סדרות הגמר הגדולות של כל הזמנים – שיקגו/פיניקס 1993 VS לייקרס/דטרויט 1988 / עמיחי קטן

הסדרה המנצחת בכתבה הרביעית של שמינית הגמר, הדרבי של שיקגו נגד יוטה, זו של 1998 גברה על זו של 1997 בתוצאה 61- 25 שהעניקה לה 70.93% מהקולות. אנחנו נשארים גם הפעם עם מייקל ג'ורדן ושיקגו, אבל רק מאחד הכיוונים, כי הסדרה של שיקגו נגד פיניקס מ-1993 נאבקת הפעם נגד הלייקרס ודטרויט של 1988.

שיקגו – פיניקס 1993 / עמיחי קטן

הסדרה הזאת סיימה במקום הראשון את הכתבה השמינית והאחרונה של השלב המוקדם, שבה לא הייתה אף סדרה מהמאה ה-21 על פי תוצאות ההגרלה המוקדמת.

הסיפור מאחורי המפגש – שיקגו לקחו 2 אליפויות רצופות ורשמו עונה מעט פחות טובה, כשמי שהשיגה את המאזן הטוב בליגה הפעם הייתה פיניקס, אליה הצטרף צ'ארלס בארקלי ומיד הפך ל-MVP. הבולס מצאו את עצמם בפיגור 2- 0 נגד הניקס בגמר המזרח וניצחו 4 רצוף כדי להעפיל לגמר, ואילו הסאנס חזרו מפיגור 2- 0 נגד הלייקרס בסיבוב הראשון וגברו על סיאטל במשחק 7 של גמר המערב, ועם יתרון הביתיות וה-MVP הם האמינו שהם יכולים לנצח את ג'ורדן וחבריו בגמר.

איכות הכדורסל:

כמה צמודים היו המשחקים – ההפרש הכי גבוה במשחק בודד היה 10 במשחק 5, וזה אחרי משחק 2 דרמטי אותו שיקגו ניצחו ב-3 ולפני משחק 6 עוד יותר דרמטי שהסתיים בניצחון של שיקגו בנקודה אחת בלבד, ואותו נזכיר בהמשך. אולם, כשמדברים על משחקים צמודים גולת הכותרת היא משחק 3 שהגיע ל-3 הארכות, הישג שנרשם רק פעמיים בגמר (והסדרה של 1976, גם היא עם פיניקס ו-3 הארכות, לא זכתה לאהדת הקהל כאן). בצד השני רק 2 משחקים הסתיימו בהפרש חד-ספרתי.

כמה צמודה הייתה הסדרה – לכאורה פחות, כי שיקגו הובילו 2- 0 ו-3- 1 וניצחו 4- 2, אבל סדרה שבה מייקל ג'ורדן היה צריך לקלוע 55 במשחק היחיד שבו הקבוצה הביתי ניצחה היא סדרה שבה הכל יכול להיות. ניצחון של שיקגו במשחק 3 היה משנה את העניינים, אבל חוץ מזה הסדרה הייתה צמודה כל הזמן ובמרחק נגיעה ממשחק 7 בפיניקס, בו הכל יכול להיות. בסדרה היריבה היה משחק 7, אבל הדרך למשחקים המכריעים לא הייתה צמודה בכלל.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – קרב ישיר בין מייקל ג'ורדן ובין אחד הטוענים המרכזיים לכתר באותה תקופה, ה-MVP צ'ארלס בארקלי. ג'ורדן היה בשיאו עם 41 נקודות בממוצע למשחק בגמר הזה ב-50.8% מהשדה ו-40% לשלוש, יחד עם 8.5 ריבאונדים ו-6.3 אסיסטים, ואילו בארקלי עמד על ממוצעים של 27.3 נקודות, 13 ריבאונדים ו-5.5 אסיסטים למשחק, וגם הוא שיחק היטב בגמר.

ל-2 הקבוצות היה כוכב שני איכותי מאוד בדמות סקוטי פיפן וקווין ג'ונסון, וגם צלע שלישית ברמה של כוכב עם הוראס גרנט ודן מארלי, ועוד הרבה שחקנים איכותיים משני הצדדים, כשמדובר היה גם ב-2 קבוצות עמוקות. למעשה, דני איינג' וטום צ'יימברס סיימו שניהם בין 5 הראשונים בהצבעות לתואר השחקן השישי, והקנו לפיניקס שני נציגים, ואילו לשיקגו היה מהספסל בין השאר את ג'ון פקסון הזכור היטב מהסדרה הזאת.

רגעים אייקוניים – המשחק השלישי שהלך ל-3 הארכות בוודאי שייך לכאן, ועל אף שהיו משחקים איכותיים ממנו, הוא אחד מ-2 היחידים בתולדות הגמרים ששוחק מעבר לשעה (כלומר, 3 הארכות או יותר), וכיאה למשחק כזה היו בו לא מעט רגעים דרמטיים ומהלכי קלאץ'. הסאנס הצליחו להשתלט על ההארכה השלישית ולנצח, מה שהחזיר את הסדרה לחיים אחרי ששיקגו ניצחו את שני המשחקים הראשונים בפיניקס.

המשחק הבא בתור ברשימה הוא משחק 4. מייקל ג'ורדן קלע 55 נקודות, והשתווה לריק בארי במקום השני למשחק גמר בודד, ובצד השני בארקלי אמנם קלע קצת פחות, כלומר 32 נקודות ליתר דיוק, אבל הוא גם הוסיף 12 ריבאונדים ו-10 אסיסטים בדרך לטריפל-דאבל, ושמר על פיניקס בתמונה עד להתעלות האחרונה של שיקגו שהספיקה להם לניצחון הבית היחיד בסדרה.

אבל, כמובן, הרגע האייקוני ביותר של הסדרה, שכמותו לא תמצאו בסדרה היריבה, הוא זה שסגר את משחק 6 ואת הסדרה כולה. שתי הקבוצות קלעו רע מאוד ברבע האחרון, ופיניקס חזרו מפיגור בדרך ליתרון 2 בשניות הסיום, בזמן ששיקגו עם 9 נקודות ברבע האחרון, כולן של ג'ורדן. המהלך המוכר הסתיים בשלשה של ג'ון פקסון, ופיניקס לא הצליחו להשיב את המטבע בשניות שנותרו.

השפעות עתידיות – בכל אחת מהאליפויות של ג'ורדן יש השפעה על האופן שבו הוא נתפס, אבל לזו של 1993 יש מקום מיוחד, גם בגלל היריבה שנחשבת איכותית יותר מרוב האחרות שהוא פגש בגמרים וגם בגלל יכולת השיא האישית שלו, כשצבירת הנקודות שלו הגיעה לשיאה באותה סדרת גמר נגד פיניקס. בצד השני עומד אחד מאלו שלא הצליחו להשיג אליפות באותה תקופה, בארקלי ופיניקס, וגם כאן יש לסדרה הזאת ולתוצאותיה השפעה עתידית גדולה על המשך דרכם.

ייחודיות – מייקל ג'ורדן זכה ב-6 אליפויות כשחקן, אבל הסדרה הזאת היא מועמדת לגיטימית להיחשב כטובה ביותר בקריירה האישית שלו, אבל עם רגע אחד מכריע שדווקא לא רשום על שמו. השיא האישי של ג'ורדן הגיע יחד עם השיא של שיקגו כקבוצה שגם בלעדיו הגיעה למשחק 7 בסיבוב השני, ועל אף שהוא היה ה-MVP גם אחרי החזרה מהבייסבול, ייתכן שאלו היו רגעי השיא המוחלט האחרונים שלו מבחינת היכולת האישית.

סיכום – הסדרה של 1988 היא בין קבוצה אחת גדולה שנמצאת אחרי השיא ובין קבוצה אחת גדולה שנמצאת לפניו. לעומת זאת, הסדרה הזאת של 1993 מפגישה שתי קבוצות בגדולתן ובשיאן – אחת היא בין הטובות ביותר של מייקל ג'ורדן והשנייה היא אולי הטובה ביותר שהתמודדה נגד ג'ורדן בשנות ה-90. הסדרה הזאת אמנם נמשכה משחק אחד פחות, אבל היא כללה יותר רגעים אייקוניים ויותר דרמה מצטברת, כך שזו צריכה להיות הבחירה שלכם.

לייקרס – דטרויט 1988 /

הסדרה הזאת סיימה במקום השני את הכתבה הרביעית בסדרה, לה הייתה נציגה בודדת מהמאה ה-21 על פי ההגרלה הראשונית.

הסיפור מאחורי המפגש – הלייקרס הגיעו בתור האלופים המכהנים ושמרו על המאזן הטוב בליגה בעונה הסדירה, אך בפלייאוף הם התקשו יותר ונזקקו ל-7 משחקים כדי לעבור את יוטה ודאלאס בדרך לגמר. בצד השני של המפה, דטרויט המשיכו בהליך השיפור שלהם מהשנים הקודמות, והפעם גברו על שיקגו של ה-MVP מייקל ג'ורדן ועל מוליכת המזרח בוסטון בדרך להופעה ראשונה בגמר בימי דטרויט.

הלייקרס רצו להיות הראשונים שמשלימים ריפיט מאז בוסטון של שנות ה-60, ואילו הפיסטונס היו נחושים להוכיח שהם נמצאים בגמר בזכות עצמם ולא בגלל שהסלטיקס כבר אחרי שיאם. גם ברמה האישית זה היה מאצ'-אפ מעניין בין שני הרכזים הטובים בליגה, מג'יק ואייזאה, וקרב מסקרן בצבע בין קארים בן ה-41 ובין ביל ליימביר עם האגרסיביות והיכולת לאיים מבחוץ.

איכות הכדורסל:

כמה צמודים היו המשחקים – רק שני המשחקים האחרונים, אבל משחקים 6 ו-7 שהוכרעו ממש ברגע האחרון מספקים מנה ראויה גם בהקשר הזה. במבט רק על הקטגוריה הזאת אפשר כנראה למצוא סדרות עדיפות, אבל הסדרה היריבה כאן אפילו לא הגיעה למשחק 7, ככה שהבונוס על משחק 7 צמוד הוא רק תוספת לעצם קיומו של משחק 7.

כמה צמודה הייתה הסדרה – כאמור, משחקים 6 ו-7 צמודים מאוד לעומת סדרה בה לא היה בכלל משחק 7. דטרויט הובילו 1- 0, הלייקרס הפכו ל-2- 1, דטרויט שוב נטלו את ההובלה על 3- 2 בסדרה, אך המילה האחרונה הייתה של הלייקרס שהצליחו לנצח את 2 המשחקים הצמודים של הסדרה ולנצח בה אחרי 7 משחקים בסופו של דבר.

כמה טוב היה הכדורסל ששוחק – ההתקפה הכי טובה של התקופה, שהיא גם אחת מהטובות בכל הזמנים, נגד ההגנה הכי טובה של התקופה, שהיא גם אחת מהטובות בכל הזמנים. בשנה הבאה הלייקרס יצליחו לפצוע את כולם בערך והכדורסל נראה אז בהתאם, אבל ב-1988 קיבלנו רמה גבוהה מאוד של כדורסל והרבה הצגות אישיות, ובראשון אייזאה תומאס במשחק 6 וג'יימס וורת'י במשחק 7, אליהם נתייחס בהרחבה בפסקה הבאה.

רגעים אייקוניים – 5 המשחקים הראשונים לא סיפקו הרבה מהבחינה הזאת, אבל אז הגיע משחק 6 בו אייזאה תומאס שבר את שיא הנקודות לרבע בודד במשחק גמר עם 25 נקודות ברבע השלישי, על אף שהוא הספיק להיפצע ולרדת לספסל תוך כדי. בסך הכל, הוא סיים את המשחק עם 43 נקודות, אך הלייקרס הלכו לקארים שהכריע את המשחק מקו העונשין וכפה משחק 7.

משחק 7 היה המשחק של "ביג גיים" ג'יימס וורת'י, כאשר הוא הגיע ל-36 נקודות עם 10 ריבאונדים ואסיסטים והוביל את הלייקרס ליתרון, כשבצד השני אייזאה משחק פחות מהרגיל בגלל הפציעה מהמשחק הקודם. דטרויט הצליחו להפוך את המשחק לצמוד, אבל לא להשלים מהפך, ובסופה של סדרה מייגעת הלייקרס זכו באליפות וג'יימס וורת'י זכה ב-MVP, בעיקר בגלל משחק 7.

השפעות עתידיות – דטרויט למדו את הלקח בקיץ ועשו עוד שינוי קטן שהביא להם 2 אליפויות – מארק אגוויר במקום אדריאן דנטלי, הלייקרס עוד הגיעו פעמיים לגמר, אבל עידן האליפויות שלהם בשנות ה-80 נגמר כאן, כשלפרקים נדמה היה שהם על אדי הדלק האחרונים. קארים, מג'יק והחברים הרוויחו עוד אליפות לספירה שלהם, ובעיקר זו הייתה הפעם הראשונה שקבוצה הגנה על התואר אחרי 19 שנים, משהו שקרה 9 פעמים ב-15 שנים עד 2002.

ייחודיות – במאבק הזה ה"שואו טיים" הצליח לנצח בקושי את "חוקי ג'ורדן" ההגנתיים, אבל במובנים רבים היה זה תחילתו של עידן בסגנון הגנתי ואגרסיבי יותר, שאפשר לומר ששלט בכיפה בשנים הבאות. דטרויט הוכיחו שהמחסור בכישרון ושמות גדולים לא מונע מהם להגיע הכי רחוק שאפשר, אך הלייקרס עדיין היו עם האופי והיכולת של אלופים, והפיסטונס היו רק בדרך לשם.

סיכום – מייקל ג'ורדן לקח 6 אליפויות, וכל אחת מהן הייתה קצת שונה, אבל כולן היו די דומות, ובאף אחת מהן הוא אפילו לא נגרר למשחק 7 בגמר. נגדו יש סדרה של שתי קבוצות שהגיעו ממש עד לקצה גבול היכולת שלהן, והביאו גם את הסדרה לקצה הדרמטי בסיום משחק 7, וגם בתחום הכישרון האישי המצב די מאוזן. בקיצור – תבחרו ב-1988.

יש מקומות פנויים לקחת חלק בפרוייקט, וכל המעוניין מוזמן. הקישור להרשמה כאן:

זה הקישור להרשמה:

https://docs.google.com/spreadsheets/d/1wjTRcaoVKNnDsRc71tg7o_PXusZaYdNQq76GR4b_y2U/edit?usp=sharing

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. תודה עמיחי.
    שני סדרות שבאמת שוות מקום ברבע הגמר.
    הסדרה היוקרתית ביותר של מייקל ששיחק מול הקבוצה האיכותית ביותר מבין ה6 שפגש בגמר והרמה הייתה גבוהה מאוד, כולל מייקל שנתן תצוגות מטורפות והיסטוריות.
    במידה ודטרויט היו מנצחים, הייתי שוקל בכובד ראש למי לתת, אבל פציעתו של אייזאה שהיה מבריק עד הפציעה, מעט פגמה בסוף הסדרה, ולכן אלך עם שיקגו- פיניקס.

  2. חד משמעית דטורייט לייקרס . מדובר על שתיים מ7 הקבוצות הגדולות אי פעם . שתי קבוצות שהגיעו שוב לגמר שנה אחר כך . הפיסטוס המשיכו אחרי זה ל2 אליפויות הלייקרס עשו ריפיט . פיניקס לא הייתה ברמה הזאת הם אפילו לא הצליחו לנצל את פרישת גורדן לאליפות . הסדרה בין שיקאגו לסאנס הייתה יפה צמודה ומהנה אבל לא הגיעה למשחק 7 אפילו למרות שגורדן באמת נאלץ להתעלות. מצד שני היה קרב אדיר בין שתי קבוצות כולל התעלות מדהימה של תומאס במשחק 6 וורתי במשחק 7 . שתי משחקים אחרונים סופר צמודים.

  3. אגב, לייקרס-פיסטונס-
    האם זו הסדרה עם שריקת האוויר לקארים בסיום המשחק (משחק 6)? אני חושב שכן, אין לי כוח לבדוק.

  4. הסדרה של הבולס נגד שיקגו היא הסדרה הכי טובה שיצא לי לראות מאז שאני צופה בגמרים בלייב (מאז 91)
    5 מתוך 6 משחקים עם ניצחנות לקבוצת החוץ
    הופעות ענק של מייקל ובארקלי
    בסדרה של 88 ביג ג׳יימס השיג את הטריפל דאבל היחיד בקרירה שלו
    הוא היה ה MVP של הסדרה בצדק! הוביל את הלייקרס בנקודות, שני בריבאונד, שני באסיסטים
    קשה לדרג סדרות שלא צפיתי בלייב, אחרת אולי הייתי נותן לסדרה של בוסטון-לייקרס ב 69 את הבכורה

      1. אתה מעריך לפי נתונים סטטיסטים ולא לפי צפייה במשחקים
        וורתי היה הקלע המוביל של הלייקרס בכל 4 הניצחונות שלה בסדרה, הוא היה הערך המוסף
        קארים כבר היה בירידה גדולה מאוד
        מג’יק עשה את המוטל עליו אבל ה MVP של וורתי הוא לא רק בגלל גיים 7

        1. מג'יק היה השחקן סביבו הלייקרס נעו באותן שנים (זכה ב-MVP ב-1987, 1989 ו-1990). וורת'י כמובן היה מעולה ובשלב הזה עדיף על קארים, אבל הוא היה שני למג'יק רוב הזמן, ומה שהפך את הקערה היה משחק 7 היוצא דופן שלו

          1. אתה שוב פעם כותב שטויות
            מה הקשר ל MVP של 87 של מג’יק לסדרה של 88?
            וורת׳י היה שחקן משמעותי מאוד בסדרה מול הפיסטונס והיה הקלע שקלע הכי הרבה בפליאוף 88 (כל הפלייאוף)

            1. בגדול, צפיתי במשחקים או לפחות בקטעים מכמעט כל הסדרות שכתבתי עליהן (בשנות ה-40 וה-50 לא מצאתי מספיק סרטונים), ולדעתי מג'יק היה זה שזוכה בפיינלס MVP בסיטואציה שלא כוללת את השורה הסטטיסטית המיוחדת של וורת'י במשחק 7, וכל זה לא מוריד מכך שגם במשחקים שלפני זה וורת'י כנראה היה לא פחות טוב ממג'יק.

  5. חד משמעית פיניקס-שיקאגו גם אצלי הסדרה הכי גדולה שראיתי בלייב. הרעים (ג'ורדן) שוב ניצחו והשאירו את בארקלי כעוד גולגולת על החגורה של מלאך המוות / אחד אלוהינו.

  6. כמה שהגיע לבארקלי האליפות הזו…. ואיך אפשר לא להזכיר את ריצי דומאס אקס הפועל חולון שנתן הופעות שיא בגמר . כמה חבל.

  7. תודה עמיחי
    הגרלה אכזרית 2 הסדרות מנצחות את 2 הסדרות בפיסקה הקודמת
    אני זוכר היטב את שתיהן
    הלכתי על 88 מכמה סיבות
    1 משחק 7
    2 הסדרה האחרונה של קארים
    3 האליפות האחרונה של הדור ההוא של הלייקרס
    4 איכות היריבה העולה לפחות היסטורית על פינקס שגם הייתה נהדרת אך ללא טבעות
    אך אני בדעת מיעוט ( כפי שחשבתי שיקרה )
    93 היא אולי בעיני הסדרה הכי טובה שלא הגיעה למשחק 7
    אבל משחק 7 משמעותי מאד .

  8. לגבי בארקלי, הוא דווקא לא הרשים בקליעה בגמר 93' עם 47.4% קליעה מהשדה ו-49.15% משתיים, נמוך לרמתו, כשבעונה הסדירה קלע ב-52% מהשדה, 56.1% משתיים ו-54.5 אחוזי יעילות אך עם הירידה מהעונה הסדירה שיש גם אצל שחקנים כג'ורדן ובירד, מדובר באחוזים נמוכים לרמתו של בארקלי.
    אמנם אחרי פילי הייתה ירידה גדולה באחוזים אלו, במישה רבה בגלל התקדמות בגיל, כשבפילי קלע ב-57.6% מהשדה ו-61.4% משתיים ו-58.8 אחוזי יעילות בעונה הסדירה, בפלייאוף השיג בפילי 56.9% מהשדה ו-60.9% משתיים; בפיניקס קלע ב-50.1% מהשדה ו-54.2% משתיים ו-52.7 אחוזי יעילות בעונה הסדירה, בפלייאוף השיג 48.6% מהשדה ו-52.1% משתיים; ביוסטון קלע ב-48.2% מהשדה ו-52.5% משתיים ו-50.2 אחוזי יעילות בעונה הסדירה, בפלייאוף השיג ביוסטון 46.4% מהשדה ו-50% משתיים בדיוק (242-121).
    https://www.basketball-reference.com/players/b/barklch01.html

כתיבת תגובה

סגירת תפריט