מופע מחצית – אף אחד לא מושלם / יונתן

בטירונות למדתי לעשות קיפולי שמונה לשמיכת הסקביאס הצבאית. בהתחלה לומדים לעשות את זה עם עזרתו של חבר לאוהל ואז מגיע הרגע שאתה לומד לעשות את זה לבד בשימוש בסנטר שלך. 

עד היום לא ברור לי איך קיפול שמונה יעזור לנו לנצח את המלחמה הבאה. אבל משתכללים בזה מהר מאוד עד שזה מתחיל להראות אחיד.

וזה מגיע יחד עם סידור וניקוי של האוהל. המפקדים היו מגיעים לבדוק שהכל בוצע כהלכה ואיכשהו המ"כ היה נראה מזועזע עד עמקי נשמתו כשהוא היה מוצא אבק במקומות שעוזרת הבית הכי יקרה לא חושבת שכדאי לנקות. מה לעשות שמפספסים דברים בזמן שמתאמנים באוריגמי שמיכות. 

נורא קל לתפוס אנשים על חוסר שלמות. 

מצד אחד זה נראה לנו הגיוני שדורשים מאיתנו לפרפקציוניזם, ובמקרים מסויימים זה נורא מתבקש מבחינתנו לדרוש את זה מאחרים – אבל לאחרונה מסתבר שהדרישה לפרפקציוניזם הופכת לבעיה בחיינו. פתאום הסתבר לאנשים שלקבל 100 בהכל לא תמיד עוזר.

בשנות ה-1980, שני חוקרים קנדים, פול היואיט וגורדון פלט פיתחו שאלון שמודד פרפקציוניזם בדיווח עצמי. הם אפיינו שלושה סוגי פרפקציוניזם – פרפקציוניזם עצמי (אני דורש מעצמי להיות הכי טוב), פרפקציוניזם חברתי (הסביבה דורשת ממני להיות הכי טוב) ופרפקציוניזם כלפי אחרים (אתם כולכם צריכים להשתפר, ביצ'ז). ומאז שנהיה אפשר למדוד פרפקציוניזם גילינו שהנטיה של אנשים לכל אחד משלושת סוגי הפרפקציוניזם הולכת ומחמירה. 

אולי הנטיה הזו מחמירה בגלל הנראות של חיינו – כשאנחנו מביעים את דעתנו באינטרנט פתאום כולם רואים אותה – ואנחנו חושבים "אוי לא! טעיתי! עכשיו ייחשבו שאני אידיוט". היא מתבטאת כם אצל אנשים שמעלים תמונות לאינסטגרם ומישהו עלול למצוא אצלם פגם, או סתם פגם שהם מוצאים בעצמם כשכל חתיכי האינסטוש מצליחים להראות מוש.

אולי הנטיה הזו מחמירה גם בגלל המבחר שיש לנו: חופש בחירה זה מצוין – אבל רובנו רוצים לבחור את המוצר המושלם מתוך המבחר או עובדים בעסקים שצריכים להתחרות מול עולם שלם של פתרונות אחרים. נורא מלחיץ לטעות עם לקוח, אלא אם אתם ספק האינטרנט שלי שאני מתעצל להתנתק ממנו כי למי יש כוח להתעסק בזה ולכן הוא יכול להמשיך לספק לי שירות מלא ניתוקים. 

השאיפה הזו לשלמות יכולה להביא לדכאון ולחרדות. היא יכולה להביא אנשים גם לוותר על לנסות דברים חדשים, כי מי רוצה להתעסק במשהו שהוא יהיה גרוע בו? היא יכולה להביא גם את פרינגלס לייצר את החטיפים שלה לא מפיסות תפוחי אדמה אלא מעיסה וכך לקבל צורה אחידה לכל "צ'יפס", אבל אם אתם אוהבים את הטעם של פירה מתובל ומוקשה, אולי זה בסדר. זה באמת טעים. 

וחוסר השלמות זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בכדורסל.

כלומר, אני אוהב את המשחק מהרבה סיבות. אבל אחד הדברים שאני הכי מעריך בשחקני כדורסל זה שהם מחטיאים המון. תחשבו לרגע שבעולם שמרגיל אותנו לפרפקציוניזם מישהו צריך לעלות בפני קהל של עשרות מיליוני צופים, כמה רבבות מהם איתו באותו האולם – ולהחטיא בלי הפסקה. 

סטף קרי, קלע השלשות הגדול אי פעם החטיא 57.2% מהזריקות לשלוש בקריירה שלו. אבל אם ייתנו לו מרווח מהשומר הוא יזרוק שוב גם אחרי פספוס, כי זה מה שהוא עושה. בעצם, גם בלי מרווח.

מייקל ג'ורדן החטיא 50.3% מהזריקות שלו מהשדה. מהשלוש הוא החטיא 67.3% מהזריקות והוא עדיין זרק וזרק והיה מייקל ג'ורדן.

שאק מהעונשין? בואו נגיד שגם הוא לא היה מושלם.

פשוט מדהים לראות אנשים שמגיעים לעבודה שלהם ומפספסים 50% מהפעמים, שזה לא מספיק כדי לעבור שום מבחן אחר שאנחנו נדרשים לעשות בחיינו – ועדיין יש להם טונות של ביטחון עצמי.

זה אולי נראה טבעי, כי אנחנו רגילים לזה, אבל בניגוד לכדורסל, ישנה תחושה שהיכולת הזו להתמודד עם חוסר שלמות פחות קיימת במקומות אחרים:

  • אנו רוצים את המוזיקה העכשווית שלנו ללא טעויות, ניל יאנג טען שהוא מקליט את רוב הדברים בטייק אחד אבל האם מישהו יכול לדמיין את זה בימינו? אפילו בלייב, הרבה אמנים בוחרים להופיע עם פלייבק כדי שזה יישמע כמו במערכת הסטריאו בבית.
  • באינטרקציות החברתיות שלנו – אנשים יכולים להתפוצץ כי מישהו התבטא לא נכון ברשתות החברתיות, למרות שעם 98% ממה שהוא אמר הם מסכימים. אם הוא שכח לציין איזושהי אנקדוטה הוא ייזכה ב"לא מאמין ששכחת את…" האלמותי, ואם חלילה הייתה שם אמירה לא נכונה אז תבוצע בו ביקורת עמיתים שראוים לה פרסומים אקדמיים ולא פוסטים בפייסבוק.
  • אפילו בבישול, ערוץ היוטיוב של גורדון רמזי מלא בסרטונים בסגנון של How to cook the perfect pasta. וכאן כבר ממש קשה להבין מה שפים רוצים… אם זה לא יוצא מושלם אי אפשר פשוט לאכול את החרפה הפגומה ולהמשיך הלאה?

ושוב בניגוד לכדורסל – גם בהרבה סוגי ספורט אנו דורשים שלמות: 

מי שצפה בזכייתה על לינוי אשרם במדליית הזהב ידע איזה עניין עשו המתעמלות הרוסיות מהפעם שהיא הפילה את הסרט. כצופה לא מאומן בספורט הזה לי נראה שהן נמנעו מסיכונים והיא עשתה תרגילים קשים יותר ותוגמלה בהתאם בניקוד למרות הפלת הסרט – ואני אשאר עם התיאוריה הזו – אבל זה עדיין ספורט שבו נדרשת שלמות בביצוע. דמיינו אותה מפילה את הסרט בחצי מהניסיונות או סתם ביותר מתרגיל אחד.

אבל כדורסל… כדורסל משחרר אותך מהדרישה הזו. הרבה פעמים המנצח הוא זה שהחטיא פחות, לא זה שקלע יותר. וזה בסדר.

השאיפה לשלמות תמיד הייתה כאן. אפלטון התייחס אליה וטען ששלמות לא יכולה להתקיים בעולם הפיזי אלא רק במרחב הפילוסופי והמטאפיסי (אולי הוא לא פתח חבילת פרינגלס), הוגה הדעות הצרפתי וולטר נטה להסכים עם הלך החשיבה הזה וכתב ב-1772 ש"הטוב יותר הוא אויבו של הטוב". 

כיום תפיסה זו נקראת "כשל נירוונה" או "כשל הפתרון המושלם" והיא מהווה את הבסיס לכתיבה של כל מאמר דעה ביקורתי בעיתון – "התוכנית של הממשלה מלאת חורים", "חייבים לזכור את הסיכונים" – או בקיצור, אל תעשו כלום עד שיהיה לכם פתרון מושלם. או למשל: חייבים להחליף את דריימונד גרין, כי שחקני הגנה שיכולים לרכז ובניגוד אליו גם קולעים טוב פשוט מתחבאים בכל קבוצה בNBA ואפשר להשיג אותם בטרייד של בחירת סוף סיבוב ראשון.

העולם שלנו כנראה ימשיך להתקדם לאזורים שדורשים יותר שלמות כי הטכנולוגיה הופכת ליותר ויותר מדויקת והיצע האפשרויות הולך וגדל. יהיו לכם בוסים שימשיכו להדגיש את כל הדברים הרעים שעשיתם בכל פעם שהם ייחשבו שאתם מרגישים שהגיע הזמן לדבר על העלאה בשכר, ותמשיכו לדאוג מכתם על החולצה שגיליתים כבר אחרי שאי אפשר לחזור הביתה ולהחליף אותה. אבל בפעם הבאה שתצפו בכדורסל תזכרו שאתם רואים אנשים שמפספסים, נחסמים, מוסרים את הכדור לצופים ביציע, מרפים מהשחקן שהם שומרים עליו – ומיד אחר כך האנשים האלה אוספים את עצמם וחוזרים להילחם. 

זו המהות של ביטחון עצמי בעיני. את הגובה, הכושר והכשרון כנראה כבר לא נקבל – אבל הנה משהו בגישה של שחקני NBA שכיף לקחת לעצמך. 

פרפקציוניזם – גם בTED

למי שרוצה לללמוד עוד קצת על הנושא, הנה הרצאה מעניינת בTED. למי שמכיר ונמנע עד כה, חייבים לציין שTED זה כלי מאוד שימושי. למשל אם פגישה מתמשכת יותר מידי תמיד אפשר להתחיל משפט ב"בדיוק ראיתי הרצאה מעניינת בTED…" ולפני שתסיימו את המשפט כולם ייזכרו שהם שכחו את המגהץ בחשמל ושהם חייבים לרוץ הביתה ממש עכשיו.

לפוסט הזה יש 34 תגובות

  1. נפלא יונתן, בעצם טוב מספיק
    מסכים בדיוק, אין כמו התחושה הנפלאה של לקחת ריבאונד מהחטאה של אדם אחר או לחטוף כדור שהשחקן מולך איבד. הכל חוזר ומתאזן בסופו של דבר

  2. נהדר יונתן כיף לקרוא. באופן אישי אני רחוק מאוד מלהיות פרפקציוניסט אבל חי עם בת זוג כזו ולעתים זה לא פשוט בכלל…

    1. לי עזר אחרי שלמדתי על הנושא. כי אני גם קצת פרפקציוניסט בדברים מסויימים.
      או שבהמשך לסקביאס אנחנו מדברים על בול פגיעה בצבא? היה לנו כזה בחלק מרוחק של הבסיס, חיילים היו קולעים שם באחוזים של שאקיל אוניל מהעונשין.

  3. דיימון רניון כתב שכשאתה נולד החיים הם 55-45 נגדך. הוא לא התכוון לשלמות. הוא התכוון להיות קצת יותר + מ -.
    שלמות היא בכלל לא בראש שלי. מה שכן, רציתי תמיד למלא את הציפיות שלי. והציפיות שלי כמאמן כדורגל במכללה? לסיים עונה עונה אחת ללא הפסד או תיקו – דבר שאף פעם לא הושג.. "שלמות" הייתה לסיים ללא אף שער נגדנו דבר שכמובן הוא בעל אלפית אחוז של סכוי. בעונת 1975 הייתה לנו עונה של 0-20 והמשחק האחרון היה נגד NYU (ניו יורק יוניברסיטי). אנחנו היינו מדורגים מקום שלישי ב-NCAA (אז הדרוג עדיין כלל את כל שלוש הדיביזיות). NYU הייתה נובודי. שיחקנו משחק גרוע ביותר. 5 דקות לסיום NYU כבשה שער וניצחה 1-0. הרסה לנו (ולי!) עונה מושלמת.
    יומיים אחרי ההפסד נמרוד דרייפוס ניכנס למשרדי ואמר לי שהוא לא יכול לשאת את האשמה יותר: ביום ששי, יום לפני המשחק האחרון של העונה, "החברה" החליטו להתאסף בבית של אחד השחקנים שהוריו העשירים היו באירופה. באחוזה הייתה בריכת שחייה מחוממת, ורוב שחקני הקבוצה, הצ'ירלידרס, ועוד כמה חברות שהוזמנו שתו, עישנו גראס, שחו ערומים, ונשארו שם מסטולים עד 5-6 בבוקר לפני שהתפזרו. המשחק היה ב-3. אדלפי עלתה מסטולית והפסידה משחק שהייתה אמורה לנצח 0-6.
    לא ידעתי כיצד להגיב. היינו כבר מוזמנים לפלייאוף. החלטתי שאין טעם להתחיל עם עונשים (יכולתי לתת עונשיםמ כבדים, למשל ל-4 סניורס שכבר הוזמנו להשתתף ב-"סניור בול" בפסדנה שבקליפורניה – יכולתי לבטל את השתתפותם.
    החלטתי לא לעשות מאומה רק לומר לכל שחקני שאני יודע על יום ששי ושהחלטתי לא לעשות דבר בעניין, רק שיידעו שהם הפסידו להיכנס לדברי הימים של ה-NCAA בתור הקבוצה הראשונה אי פעם לסיים עונה של 21 משחקים בצורה מושלמת. וסיימתי: "תאכלו אותה, שמוקים עלובים".
    את הפלייאוף סיימנו בהפסד לסיאטל פסיפיק (שהיו בה 8 שחקנים מהנבחרת הצעירה של קנדה) 3-2 בחצי גמר אליפות המכללות. בקרה על המקום השלישי ניצחנו את אונ' ויסקונסין 0-12, עדיין שיא NCAA לשלב הגמר. נימי דרייפוס כבש 7 שערים, גם זה שיא NCAA. אבל אני – שזכיתי כמאמן באליפות ה-NCAA ב-1974 לא יכול להתגאות בעונה מושלמת. היום אני צוחק על כל העניין. החיים כל כך הרבה יותר חשובים מ'עונה מושלמת' שפעם הייתה חשובה לי והיום אני לא מבין כיצד היא הייתה חשובה לי, כששנה לפני כן איבדתי אשה אהובה בגיל 36 למחלץ סרטן הדם.

    1. מנחם, היה מרגש ומהנה לקרוא את זה. מדהים כמה זה אינטנסיבי להיות מאמן – ומדהים כמה בסופו של דבר החיים שמים אותך בפרופורציה.
      רניון מהאוהבים עליי. אני מאוד אוהב את סגנון הכתיבה שלו, גם או. הנרי אצלי בקטגוריה דומה.

  4. מעולה יונתן תודה רבה, וחד משמעית מדויק.
    .
    גם בתחומים אחרים אין באמת מושלם, גם מה שנראה כזה בדרך כלל לא יהיה כזה, אבל בכדורסל, ובכלל בספורט, קל יותר לראות את זה.
    .
    זוית נוספת – בספורט בדרך כלל מדובר בשורת אירועים נפרדים, שכל אחד מהם מדיד ומוגבל בזמן, לכן התוצאה, לטוב ולרע, ברורה יותר, אבל גם תמיד יש סיבוב נוסף, שוב, לטוב ולרע, והדינמיקה, והפסיכולוגיה, בין הסיבובים, מעניינת מאד. התאוששות מהפסד, צורך להיזהר משאננות אחרי ניצחון, וכו'. בתחומים אחרים, לפחות בחלקם, האירועים פחות נפרדים, פחות ברור מתי הם נגמרים, והם גם פחות מדידים, אז יש יותר מקום לחרטא, וגם פחות פוקוס על הדינמיקה ביניהם.

  5. גם אני למדתי לקפל שמיכת סקביאס בצבא. הייתי ממש טוב בזה. הסוד שלי הוא בחיים לא לפתוח את השמיכה ולהשאיר אותה מדוגמת לנצח.
    אני חושב שבצבא לא באמת דורשים פרפקציוניזם, אלא סתם מחפשים תירוצים לגרום לחיילים להיות בחרדות מהמפקדים שלהם כדי שיהיו כנועים ופקודתיים.
    אבל בתור מי שכן חינכו אותו לפרפקציוניזם, מהסוג שכל שמץ של רמז של תיזכור של אפשרות של אי הצלחה מיידית הוא סימן מובהק לכישלון מוסרי אישי חמור, למדתי בעיקר שהכי טוב אף פעם לא לגעת בשמיכת הסקביאס. לא משנה כמה קר. וזה די מוביל לכישלון מוסרי אישי חמור אחר – שבכלל לא ניסית. זה מעגל חמוד וכיפי כזה.
    ממה שאני מזהה אצל דריימונד בפודקאסט שלו, הוא גם מהאנשים שהכי קשים עם עצמם. הוא לפעמים מנתח את עצמו והיכולות שלו שם בצורה מדוייקת שמראה למה הוא כל כך מתעצבן לפעמים הביקורות חיצוניות, במיוחד אם הן לא מדוייקות. הוא כל כך קשה עם עצמו שכל ביקורת חיצונית נוספת היא פשוט עוד רעש שמפריע לו לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב.

      1. ברוח התגובות גם אני אענה עם סרטון: https://youtu.be/mKc32jQIY0w
        אני יכול לקבל (ואפילו מבין ולפעמים מסכים) שדקדקנות כזו יכולה לעבוד עבור חלק מהאנשים. אבל כמו שמיטשל אומר בסרטון – האזהרות לילדים נכתבו כדי למנוע מילדים חסרי אחריות למות, ומפחידים למוות ילדים זהירים. אם ניקח את הגישה של האיש בסרטון שהבאת כבסיס אז עבורי, ואני לא היחיד בעולם, עדיף לפתוח את היום בהכרה שזה בסדר לקבל אי שלמות אחרת אין שום סיכוי שאצליח להתחיל לעשות משהו.

  6. אכן, אתה צודק. במיוחד כשחושבים על כך שכדורסל זה משחק של מיומנות ידיים, ולא יד אחת אלא שתיים.
    אך המאמר שלך אינו מושלם (סתם, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, באמת שהוא מושלם! כמעט) כי לא ציינת שהאירוניה היא שעל מנת להפוך להיות כדורסלן מעולה ומיומן (שמחטיא רק חצי מהזמן), חובה שיהיו בך הדחף והשאיפה לשלמות שיגרמו לך להתאמן עוד ועוד ועוד כדי לשפר עוד ועוד ועוד לקונות ביכולות שלך.
    פרופסור אחד שיש לו אתר על כדורסל, כתב לי פעם שהוא לא עושה הגהה לפוסטים שלו כי קריאה שניה/מחדש תשקף לו את הפער מהשלמות, ואז הוא לא יפרסם מאומה.
    אישית, אני תמיד טענתי שהרגע שבו אמן מחליט שיצירה גמורה, היא הנקודה שבה היצירה היא כבר לא "מעט מדי" אך עדיין לא "יותר מדי".
    ולמרות זאת, החיים למדו אותי שהנקודה הזו נכונה רק לכאן ועכשיו, שמחר אחשוב אחרת, ושלכן אני לא אהסס מלשחרר (על תנאי) את גרסה C34 מתוך ידיעה שהיא רק עוד גרסה בדרך, למרות שיכול בהחלט להיות שמחרתיים אחשוב שגרסה B135 היתה טובה ממנה.

    1. אפלטון טען שאין כזה דבר שלמות… ושנים אחרי סטיבן הוקינג טען שאין כזה דבר שלמות בטבע, ושאנחנו אפילו חייבים את קיומנו לאי-שלמות.
      לגבי קשתות בענן ואיך שהן בטבע – מה שהפתיע אותי לגלות זה שהן עיגול מלא ואנחנו רואים רק חצי ממנו. מרגע שסיפרו לי זה היה הגיוני לגמרי, אבל מעולם לא חשבתי על זה לבד.

  7. תודה יונתן. בטבע ישנה מושלמות אמיתית, בעיקר "בדברים הקטנים האלה" שלא רואים. אבל בגלל שהם כאלה קטנים ישנה אי ודאות במיקום או במהירות. בפיסיקה סטטיסטית מסתכלים על מערכות מורכבות של הרבה מרכיבים, ואז יש המון חלקיקים שלא יודעים עליהם הרבה אבל מצד שני יש גודל סטטיסטי ממוצע ואותו דוקא יודעים מצוין.
    ואצל בני אדם? אוקיי, כאן זה כבר יותר בעייתי.
    ודריימונד גרין? הוא עוד הרבה יותר בעייתי
    🙁

  8. תודה על עוד מופע מחצית משובך. אני אגנוב פה ממנחם לרגע, המורה שלנו לשירטוט שנקרא לו לצורך העניין שלום אמר לנו פעם שאם נעשה עבודה מושלמת נוכל לקבל ציון 89, הוא אחרי עשרות שנים יכול לשאוף ל 92, מאה זה רק לאלוהים.

  9. אחלה טור
    אני בדיוק מתעסק עם הנקודה הזו.
    אני מלמד את הקטנצ'יק שלי שאם הוא יתאמן בדברים הוא יהיה טוב בהם.
    אבל בכדורסל זה לא ממש ככה.
    תתאמן כל יום 12 שעות, 5 שנים ברציפות ועדיין לא תגיע ל 100% מהשלוש. אולי אולי 50-60%.
    אז למה בעצם להתאמן בכדורסל ?
    מחשבה מעניינת גם אם אידיוטית להפליא
    🙂

    1. כל הקישור לנושא התחיל מהבן הבכור שלי שממש שונא לנסות לעשות דברים חדשים שיש בהם עקומת למידה. הוא לא אוהב את החלק הזה של לטעות. אז הסברתי לו שזה בסדר לטעות הרבה והנה – תראה כמה שחקני הכדורסל הכי גדולים מפספסים.
      הסיפור הזה איכשהו נפל בעריכה כי הוא לא זרם לי – אבל בהחלט עלית עליי כאן…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט