הלייקרס מגיעים לעונה הנוכחית עם קונטנדרית מספר שלוש בשלוש עונות.
הראשונה זכתה באליפות, השנייה הייתה עם סיכוי טוב לזכות באליפות לולא פציעה של דייויס בפלייאוף, והקבוצה הנוכחית נראית טוב יותר משתיהן.
הבעיה? בגמר זה נראה שתחכה ברוקלין, וזו משוכה מאד גבוהה.

(התמונה, מהמארקה)

העונה מגיעה בניית הקבוצה לשיא מסוים, לאחר תהליך של שלוש שנים (אני מדלג בכוונה על הקבוצה המקורית שלא עברה תהליך בניה מסודר).
הקבוצה הראשונה נוצרה עם דייויס, דווייט ומגי, גרין, בראדלי ופופ וגם רונדו וקארוסו וזכתה באליפות.
הקבוצה השנייה הביאה את שרודר, הראל, גאסול ואח"כ גם את דראמונד (ומקלמור), אך נכנעה לפציעות בשל הפגרה הקצרה.

הקונטנדרית השלישית בנויה ככה:
PG: ווסטברוק, נאן, רונדו,
SG: אלינגטון, הורטון-טאקר, מונק (ואולי גם אוסטין ריבס, להבדיל מריברס),
SF: לברון, אריזה, בייזמור,
PF: דייויס, כרמלו,
C: הווארד, דיאנדרה.

ויש עוד כמה מקומות פנויים בסגל.

מדובר בקבוצה עמוקה ביותר, עם 3 שחקנים היסטוריים שקרובים לשיאם ועוד כ-10 שחקנים משלימים.
החמישייה תקבע לפי הצרכים, ולפי הדינמיקה לאורך העונה.
חמישייה "שמרנית": דווייט, דייויס, לברון, אלינגטון, ווסטברוק.
חמישייה יותר דינמית שמדברים עליה כרגע: דייויס (סנטר), לברון, אריזה (כשיחלים)/בייזמור, אלינגטון, ווסטברוק.

מהספסל עולים שחקנים כמו כרמלו, נאן, מונק, טאקר, בייזמור/אריזה ודווייט.
כאשר דיאנדרה ורונדו יתנו דקות במצבים מסוימים, ואף אחד לא יופתע אם רונדו ייתן סדרה חזקה בפלייאוף כרכז מחליף.

סימני שאלה בקבוצה:

גיל: בקבוצה יש שחקנים מבוגרים רבים וחלק מהמומחים מצביעים על הגיל הממוצע של הקבוצה כנקודה בעייתית.
לדעתי לא מדובר בפקטור משמעותי. הקבוצה מאד עמוקה. לברון אמנם מבוגר, אבל בשנה שעברה היה מועמד מוביל ל-MVP של הליגה.
שלושת הכוכבים יתנו קצת מעל ל-30 דקות למשחק, ובניכוי מנוחות חצי יזומות פה ושם ממשחקי בק-טו-בק, הממוצע האמיתי יהיה אולי 30 דקות.
שאר 150 הדקות יתחלקו בין 7-8 שחקנים (ולפעמים גם 10 או יותר), כך שלא נראה שמישהו הולך להיות מותש במיוחד.
מצד שני הגיל גם נותן המון ניסיון. יש בקבוצה הרבה שחקנים שהיו בגמר כללי, והרבה שחקנים עם פרסי הצטיינות שונים ודירוג הסטורי גבוה, מה שנותן הרבה ביטחון ושקט.
אגב, חלק משחקני הרוטציה לא כאלה מבוגרים: דייויס (28), נאן (26), מונק (23), טאקר (20), וגם המנוסים ראסל ובייזמור הם סה"כ 32 (ואלינגטון השוטר 33).

סכנת פציעות: בשנה שעברה, עקב הפגרה הקצרה, היו בקבוצה יותר פציעות, בעיקר של דייויס שמועד למצבים כאלה (הפציעה של לברון הייתה סתם חוסר מזל, שחקן נכנס מתחתיו במאבק על הכדור).
העונה הייתה פגרה ארוכה, ולמערכת יש הרבה ניסיון בניהול עומסים, כך שלא נראה שצפויה בעיה, מעבר לכך שכל קבוצה צריכה לקוות לא להיפצע, בעיקר בפלייאוף.

העומק של הסגל גם מאפשר הכלה של פציעה קלה אפילו בפלייאוף והחמצת כמה משחקים של שחקן.
לדוגמה, אם בתסריט הפאסימי דייויס מחמיץ סדרת פלייאוף, הקבוצה עולה עם דוייט, לברון, אריזה/כרמלו, אלינגטון, ווסטברוק. האמת, זו קונטנדרית שקרובה ברמה לסאנס/דנבר לדעתי (אפילו ללא דייויס). ותמיד אפשר גם להביא במהלך העונה או בשבועות הקרובים, שחקן משלים נוסף.

גיבוש הקבוצה והגנה: הלייקרס היא קבוצה חדשה, שצריכה להשיג תיאום סביב לברון ודייויס, וגם תיאום ציפיות, שבו כל שחקן ידע מה חלקו (שהולך להיות קטן יותר מבעבר).
התהליך הזה כבר קרה בהצלחה בשתי העונות הקודמות, וסביר שהמערכת עם ווגל (ולברון) תדע לגבש את הקבוצה מקצועית וחברתית ולהגיע בצורה טובה לעונה ולפלייאוף.

גם נושא ההגנה תמיד עולה בלייקרס בקיץ, ואז לאורך העונה מתברר שהם מהמובילים בליגה ברייטינג הגנתי או אפילו ראשונים.
מי שהפך את קארוסו, פופ וטאקר לקו הגנה בכיר בליגה, יעשה את זה גם השנה (ווגל).
כרמלו ישמור לפחות כמו קוזמה, וראסל לפחות כמו שרודר. מונק, נאן ובייזמור יתנו גם כן עונה הגנתית טובה, כמו שנתנו פופ ושות' בשנתיים הקודמות.
זאת כאשר מתחת לסל מחכים דייויס/דווייט.

השילוב של ווסטברוק: הרבה דובר על האתגר לשלב את ווסטברוק שרגיל להיות סוליסט ולקחת זריקות לא אחראיות.
חשוב לזכור שהמעבר שלו נעשה ביוזמתו, והוא מבין טוב לאן הוא נכנס ומה מצופה ממנו. אנחנו מדברים על שחקן שנותן 8-10 אסיסטים במשחק בקלות, והוא אחד החודרים הטובים בליגה גם היום.
ראסל לא יהפוך לשחקן שמיישם את תורת האנליטיקס של מורי, אבל סביר להניח שיהיה יעיל בהרבה ביחס לעונות קודמות, ואפילו ביחס לעונה שלו עם הארדן.

תחזית לעונה הקרובה:

תסריט ריאלי: הקבוצה משייטת לגמר הכללי (עם סדרה אחת מאתגרת בדרך שתגיע ל-6 משחקים), אך מול ברוקלין מאד מאתגר, והכל תלוי בבריאות של הסגלים שיגיעו לגמר, עם עדיפות לברוקלין.

תסריט פאסימי: הקבוצה מסיימת מקום 4 או 5 את העונה הרגילה, ומקבלת סדרות קשות, דייויס נפצע בפלייאוף. הקבוצה נעצרת בלי להגיע לגמר, או לכל היותר חוטפת סוויפ מברוקלין בגמר, וכולם מזכירים ללברון את ההפסדים של קליבלנד מול גולדן.

תסריט אופטימי: שיוט לגמר, הארדן נזכר שבסדרות קובעות יש מלא לחץ, וקולע 10% לשלוש, קיירי מתעצבן ויוצא מפוקוס והלייקרס זוכים באליפות.

יש מצב שבשנתיים-שלוש הקרובות, הלייקרס וברוקלין יפגשו בגמר יותר מפעם אחת, עם חלוקת זכיות כלשהיא בין שתיהן.