מבין מאות השחקנים הפעילים בליגה, יש את אלו שתוקעים יתד בקבוצה מסוימת ומחזיקים בה זמן רב, יש את אלו שנפלטים מהליגה, ויש את הסוג השלישי – הנודדים. מדובר בשחקנים שמוצאים את עצמם מועברים בטריידים פעם אחר פעם, ומגמה שבולטת יותר בשנים האחרונות לדעתי מראה שיש שחקנים ספציפיים שמועברים יותר בטריידים, ופתאום שחקן שמועבר ב-3 טריידים תוך 3 שנים זו תופעה פחות חריגה מבעבר.

לצורך כך, הגדרתי קריטריונים מי נחשב שחקן נודד, ואלו מי שעמדו ב-2 הקריטריונים הבאים:

1. שחקן שהועבר בטרייד לפחות פעם אחת מאז תחילת עונת 2021.

2. שחקן שהועבר בטרייד לפחות 3 פעמים לאורך הקריירה שלו, או פעמיים במשך תקופה של שנה.

אל 48 השחקנים שעמדו בקריטריונים (נכון לסוף השבוע שעבר) הוספתי 2 שחקנים שהיו עומדים בקריטריון לו הייתי מסתכל עוד שנה אחת אחורה, על מנת לקבל מספר עגול של שחקנים, והם כריס פול ודנילו גלינארי.

בפוסט הזה אני אנסה לחלק את אותם 50 שחקנים ל-5 קטגוריות שמתחלקות לפי המעמד של השחקנים הרלוונטיים. ננסה לחלק את השחקנים לקטגוריות השונות ולראות מה יכול לגרום לשחקן לצאת מלופ הטריידים הזה בכל אחת מהקטגוריות.

1 – כוכב נופל:

לאורך כמעט כל ההיסטוריה של הליגה היו כוכבים שדרשו טריידים שיעבירו אותם לקונטנדריות או למקום נוח יותר. ברוב המוחלט של המקרים הכוכב קיבל את מבוקשו או שקיבל קבוצה טובה יותר מסביבו, ואחר כך נשאר במקום החדש תקופה משמעותית. עם זאת, בשנים האחרונות אנחנו רואים גם כמה מקרים שבהם קבוצה השיגה את הכוכב שהיא רצתה ואחר כך ניסתה להחליף אותו בכוכב אחר או פשוט לוותר עליו כדי לנסות משהו קצת שונה או כדי להתחיל בנייה מחדש.

השחקנים: ראסל ווסטברוק, כריס פול, ויקטור אולדיפו, קריס לאברט, אל הורפורד.

איך יוצאים מזה? יש 2 דרכים. הראשונה היא "שיטת כריס פול" – אחרי שהועבר 3 פעמים בטרייד תוך קצת יותר מ-3 שנים, מצא כריס פול את הסיטואציה בה היכולת האישית שלו נשארה ברמה של אולסטאר, גם אם קצת פחות מאשר בשיאו, והקבוצה מצליחה היטב, ככה שאין להם שום סיבה לוותר עליו בטרייד.

הדרך השנייה היא "שיטת אל הורופורד" – השחקן מבין שהוא כבר לא כוכב כמו בעבר ומשלים עם זה ותופס לעצמו נישה כשחקן קצת פחות חשוב, אבל כזה שתורם לקבוצה, בדומה למה שהורפורד עושה העונה בבוסטון.

2 – סופר-רול-פלייר:

קבוצה שרואה בעצמה מועמדת ללכת עד הסוף, או כזאת שמחפשת להתחזק כאן ועכשיו על חשבון העתיד, תחפש את השחקנים המשלימים שיכולים להתאים יחסית בקלות לכל מיני סיטואציות שונות, בגלל שסט הכישורים של אותם שחקנים הוא כזה שקבוצות טובות מחפשות. בחלק מהמקרים, שחקנים מוצאים את עצמם בקבוצות שמחליטות אחרי זמן מה ללכת על כוכב או ללכת לבנייה מחדש, מה שגורם לכך שהשחקנים האלה מועברים הלאה לקבוצה הבאה שמחפשת שחקני משנה, או לזו שמאמינה ביכולת שלה למכור אותם.

השחקנים: ריקי רוביו, נורמן פאוול, רוברט קובינגטון, אוון פורנייה, דריק רוז, ג'יי ג'יי רדיק, סטיבן אדאמס, דאג מקדרמוט, מייסון פלאמלי, ג'וש ריצ'רדסון, דריק פייבורס, אייברי בראדלי, ג'אבל מגי, דניאל ת'ייס, רודני הוד, דנילו גלינארי.

איך יוצאים מזה? – יש 2 דרכים. הראשונה היא "שיטת קייל לאורי" – אחרי כמה שנים כשחקן סולידי הגיעה עונת הפריצה שהפכה אותו לאולסטאר, מה שגרם לכך שהוא הפך להיות הכוכב שבונים סביבו בטורונטו ולא השחקן שמועבר הלאה.

הדרך השנייה היא "שיטת ג'יי קראודר" – למצוא מקום מתאים בקבוצה מצליחה. כך קראודר מצא את עצמו בקבוצה שלא מתכננת לפרק את העסק בזמן הקרוב, וגם לא מחפשת לוותר על שחקנים בתמורה לכוכב.

3 – המשרד לאזרחים ותיקים:

יש לא מעט שחקנים ותיקים ומנוסים בליגה שהיכולת הנוכחית שלהם כבר לא מה שהייתה בעבר, או שכבר התייאשו מהציפיות הגבוהות שהיו בעבר, וכיום מדובר בשחקנים שיתנו מדי פעם משחק טוב עם תרומה משמעותית ובשאר הזמן יעניקו את הניסיון בחדרי ההלבשה. קבוצות טובות מחפשות שחקנים כאלה, אבל בניגוד לקטגוריה הקודמת, כאן שחקן מועד להישלח הלאה הרבה יותר, מכיוון שמהר יגיעו למסקנה ש"הוא כבר לא מה שהיה פעם" וישתמשו בו בטרייד הבא.

השחקנים: ראג'ון רונדו, סולומון היל, אל-פארוק אמינו, טרבור אריזה, ת'דאוס יאנג, גארט טמפל, ג'ף טיג, ג'יימס ג'ונסון, לו וויליאמס, מו הארקלס, ג'ורג' היל, אריק בלדסו, פטריק בברלי, די ג'יי אוגוסטין.

איך יוצאים מזה? – יש 2 דרכים. הראשונה היא "שיטת פי ג'יי טאקר" – למצוא קבוצה שבה המעמד של השחקן יהיה משמעותי יותר. טאקר עושה זאת העונה במיאמי, כשהוא קולע הכי הרבה מאז 2015, מגיע לדאבל-פיגרס פר 36 דקות לראשונה מאז, ומוביל את ה-NBA באחוזים מחוץ לקשת.

הדרך השנייה היא "שיטת אנדרה איגודלה" – למצוא מקום מתאים בקבוצה מצליחה כשחקן עם ניסיון. איגודלה עשה זאת היטב בריצת הגמר של מיאמי ב-2020, כולל משחק של 5/5 מהשדה ו-4 שלשות שהיה זה שהבטיח למיאמי את המקום בגמר

4 – יש שם פוטנציאל:

כאן מדובר בשחקנים שהצליחו להמציא את עצמם כשחקנים משלימים, אבל קבוצות מאמינות שיכול לצאת מהן קצת יותר מזה, על סמך הפוטנציאל המיוחס לשחקן. שחקנים אלה לא מספיק יציבים כדי להיכלל בקטגוריה של השחקנים הטובים

השחקנים: דלון רייט, ג'סטיס ווינסלואו, לנדרי שאמט, טוריאן פרינס, מרקיז כריס, אוסטין ריברס.

איך יוצאים מזה? – יש 2 דרכים. הראשונה היא "שיטת ג'רמיין אוניל" – לממש את הפוטנציאל ולהפוך לשחקן משמעותי ואפילו כוכב. ג'וניל עשה זאת באינדיאנה של תחילת המילניום והפך לשחקן הטוב ביותר שלה בניסיון האחרון להביא לרג'י מילר טבעת ב-2004.

הדרך השנייה היא "שיטת טיוס ג'ונס" – למצוא את הנישה המתאימה כשחקן משלים בקבוצה מסוימת, כך שהיא לא תרצה להעביר הלאה את השחקן. טיוס ג'ונס מצא את מקומו כרכז המחליף של מוראנט בממפיס, שם הסולידיות שלו (מוביל את הליגה ביחס אסיסטים-איבודים כמעט בכל עונה) מסתדרת נהדר עם האקספלוסיביות של ג'ה.

5 – הנספחים:

כאן מדובר על שחקנים שלא מקבלים דקות רבות בקבוצה בה הם משחקים, וגם בטרייד הם מתפקדים כמשלימי שכר או כדי לפתור בעיה אחרת של חוקי הטריידים. במקרה הזה מדובר לרוב בשחקנים צעירים שעוד לא קיבלו הזדמנות משמעותית בליגה בגלל הסיוטאציה בה הם נמצאים, אבל חלק מהם כנראה גם לא יקבלו אותה בקבוצה אליה הוא מועברים בטרייד. בחלק מהמקרים השחקנים האלה גם עלולים להיחתך מיד אחרי הטרייד.

השחקנים: חואנצ'ו הרננגומז, סקו דומבויה, כריס דאן, ווס איוונדו, צ'נדלר האצ'ינסון, מוזס בראון, וינסנט פורייה, טוני בראדלי, רודניוס קורוקס.

איך יוצאים מזה? – יש 2 דרכים. הראשונה היא "שיטת דניאל גאפורד" – למצוא את הסיטואציה שבה מקבלים הזדמנות, ולו הכי קטנה, ולנצל אותה כדי לקבל מקום של קבע ברוטציה. ממשלים שכר כמעט אנונימי הפך גאפורד לסנטר הפותח של הוויזארדס ואחד הבודדים שם שגם עושה הגנה.

השנייה היא "שיטת וינסנט פורייה" – לעבור ליורוליג. פורייה עבר להיות הגיבוי של טבארס בריאל מדריד, וביחד הם מייצרים את מגדלי התאומים שהם אימת היבשת הישנה.