בדרך כלל יש קשר אדוק בין מהלכים של קבוצה באוף-סיזן לבין הפופולריות שלה במהלך העונה. קבוצות שעושות מהלכים גדולים בפגרה בדרך כלל בונות על בנייה מחודשת סביב צעיר מבטיח מהדראפט או על שינוי שיוביל אותן לאליפות המיוחלת. האוהדים יקנו כרטיסים כדי לראות את הקבוצה החדשה שלהם, בין אם היא רק בשלב הניצוצות או שהיא עמוק בתוך הדיון על אליפות הקונפרנס או ריצת פלייאוף משמעותית. בפגרה האחרונה היו שתי קבוצות שלא הפסיקו לדבר עליהן: ברוקלין בגלל מה שלא עשתה ויוטה בגלל שאולי עשתה יותר מדי. יום אחרי שגם בוגדנוביץ' עשה את דרכו החוצה מהקבוצה נראה שיוטה הפכה בן לילה מקבוצה שחולמת על אליפות לכזאת שהכוכב הגדול שלה פרש ממשחק מקצועני לפני 27 שנים. הפגרה הזאת הייתה עוד פרק רציני בסיפור הלא נגמר על אחד המוחות הניהוליים המבריקים ביותר שידעה הליגה במאה הנוכחית. היות ואף אחד לא באמת מעוניין בעונה הקרובה של יוטה ג'אז הרשו לי קצת להתעכב על הקיץ המטורף הזה בניצוחו של אחד המנהלים היחידים שמוכרים לאוהדי הליגה (רשמית הוא לא GM) – דני איינג'.

חסר רגשות?

משחק 7 של גמר המזרח, 1987. שתי דקות לסיום בוסטון מובילים על דטרויט 104-102. דני איינג' מחטיא מיד ריינג' והריבאונד הארוך מגיע לאייזאה תומאס שמתחיל לצאת למתפרצת. אלא שלפני שהוא מתחיל לרוץ איינג' מגיע מאחוריו, תופס אותו ולא נותן לו להתקדם. תומאס מתחיל להתעצבן ואז מגיע הרגע הביזארי ביותר – דני איינג' מנסה להרגיע אותו. בשניות האחרונות למשחק, כשהניצחון יהיה כבר בידיים של הסלטיקס תומאס לא יישאר חייב ויעשה עבירה קשה על איינג', שידדה כל הדרך לניצחון.

לא פעם בשנים האחרונות אני חושב על הרגע הזה. על היכולת של שחקן לבן צנום לעשות עבירה ואז להרגיע את מי שכועס עליו. לעשות מהלכים קיצוניים על ומחוץ למגרש אבל תמיד לתת את התחושה שהוא בסדר. הראיונות שהוא מחלק לרוב בגילו המתקדם מראים אדם נינוח, נעים ואפילו קצת רגיש. לאחר שהדהים את אוהדי הסלטיקס והטריד את אייזאה תומאס השני לקליבלנד בתמורה לקיירי אירווינג הוא נשאל מה הוא חושב על העובדה שתומאס אמר שלא ידבר איתו יותר. התשובה הייתה, כמובן, "אני מבין את זה מאוד". הקיץ האחרון העלה תחושות דומות. הטרייד האימתני בו הוא סחט את מינסוטה בתמורה לשחקן הגנה מצוין בעונה הרגילה לא פחות ממדהימה. מלבד השחקנים שקיבל הוא הצליח להוציא 4 בחירות סיבוב ראשון מתוכן 3 לא מוגנות. התרגיל שעשה לניקס ופחות או יותר ביזה אותם לעיני כל העולם היה בית ספר לעסקים. הניקס קופחו, מיטשל נשלח לקבוצה שהוא לא רוצה ואיינג' קיבל שוב חבילה של שחקנים ועוד בחירות דראפט. השאלה האמיתית היא כמה זמן יינתן לקבוצה בשביל שתתחיל לראות תוצאות. כרגע מלבד סקסטון אין ליוטה כמעט שחקנים צעירים שיכולים לבצע את קפיצת המדרגה הנדרשת ובהנחה שקונלי וקלרקסון יעזבו גם לא יהיו לה את הווטרנים להנחות אותם. האם התוכנית של הקבוצה כוללת הכנה מקדימה של השנה הנוכחית עד הדראפט? האם קונלי ורודי גיי יישארו? האם וונדרבליט ואלכסנדר-ווקר שווים משהו? אין כמעט שום דרך לדעת את התשובות לשאלות האלו משום שהפגרה של יוטה עדיין לא נגמרה. הטרייד על בוגדנוביץ' אתמול סימן שהטלפון במשרד של איינג' עוד ימשיך לעבוד שעות נוספות אם כי אני חייב לומר שאני מופתע שיש מי שמוכן לעשות איתו עסקים. אני לא אתפלא עם חלק מהג'נרל מנג'רים חסמו את המספר שלו.

ובכן, ברוכים הבאים לאחת הקבוצות המשעממות של השנה הקרובה – יוטה ג'אז.

היום לפני 42 שנים עלה על הבמה בפעם האחרונה בוב מארלי האחד והיחיד. נקדיש את הפוסט לאותה הופעה נפלאה. נעשה רגע רגאיי.

תעודת זהות

שם: יוטה ג'אז, סולט לייק סיטי

אולם: ויוינט סמארט הום ארינה

מנכ"ל: דניס לינדסי

מנהל: דני איינג'. עוד ידובר יתואר יסופר ויושר עליו בהמשך.

מאמן: ויל הארדי. קווין סניידר כבר לא איתנו (ולמען האמת גם הקבוצה שהוא אימן לא) ועוזר המאמן של יודוקה בסלטיקס היה יכול לאמן את ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון בעקבות ההשעיה של יודוקה אבל מוצא את עצמו בעמדה שהוא לא מכיר: אימון קבוצה חלשה מאוד. מלבד העובדה שהוא המאמן הצעיר ביותר ב NBA שלא אימן באף מסגרת אחרת (גם כשחקן הוא נעצר בקולג') המועדונים שבהם עבד היו הספרס של המחצית השנייה של העשור הקודם ובוסטון של השנים האחרונות. אין כמעט דרך לדעת כיצד הוא יתפקד בעונה שבה ההפסדים אמורים להיערם, רוב מוחלט של השחקנים לא שיחקו שנייה אחת ביחד והכוכבים שלו נמצאים בדראפטים של השנים הקרובות. אני מעריך שהתפקיד שלו השנה יהיה די דומה לזה של מדריך בתנועת נוער: ווידוא שכולם מרוצים ונהנים והחדרת מוטיבציה לשחקנים להתאמן. בליגה שבה הסנטרים חוזרים אל מרכז הבמה הארדי יצטרך להעלות מול יאניס ויוקיץ' את ווקר קסלר (הבחירה ה 22 בדראפט האחרון) או את לאורי מרקנן. גם אם קסלר יתברר כמציאה הוא לא יצטרך עזרה משחקנים פיזיים וכרגע הוא הולך לקבל בעיקר לובים. את כל זה יצטרך המאמן לפתור כאשר המטרה היא כנראה להפוך את העונה הזאת לעונת אימון מתמשכת בתקווה שהכלים האחרים יגיעו בזמנם.

בפרקים הקודמים

לא רלוונטי. מיטשל, גובר והמטענים ביניהם עזבו את הקבוצה והבנייה מחדש בעיצומה. הוויתור על גובר היה מובן (וגם הגיע עם תמורה נאה מאוד) אבל המבחן האמיתי של איינג' וההנהלה יהיה הוויתור על גניבת הדראפט של 2018. הדראפט ההוא היה עוד הברקה של איינג' שוויתר על הבחירה הראשונה והפארסה של מרקל פולץ והביא לבוסטון את השחקן שכנראה יוביל אותה לאליפות באחת מהשנים הקרובות. מלבד ריצות פלייאוף מרשימות של שני הפרוספקטים באותה השנה שני המועדונים מצאו את עצמם בסיטואציה דומה – סגל איכותי שלא מצליח לפרוץ את מחסום אליפות הקונפרנס. בשנים האחרונות בוסטון הצליחה להגיע לפלייאוף מעמדה חזקה אבל לא הצליחה לעבור את יאניס, באטלר והקבוצה המזרחית החמה של אותה עונה. בעונה האחרונה היא הגיעה כמעט עד הסוף וממש כמו פיניקס סימני השאלה ימשיכו להיערם עד שתגיע הטבעת המיוחלת. במקרה של יוטה הקללה על המועדון המשיכה במלוא המרץ כאשר גובר לא מצליח לתרגם את היכולת שלו בעונה הרגילה לפלייאוף ומיטשל לא היה מספיק טוב כדי לסחוב את כולם על הגב שלו. המשחק ה"קבוצתי" של יוטה בשנים האחרונות הזכיר בכמה היבטים את יוסטון של הארדן: פיק אנד רולים, בידודים וקלעי שלוש מצוינים. הבעיה עם סגנון המשחק של סניידר הייתה שאין לו אלטרנטיבה במקרה שהוא לא עובד. הנעת כדור מאפשרת יותר מצבים ויכולה לחפות על יותר מקרים בהם ההתקפה נתקעת. כל זה הוביל את ההנהלה למסקנה שמיטשל לא יכול (ואולי גם לא רוצה) להיות השחקן שסביבו אפשר לבנות בסבלנות מערך התקפי שונה.

עזבו: קווין סניידר (התפטר) דונובן מיטשל (קליבלנד, טרייד), רודי גובר (מינסוטה, טרייד), בויאן בוגדנוביץ' (דטרויט, טרייד), רויס אוניל (ברוקלין, טרייד), פטריק בברלי (לייקרס, טרייד. לא שיחק במדי יוטה), אריק פסקל (חתם במינסוטה), חואנקו הרננגומז (נחתך)

הגיעו: קולין סקסטון (קליבלנד, טרייד), לאורי מרקנן (קליבלנד, טרייד), אוצ'אי אגבאג'י (קליבלנד, טרייד) מאליק ביזלי (מינסוטה, טרייד), לאונרדו בולמארו (מינסוטה, טרייד), ג'ארוד וונדרבליט (מינסוטה, טרייד), וואקר קסלר (דראפט דרך מינסוטה), טיילן הורטון-טאקר (טרייד, לייקרס), סטנלי ג'ונסון (טרייד, לייקרס), סימון פונטצ'יו (החתמה).

חמישייה צפויה: מייק קונלי, קולין סקסטון, רודי גיי, לאורי מרקנן (ג'ארד וונדרבליט), ווקר קסלר. מדובר בהערכה גסה אבל אני מאמין שגם בשנה הקרובה צוות האימון יעדיף את קלרקסון מהספסל. יוטה מחזיקה בכמות גדולה של גארדים וכרגע חסרים לה שחקנים פיזיים ברמה שהליגה דורשת. היות והשנה צוות האימון יהיה עסוק בכימיה קבוצתית עדיף לפזר את מנהלי הכדור כמה שיותר כך שכל החלקים ירגישו חלק. במובן הזה קרלקסון יהיה אחראי על החמישייה השנייה הדלה והוא יצטרך למסור את הכדור הרבה יותר (2.5 אסיסטים בעונה הקודמת), נקודה שהקבוצה של השנים האחרונות לא הצטיינה בו מאוד (מקום 27 באיסיסטים בעונה הקודמת). כאמור אין שום קשר בין הקבוצה בשנה שעברה לזאת של השנה והדינמיקה בין השחקנים תהיה איתות התחלתי בנוגע ליכולות של צוות האימון החדש והכיוון אליו הפרנצ'ייז כולו הולך.

לקראת העונה הקרובה

המסע של יוטה רק התחיל. הקיץ האחרון היה בעיקר צבירת נכסים עתידיים שהיו חסרים לקבוצה של השנים האחרונות. גם אם הטריידים שאיינג' עשה יתבררו כגאוניים הם לא שווים כלום עבור הקבוצה אם לא ידע לסחור בשחקנים ובבחירות שיש לו ולבחור בדראפט את השחקנים הנכונים כדי ליצור אלופה. אני מעריך שרוב הצוות המקצועי יהיה עסוק השנה בלנסות לפענח את הדראפטים הבאים ולמצוא שם את הכוכב הבא ובמקביל כמה שחקנים טובים שאפשר יהיה להשיג דרכם שחקנים משלימים ראויים. צוות האימון כאמור ינסה לעבוד עם השחקנים הקיימים (עד שיוטרדו) ולנסות להכניס תרבות ארגונית שתוכל להכניס אליה בטבעיות את השחקנים שיבנו את ה"שושלת" הבאה של הקבוצה.

ומעל הכל שוב מרחף דני איינג'. הידיעה של שחקנים שהם יכולים באבחת שיחת טלפון לעשות את הדרך לקבוצה אחרת יכולה להעיב על היכולות שלהם או על הרצון שלהם להתמסר לקבוצה שבה הם נמצאים. היכולת לסחור בשחקנים באופן קר, גאונית ככל שתהיה, חייבת להיות לצד בניית אמון הדדי בין ההנהלה לשחקנים השונים. כמו שזה נראה כרגע הקבוצה הולכת לקבל 2-3 עונות של חסד לפני שתתחיל לרוץ שוב וכמות השינויים שהיא תעבור קריטית בשביל להבין לאן מועדות פניה של הקבוצה. תשאלו את בוב מאיירס.

תרחישים

אוותר הפעם. מבחינה הישגית הקבוצה לא אמורה להישען על ניצחונות אלא על סטטיסטיקה: הגנה, הנעת כדור, זריקות חכמות ונקודות בצבע. עד לכתיבת שורות אלה הרבה חלקים עוד יכולים לזוז ועד שריקת הפתיחה של המשחק הראשון אני מעריך שיהיו שינויים. לא הייתי מתאמץ לראות משחקים של הקבוצה גם אם היו מקרינים אותם בעבודה שלי משחק שלהם בהפסקת צהריים (אם כי אני מחבב את וונדרבליט) כך שבחירת הלוטרי הכמעט מובטחת היא התרחיש האופטימי, הפסימי והריאלי כאחד.