שלום לגולשי וצוות אתר הופס! כתבה זו נכתבה מבעוד מועד עבור ניפוץ שיא הנצחונות עבור מאמן נ.ב.א.
אם אתם קוראים זאת, סימן שהשיא נופץ והמאמר הבא הוא על מחזיק השיא החדש.

גרג צ'ארלס פופוביץ נולד במזרח שיקאגו, אינדיאנה ב-28 לינואר 1949. אביו ריימונד היה סרבי ואמו קטרין, הייתה קרואטית. שניהם מהגרים. כבר בגיל צעיר, התפתחה אהבתו למשחק הכדורסל. בילדותו הצטרף לליגת "בידי" ובגיל 11, נבחר למשחק האול-סטאר של אותה הליגה. גרג סיים את לימודי התיכון במריוויל, אינדיאנה ובגיל 20, לא הרבה יודעים שהתגייס ולמד באקדמייה של חיל האוויר. שם, גם שיחק כדורסל.

הוא סיים שירות מלא שארך כחמש שנים ואף נבחר לקפטן של הקבוצה בשנתו האחרונה.
את לימודיו באקדמייה סיים עם תואר בלימודים סובייטים ועבר הכשרת מודיעין ע"י חיל האוויר.
בחי"א הוא הרבה "לסגור קווים" במזרח אירופה וברית המועצות לשעבר. שם שיחקו במשחקונים פנימיים וגם נגד חילות שונים של מדינות ידידותיות. הרמה לא התעלתה לגבהים אך זה לא מנע מהם להשקיע בספורט. בשנת 1972 נבחר לקפטן של קבוצת "הכוחות החמושים" של ארה"ב והם אף זכו באליפות של ליגת AAU (איגוד אתלטיקה חובבני). כתוצאה מכך קיבל הזמנה רשמית, למבחנים עבור קבוצת הכדורסל הלאומית לאולימפיאדת מינכן. מערב גרמניה, דא"ז. מבחנים שלא עבר.

לאחר שירותו בחיל האוויר, שקל לפנות לקריירה בקבוצה קטנה אחרת, שקוראים לה ה- C.I.A (קבוצת קט-סל חביבה למי שלא מכיר) אך לבסוף החליט ללכת על האוניברסיטה של דנבר. שם עבד על תואר המאסטרס שלו בחינוך גופני ומדעי הספורט. פופוביץ' דובר מספר שפות. אם זו סרבית וקרואטית שלמד מהבית…גם כן רוסית וכנראה שפות מזרח אירופאיות אחרות שניתן להניב מן הלשון. מה שבטוח, הוא שכתלמיד ל"לימודים סובייטים" שעבר הכשרת מודיעין במזרח אירופה, משחק הכדורסל במדינות מגוונות לא היה הדבר היחיד שעשה בשירות, ומבלי לדבר בקודים או קריצות, פופוביץ' אומן ולמד כיצד להיות מרגל…אך לא בחר בנתיב הזה. (או שמא? חחח).

למרות שעזב את חיל האוויר, זה לא מנע ממנו להיות עוזר מאמן בקבוצת החיל כאזרח.
זאת עשה במקביל ללימודיו באוניברסיטה ותוך כדי הלימודים ואחריהן הצטרף כעוזר מאמן לקבוצת "פומונה-פיצ'ר" אשר עם השנים, הפך למאמנה הראשי ואייש תפקיד של פרופסור ללימודי חינוך גופני במכללה. שם אימן קרוב ל-11 שנה והובילה אל תואר ראשון מזה 68 שנים. במשך שנותיו בתפקיד, יצר קשרים מקצועיים שהפכו ליחסי חברות עם מאמנים רבים וביניהם…לארי בראון. קרוב לשנתו האחרונה כמאמן "פומונה-פיצ'ר" התנדב ללא שכר כעוזר מאמן באוניברסיטת קנזס, תחת בראון.

בעונת 88-89 לאחר שקנזס זכתה באליפות ה-NCAA. פופוביץ' הצטרף ללארי בראון, שעזב את המכללות לאחר ההצלחה בכדי להיות מאמנה הראשי של הסן אנטוניו ספרס…כעוזר מאמן. הוא לא היה היחיד שהמשיך את הדרך לליגה הגדולה עם בראון. אר.סי. ביופורד, שהיה עוזרו של בראון למשך שנים בקנזס הפך חבר בצוות העוזרים יחד עם אלווין ג'נטרי. עד שבשנת 1992 כל הצוות המקצועי של הספרס פוטר ע"י בעליי הקבוצה דא"ז רד מ'קומס.

לאחר שפוטר, פופ מצא תפקיד כעוזר מאמן בגולדן סטייט ווריורס, תחת מאמן זוטר אחר ושמו, דון נלסון. לגולדן סטייט, לקח עמו שחקן שנזרק ע"י הספרס. אחד בשם אייברי ג'ונסון. לאחר שנתיים עם הווריורס, פופוביץ' חזר לסן אנטוניו בתפקידים סגן נשיא לענייני כדורסל והג'נרל מנג'ר GM לאחר שפיטר הולט, הזכיין הגדול ביותר בארה"ב של חברת "קטרפילר" קנה את המועדון. בין הצעדים הראשונים שלו היו, החתמת אייברי ג'ונסון והעברת דניס רודמן לשיקאגו עבור וויל פרדו.

בתחילת עונת 97' ולאחר פתיחת עונה רעה, פופוביץ' פיטר את המאמן בוב היל ומינה את עצמו כמאמן הראשי.
עונתו הראשונה הייתה סיוט. דיוויד רובינסון שבר את כף הרגל לאחר 6 משחקים וגמר את העונה. שון אליוט שיחק רק 39 משחקים וגם צ'אק פרסון הכוכב גמר את העונה. עם דומיניק ווילקינס מזדקן, סן אנטוניו סיימה את העונה עם 20 נצחונות בלבד.

עם זאת, כתוצאה מן העונה הגרועה הזו, קרה הדבר הטוב ביותר עבור הקריירה של פופוביץ', מועדון הסן אנטוניו ספרס וכנראה כל מי שהיה מעורב שם באותה העת. כי עם הבחירה הראשונה של דראפט 97? הגיע בחור שאתם כנראה מכירים קצת…בשם, טים דאנקן.

עידן "מגדליי התאומים" החל וכבר בשנה הראשונה עם דאנקן, הקבוצה צמחה ל-56 נצחונות.
יש היאמרו כי רק בעקבות פרישתו של מייקל ג'ורדן בפעם השנייה, נסללה הדרך לשושלת הספרס כפי שהיא מוכרת היום, אך גמר בין דאנקן לרודמן לא ראינו.

כילד שאהד את הבולס, פופוביץ' הצטייר בפניי כאיש אכזרי וקר לב. כנראה ששפטתי אותו באופן שטחי וע"פ המראה בלבד. מה גם כאוהד הבולס, הוא נמנה מבין יריביי. בעוד השנים עוברות עם האליפות הראשונה ב-1999…השכלתי להתעניין בפופוביץ' על גישתו למשחק, לשחקנים וההחלטות הניהוליות שלו.

סן אנטוניו הגדולה לא הפכה לשושלת בין יום ולא היה בה זוהר כלל, שלא כמו מרבית אלופות הנ.ב.א.
האליפויות הבאות בשנים 2003, 2005, 2007 ו 2014 הם תוצר של שקדנות מופתית אשר כללה הרבה רכיבים, אך מעל כולם כאמור…הרכיב הקובע : גרג צ'ארלס פופוביץ'.

לא תמיד "הבנתי" בכדורסל. אני סבור שעד גיל 16 לא הבנתי למעשה כלום ברמה הטקטית והאסטרטגית.
אלא בעיקר השתאתי והערצתי את הכוכבים והמשחק הקצבי והנהדר הזה. למרות כל הרגשות והמחשבות ששקעו אצלי בגיל ילדות, למדתי להעריך, לכבד ולהעמיק במשחק הכדורסל…כנראה בשל האליפויות ה"בלתי צפויות" של סן אנטוניו. "רגע, איך זה קורה?" שאלתי עצמי.

לא יהיו רבים שיעיזו להגיד שכבר בהתחלה ציפו את ההצלחה המתמשכת של המועדון. בעיקר אחרי פרישתו של דיוויד רובינסון, חשבו כי אולי זה ייעצר, ייחלש או יפסק…אך בכל עונה מחדש, סן אנטוניו ופופוביץ' מצאו דרכים לנצח. יש שיגידו בדרכים אפורות, לא מושכות ואף משעממות או מדכאות את הנהירות האתלטית והאנוכית של עיקר הקבוצות והכוכבים, אך היום ניתן לראות שרוב מועדוני הנ.ב.א…גם אם לא יודו בכך, דוגלים בעקרונות כדורסל שפופוביץ' הנחיל את תוך המשחק בליגה הגדולה.

==================
מסירות
==================

על גביי השיטה שבה פיל ג'קסון הגיע להישגים, "התקפת המשולש"… פופוביץ' השתכלל ובאופן מליצי אפשר לאמר שהוא המציא את "התקפת המשושה". 5 שחקניי כדורסל מקצועיים על המגרש, אשר לכל אחד מהם יכולת למסור, לזרוק, לחדור או ליצור לעצמם זריקה. ללא הבדלי מעמד. מוסרים את הכדור עד שמישהוא פנוי, גם אם זה אומר להגיע לסוף שעון הזריקות. בק דור אחריי בק דור, חסימה אחר חסימה. אם בשיטה של ג'קסון היו 3 שחקנים מרכזיים, שדרכם ההתקפה נעה והתמקדה, אצל פופוביץ' זה היה כל החמישייה. במשחק שהתעצב על היכולת האישית, הן מבחינה טקטית, אסטרטגית וגם שיווקית, זה היה פורץ דרך והתגלה כגאונות.

===================

ירידה להגנה

===================

פופוביץ' היה ידוע בדבר אחד שתמיד הרגיז אותו במיוחד. זה היה מטריף אותו כל כך עד שאפילו היה גורם לו לחתוך שחקן מהחוזה שלו ולהעיפו קיבינימט…אם לא היה יורד מהר להגנה. במחשבה והאידיאולוגיה של "מה, יש לך משהו אחר לעשות כרגע?". מהר מאוד השחקנים שלו הבינו שאם לא יעשו זאת, הם לא יהיו במועדון שלו. נקודה. סוף פסוק.

רוב האוהדים של המשחק אז, לא סבלו את זה. גם במשחקים של תחילת עונה, סן אנטוניו דגלה בלחץ על כל המגרש. שמירה איזורית-אישית הדוקה שלא הרפתה אף לרגע אחד. "מה פופוביץ' עושה? זה משטר צבאי או קבוצת כדורסל?" שאלו רבים. "לא" ענה פופוביץ'. "השחקנים האלה מרוויחים מליונים כדי לעשות דבר אחד".
הייתה תשובתו המוחצת. "לשחק כדורסל".

לאחר "חוק בארקלי" אשר מנע משחקנים לכדרר עם הגב לסל יותר מכמה שניות ושינויי חוקים בנוגע לעבירות תוקף והגנה איזורית ב-2001…אלה מינפו את הידע של פופוביץ' באיך לנצל את חוקי המשחק עד תום. ההגנה האיזורית לא הייתה חוקית מאז שנות ה-40. מכיוון שדיכאה את משחק ההתקפה ובנ.ב.א רצו להבדיל את עצמם מהכדורסל העולמי בכדי שיהיה מהיר יותר, מעניין יותר וכמובן שיקלעו בו יותר נקודות כמיטב הדרך האמריקאית.

פופוביץ' הפך את הפיק אנד רול הפשוט למהלך בלתי נגיע שכל יריבה כרעה תחתו. מהלך כה פשוט, הפך אצלו ליצירת מופת. למרות שינויי החוקים, ההגנה האיזורית לא הייתה פופולרית בנ.ב.א ולא ששו ליישמה. היא נחשבה איטית, דלת מחשבה ו"אירופאית". מאמנים רבים לא העזו לשייך עצמם לשיטה מכיוון שבפשטות לא נאמה לקהל הרחב והסירה את הרעיון של "אחד על אחד", משחק התקפה זורם ועליונותו של כוכב כזה או אחר, על יריבו. 

פופוביץ' ראה במשחק ההגנה לבדו, דרך לנצח משחקים. הוא דגל בכך שלא משנים האיכויות או היכולות של היריבים, אם כי במאמץ של פעלת הגוף ומיצובו במקום הנכון על המגרש אפשר לנצח את כולם. הסגנון או היופי של המשחק ממש, לא חשוב.

=================
היעדר אגו
=================

המתכון להצלחה שלהם התגלה לא רק בחכמת כדורסל, אלא בניהול שחקנים.
בתחילת העידן הטכנולוגי, הם היו דווקא אלו שהחזירו את הכבוד של השחקנים לרצפת הפרקט.
"אתם שחקניי כדורסל. לא כוכביי פופ. אנחנו מצפים מכם לדעת לקבל הוראות ולבצע אותם. ללא מחלוקות, ללא גינוני אופי וללא הפרעות. יש לכם עבודה אחת שמשלמת לכם משכורת. לשחק כדורסל ולהקשיב למאמן. מי שלא מסוגל לעשות את זה? הנה הדלת…".

אולי זה החינוך הסובייטי שעמו פופוביץ' גדל. ה"אפור המשעמם הזה" שנתפס בגדר הלם בחברה האמריקאית הצעקנית והמתחדשת. מאידך? שקט. צייתנות. ליכוד קבוצתי עבור המערכת ללא שבב של מקום עבור האגו האישי. לא ידעו איך להכיל את זה תחילה. לא הליגה, לא השחקנים ובמיוחד לא המדיה שגם אחריי הישגים מרשימים…לא הצליחו לעשות מהמותג הספרס שם עולמי…בשל האידיאולוגיות הללו של פופוביץ'. מה שנתפס כהיעדר אופי של הפרט, יצר אופי עבור מערכת שלמה של מאות עובדים. במקום לצעוד בראש חוצות ולהצהיר שאנחנו טובים יותר מאחרים, הם נשארו צנועים וענווים וקטפו את פירותייהם בשקט. מה שהפך אותם, למתוקים וברי ערך…הרבה יותר.

כן, יהיו אלו שיגידו שפופוביץ' הוא קומוניסט בנפשו…
אך זה לא מנע ממנו להצליח במדינה החופשית ביותר על כדור הארץ.

הרבה שחקנים לא רצו להגיע לסן אנטוניו בשל האופי של "השליט" שלה.
למעשה, רוב שחקניי הנ.ב.א העדיפו לשחק בכל מקום אחר, מאשר להגיע ל"ממשלת פופוביץ'" שבטקסס.
"הוא גזען בארון. הוא קשה מדי. נוקשה מדי. מישהוא יכול להוציא לו את הפקק מהישבן?" צייצו הציפורים.

אך עם הזמן? היו רבים וטובים שהחליטו שהדרך הזו דווקא טובה להם.
"מצפים ממך לשחק כדורסל ולהיענות להוראות המאמן. זה הכל."
"אם תפסיד את המשחק בשנייה האחרונה? לא קרה כלום".
"אם תהא לך עונה רעה? לא קרה כלום. כל עוד עשית את שלך".
"אם לא הגענו להישגים? זה לא עלייך. זה על המועדון".

"כאן בספרס? מצפים ממך להיות אך ורק אתלט מקצועני. לא בהכרח להנהיג בקולניות. לא להוות דוגמא לאף אחד, לא לככב, לא להטביע, לא להיות שיאן של סטטיסטיקות. כאן? אנחנו נכבד אותך עד תום…אם תתן ותשקיע את כל מה שיש לך על המגרש. מחוצה לו? אתה כבר לא מעניין אותנו". "יש לך אצלנו רק במה אחת. על הפרקט. זהו ותו לא".

למרות הנוקשות והקשיחות, היו מקצוענים שזה דווקא כן נאם להם. כי בעידן בו מצפים משחקן מקצועי להיות "יותר משחקן כדורסל", זה העמיס על רבים. ציפיות וחרדות מנטאליות ובספרס זיהו את זה כנקודת מפרע למקצוענות ולא רצו בכך. לא היה בזה צורך. "אתה אדם פרטי עם חיים פרטיים והשפעתנו עלייך כאדם בדמותך ומפעלך מסתיים ברגע שאתה מוריד את החולצה ועוזב את האולם". פייר. עובד\פועל כמו בכל מקום אחר.
נזדרוביה בראטאנסקי. (ברוך השם, אחי.)

==================

פיתוח שחקנים

==================

לאורך כל השנים, פופוביץ' גם היה סקאוט ענק. אך לא רק הוא לבדו, כי בשנתו הראשונה כ-GM ב-1994 החזיר גם את ידידו אר.סי. ביופורד לסן אנטוניו בתפקיד סקאוט ראשי. פופוביץ' וביופורד חלקו את אותה אידיאולוגיית כדורסל שלמדו בקנזס וידעו לאתר ולזהות שלל כשרונות אירופאים ואמריקאים שאחרים היו מוותרים עליהם. אם להזכיר רק אחד? מאנו ג'ינובילי. אחד נוסף? אנטוני פארקר. עוד אחד? ברוס באוון. בשנת 97 הפך ביופורד ליו"ר מחלקת הסקאוטינג של המועדון.

אלה לקחו את התפיסה הקוסמו-פוליטית שלהם למשחק הכדורסל ולמעשה הביאו והחייו את ההגנה האיזורית אל הליגה הטובה בעולם. לאחר האליפות הראשונה, פופוביץ' היה מספיק חכם כדי להכניס את ביופורד לתפקיד סגן הג'נרל מנג'ר. כאשר ב 2002 הפך ל-GM הרשמי. זה יצר את היסודות החזקות בין צוות האימון, להנהלה…שאפשר למועדון הזה להתמיד בדרכם ולהמשיך להצליח.

אפשר לציין את קוואי לנארד הענק, שאם הקריירה שלו תדע לחזור לגדולתה מטורונטו, עוד עתיד להיות חבר בהיכל התהילה. קוואי היה ילד יחסית מופנם מקופמטון שנבחר בדראפט לקבוצת אליפות. לא ציפו ממנו להיות "הדבר הבא בכדורסל" אלא רק לעשות את הכי טוב שהוא יכול וכאמור…לבצע הוראות עד סופם.
"הוא לא היה מנהיג יוצא דופן, לא היה בו את הכשרונות הטבעיים של מנהיג" צוטט פופוביץ' שאמר על קוואי, וגם היום…ניתן להבין, שאיננו מנהיג, כמו ש"דמות המנהיג" נצפית או נכתבת.

דחפו אותו, והוא הצליח להתעלות. בדיוק אותו הדבר כמו לבקש מעובד ברשת חנויות, לעשות שעות נוספות. גם טוני פארקר, שעתיד להצטרף להיכל התהילה בשנה הבאה (יחד עם נוביצקי ודווין וויד) הוא תוצר של פופוביץ'. ידוע עד כמה אמריקאים סולדים לתרבויות אחרות וצרפת בראשיתם. מה גם שקשה לסחוט מחמאה מיריב, אך ה"כדורסל המשעמם" של סן אנטוניו לא באמת היה כזה, מאז שפארקר הפך לרכז הפותח. רק בשנתיים האחרונות של הקריירה שלו, לא היה "השחקן הכי מהיר בליגה". עם צעד ראשון כמו ברק שאף אחד לא יכל לעצור. בעידן ותקופה בה היו כשרונות אדירים, פארקר היה הטוב ביותר, שנה אחר שנה. לא קובי, לא לברון, לא אייברסון, לא נאש. פארקר אכל את כולם. רק כן…"הוא צרפתי, אז שילך לאכול באגט גדול". ההישגים של פארקר הם ההישגים של פופוביץ' וכאמור, חיבור, פיתוח שחקן והצלחה כזו…מגיעים רק פעם ב…

שחקנים רבים מיצו את הפוטנציאל הטמון בהם תחת פופוביץ'. פוטנציאל שייתכן גם הם לא היו מודעים אליו, או לא האמינו שיצליחו לדלות. כי עם סובלנות שכבר אבדה ונעלמה מן העולם…עונה אחר עונה, הוא תמך, שידר בטחון ותמיד אמר "אם פשוט תמשיכו לנסות ולהתאמן, לבסוף תצליחו. זה מדע מדוייק".

מי האמין ששחקן כמו ברוס בואן יעשה את הדברים שהוא עשה בדרך לאליפות? אפילו שחקנים אפורים יותר, כמו ראשו נסטרוביץ', מאליק רוז ודני גרין…תחת פופוביץ' הפכו לברגים חשובים בדרכם להפוך לאלופי עולם. פופוביץ' הצליח בכך שגם השחקן עם הכי פחות כריזמה וכשרון אישי יצטייר ויתגלה כאמין ובישורת האחרונה? הוא יצעד מלפנים עם כל הסופרסטארים האחרים. זו האידיאולוגיה שהונחלה, עד היום בעצם. שחקנים כמו ד'זונטה מארי, דריק וויט (שעבר בטרייד) קלדון ג'ונסון ולוני ווקר הם תוצאה של אותה הדרך. "אתה שחקן כדורסל מקצועני? יופי. גם הם". אוספאקואיצה. (סבלנות ברוסית).

אותו הצפי המקצועי לצד חוסר הלחץ האישי, הוציא מרבים את הטוב ביותר. באופן הפוך, זה גם דיבר אל ווטרנים רבים, שמאסו בחרושת הקודחת במועדונים וסביבות אחרות שדווקא כן רצו להגיע לסן אנטוניו בשל השקט הטמון בה. כמו רוברט הורי, ברנט בארי, מייקל פינלי, בוריס דיאו ורבים אחרים כמו רודי גיי ולמרכוס אולדריג' למרות שלא מצאו את הטבעת הנחשקת. שחקנים שבעצם הגיעו לזמן ומקום בחיים שאמרו "די עם הרעש. נמאס. אני רק רוצה לשחק כדורסל. להצליח, וזהו". גם ת'אד יאנג היה כזה, עד שלא השקיע מספיק בעיניי פופ ועבר בטרייד לאחרונה.

האופי של הקטליסט והקפטן טים דאנקן, עוד בן טיפוחים של המערכת, היה מושלם עבור המועדון. המאמן וההנהלה. הוא שידר בדיוק על אותו הגל. אותו השקט התעשייתי, הפרופורציונלי, האנושי, המסורתי והשקוף. מצד אחד, חסר פשרות במישור המקצועי ומאידך סלחן, רך, עניו ומתנצל מאין כמוהו באופיו האנושי.

המצע הזה, שפופוביץ' יצר במעבדה ושעליו התרבו אליפויות, יצר תקדים ושבלונה שכל הליגה ניסתה להעתיק.
"בוא נמצא צעיר אתלטי וכשרוני! בדרך לא דרך…יצא ממנו סופרסטאר!" "אולי מבלי שהתכוונו, אולי מבלי שתכננו, אבל למי איכפת? העיקר שיגיעו ההישגים". ראסל ווסטברוק הוא תוצר כזה, גם הארדן. כי האמת…ש"לא ציפו".
"בוא נדחוף אותם…אבל בלי להפריע להם". הוא הרעיון.

זה לא הדבר היחיד שהעתיקו מפופוביץ' במרוצת השנים. כי היום, הדבר הברור ביותר הוא :

==========================

חילוק דקות משחק ורוטציה

==========================

"רשומים לי כאן בטופס המשחק 12 שחקני כדורסל מקצוענים. אם אחד מהם עייף, אעלה אחר. אם אחד הופך קר? אעלה אחר. מישהוא עושה קונצים? שישב. הם הרי כולם שחקני כדורסל מקצוענים…אז אצפה מהם לאותו הרמה", היא האידיאולוגיה המדריכה. כן, אני יודע שאני חוזר על עצמי. אך אולי צריך להמשיך ולקדוח, עד שהרעיון לבסוף מגיע ליעד וכזוהי גם דרכו של פופוביץ'.

כיום, יהיה לכם קשה למצוא קבוצה שלא דוגלת ברוטציה. בלי קשר למעמד, גודל שכר או תרומה סטטיסטית.
למה? כי זה קל וחומר. תקח שחקן שמרוויח מליון לעונה…גם הוא יכול לקלוע 10 נקודות ב-15 דקות משחק…אם זה מה שמתבקש ממנו. "הם כולם פה בליגה הטובה בעולם, אז הם כולם…השחקנים הטובים בעולם".

"לא רק מי שמרוויח 30 מליון לעונה…יכול לקלוע כמה סלים אנוכיים אם זה מה שנצרך ממנו" ענה פופוביץ' למועדונים אחרים, שהתמקדו רק בכוכבים שלהם, וזה עבד.

"אגו? זה לחלשים. תשחקו. משלמים לכם. אתם עשירים, בריאים ומפורסמים".
"מה עוד אתם צריכים? מה עוד מבקשים מכם?"

למען האמת, צוות המאמנים שפופוביץ' ליקט סביבו לאורך השנים…התפזרו ברחביי הליגה באופן ניכר. כך שראוי לאמר שפופוביץ' לא רק פיתח שחקנים, אלא גם…פיתח מאמנים. אלו רק מעט מהשותפים והעוזרים שהוא בחר לחיקו לאורך הדרך :

מייק בודנהולצר, מאמן אלופת הנ.ב.א של המילווקי באקס, היה עוזרו של פופוביץ' בספרס למשך 16 שנה! מן אז שנת 1996!

מייק ד'אנטוני – מונה כסקאוט ע"י פופוביץ' בעונת 99-00. מאמן פיניקס המלהיבה של נאש,מריון וסטודמאייר. "ממציא" הסמול בול. מאמן יוסטון ורבים אחרים.

דוק ריברס – שחקן תחת פופוביץ'. גם אם רק לשנתיים. אלוף עם בוסטון, מאמן הקליפרס וכיום מאמן פילדלפיה.

מייק בראון – אלוף עם פופוביץ' שהגיע לגמר כמאמן ראשי עם קליבלנד, רק כדי להפסיד למורהו והוסיף עוד 2 טבעות בגולדן סטייט כעוזר.

אטורה מסינה – איש הקשר לג'ינובילי ומאמן בולוניה האגדית שהלך "ללמוד" אצל פופ בשלהי גיל 50. אחרי כל ההצלחות.

מונטי וויליאמס – שיחק תחת פופ למשך שנתיים. מאמן הפיניקס סאנס היום. מאמן השנה בעונה הקודמת שהפסיד בגמר לבודנהולצר ומוביל הליגה היום.

קווין סניידר – מונה ע"י פופוביץ' לקבוצת הדי-ליג של סן אנטוניו למשך 3 שנים וכיום מאמן כבר שש שנים את יוטה החזקה.

אימה יודוקה – שחקן ספסל ועוזר מאמן אצל פופוביץ'. כיום מאמן הבוסטון סלטיקס. (ראו נספח)

בקי האמון – האישה הראשונה שהייתה בצוות מאמנים בנ.ב.א וישנם כאלו שעוד מאמינים שיום אחד אף תהא המאמנת הראשית הראשונה. אמריקאית\רוסייה שכיום מאמנת של הלאס ווגאס אייסס מה-וו.נ.ב.א.

ועוד אחד קטן בשם סטיב קר – סתם, "עוד אחד"…שאין לו יד או דבר בשושלת הכדורסל לימיינו בכלל.למעשה כלומניק לבנוני 😉

הנה! ראו נא! לגלות את המציאות שמתקיימת היום! מציאות שצמחה מ"אפרוריות בלתי מושכת".

"חצ'קונים של רוסים וסובייטים!" "גועל נפש של משחק בלתי מושך, מגעיל ומדכא!"

גוספדין מוז'יק! פריקולנאיה! (אדון גברבר! מגניב! ברוסית)

גרג צ'ארלס פופוביץ' הוא האבו-פטריארך של הכדורסל המודרני!
היום…כמעט כל מועדון בליגה, משחק בדרך אחת או אחרת, פופוביץ' באסקטבול! 

הנה! תראו! לגלות את המציאות שמתקיימת היום! מציאות שצמחה מ"אפרוריות בלתי מושכת".
גרג צ'ארלס פופוביץ' הוא האבו-פטריארך של הכדורסל המודרני!
היום…כמעט כל מועדון בליגה, משחק בדרך אחת או אחרת, פופוביץ' באסקטבול!

היו כאלו שסברו שלאחר לכתה של אשתו ארין ז"ל, יפרוש מאימון ויעלם אל החשכה. ישנם אוהדים צעירים היום שגם היו רוצים לראות את זה קורה. ברור שכבר כמה שנים שסן אנטוניו מדשדשת. אחריי כל נסיקה באה גם צניחה. באופן טבעי. לא רק בכדורסל, אלא בכל ספורט קבוצתי, בפיזיקה וגם בחיים. אוהדים אלו לא מובנים לי, שאומרים ש"עבר זמנו". כי אם הייתי אוהד הספרס לא הייתי מתנגד לכל רגע שבו הוא מעדיף להשאר בתפקיד. כי הנרטיב עודנו אותו הנרטיב. "איכסה! מגעיל! משעמם. יבש ולא מעניין".

האמנם?

אוצ'י צ'ורנאיה! (פנינה שחורה).

בסוף עונת הטריידים הנוכחית, עשה מהלכים טובים עבור המועדון. פינה עוד מקום בתקרת השכר (בין המועדונים העשירים בעולם עם שכר השחקנים הנמוך ביותר) והביא כשרונות נהדרים. מי יודע, אולי שוב רק חסרה בחירת דראפט מוצלחת שתחזיר אותם לטופ.

לסיום ובדיעה בלתי פופולרית, אוכל לזהות נרטיב אחד שלא דובר עליו מעולם בכתביי הכדורסל בנוגע להצלחתו של פופוביץ' והסובבים אותו.

אמונה באלוהים ושמירת מצוות "לא תעשה". הרי אייברי ג'ונסון היה פוינט בינוני ומעלה גם בימיו הטובים. אר.סי. ביופורד היה נחשב מחונן, אך היה חסר בו נשך. דאנקן האדיש והחם, דיוויד רובינסון הנוצרי האדוק ועד קוואי השמרן. באופן אישי, אשמח להעיר כי ההצלחה לא נבעה מן היכולת הפרטית בלבד…אלא גם, בשל דבקנות בשם הטוב ובעשיית הטוב במישורים האתיים והמוסריים של החיים. הרכיבים הפנימיים והנפשיים של חולקי ההצלחה, כמו אמונה גדולה ודחייה של גורמים מזידים ובעליי השפעה רעה.

אז כן, למרות חוסר הזוהר, היופי והליקוק של תעשיית האופנה בספורט של היום, אז ואולי גם בעתיד?
תנו כבוד למנצח הגדול בזמנים ואילוא…מאמן ומנהל הכדורסל…הטוב אי פעם.

מזמור לפופוביץ'.