סדרות הגמר הגדולות של כל הזמנים – סאן-אנטוניו/מיאמי 2014 VS שיקגו/יוטה 1998 / עמיחי קטן

בקרב הראשון של רבע הגמר, הסדרה של קליבלנד וגולדן סטייט ב-2016 גברה על זו של מיאמי והספרס ב-2013 בתוצאה 96- 59, מה שהעניק לה 61.94% מהקולות. רבע הגמר השני יביא את הנציגה האחרת של גמר בין ההיט לספרס, שנה אחרי הנציגה שזה עתה הודחה, והפעם היא תתמודד נגד המנצחת בדרבי שיקגו-יוטה מהשמינית, הסדרה של 1998, כשאת שני הצדדים מייצג עמיחי קטן.

סאן-אנטוניו – מיאמי 2014 / עמיחי קטן

הפעם עומדות בפנינו שתי סדרות שזכורות בעיקר בשל הקבוצה המנצחת, ופחות בגלל היריבות עצמה. במקרה של הסדרה היריבה, מדובר בעיקר במייקל ג'ורדן ב"ריקוד האחרון" שלו, בזמן שפיפן פצוע חלק מהזמן וגם האחרים מתקשים לסייע, ואילו הספרס הציגו את המושג הזה של קבוצה בשלמותו ובצורה הטובה ביותר שיכולה להיות.

בשני המקרים מדובר בשחזור של גמר מהשנה הקודמת, ובשני המקרים מדובר בגמר שהעפיל לשלבי הנוקאאוט כאן בסדרת הכתבות הזאת, אך זו של 2013 הסתיימה ב-7 משחקים ויצרה יריבות מובהקת, בעוד שזו של 1997 בעיקר יצרה יריבות אישית בין מייקל ג'ורדן ובין קארל מאלון שלקח לו את תואר ה-MVP של העונה הסדירה.

גם רמת הכדורסל ששוחק הייתה טובה יותר באופן משמעותי בסדרה של 2014, כאשר הספרס הציגו את אחת מההתקפות הטובות ביותר בתולדות הגמרים, עם רייטינג התקפי של 120.8 לאורך הסדרה (רק גולדן סטייט ב-2017-8 היו טובים יותר), 52.8% מהשדה (מקום ראשון) ו-46.6% לשלוש (שניים ללייקרס של 2002). למעשה, אם לוקחים רק את משחקים 3-5 הנתונים האלה משתפרים ל-124.3 ברייטינג ההתקפי ו-54.2% מהשדה, על אף ירידה קלה ל-44.8% לשלוש.

טענת הנגד שצפויה לעלות כאן היא שכל הנתונים האלה מראים רק את הצד של הספרס, והחולשה היחסית של מיאמי באותו גמר אמורה לפגוע בסדרה הזאת. לכך יש שתי תשובות. הראשונה היא שלעומת החולשה היחסית הזאת של מיאמי, בסדרה של 1998 היו אלה גם שיקגו וגם יוטה שהתקשו לקלוע. הג'אז קלעו 54 נקודות בלבד במשחק 3, המספר הנמוך ביותר בעידן שעון ההתקפה, ובבמוצע למשחק שיקגו ניצחו 88- 80.2, בעוד שמיאמי ב-2014 קלעו 91.6 נקודות ועם נתונים טובים יותר מאלו של שתי הקבוצות שם.

התשובה השנייה היא בפשטות "כן". אלמנט הדרמה לא היה חזק בסדרה הזאת, אולי למעט משחק 2 צמוד שהסתיים בניצחון היחיד של ההיט בסדרה, אבל הסדרה הזאת סיפקה כדורסל טוב וזכור יותר מזה של 1998 ממנו זוכרים רק מהלך אחד, ובעיקר ההשפעות על הכדורסל ששוחק בעתיד משמעותיות הרבה יותר מאשר אלו של 1998, בעיקר בהיבט של הכדורסל הקבוצתי והנעת הכדור, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהכדורסל המנצח ב-NBA.

שני רגעים אייקוניים עיקריים יש לסדרת הגמר של 2014. הראשון הוא המחצית הראשונה של משחק 3, שבה הספרס קלעו 71 נקודות ב-25/33 מהשדה, 7/10 לשלוש ו-14/17 מהקו, ובעיקר הרבע הראשון בו הם קלעו 41 נקודות ב-13/15 מהשדה, 4/4 לשלוש ו-11/13 מהקו. למעשה, הספרס קלעו 19 מתוך 21 הזריקות הראשונות שלהם מהשדה, כולל 6/6 לשלוש, והובילו 55- 30 אחרי 16 הדקות הטובות ביותר התקפית, אולי אי פעם. הסרטון המצורף קצת ארוך, אבל אפשר לדלג 10 דקות עד לתחילת המשחק, וגם אז, הצד שאליו הספרס תוקפים הוא המרשים יותר.

הספרס אמנם ניצחו בקלות יחסית את משחקים 3 ו-4, אבל למשחק 5 מיאמי עלו טוב יותר והובילו 19- 5 אחרי 6 וחצי דקות של משחק. הפער קצת ירד בהמשך, אבל היתרון נשאר של מיאמי עד לריצת 39- 15 של הספרס שהשלימה מהפך וסידרה לנציגה המערבית יתרון גדול שסגר את המשחק ואת הסדרה כולה. הסדרה הזאת הציגה קבוצה בשלמותה, עם רביעייה שכל אחד ממנה מסוגל לסחוב לבד, אבל הם טובים יותר ביחד ובאיזון, ולא בכדי הפער בין פארקר שקלע 18 ובין ג'ינובלי שקלע 14.4 למשחק לא היה גדול, כשבאמצע קוואי עם 17.8 ודאנקן עם 15.4.

סדרת הגמר של 1998 נחשבת לאחת מהופעות היחיד הגדולות אי פעם, של מייקל ג'ורדן כמובן, אך הסדרה של 2014 הציגה את אחת מההופעות הקבוצתיות הטובות אי פעם, ואולי הטובה ביותר, ואפשר גם להתייחס אל המשחק הקבוצתי של הספרס ככזה שהצליח לגבור על הקבוצה של השחקן הטוב בעולם ושל טריו הכוכבים המרשים ביותר. לכן, ההמלצה שלי היא הסדרה של 2014.

שיקגו – יוטה 1998 / עמיחי קטן

אם זו הייתה תחרות של הקבוצה הגדולה, סביר להניח שהספרס של 2014 היו מנצחים את שתי הקבוצות שכאן, כשיוטה הייתה אולי מעדיפה לשלוח לתחרות את הקבוצה של 1997 ושיקגו בוודאי היו מעדיפים לשלוח את זו של 1996 או 1993. עם זאת, כאן אנחנו מדברים על סדרה, ויש אלמנט אחד מרכזי שמאוד בלט בסדרה של 1998, והיה קיים מעט מאוד בזו של 2014, וזה אלמנט הדרמה.

כל מה שנאמר על הספרס בקטע הקודם נכון, אבל צמוד זה לא היה. במשחק 1 הם ברחו ברבע האחרון ובמשחקים 3-5 הם ברחו הרבה לפני, כשאת המשחק הצמוד היחיד הם הפסידו. בסדרה שלנו, אמנם היה משחק בודד שהסתיים בהפרש הגבוה ביותר בתולדות הגמרים ועם הסקור הנמוך ביותר בעידן שעון ההתקפה, אבל כל יתר המשחקים היו צמודים מאוד והסתיימו בהפרש של עד 5 נקודות.

בואו נסתכל על כל משחק בנפרד ונבחן את זה – במשחק 1 יוטה אמנם הובילו 67- 59 בסיום הרבע השלישי, אבל מהר מאוד שיקגו חזרו לתמונה ושלשה של פיפן קבעה שוויון 75. מאלון קלע פעמיים, אך פיפן ולוק לונגלי שוב קבעו שוויון לפני שהחטאה של סטוקטון כפתה הארכה. יוטה פתחו פער של 5 בהארכה, ושיקגו הצליחו לצמצם ולהשיג כדור אחרון בפיגור 3, אך פיפן החטיא מרחוק והג'אז זכו במשחק 1 אחרי הארכה – כלומר צמוד.

גם במשחק 2 יוטה הובילו אחרי 3 רבעים, אך הפעם היתרון היה רק 73- 70, ושוב שיקגו ניצחו בהפרש של 8 את הרבע האחרון. ג'ורדן העביר את היתרון לשיקגו בפעם האחרונה עם מהלך של סל ועבירה, 47 שניות לסיום, והחטאות של מאלון, הורנסק וראסל אפשרו לג'ורדן וסטיב קר לסגור את המשחק מהקו. משחק 3 לא היה צמוד בכלל כמובן, אבל הוא סיפק רגע אייקוני והיסטורי מסוג אחר – הגנה שעוצרת את היריבה על 54 נקודות במשחק גמר, לא משנה כמה זה "באשמת" ההתקפה של היריבה.

כעת, אנחנו חוזרים לבחון את המשחקים הצמודים, וחוזרים אל משחק 4 שהסתיים בניצחון של שיקגו ב-4 נקודות. שם הייתה בריחה קטנה של הבולס בדקות הסיום, אחרי שהשוויון האחרון היה עם יותר מ-3 דקות לסיום, אבל היו אלה בעיקר החטאות של סטוקטון וחבריו שהפכו פיגור 2 עם הכניסה לדקה האחרונה לפיגור 7 בשניות הסיום לפני שלשה שקבעה את התוצאה הסופית.

במשחק 5 היו אלה יוטה שפתחו פער קטן ברבע השלישי, והפעם הם הצליחו לשמור עליו לאורך הרבע האחרון, או לפחות עד ל-8 נקודות של קוקוץ' ב-2 הדקות האחרונות, אשר צמצמו את הפער לנקודה בלבד. הורנסק דייק רק פעם אחת מהקו, והכדור האחרון הלך למייקל ג'ורדן שהלך על שלשת אליפות פוטנציאלית, אבל החטיא והציל לעצמו את האגדה המוכרת ממשחק 6.

כאמור, כל הפירוט הזה נועד להראות עד כמה הסדרה של 1998 הייתה צמודה ודרמטית, וגם אם רמת הכדורסל בחלקים מהסדרה לא הייתה מדהימה, הרי שהמתח והדרמה הם אלו שזוכרים אחרי שנים, ובמקרה הזה, בעיקר את רגעי הסיום של הקריירה של אחד מהגדולים מכולם – מייקל ג'ורדן (או לפחות הסיום של הרגעים שלו בטופ). נגד הסדרה הכי חד-צדדית בתולדות הגמרים (הפרש מצטבר של 70 – הכי גבוה אי פעם לגמר), זה צריך להספיק. לכן, הצביעו לסדרה של 1998.

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. Jonathan

    6 ספט 2022 10:04:41

    כתוב מצוין. ואני ממש מסכים עם זה:
    "ההשפעות (של הסדרה מ2014) על הכדורסל ששוחק בעתיד משמעותיות הרבה יותר מאשר אלו של 1998, בעיקר בהיבט של הכדורסל הקבוצתי והנעת הכדור, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהכדורסל המנצח ב-NBA."
    אני חושב שבכל הנוגע להשפעה של ג'ורדן על עולם הכדורסל, היא לא גדולה כמו שעושים אותה – כי אף אחד לא יכול להיות ג'ורדן. להעדפה של ג'רי קראוס לשחקני כנף אתלטיים יש השפעה הרבה יותר ברורה למשל (כן, גם בזכות זה שהוא הביא את שחקן הכנף הטוב ביותר).

  3. NFS

    6 ספט 2022 12:24:05

    עם כל הערכתי ל-2014 ולהשפלה הפומבית שמיאמי עברה מול הספרס המהממים, 1998 לוקחת, ולו רק בזכות הפוזשן האחרון של המשחק האחרון.
    כל דעה אחרת היא שלולת הבנה שלא לומר רפות הבנה שלא לומר טועה ומטעה.

  5. מנחם לס

    6 ספט 2022 14:42:05

    הבעייה של סידרת 2014 הייתה שהיה כבר ברור שזאת שירת הברבור של מיאמי
    ושלברון עומד לעזוב. הספארס שיחקו נמויין. את סידרת הגמר שיקגו נגד יוטה אני זוכר רק בגלל 'השפעת' או 'הרעלת הקיבה' של מייקל ולא יותר, אז זה אומר את דעתי על הסידרה.
    תודה עמיחי

  6. Li Ming

    6 ספט 2022 17:19:55

    כתוב מצוין, ממש נהניתי לקרוא. בחרתי בספרס-היט 2014 ולו בגלל ששיקגו ומייקל לטעמי צריכים להיות מיוצגים ע"י הסדרה מולנפניקס ב 1993. זה גם לדעתי צריך להיות הגמר.

  7. Rocky1

    6 ספט 2022 18:54:26

    1998 אחת הסדרות המשמימות בכל הזמנים, עם זהות המנצחת ידועה מראש. סטוקטון ומלון קיבלו את ההופעה שמגיעה להם בגמר (ולהפסיד לג׳ורדן, שזה גורלם של כל כוכבי שנות ה-90) וב-1998 זה כבר היה מיותר וידוע מראש. אין כאן בכלל סיפור. סדרה שבעיני כאן רק בגלל הגרלה קלה.

    מצד שני עומדת אחת ההופעות הקבוצתיות המרשימות בכל הזמנים בגמר. קבוצה שבעצם זכייתה הוכיחה שאפשר לזכות באליפות עם סוג כזה של כדורסל (להבדיל מהקבוצות הנהדרות של פיניקס למשל) והשפיעה עמוקות על כל הכדורסל כפי שהוא משוחק היום. כשממול עומד השחקן הכי גדול בדורו.

    בקיצור 2014 קל.

  9. dvir

    7 ספט 2022 00:09:13

    איך אפשר להשוות את הסדרה הכי גדולה בשושלת של שיקאגו לסדרה לא רלוונטית בה קבוצה זקנה מעבר לשיא הפסידה לסאן אנטוניו המשעממת

  10. thetroll

    7 ספט 2022 01:27:53

    קשה קשה.
    מצד אחד לברון כשהוא עדין בשיא כוחו – גיל 30 כמדומני – מובס מושפל ומדוכא עד עפר (ידידי המלומד האשך כינה את הרגע הזה רגע הגאולה) על ידי קבוצה ששיחקה את הכדורסל הקבוצתי היפה בהיסטוריה (עד שהגיעו לוחמיו של סטיב קר). מצד שני הופעה הרואית אחרונה של שחקן מבוגר בשלהי קריירתו שסתמה את הגולל (כמו שאומרים החברים של מנחם מאור הנר) באופן סופי על היותו הגדול בהיסטוריה.
    בחרתי ב 1998.
    למה?
    זה כנראה מן רפלקס מותנה כזה – יש תחרות אז מייקל מנצח.
    קשה קשה.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט