רגע לפני שנתחיל את רבעי הגמר, נרשום את תוצאותיו של הקרב האחרון של שמינית הגמר, אשר בו דאלאס ומיאמי של 2011 גברו על גולדן סטייט וקליבלנד של 2015 בתוצאה 120- 68, מה שמעניק לסדרה של 2011 63.83% מהקולות. כעת נפתח את רבע הגמר, ונעשה זאת עם מצב הבראקט אחרי שלב השמינית בתמונה כאן למטה.

ברבע הגמר הראשון, יש לנו שתי סדרות אליפות של לברון ג'יימס, אשר משתיהן זכורה בעיקר שלשה של מישהו אחר בתור הרגע האייקוני של הסדרה, בין אם זה ריי אלן ב-2013 או קיירי ארווינג ב-2016. ניתן למצוא עוד לא מעט קווי דמיון, כמו משחק 7 צמוד, דומיננטיות של הנציגה המערבית בחלק ממשחקי הסדרה ועוד. את שני הצדדים הפעם מייצג עמיחי קטן

קליבלנד – גולדן סטייט 2016 / עמיחי קטן:

מכיוון שהגורם המשותף הראשון בין שני הגמרים הוא אליפות של לברון, אז כדאי לציין שלברון ג'יימס רשם נתונים סטטיסטיים טובים יותר בגמר של 2016 מאשר בזה של 2013, והוביל את 2 הקבוצות בכל 5 הנתונים המרכזיים – נקודות, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות וחסימות – נתון שלא אומר הרבה כשאצל היריבה יש חלוקת תפקידים מאוזנת יותר, אבל כן מעיד על היכולת שלו.

לא מעט קווי דמיון יש בין שתי הסדרות שמתחרות ביניהן היום, אבל היתרון המרכזי של הסדרה של 2016, וזה שצריך להכריע את המאבק הזה, הוא משחק 7. נכון שגם בסדרה היריבה משחק 7 היה יחסית צמוד, אבל ההיט הובילו לכל אורך הרבע האחרון, והספרס לא הצליחו להשלים את המרדף בשום שלב של הרבע. לעומת זאת, הווריורס הובילו ב-4 כשנותרו 5:37 דקות לסיום, וכעבור דקה הם שוב קבעו שוויון 89 שהחזיק מעמד ממש עד לדקה האחרונה.

עוד יתרון לטובת 2016 נוגע לזריקה המכריעה – זו של קיירי לעומת זו של ריי אלן ב-2013 – ההבדל בין זריקה שנתנה יתרון מכריע במשחק 7 ובין זריקה שרק השאירה את מיאמי בתמונה, וההכרעה בהמשך הושגה באופן דרמטי הרבה פחות. למעשה, הזריקה של קיירי הייתה משמעותית יותר גם בכך שהיא הביאה לקיירי רגע אייקוני בסדרה, ובכך הנציחה את היכולת הנהדרת שלו בגמר והפכה אותו לחלק משמעותי בהיסטוריה של הליגה, בעוד אצל ריי אלן היא רק שדרגה במעט את המעמד שכבר היה לו.

גם במבט על הסדרה כולה, יש לזו של 2016 כמה יתרונות משמעותיים, בעיקר בתור סדרה שהגיעה למקומות לא צפויים. הקבוצה שהייתה בדרך הבטוחה לרשום עונה שהיא אולי הגדולה בהיסטוריה, עם שילוב של המאזן הטוב בכל הזמנים, פציעה של ה-MVP באמצע הפלייאוף, קאמבק ענק מפיגור 3- 1 בגמר המערב ויתרון 3- 1 בגמר, וכל מה שהיה נדרש כדי שהווריורס יפסידו 3 משחקים רצופים, לראשונה מאז נובמבר 2013, גם מבחינת היכולת האישית של שחקני קליבלנד וגם מבחינת מה שקרה לגולדן סטייט.

היו בסדרה הזאת גם כמה תצוגות יוצאות דופן, כמו שני המשחקים הראשונים שהסתיימו בהפרש הכי גבוה אי פעם של 48 לזכות גולדן סטייט, ואז משחק 3 בו קליבלנד ניצחו בעצמם ב-30 הפרש, שני משחקים שונים (3 ו-6) בהם קליבלנד הובילו ב-20 הפרש כבר ברבע הראשון, הדרמה העצומה של משחק 7 שכבר הוזכרה, וההופעה האישית של דריימונד גרין באותו משחק 7 של 32 נקודות ב-11/15 מהשדה, 6/8 לשלוש ו-4/4 מהקו, 15 ריבאונדים ו-9 אסיסטים.

כמו כן, אי אפשר לדבר על הסדרה הזאת בלי להעמיק בהשפעה הדרמטית שהייתה לה – המעבר של דוראנט לגולדן סטייט, שיצר את קבוצת הכוכבים המוכשרת ביותר ששיחקה ב-NBA, אולי אפילו אי פעם, וכזו שאפילו קליבלנד שלקחה אליפות מרשימה כאן ב-2016 ניצחה נגדה רק 2 משחקים בשנתיים מתוך 13 מפגשים. כמובן שהמעבר הזה של דוראנט החל מסע נדידה של כוכבים רבים, ואפשר לומר שעד היום ההשפעה שלו היא כבדה ביותר על הליגה כולה.

הסדרה של 2013 הייתה סדרה איכותית וצמודה, אבל במידה מסוימת היא הייתה רק עוד נקודה באמצע העלילה, כשההיט ניצחו סדרה צמודה ובעונה אחרי זה הכל המשיך כמעט אותו דבר עד למפגש החוזר בגמר, שהוא היה עם יותר השלכות לעתיד מאשר בשנה הקודמת, אבל לא צמוד. לעומת זאת, הסדרה של 2016 הציגה כדורסל איכותי, המון דרמה במשחק 7, המון חומר להיסטוריונים של הליגה והשפעה עצומה על העתיד של הליגה, ולכן הסדרה של 2016 עדיפה.

מיאמי – סאן-אנטוניו 2013 / עמיחי קטן:

ידידי המלומד (שזה אני) פתח את הקטע הקודם באמירה שהסטטיסטיקה של לברון הייתה טובה יותר ב-2016 מאשר ב-2013, וזה נכון, אבל ב-2013 הוא היה חלק מקבוצה איכותית ומאוזנת יותר מאשר ב-2016, ובמשחק 7 שהיה צריך אותו יותר הוא היה בשיאו, לעומת הופעה פחות טובה ב-2016. בגמר נגד הספרס רשם לברון משחק 7 של 37 נקודות ב-63% אפקטיבי ו-69.8% טרו שוטינג, לעומת 27 נקודות ב-39.6% אפקטיבי ו-47.5% טרו שוטינג במשחק 7 של 2016, בו ניתן בהחלט לצרף את לברון לרשימה של אלו שהתקשו התקפית במשחק 7.

בסדרה היריבה היה משחק 7 צמוד יותר, אבל לסדרה הזאת של 2013 היו 3 משחקים דרמטיים, כשמעבר למשחק 7 שהוכרע בדקה האחרונה, היה את משחק 1 שהוכרע על ידי טוני פארקר בשניות הסיום ואת משחק 6 עם השלשה של ריי אלן ואחריה הארכה דרמטית שהסתיימה בחסימה מנצחת של כריס בוש על דני גרין, ככה שעם כל הכבוד למשחק בודד כזה או אחר, המשחקים היו צמודים ודרמטיים יותר ב-2013.

גם בתחום ההופעות הדומיננטיות, הספרס ניצחו 113- 77 המשחק 3 לעומת 110- 77 של הווריורס במשחק 2 של הסדרה היריבה, ומהעבר השני, הספרס לא התפרקו בצורה מוחלטת כמו הווריורס, ועדיין הצליחו מיאמי לגבור עליהם בסופו של דבר. כמו כן, הספרס קלעו 5 נקודות יותר מההיט בסך הכל בסדרה, מה שמראה שבנוסף לתבוסות הגדולות שהם הנחילו להיט הם הצליחו להישאר קרובים ביתר, ואילו הווריורס הביסו את קליבלנד בהתחלה, אך הובסו בחזרה באותו אופן, ואפשר לומר שגולדן סטייט של משחקים 5-7 הייתה הקבוצה הכי פחות טובה מבין מי שכאן.

עוד נקודה חשובה היא 4 המשחקים הראשונים. בסדרה של הספרס ומיאמי, היו אמנם הפרשים גדולים יחסית במשחקים 2 ו-4, ובעיקר במשחק 3, אבל היה ברור שהסדרה הולכת לכיוון צמוד מאוד, ובהמשך באמת הגיעו המשחקים המכריעים הדרמטיים. לעומת זאת, הסדרה של 2016 הייתה רובה ככולה משחקים חד-צדדיים לחלוטין, וב-4 המשחקים הראשונים השליטה של הווריורס הייתה כמעט מוחלטת. בהמשך זה השתנה דרמטית, אבל לפחות ב-4 המשחקים האלה, יש לסדרה של 2013 יתרון משמעותי.

נחזור שוב להשוואה בין משחקי 7. זה של 2016 היה יותר צמוד במקצת, ובמבט על כל המשחק הנתונים הם די דומים, אבל הדקות האחרונות של 2016 היו פשוט כדורסל רע, כאשר במשך כמעט 4 דקות אף כדור לא מצא את הסל. קליי תומפסון קבע שוויון 89, 4:39 לסיום, ומשם נרשמו 12 החטאות רצופות (6 של כל קבוצה), מהן קליבלנד עמדו על 0/6 ל-2 נקודות (כולל חסימה של איגודלה על לברון), וגולדן סטייט עם 0/4 ל-3 ו-0/2 בתוך הקשת (כולל חסימה של לברון על איגודלה), ופשוט 2 קבוצות שלא עמדו בלחץ.

לעומת זאת, במשחק של 2013 היו לנו הרבה יותר פעולות חיוביות וסלים בדקות המכריעות של המשחק, גם של לברון וחבריו במיאמי, וגם של שחקני הספרס השונים שאמנם היו בפיגור לכל אורך הרבע האחרון, אבל שמרו על המשחק צמוד, לפחות עד לדקה האחרונה, ברבע שבו 2 הקבוצות הגיעו לכמות סבירה יותר של נקודות – 23- 17 למיאמי מול 18- 13 לקליבלנד בהשוואה לרבעים האחרונים.

בגדול, הסדרה של 2013 נסגרה עם מעט פחות דרמה, אבל הדרך שלה כללה הרבה יותר דרמה ומשחקים צמודים, כדורסל הרבה יותר איכותי, ואת התחושה שהקבוצה הטובה יותר הצליחה בסוף להעלות הילוך ולנצח, לעומת הסדרה של 2016 שבה היה סל שדה אחד ב-4:39 הדקות האחרונות של המשחק, מה שמאדיר את הסל הזה ופוגע במבט על המשחק והסדרה בכלל. בגלל כל זה, הסדרה של 2013 עדיפה, אז הצביעו לה.