החליטה ללכת בגישה המסורתית ועלתה לשיר שלושה שירים ויחד עם אירוח מצוין של ג'יי בלווין המשיכה את הקו של קודמתה. השימוש לכל אורך ההופעה בתופים ופרקשן אפשרו לשמוע את הקהל ולזוז יחד עם עשרות האלפים באצטדיון.

מקום 6 – ברונו מארס (2014, סופרבול XLVIII)

כשאלוהי הסופרבול הביא לעולם את הופעת המחצית הוא ראה לנגד עיניו את ברונו מארס. הבן הרוחני של אלביס פרסלי ומייקל ג'קסון הוא מכונת להיטים פסיכית, גיטריסט מעולה (בהופעה לא רואים את זה), זמר מצוין ורקדן נפלא (באיזו נונשלטיות הוא עשה שפגט אה-לה ג'יימס בראון!). כל המצרכים החשובים בשביל הופעת פופ על הבמה של הסופרבול. החיסרון המרכזי בהופעה שהתקיימה ב 2014 היה התזמון. ברונו מארס היה עדיין בתחילת הקריירה שלו ושירים רבים שפוצצו את הרדיו עדיין לא היו קיימים כשעלה להופיע על הבמה הגדולה. ועדיין, מהרגע שתופף את דרכו אל הבמה בסופרבול היה ברור שלפנינו הופעה אדירה. עם תזמורת עשירה ומדויקת, חבורת רקדנים אנרגטית ואירוח מוזר אבל מגניב של רד הוט צ'ילי פפרס (כל הזדמנות לראות את פלי מופיע מוצדקת) סללו את הדרך אל הופעת סופרבול בטוחה ואפקטיבית שכללה להיטים מהאלבומים המוקדמים של מארס, פירוטכניקה מינימלית ביחס לפורמט וזמר אחד אדיר שיעלה כמה שנים אחר כך שוב על הבמה יחד עם ביונסה לשיר את הלהיט ההיסטרי uptown funk. המוזיקה של מארס היא שילוב מתבקש של מוזיקה "לבנה" ו"שחורה", גיטרות וכלי נשיפה על מקצב אוורירי ומרקיד שאי אפשר לשמוע בלי לזוז. במשפט: R&B ב R הידיעה.

מקום 5 – ד"ר דרה, סנופ דוג, מארי ג' בליידג', אמינם, קדנדריק למאר, 50 סנט (2022, סופרבול LVI)

מיהו המפיק הגדול ביותר של שנות התשעים? התשובה היא ד"ר דרה, האבא הרוחני של ההיפ הופ מהחוף המערבי של ארצות הברית. האיש שהביא לעולם את טופאק שאקור וסנופ דוג הוא אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר על המוזיקה שאתם שומעים היום מכל כיוון. אלא שהסופרבול, כמו רוב תעשיית המוזיקה האמריקאית לאורך השנים, התעלם מההיפ הופ באופן כמעט מופגן. פעם אחר פעם מארגני ההופעה החליטו להעלות להקות רוק לבנות מבוגרות כמו הסטונס, יו2  ופול מקרטני בלי להתחשב ברוח הזמן שכבר שנים הלכה לכיוון של קומפטון. כבר שנים שהז'אנר נמצא בטופ של המוזיקה הפופולרית ועדיין, היה צריך לחכות עד 2022 כדי להביא ראפרים לבמה הגדולה בעולם. 7 זמרים שעלו בשנה שעברה על הבמה יכולים בהחלט להחזיק לבד הופעה (כולל המתופף, אנדרסון פאאק האדיר) וההחלטה להעלות את כולם יחד היה בה טעם לפגם. ברמה המוזיקלית מדובר ככל הנראה באחת ההופעות הטובות ביותר אבל הופעה של כל כך הרבה אמנים בזמן קצר משאירה טעם קצת רע ולא ממש מכבדת את האמנים או הז'אנר.

מלבד התחושה הקצת מפוזרת של ההופעה, הצפייה בה הייתה גרוב אחד מתמשך. ההופעה כללה בין השאר את ד"ר דרה וסנופ דוג עם the next episode והמחווה לטופאק עם California love, מארי גיי' בליידג' עם הלהיט הגדול שלה family affair, קנדריק למאר עם maad city והלהיט alright (מצונזר) וכמובן אמינם עם lose yourself. כל אחד מהשירים האלה מייצג שלב אחר בהתפתחות הז'אנר והפיכתו מזעקה של כמה חבר'ה ב LA לקולו של דור שלם. זאת הייתה הצדעה לא שגרתית לאחד הסנדקים של התנועה הזאת, לאיש שגידל וטיפח דורות של ראפרים שנגעו בנצח. היה טבעי ומתבקש לסיים את ההופעה עם שילוב הכוחות האדיר של כל המופיעים לשיר איתו ולכבודו את still dre מתוך האלבום הנצחי 2001. מצדיעים לך ד"ר.

https://www.youtube.com/results?search_query=dr+dre+super+bowl

מקום 4 – מייקל ג'קסון (1993, סופרבול XXVII)

הופעות הסופרבול המוקדמות היו נראות יותר כמו מסיבת סיום של עירוני ד' בראשון לציון. קבוצת זמרים דרג ג' (לרוב) שלוקחים חלק בפסטיבל שהפסטיגלים של השנים האחרונות נראים לצידו כמו עיבוד מודרני למקבת. הרבה תחפושות, יותר מדי דיסני ובידור לכל המשפחה שלא תאם את הרייטינג העצום של אירוע הספורט הגדול של אמריקה. ואז, הגיע מי שכל דבר שנגע בו הוא שינה לחלוטין – מלך הפופ הבלתי מעורער מייקל ג'קסון. כל ההופעות שברשימה התקיימו עמוק בתוך שנות האלפיים והציגו רמה גבוהה של בידור אפקטיבי שלא מפסיק לשנייה. הראשון שעשה זאת, בפרפקציוניזם בלתי נגמר ובכריזמה ייחודית השמורה רק לו היה מייקל ג'קסון. אחרי שימוש בכמה כפילים הוא זינק לבמה ועשה משהו בלתי מתקבל על הדעת בהופעה קצרה כל כך – עמד במקום במשך דקה וחצי. הדקה וחצי האלה הפעילו את הקהל יותר מאשר כל ההופעות שקדמו לו יחד. ואז, כשהוא מוריד את משקפי השמש שלו, הוא שרף את הבמה עם משאפ אדיר של קמצוץ מהלהיטים הגדולים שלו. קשה להסביר את האנרגיות, הדיוק, השילוב הבלתי אפשרי בין קול שמיימי לתנועה המדויקת, המפעימה שהיו למי שקשה להאמין שיקום לו מחליף. ג'קסון של 1993 היה בשלהי השיא שלו, כשנתיים לאחר שהוציא את dangerous, האלבום הנצחי האחרון שלו. הנוכחות של האלבום הייתה ברורה עם לא מעט שירי שלום עולמי כמו black or white וביצוע שלם של השיר heal the world. הבעיה המרכזית היא שהביצוע האחרון, כשהוא מוקף בילדים, כמעט בלתי אפשרי לצפייה לאור ההאשמות החמורות שהואשם בהן בשנים האחרונות. זאת גם הסיבה שהוא לא ניצב במקום השני והמתבקש.

https://www.youtube.com/results?search_query=michael+jackson+super+bowl

מקום 3 – ברוס ספרינגסטין (2009, סופרבול XLIII)

I want you to step back from the guacamole dip, I want you to put your chicken fingers down, and turn your television all the way up. And what I want to know is – is there anybody alive out ther?

במשפט אחד, מבלי למצמץ, ברוס ספרינגסטין לגלג על אמריקה כולה. בפריים טיים, על הבמה האמריקאית הגדולה, הוא ביקש מאנשים להתעורר, לעזוב את האוכל שלהם ולהתחיל לזוז.

למארגני הסופרבול כאמור הייתה חיבה גדולה ללהקות וזמרי רוק לבנים מזדקנים. לא פעם כדי להימנע ממבוכות קודמות (פול מקרטני לאחר הפארסה של ג'נט ג'קסון וג'סטין טימברלייק). הייתה רק פעם אחת שמארגני המופע קלעו בול – כשנתנו את המפתחות לברוס ספרינגסטין וללהקתו E street band. אפשר להסתייג מהמוזיקה של הבוס, מהנטייה שלו לכיוון הקאנטרי או לייצוג שלו את מעמד הפועלים באמריקה אבל דבר אחד ברור – מדובר באחד הפרפורמרים הגדולים שדרכו על כדור הארץ. בתור אמן שמופיע 3 שעות רצופות מול קהל היה ברור ש 12 דקות, זמן שלוקח לו בדרך כלל לשיר שיר אחד, יהיו קלות מדי עבור ספרינגסטין שמרגע תחילת ההופעה לא הפסיק לתת הופעה. בלי במה מוגזמת, בלי מאות רקדנים, בלי חפצים נופלים מהשמיים. זמר, להקה, קהל. ואיזה זמר. איזו להקה. והקהל? הוא חזר לאכול, לא לפני ששר עם ברוס הגדול מכולם את ההמנונים הנצחיים. וגם עבדכם הנאמן.

https://www.youtube.com/results?search_query=bruce+springsteen+super+bowl+halftime+show

מקום 2 – ביונסה (2013, סופרבול XLVII)

קשה לזכור את זה, אבל בשנת 2013 ביונסה הייתה עוד זמרת. כן, הייתה תקופה כזאת בעולם. אלא שאז, רצף אירועים מתוכננים יותר או פחות, היא קפצה בבת אחת מהשורה הראשונה של כוכבי וכוכבות הפופ אל ליגה אחרת בה נותרה לבדה. אחד האירועים האלה היה ההופעה האדירה שלה בסופרבול באותה השנה. אפשר לומר כמעט בוודאות שמאז מייקל ג'קסון לא היה שילוב קטלני יותר של שירה ותנועה עד שביונסה העלתה אותו כמה רמות למעלה.

השירים של ביונסה, עד עצם היום הזה, לא נחשבים לקליטים במובן הרגיל של המילה. המבנה שלהם נעוץ יותר בקרקע המקצב והתנועה מאשר במבנה הבסיסי של שירים מבוססי בתים ופזמונים. למרות זאת, היא הצליחה בהופעה מושלמת להטריף את הקהל ולקלוע בול בכל אספקט של ההופעה: החל מהתלבושות, המבנה של הבמה שהיה אפשר להתרשם ממנו מרחוק וגם לראות אותו מקרוב, וכלה בבחירת השירים, הכוראוגרפיה וכמובן הקול של ביונסה שהוא טיל בליסטי שפוגע תמיד בנקודה הנכונה. האירוח המרגש (הופעת סופרבול, ועדיין) של להקתה הקודמת destiny child היה טבעי ביותר וסיפק כמה רגעים הרמוניים שמימיים (הופעות סופרבול, ועדיין). ובסוף, כשהיא פתחה שוב את הגרון ושרה את הלהיט הגדול שלה באותה התקופה halo, העולם כבר היה מוכן למלכת פופ חדשה. ולא סתם מלכה, Queen B.

https://www.youtube.com/results?search_query=beyonce+super+bowl+halftime+show+2016+

מקום 1 – פרינס (2007, סופרבול XLI)

מארגני הופעת הסופרבול התעוררו בבוקר הרביעי בפברואר 2007 הם גילו לחרדתם שיורד גשם. כ 30 שנים לא קרה שירד גשם בסופרבול ובעידן הנוכחי עם הופעות מורכבות המשמעות יכולה להיות אסון. הרי הבמה הייתה עשויה חומר שאפשר להחליק עליו בקלות והנעליים של המופיעים לא היו מותאמות לסוג כזה של מזג אוויר. "תתקשר לפרינס" הוא אמר לעוזר שלו באותו בוקר כשעשו את דרכם לאצטדיון במיאמי. "אני רוצה שתדע שיורד גשם". "כן, אני יודע שיורד גשם" ענה קול חלש מעבר לקו. "ואתה בסדר עם זה?" שנייה עוברת, והקול מהעבר השני אומר – can you make it rain harder?

הוא עלה על הבמה עם להקה, זמרת ליווי, שתי רקדניות וזהו. כבר 15 שנים שהמוזיקה שהוא מוציא לא מניבה כותרות כמו בתקופת הזוהר שלו בשנות ה 80. אמן מזדקן לא אמור לתת הופעה חד פעמים שספק אם מישהו יצליח להתעלות עליה. אלא אם כן קוראים לו פרינס. כוכב הפופ הכי אקסצנטרי של 50 השנים האחרונות סיפק על במה פופולרית משהו שממש הרגיש כמו הופעה חיה. כשהוא חמוש בגיטרה שלו, שאף פעם לא הייתה מוערכת יותר מדי, פרינס לקח את הגשם והפך אותו לכלי פירוטכני מרהיב בהופעה. כל האמנים שהופיעו ברשימה הזאת, בלי יוצא מן הכלל, בחרו בפינצטה שירים מהרפרטואר שלהם והשתמשו בבמה כדי לחזק את מעמדם. פרינס שר רק שלושה שירים שלו. את שאר הזמן הוא הקדיש למחוות באורכים שונים לקווין, ג'ימי הנדריקס ובוב דילן, טינה טרנר ולקאבר אדיר באורך מלא לשיר פו פייטרס. הקידום האישי שלו לא עמד במרכז ההופעה הזאת שהייתה שיא מתמשך של זמר אדיר וגיטריסט שאמור להיכנס לרשימת הגדולים ביותר. ואז, כשהוא רטוב על לשד עצמותיו וליטרים של מים נופלים עליו מהשמים הוא לקח את הגיטרה הסגולה ושר עם כולם, כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו מכוון את הכל, את ה-שיר. Purple rain.

https://www.youtube.com/results?search_query=prince+halftime+show