דרבי פוטבול ב-LA: אכזבה רבתי במשחק הפוטבול החי הראשון שלי / אבי טרכטמן

עשרות משחקי נ.ב.א ראיתי באחד מחמש אולמות, רובם הגדול (אם כי לא כולם) בזכות הופס. לעולם לא ראיתי משחק פוטבול בלייב, אבל מכיוון שאני גר באמריקה, ומכיוון שכל העולם כאן חולה פוטבול, ממש רציתי ללכת לראות, והנה, לכבוד 8 שנות זוגיות עם אשתי שתחיה, היא קנתה לי כרטיס לדרבי הראשון מזה 4+ שנים, בין הראמס האלופה המאכזבת שסיימה את העונה לבין הצ'ארג'רס שכבר העפילו לפלייאוף.

התוצאה – אכזבה רבתי בעשרה סעיפים:

א. הכניסה לאולם החדש והחדיש של SOFI בהחלט מרשימה. כאמור, הייתי בחמישה אולמות נ.ב.א בחיים בינתיים, וחלקם נפלאים. הצ'ייס למשל, הוא חדיש, מחודש ונהדר. ה SOFI טוב ממנו פי אלף בערך. הכל מבריק וגדול ויפה ומפואר. הכניסה, איזורי האוכל, איזורי הפאבים, האיזורים שהם לא המשחק, וכמובן המגרש עצמו, כך שלמרות שהיה לי כרטיס במקום טוב באמצע, נדמה לי שהיה אפשר ליהנות לא פחות ממקום גבוה הרבה יותר. (אולי הבעיה היחידה היא שהמושבים עצמם לא מרווחים במיוחד, בטח ובטח כשיושבים לידך אנשים לא קטנים, כמו במקרה שלי). כך או כך, אין לי מילים רעות להגיד על כך – פרט לזה. נדמה לי שהסיבה העיקרית בגלל האיזור שהוא לא היציע עצמו כל כך גדול ומפתה, היא בגלל שהמשחק עצמו מפתה הרבה פחות.

האולם מרשים, המשחק… פחות

ב. תראו, אני אוהב פוטבול. אפילו מאד אוהב פוטבול (ובעיקרון, אוהד את הקבוצות של בריידי מאז שהתוודעתי למשחק. הפטריוטס קודם, הבאקנירס עכשיו, נראה מה יהיה כשיפרוש, אולי הניינרס או הבילס) – אבל האמת צריכה להיאמר, אם בכדורסל יש 50% זמן מת, הרי שבפוטבול יש בערך 80% זמן מת. ועזבו את הזמן המת – מה הסיכויים שכשהכדור נמצא על קו ה 70 יארד, בדיוק עכשיו יהיה איזה טאצ'דאון לאורך כל ה 70 יארד? לא גדול, כך שאפילו שמדובר בזמן חי, לפעמים מדובר בזמן קצת מת, עד שיגיע עוד פירסט דאון ועוד פירסט דאון ועוד אחד, ואז אולי נקודות. ואולי לא. במיוחד אם אחת מהקבוצות כבר במינוס 17 מהקבוצה השניה, ואפילו אם במקרה כן יהיה נס, הם יצטרכו עוד הרבה ניסים בשביל שזה ישנה משהו

ג. בבית, זה לא בעיה בכלל. פוטבול הוא משחק שרואים עם חברים, או כשעושים עוד דברים במקביל – וככזה הוא מדהים, כי עד כמה שכדורסל הוא משחק נפלא, אין כמו ת'ירד דאון אנד 4, במרחק 17 פיט, במינוס 6 נקודות ועם שתי דקות על השעון. אין דברים כאלה בכדורסל. אבל אין הרבה ת'ירד דאון אנד 4, במרחק 17 פיט במינוס 6 נקודות ועם שתי דקות על השעון, ובטח שאין כאלה בין קבוצה אחת שגמרה את העונה לבין קבוצה אחרת שכמעט ואין לה על מה לשחק. במקרה הלכתי לקנות בירה מתישהו באמצע הרבע השני, ובחיי שהיו מאות אנשים בין דוכן לדוכן. אני לא זוכר תופעה כזאת באמצע הרבע השני של משחק כדורסל כלשהו שהייתי בו. עובדה.

לא זוכר בדיוק מתי זה, אבל אני יכול להבטיח לכם שזה לא ת'ירד דאון אנד 4, במרחק 17 פיט, במינוס 6 נקודות ועם שתי דקות על השעון

ד. ואולי חלק גדול מהסיבה לכך היא לא רק בגלל אופי המשחק, אלא גם בגלל שזו אמריקה. אחרי הכל, יש סיבה בגללה בייסבול הוא הפאסינג טיים האהוב על כל אמריקה, והאאוטינג מס' 1 לכל חברה שצריכה לעשות משהו עם העובדים שלה. זה זמן למינגלינג, ולראות ולהיראות ולדבר ובעיקר לשתות בירה זולה ומגעילה ולאכול נאצ'וס זול (לא זול באמת, 20 דולר, אבל זול, במובן ה"זול" של המילה) ומגעיל. תראו, גם לראמס יש מדים כחולים וגם לצ'ארג'רס. אמנם אלו של הראמס כהים יותר, וזה לא באמת אותו כחול, אבל בחיי שקשה להבדיל כשאתה נמצא בין עשרות אלפי אנשים. ובחיי שעל כל טאצ' דאון שהובקע. לא משנה על ידי מי, כל האנשים סביבי חילקו כיפים לכל האנשים האחרים, בלי להתחשב בצבע החולצה, ובשאלה האם האדם בצד השני אוהד את אלו שהבקיעו או אלו שהובקעו. יריבות? אפס. נאדה. שום דבר. עשרות אלפי אנשים, באו בעיקר לרקוד ולשתות. וכן, אני יודע לוס אנג'לס היא עיר של כדורסל, לא של פוטבול. הראמס זה בכלל סט. לואיס, הצ'ארג'רס זה בכלל סן דייגו, ולא זאת ולא ההיא מעניינת באמת מישהו ממיליוני תושבי העיר, ובכל זאת, לפחות תעשו כאילו…

סרט כחול

ה. ובמאמר מוסגר – לא אתפלא בכלל, אם לחצי מהאנשים באולם, יש גם חולצה תכולה בשביל משחקי הצ'ארג'רס וגם חולצה כחולה בשביל משחקי הראמס. אחרי הכל, המצלמה המשוטטת באולם, תופסת רק את אלו שלובשים את החולצה הנכונה. ואחרי הכל, זאת הסיבה המרכזית בגללה אנשים באים למשחק, כדי שמישהו יתפוס אותם רוקד בלי חולצה או בעל דמיון כלשהו לאחד מהשחקנים של "טופ גאן".

ו. מה שמזכיר לי – פרודקט פלייסמנט. גרתי גם בסן פרנסיסקו וגם בלוס אנג'לס, ויש הבדל גדול בשלטי החוצות בין שתי הערים. בסן פרנסיסקו, שלטי החולצות הם של כל מיני סטאראטפים (נניח, כמו ASANA או SLACK) שמפרסמים את התוצרת שלהם כדי שבעלי עסקים אחרים ישתמשו בשירותיהם. בלוס אנג'לס שלטי החוצות הם של סרטי קולנוע. אישית, אני לא כל כך מבין את המטרה, אבל 90% משלטי החוצות בעיר מפרסמות סרט כזה או אחר, או למצער, סדרה. כך או כך, אני לא זוכר משחק כדורסל עם פרודקט פלייסמנט כה בוטה. ובמקרה הזה, לשני סרטים – האחד טופ גאן, שיצא כבר לפני 7 חודשים לקולנוע, אבל עכשיו מפרסמים אותו כחלק מהסטרימינג של פרמאונט, והשני – זבלון אימה שיוצא השבוע בשם "מגאן". 3.5 שעות של פוטבול, ומתוכם 90% הוקדשו לטופ גאן ולמגאן. בחיי.

מגאן – ואני די בטוח שבאותו זמן, התבצע פליי על המגרש.

ז. ואם כבר מדברים על בידור, אז המצלמה המשוטטת הצליחה למצוא רק סלב אחד – טומי לי. והסיבה היחידה בגללה מישהו יודע מי זה, זה בגלל שפעם הוא הרביץ לאשתו, היא היא, פמלה אנדרסון, יוצאת "משמר המפרץ". עכשיו, אני מבין שלא מצאתם אף סלב אחר – אבל עליו אתם מתמקדים ואליו אתם מריעים? לזבל הקטן שהיה שלוש פעמים בכלא? מסוג הדברים שפשוט נשגבים מבינתי.
ח. ואם כבר מדברים על שיכורים – אז אחרי 4 בירות, למרות שמדובר בבירות זבל של 4 אחוז אלכוהול ורבע – אנשים מתחילים להשתכר. לידי ישבו זוג ווייט טראש מובהק. הבחורה ותשעים הקילוגרמים שלה, התכופפה כמה פעמים כדי שהבחור ו-מאה ועשר הקילוגרמים שלו, יפליק לה בטוסיק. איכשהו לא נראה לי שזאת היתה תופעה כל כך נדירה במשחק הזה. יופי באמת. הנה הם מאחורה.

הפעם לא רואים לה את התחתונים הורודים.

ט. ואם כבר מדברים על הספסלים לידי, ברור לי שלכל מי שישב בסביבה שלי, פרט אליי היה סיזן פאס, היה נדמה שכולם אחוקים אחד של השני, כולם מכירים אחד את השני. חיבוקים, נשיקות, כיפים, כיפים, כיפים. אני לא אומר את זה כדבר שלילי אגב. זה די מגניב ויפה בעיניי, אבל גם לגמרי חלק מהעניין.
י. נחזור לפוטבול – היה חרא משחק, ואחת הסיבות בגללן היתה חרא משחק, היא בגלל שכל אווירת הכיפים והצחוקים, ואותה אינטנסיביות שלא היתה קיימת ביציעים גם לא ממש היתה קיימת במשחק עצמו. או לפחות אני לא הרגשתי מאמץ מאף אחת משתי הקבוצות. הטובה יותר ניצחה, הטובה פחות לא ממש ניסתה, ולמען האמת גם הטובה יותר לא ניסתה יותר מדי. כולם חברים של כולם, ויאללה, בירה וכיפים.

בקיצור, פעם הבאה – כדורסל. ואם פוטבול, אז רק במשחק שאשכרה משנה משהו למישהו, כולל לשחקנים ולאוהדים הכי שרופים. דרבי עאלק.

לפוסט הזה יש 42 תגובות

  1. חבל לשמוע שהייתה לך חוויה גרועה, אבל זה לא מאוד מפתיע, בחרת בעיר ממש גרועה לפוטבול, שתי הקבוצות של ל.א הן גם פח אשפה וגם חסרות אוהדים באופן מוחלט, הראמס בעיקר זה יותר קוריוז מקבוצה אמיתית. אין לי ספק שבאצטדיון אחר היית עובר חוויה טובה יותר

  2. כתוב נהדר.
    משתתף בצערך.
    פוטבול הוא באמת משחק של מקטעים קצרים ואינטנסיביים ביחס להרבה זמן בלי כלום. אחרי כל מהלך יש לפחות הילוך חוזר אחד. איפה ראיתם כזה דבר בכדורסל או כדורגל?

    1. טוב, בוא לא נשווה כדורגל לספורט. כדורסל כמובן שכל חצי דקה יש סל, אבל ההשפעה שלו היא אפסית, 2/3 נקודות במשחק שמסתיים ב90 נקודות, בהשוואה להשפעה של טאצ׳דאון, 6/7 נקודות במשחק שמסתיים באזור ה30. כל ספורט הוא רצף של אירועים חסרי משמעות שמסתכמים בנרטיב כולל. בכדורסל האירועים האלה מלווים בצבירת נקודות. בפוטבול לא. זה כמו להגיד שקריקט יותר מלהיב מבייסבול כי הראשון נגמר עם 300 ריצות כל אינינג והשני עם 3 ריצות כל המשחק. זה אופי שונה. לפי זה טניס הוא המשחק הכי מלהיב כי כל הזמן יש נקודה לצד כלשהו.

        1. ומהצד השני – שוב איכס על עוד גילוי התנשאות דוחה חסרת הבנה מצידו ארז על כדורגל ועל אוהדיו.
          אבל כדי שהתגובה הזו לא תהיה מבוזבזת לחלוטין על סתמיות כזו, רציתי לשאול אותך האבליצ'ק משהו.
          אז איך קשורה גאונות בתקופות שונות? אני מנחש שניטשה כתב על זה משהו.

          1. מעניין, אז בהתחשב בכמות הכדורגל שאני ראיתי כדי להיחשב חסר הבנה, האם יכול להיות מישהו בעל הבנה? וזה לא מתנשא, שיעדכנו את החוקים למאה, לא ה21, ה20, ונדבר. ענף שמתיימר להיות ספורטיבי ועושה הכל כדי שלכל צד יהיו מספר חד ספרתי של הזדמנויות להבקיע במקום לנסות למקסם את הזמן שבו המשחק משוחק הרוויח את היחס בהתאם.

          2. ljos,
            הבנתי חלקית.. מה הכוונה לתקופות שונות?
            לניטשה כמובן יש הרבה להגיד על זה (האם מתקשר לעל-אדם?)..
            השאלה דאז הייתה האם לדעתך לא היה או הייתה מעולם גבר או אישה שאותם ניתן להגדיר כגאון או גאונה?

  3. אם אתה מחפש דרמה, ריגוש, תחרות וקצת יותר עניין אז –
    .
    א. פוטבול מכללות. הנאמנות לאוניברסיטת הבית חוצת גבולות.
    ב. עדיף לא בקליפורניה. ב- bible belt לוקחים את מהמשחק הרבה (הרבה הרבה הרבה) יותר ברצינות. קטע מוזר שכזה, של לקחת דברים שלא אמורים להשפיע על היום יום ולהעצים אותם…

    1. כותב כל קליפורניה היא בירת הכדורסל האמריקאי. הקהל של הריידרס הוא הטוב בליגה. אחוז הקווטרבקים שיצאו משם הוא מקום ראשון בפער עצום. פשוט לוס אנג׳לס זו עיר כדורסל עם קבוצות פוטבול חסרות נשמה

  4. קצת נותנים אגוזים למי שאין שיניים. להגיד שאתה אוהב פוטבול אבל שהכדור 70 יארד זה זמן מת זה כמו להגיד שאתה אוהב איגרוף אבל רק נוקאאוטים. כל היופי בפוטבול הוא איך הקבוצה חוצה את ה70 יארד האלה במטרה להגיע לרד זון ומשם לאנדזון, ונכון שסיכוי קלוש שיהיה משהו משם, אבל מצד שני משהו יהיה, ותמיד יכולה להיות איזה מסירה על פני חצי מגרש, איזה ראש שמשיג את הדאון and then some או אינטרספשן או סאק או אלף ואחד דברים שיכולים לקרות גם במשחק שכביכול לשני הצדדים אין מה לחפש בו בעיר שידועה ככזו שקבוצות באות אליה בשביל הכסף, לא בשביל האוהדים.

  5. טמח לש צורך להתנצל בשם הפוטבול אבל אני מסוגל להבין אנשים שקשה להם להתחבר. במיוחד אם אין מעורבות ריגשית וכמובן אם ההתעמקות בפרטי המשחק, השחקנים, מצב הקבוצות ו"קווי העלילה" הם ברמה שטחית.
    פוטבול הוא אחד המשחקים העמוקים ביותר מבחינה טקטית, אסטרטגית ויותר דומה לסדרה של עשרות מרוצי 100 מטר שמתחברים למרתון וההתלהבות של הקרב על חציית קו הסיום לאחר 43 ק"מ לא פחותה מתצאה של כל אחד מהמרוצים הקצרים. וכמו מרוצי 100 מטר, כל מהלך בפוטבול 22 שחקנים נותנים את המקסימום, בלי הנחות.
    תוסיף לזה את מה שנקרא תוכניתהמשחק שמנוהלת על ידי המאמנים, משחק השח בין ההתקפה להגנה, הנסיונות למצוא נקודות תורפה של היריב לאורך רוב המשחק לא תמיד מתורגמים למהלכים גדולים ומלהיבים אבל הם חלק אינטגרלי מהמחשבה לטווח הרחוק של ה60 דקות נטו.
    הבינג סאיד דאת, המשחק עצמו שיצא לך לראות עירב שתי קבוצות שלא רק שאין להן היסטוריה בעיר והיסטוריה של יריבות אלא גם דרכן בעונה כבר הייתה סגורה, אחת לפלייאוף ואחת הבייתה בסוף העונה בשבוע הבא, והמשחק היה רק סוג של לפרוטוקול. קורה.
    בסקירות השבועיות לקראת משחקים שמפרסם פה צוות הופס פוטבול אנחנו משתדלים לתת את הסיפורים שמעבר למה שמתרחש על המגרש כדי לקבל קונטקסט ועומק שמאפשר צפייה מושכלת יותר והנאה עמוקה יותר.
    כולי תקווה שלא סתמת את הגולל על החוויה הזו ובפעם הבאה תנסה להגיע עם קצת יותר כלים להיות מעורב ריגשית ושיכלית.
    אה כן, והאמריקאים בחלקם הם עדר של בהמות.

    1. רביב, אני מסכים בהחלט, אבל נדמה לי שלא הובנתי כהלכה.
      כן, כשטמפה ביי משחקת (או ניו אינגנד בעבר), אני כוסס ציפורניים ומריע לכל מהלך אורך כל המשחק.

      הבעיות כאן היו ש:
      א. נדמה לי שלא לראמס ולא לצ'ארג'רס היה אכפת כל כך.
      ב. אני בטוח של99 אחוז מהאוהדים במגרש היה אכפת אפילו פחות. כשדיברתי על כל הזמן המת הזה, דיברתי מנקודת המבט של הקהל הממוצע במשחק הספציפי הזה (ואני מניח שבמשחקים אחרים, בערים דומות שהן לא גרין ביי, פיטסבורג וכו'). הזמן המת לכן, הוא לא זמן מת עבור הקבוצות או אפילו עבור האהוד השרוף, אבל הוא בהחלט בהחלט זמן מת עבור יושב הכורסה (או במקרה הזה, כיסא הפלסטיק) הממוצע.

      זאת התשובה אגב, גם לארז למעלה.

  6. אני חייב להגיד משהו בקשר לפוטבול ולזמן המת שניסחת. יכול להיות שמה שאתה אומר הוא נכון במידה ולא איכפת לך מי תנצח. אני צופה בפוטבול רק שנתיים ואני אוהד ריידרס בזכות חמי מבחינתי אין! פשוט אין דבר כזה זמן מת. כל דאון כל פליי אני לא יכול לנשום מרוב מתח. זהו גם הספורט היחיד שאינטרספשיין מרגש אותי יותר מאצ׳דאון (ובתור אוהד ריידרס אין הרבה כאלה) כלומר הריגוש בצפייה בהגנה זהה להתקפה. אני חושב שזהו ספורט קסום וכועס על אבא שלי עד היום שלא היה לו שכל לאהוב פוטבול וללמד אותי כמה זה נפלא. אני מודה שאחרי המשחק הלילה נגד הניינרס אחרי שהובלנו ב 10 בשביל להפסיד צעקתי לאשתי ״אבא שלך זיין אותי!״ אבל אני שמח להיות חלק מהמשחק הזה. ונסלח למייקל חמי כי קבוצה לא בוחרים והוא בתור איש צפון קליפורניה בחר בשחור ולא באדום.
    אגב אני בטוח שאם היית מגיע לסט לואיס היית חווה חוויה עוצמתית יותר

  7. בפוטבול, כמו בכל ספורט, חייב להיות למשחק משמעות. אילו היית בחצי גמר אליפות המכללות ג'ורג'יה נגד אוהיו סטייט (40-41 לג'ורג'יה) היית אומר שלא ראית דבר כזה בספורט, אף פעם. גם נצחון TCU על מישיגן בחצי הגמר השני היה משחק לפנתאון, קוצץ צפורניים

  8. בתור מי שאוהב פוטבול יותר מכל ספורט אחר, אני חייב לציין שיש קטעים שאני מבין אותך
    פוטבול הוא משחק שעובר מעולה בטלוויזיה, עם כל הקלוזאפים וההילוכים החוזרים והקומנטרי הלרוב מאוד מקצועי והגישה האינטימית כמעט לביטס אנד בייטס של כל מהלך, כל קריאת מהלך, כל חסימה וכל הבעת פנים ואגל זיעה. כשאתה יושב ביציע, אפילו במקומות הכי טובים, אתה לא תמיד יודע מה אתה רואה. הצד הרחוק של המגרש הוא בכלל מלא גמדים שרצים הנה והנה וחלק מהזמן אתה צריך להסתכל במסכים הגדולים כדי להבין מה קורה.
    כמובן שאם קר ורוח וגשם ושלג, מי שלא מושקע רגשית בקבוצה, בטוח ישאל את עצמו כל הזמן מה היה רע לו בביתו המחומם והנעים מול מסך 72".
    לא סתם, את הזינוק שלו לפופולריות החל הפוטבול עם תחילת השידורים הישירים בטלוויזיה. ואגב, לא חסרים משחקים שבהם רואים קרחות ביציעים אבל מחירי השידור של ה NFL והמכללות בעליה רצופה ועקבית.
    .
    משזה נאמר, צריך לציין שאני לא מסכים עם אפילו דבר אחד שציינת.
    ראשית, כמו שכבר ציינו כאן, משחק בין הצ'ארג'רס לראמס הוא המקום הגרוע ביותר לסכם בו חווית צפיה. כמו שלא תלך למשחק בין יוסטון לשרלוט כדי להחליט מה דעתך על צפיה במשחק NBA. אין לי ספק שאם היית רואה משחק בסיאטל, פילדלפיה או גרין ביי (בגרין ביי רק ביוני כמובן) היית כותב אחרת לגמרי עם כל המגבלות שהזכרתי קודם על פוטבול במגרש.
    .
    שנית, כשאתה כותב שבפוטבול יש 80% זמן מת, אני חושב שאיך יכול להיות ששנינו רואים את אותו המשחק. פוטבול הוא אמנם משחק שמשוחק למקוטעין אבל בזמן שבו הוא משוחק, אין אינטנסיבי ממנו. אין שם זמן מת אלא אם כן "זמן מת" הוא בעיניך "כל מה שאינו טאצ'דאון". אין כמעט גרבג' טיים בפוטבול וכמעט אין מהלך שאין לו פוטנציאל להיות משמעותי. שוב, משמעותי זה לא רק טאצ'דאון, זה גם פירסט דאון, סאק, חטיפה, ריצה יפה, מסירה ארוכה, כל יארד קובע ואפילו כל אינצ' כמו שאמר קואוצ' דאמאטו. כדורסל הוא משחק רציף שכל הזמן מתרחש אבל רוב מה שקורה שם הוא חסר משמעות. גם כשסטף קרי קולע שלשה מדאונטאון במצע משחק, זה אולי יפה לעין ויותר אסתטי מסאק של ניק בוסה אבל בחשבון הסופי של המשחק, כמעט תמיד הסאק של בוסה יותר משמעותי משלוש הנקודות של קרי.
    .
    לסיכום, נראה לי שהאווירה במגרש, יחד עם החסרונות של צפיה בפוטבול במגרש, הורידו לך יותר מהמשחק עצמו

    1. תומר, מתמטית יש 80 אחוז זמן מת. 60 דקות מתוך כשלוש ורבע שעות זה כבר 70 אחוז זמן מת. ובגלל שהשעון רץ גם כשאין תמיד מהלכים בפועל אתה בכיף יכול להוריד עוד איזה 20 דקות. לכך התכוונתי.
      בנוסף, במשחק הזה כמו במשחקי בלואו אאוט אחרים, אתה יכול גם לרוקן את כל הרבע האחרון ממשמעות כלשהי. היציעים אתמול התחילו להתרוקן עם 8 דקות לסיום המשחק

      1. את זה אני לא כל כך מבין. מה שאתה קורא לו "זמן מת" יש בכל ספורט. כמה זמן נמשך משחק כדורסל של 48 דקות? דווקא בפוטבול, כשהשעון רץ המשחק חי, בחיים לא 20 דקות שאפשר להוסיף בכיף (שב פעם עם סטופר).
        מה שכתבתי זה שבכל הזמן שבו השעון רץ, המשחק הרבה יותר חי ומותח מכדורסל, וודאי שהרבה יותר נתון לתהפוכות ובלתי צפוי.
        .
        לגבי התרוקנוות היציעים, גם קשור למקום (ל.א.) וגם לזהשבסופו של דבר, היציע פחות נוח מזה של כדורסל. אנשים הולכים כי לא נוח להם בקור ובלחות.

        1. אפילו פחות. 18 דקות לפי 538. 18 דקות מתוך 3 שעות ורבע של שידור (ובמשחקי פוטבול במגרש, רוב האנשים לדעתי מגיעים לפחות חצי שעה לפני שבכלל מתחילים שלוש ורבע השעות):
          https://fivethirtyeight.com/features/how-much-football-is-even-in-a-football-broadcast/#:~:text=Simply%20put%2C%20there's%20not%20a,18%20minutes%20of%20football%20action.

          The numbers are startling. An average NFL broadcast lasts well over three hours, yet it delivers a total of only 18 minutes of football action. And although NFL games start with one hour on the clock and include a 12-minute halftime, because of constant clock stoppages and commercial breaks, game broadcasts are much longer than that.

          Within our sample of 10 regular-season games from this season, we found that an average NFL broadcast lasted three hours and 23 minutes and included 50 minutes of commercial breaks. For context, some critics have complained that the Oscar-nominated film “Parasite” is too long.” But that movie is 70-plus minutes shorter than an average Dolphins game, and folks, if you thought “Parasite” had a brutal ending, try watching the fourth quarter of a typical Dolphins game.

          1. בכתבה אגב יש גרף מופתי. אני לא יודע איך להוסיף אותו לכאן, אבל תיכנס לכתבה ותראה את הגרף עם האפור, ירוק, ואדום. במשחק אותו 538 סימפלו, היו רק 14.5 דקות של אקשן אמיתי. 14.5 דקות!!!

            1. ועל כן, המציאות היא פשוטה – מישהו בא למגרש פוטבול למשחק. גם אם הוא יתרכז בכל דקה ודקה שבה יש אקשן, הוא יראה מקסימום 20 דקות של אקשן (כאמור, זאת עובדה מתמטית ע״ע הכתבה של 538). כלומר, הוא בא לעוד 3 שעות של מינגלינג, החלקות כיפים, בירה, תחתונים ורודים, פרודקט פלייסמנט, ריקודים, קיס קאם, דאנס קאם, לוק אלייק קאם, המנון אחד ,הופעת אמצע, עוד קצת פרודקט פלייסמנט, עוד בירה או שתיים, הפסקת שירותים, גרעפסים והביתה.

            2. ובכל זאת משפט אחד אחרון.
              ברור שגם בכדורסל יש הרבה זמן מת, אבל (א) הרבה פחות, ע״ע הכתבה של 538 והגרף השני והאחרון שם. (ב) בכדורסל יש אקשן שהוא continous – רציף. אין (כמו בפוטבול) – מהלך, הפסקה, מהלך, הפסקה, מהלך, הפסקה. אלא הרבה פעמים כמה דקות מרוכזות של כדורסל אמיתי. אמנם בדרך כלל לא הרבה יותר מ 2-3 דקות רצופות לפני שיש איזה זריקת עונשין או פסק זמן,, ועדיין 3 דקות רצופות זה משהו שבפוטבול פשוט לא ייתכן מטבע המשחק.

            3. עוד לא קראתי את המאמר, אעבור עליו
              אין ויכוח שבפוטבול האקשן הוא לא רציף אבל אצטט את עצמי מלמעלה: "פוטבול הוא אמנם משחק שמשוחק למקוטעין אבל בזמן שבו הוא משוחק, אין אינטנסיבי ממנו. אין שם זמן מת … אין כמעט גרבג' טיים בפוטבול וכמעט אין מהלך שאין לו פוטנציאל להיות משמעותי"
              כדורסל הוא רציף אבל גם מלא זמנים נטולי אדרנלין. זו אשליה אופטית כי הכדור נע ומוקפץ, השחקנים זזים ממקום למקום ופה ושם גם נקלע סל אבל זה לא באמת משפיע על המשחק
              (זה דבר עונה רגילה, לא דבר פלייאוף כן?)

  9. ושוב, זה הראמס, התחושה העמוקה (אולי רק שלי, לא יודע) החל מהרבע השני היתה שאם הם נמצאים בקו ה70, שום דבר משמעותי לא יקרה במהלך הבא. הדברים היו שונים קצת כשהצ'ארג'רס החזיקו את הכדור

  10. כמי שגר 20 דקות מאיצטדיון סו-פיי ומעולם לא היה שם העברת יופי את החוויה, אבי. אם הייתי במקומך הייתי מביא משקפת ומתרכז בהרברט, הקווטרבק המדהים של הצ׳ארג׳רס. לדעתי ולתקוותי הוא הטום בריידי הבא והוא הולך לתת לפטריק מהום גוד פייט כטוב ביותר בליגה

  11. אני מאד אוהב ספורט מהמגרש. והפעם היחידה שנמנמתי במשחק היתה פוטבול אוסטרלי. איזה שעמום מחץ. וזה משחק מסעיר בעשרות מונים על הגרסא האמריקאית.


    אני מוצא שהקרבה למגרש וגודל האולם הם םקטורים רציניים ביותר.
    כדורסל רואים מקרוב אפילו שורה עשר זה רק חמש מטר מהפרקט. החיסרון בכדורסל זה שמגובה המגרש אי אפשר להבין מהלכים.
    טניס זה הכי טוב. יושבים על המגרש והאצטדיון הכי גדול רוד לייבר אפילו היציע הרחוק הוא לא ממש רחוק מהכדור. בגלל שהמהלכים יותר בסיסיים אפשר להבין אותם מכל מקום באצטדיון

  12. פעם, בתחילת שנות האלפיים, הייתי חובב פוטבול אבל מזמן איבדתי עניין בגלל שלא הסתדרתי עם הכמות הבלתי נסבלת של העצירות והפרסומות.
    מבין לגמרי למה האמריקאים חולים על הספורט הזה – קודם כל כי זה huge, עם האצטדיונים, והקסדות והמגנים והמאמנים עם המדונות, והוואסח הכללי. ושנית, הקונספט המוצלח של ליגה קצרה שפחות או יותר כל משחק קובע, והפלייאוף עם משחק אחד מכריע.
    .
    פעם קראתי שהנטו הוא 11 דקות משחק, יפה שהשתדרגו ל-14.5 דקות!
    מה שכן, שאלה למומחים – כשעוד הייתי רואה פוטבול מישהו שאל אותי מה הקטע עם אלו מקדימה בקו ההגנה שהם מאוד שמנים וחזקים, הוא אמר שהם עולים לכמה דקות, מחזיקים מישהו בגודל שלהם כל התחלת דאון וזהו. מה כל כך קשה בזה? הוא שאל.

    1. Nfs,
      קו ההגנה, ויותר מהם קו ההתקפה, הם אכן השחקנים הכי גדולים פיזית.
      כתשובה לחבר שלך, תוכל להביא לו את זה —
      .
      COLLISIONS IN A single game of American football have a similar force to that of 62 car crashes, according to new research.

      Using a mouthguard that can track the brain’s reaction to physical hits, researchers in America studied the impact of hits absorbed by an offensive lineman at the line of scrimmage and in similar scenarios.

      The impact of these hits are considered to be minor in isolation, but the accumulative damage of these blows can have similar effects to that of harder collisions that would produce more immediate symptoms of concussion.

      According to the data collected, the average G-force of 10 of the 62 hits recorded was akin to the force the lineman would experience if he crashed a car into a wall at 30mph.
      .

      מתוך —

      https://www.the42.ie/concussion-american-football-3179351-Jan2017/

      1. לא הבנתי.
        נעמד מגודל מול מגודל.
        מתחיל המהלך, הם מנסים לדחוף אחד את השני ולרוב מנטרלים אחד את השני. לקבל זעזוע מוח ממשהו צריך גוף בתאוצה או במהירות קבועה שמתנגש בך.
        כך או כך, נשמע סיוט. והנה קרה משהו עכשיו במשחק של באפלו לא?

          1. אתמול לא בדיוק תואם למאמר.
            ראשית, המלין הוא סייפטי (הקו האחורי ביותר של ההגנה), ולרוב שחקנים כאלה מתקלים במגרש פתוח, לא בדומה לאנשי קו ההתקפה/הגנה.
            .
            שנית, המלין עשה את התאקל, נעמד מיד אח"כ לשנייה-שתיים, ואז התמוטט עם עם דום לב ועבר החייאה.
            .
            המחקר ששלחתי רלוונטי יותר לנזקים מצטברים, שלעיתים מופיעים גם שנים רבות אחרי שהשחקנים פרשו (אם שמעת על CTE, או ראית את הסרט עם וויל סמית׳ בנושא)

            1. אגב, משפחתו של המלין פרסמה תגובה ציבורית שכללה בעיקר תודות, אך לא עדכון על מצבו. נכון לעכשיו ממה שידוע – מצבו עדיין אנוש.

            2. בוודאי, לא השוויתי בינו לבין נשואי תגובתי הראשונה. סייפטי זה עולם אחר. בהחלט טרגדיה, הלוואי ויצא מזה.
              ואכן שמעתי על cte, מדי פעם ב-espn מעדכנים על עוד שחקן פוטבול עם זה, בדרך כלל מלווה בצילומי המוח שלו..

        1. קליפ קצר של אריק ארמסטאד (מס. 91 של הניינרס) – אחד ה DT הטובים בליגה כלומר לכאורה העמדה היותר נייחת בקו ההגנה, לא איזה פריק אתלטי כמו בוסה שיוצא למירוץ מכשולים כל סנאפ
          אפשר להגיד עליו הרבה דברים נכונים אבל "מגודל עומד מול מגודל ומנסה להפיל אותו" הוא לבטח לא אחד מהם
          .
          .

          https://twitter.com/alaaaaanF87/status/1609920990330638336

  13. תומר, שוב, אני מסכים – פוטבול הוא משחק אינטניסיבי בטירוף, אבל הוא אינטנסיבי בטירוף למשך פחות מ 20 דקות נטו.
    והשאלה אותה שאלתי במאמר היא מנקודת המבט של האוהד, לא השחקן. האוהד שבא למשחק של 3.5 שעות – ומקבל 20 דקות נטו. האם הדבר החשוב לו באמת זה ה 20 דקות נטו, או כל המסביב, ומה זה בדיוק אומר על החוויה.
    זה הכל.

    ואגב, כן, זה אומר שמהומס שמקבל 45 מיליון דולר לשנה, מקבל אותם עבור 18 דקות לחלק ל-2 (הגנה התקפה) כפול 17, ועוד אולי שני משחקי פלייאוף דומים. כלומר 45 מיליון דולר על כ-3 שעות נטו או רבע מיליון דולר לדקה נטו. רבע מיליון!!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט