לבחור מחדש: דראפט 2011 / דרור פישר

עשור לאחד הדראפטים היותר מרכזיים של העשור האחרון, או אפילו של המילניום האחרון, שאף אחד לא זוכר כמה הוא היה טוב בפועל. נכון, יש בחירות מפוקפקות בלוטרי שקצת מורידות ממנו, אבל מסתבר שהדראפט הנוכחי הוציא הרבה מאוד כישרונות ושחקני רוטציה טובים, בין אם זה ל-NBA ובין אם זה לאירופה.

כמו כל קודמיי בסדרה, גם לי יש את השיקולים שלי לבחירות הדראפט. שיקול מספר 1: יכולת כיום. שיקול מספר 2: מורשת. זהו. להתחשב בסיטואציה שקרתה לפני עשור, כשהכדורסל היה שונה בתכלית ממה שאנחנו רואים היום, נראה לי מיותר כמו לשמור על בן סימונס מחוץ לקשת השלוש או כמו לעצור את הנשימה בזמן שיאניס זורק עונשין. בנוסף, סדר הבחירה יהיה כמו בערב הדראפט, ללא הטריידים שהיו באותו הלילה.

לפני שאתחיל עם הליגה הטובה בעולם, אתחיל עם אזכורי כבוד לשחקנים שעשו ועדיין עושים חיל באירופה והתמודדו באותו הדראפט, או סתם לקחו לעומרי כספי מקום ברוטציה:

יאן וסלי (6), מינדאואגס קוזמינסקס (-), קורי היגינס (-), ג'רמי טיילר (39), טיילר האניקאט ז"ל (35), דונאטס מוטיונאס (20), כריס סינגלטון (18), טריי תומפקינס (37), אנדרו גאודלוק (46).

אגב, אם אתם מחפשים את ג'ון לואר ברשימה הזאת, אל תטרחו. הוא לגמרי מעל כולם כאן. אחד השחקנים היותר מוגבלים בליגה שהצליחו למקסם 6.4 נקודות בממוצע ל-42 מיליון דולר. כספי מביט בקנאה.

עכשיו לדבר האמיתי:

1. קליבלנד קאבלירס: קוואי לאונרד (15)

בחירה מקורית: קיירי אירווינג.

כמו שכתבתי מקודם – הבחירה נובעת אך ורק משיקולי איכות. 2X אלוף, 2X השחקן המצטיין בגמר, 2X שחקן ההגנה של העונה ועוד שלל תארים, כמו ממציא ה-Load managment הידוע לשמצה, הם רק חלק קטן מהסיפור של קוואי לאונרד. יכול להיות שהוא היה מתפתח בצורה שונה כמו הקאבס החבוטים והפגועים מעזיבתו של סמול פורוורד אחר לקבוצה באדום – לבן – שחור, אבל גם קוואי עשה את זה בקריירה שלו. מבין כל השחקנים ברשימה, הוא המועמד הבולט ביותר להיכנס כבחירה ראשונה להיכל התהילה לכשיפרוש. FUN GUY ON TOP.

2. מינסוטה טימברוולבס: קיירי אירווינג (1)

בחירה מקורית: דריק וויליאמס.

הבחור הבעייתי של הליגה יורד עוד מקום אחד בדירוג כדי לשחק עם ריקי רוביו בכיף שלו בקור של מינסוטה. הבחירה המקורית של הטימברוולבס האומללים הייתה בשחקן מכבי תל אביב בהווה, כשלא ברור למה לקחו אותו בהתחלה כשהם עוד החזיקו בקווין לאב. קיירי היה יכול לשנות הרבה דברים במינסוטה. הוא אוהב להיות זאב בודד, ואין קבוצה שיותר מתאים לו להתפתח כמו שם. ירד למקום השני כי שימש רק ככינור שני בכל מקום אליו הגיע ולא הצליח למצב את עצמו כפרינצ'ייז פלייר ברמה של קוואי, למרות שיש סיכוי סבבה שאם היה מגיע, השילוב שלו עם לאב ללא לברון היה מוביל את מינסוטה להצלחות כלשהן.

3. יוטה ג'אז: קליי תומפסון (11)

בחירה מקורית: אנס קאנטר.

יש מצב שצ'יקו יכעס עליי על זה, אבל אין ראוי מקליי למקום השלישי. הוא אול אראונד גארד שמאיים מכל מקום על המגרש, תוך כדי שהוא יכול ליצור לעצמו. הוא שימש ככינור שני לקרי במשך רוב הזמן, ואף ככינור ראשון בסדרת הגמר (או המשחקים) האחרונה בו השתתף, וזה אומר הרבה. בלעדיו, השושלת של גולדן סטייט לא הייתה קמה ומקומו בטופ הקלעים הטהורים בהיסטוריה כבר חתום ונעול. הכי הרבה אליפויות מכל אחד בדראפט, הכי הרבה שלשות מכל אחד בדראפט, שיאים מטורפים שלא ברור מתי נראה מישהו שובר אותם ומלא מאמנים שמדריכים ילדים את טכניקת הזריקה שלו. מעניין מאוד לראות אותו חוזר לשחק.

4. קליבלנד קאבלריס: ג'ימי באטלר (30)

בחירה מקורית: טריסטן תומפסון.

אם הדראפט היה מתנהל על אמת, ספק אם הייתי בוחר בבאטלר רביעי ולא הולך על הרכז שיבוא אחריו. אבל שוב, אני הולך על איכות ומורשת, וכל מה שבאטלר עשה בקריירה שלו נותן לו את המקום מעל אותו רכז שייבחר חמישי. מעל הכל, הוא סחב את מינסוטה לפלייאוף אחרי 14 עונות שחונות ואת פילדלפיה למרחק יריקה מגמר המזרח. הוא הצליח לנצל את הקורונה כדי לתת פייט ללברון ג'יימס ואנתוני דיוויס בבועה, תוך כדי שהוא לא נח לרגע ולא מפסיק לעודד את חבריו. אולי הוא עדיין לא שחקן להיכל התהילה כמו שלושת המקומות הראשונים, ואולי גם לא יהיה אף פעם, אבל הלב שלו שם אותו ממש קרוב לשם, וקצת מחוץ לפודיום.

5. טורונטו ראפטורס: קמבה ווקר (9)

בחירה מקורית: יונאס ואלצ'יונאס.

אם הייתי ג'נרל מנג'ר כלשהו, הייתי עושה טרייד בין באטלר לווקר כדי ליצור 2 קבוצות מעולות רגע לפני הפריצה. שלישייה של לאורי-דרוזן-באטלר הייתה יכולה לתת פייט הרבה יותר טוב ללברון במזרח מאשר לכל קבוצה אחרת, וגם השילוב של ווקר עם לאונרד היה יכול להיות מעולה לקאבס. ווקר הוא הרכז השני הטוב בדראפט ולמרות שהיכולת בנסיגה (חכו 5 בחירות ותבינו על מה אני מדבר), הוא עדיין אחד שבקבוצה הנכונה יכול לחזור להיות הפרינצ'ייז פלייר שהיה בשארלוט. אם נוציא את השנתיים האחרונות מהמשוואה, הוא עולה עוד מקום אחד למעלה. כמה חבל שהוא חוזר שוב לאותו קונפרנס עם לברון.

6. וושינגטון וויזארדס: ניקולה ווצ'ביץ' (16)

בחירה מקורית: יאן וסלי.

אחת הבחירות היחידות שיושבות כמעט כמו כפפה ליד גם לצורך של הקבוצה אז וגם לבחירה המקורית. מבין כל הפורוורדים/סנטרים אירופאים שהתמודדו בדראפט, ווצ'ביץ' הוא הטוב ביותר. גם וושינגטון הייתה מרוויחה סנטר שישלים את ג'ון וול (ובעתיד גם את בראדלי ביל) וגם השילוש הזה היה יכול לגרום למכשפים להיות כוח חזק במזרח, אולי אפילו מעל אינדיאנה של פול ג'ורג'. מצד שני, ווצ'ביץ' כנראה לא היה מתפתח להיות השחקן שהוא היום בבירה, ודי מזל שהוא נחת בקבוצה שחרטה על דגלה לשחק בשביל הסנטר הדומיננטי ביותר שלהם בכל סיטואציה אפשרית.

7. סקרמנטו קינגס: אייזאה תומאס (60)

בחירה מקורית: ביסמאק ביומבו.

קצת מוזר לשים כאן שחקן שמככב כיום בעיקר בליגות חובבניות ונדחק לאט לאט מהליגה, אבל תומאס היה לרגעים מסוימים אחד השחקנים הטובים בעולם ונתן פייט קטן לאיזה אייזאה תומאס יותר טוב. עונת 2016/17 החלומית שלו העלתה את המניות שלו במעלה הדירוג, כשגם סדרות הפלייאוף המרגשות לקחו חלק בשיקול. המורשת של שחקן בגובה 1.75 שנבחר אחרון בדראפט למעלה היא ראויה להערכה ולהערצה, כך שהמורשת שלו היא הרבה יותר גדולה ברמה הערכית מבין שאר השחקנים ברשימה. הרוויח את מקומו במעלה הדירוג.

רוץ אייזאה רוץ. תומאס וג'יימס.

8. דטרויט פיסטונס: טוביאס האריס (19)

בחירה מקורית: ברנדון נייט.

הפרנצ'ייז פלייר האחרון של דטרויט, שבאופן אירוני הגיע לשם גם בדראפט הזה. האריס הוא מסוג השחקנים שאתה לא מבין איפה המעמד האמיתי שלו. למרות שהוא שחקן רק של 16.3 נק' למשחק, הוא עדיין מוגדר כאחד מעמודי התווך של כל קבוצה בה שיחק (פרט למילווקי). למרות זאת, הוא לא מצליח לבוא לידי ביטוי כפרנצ'ייז פלייר בקבוצה עם שאיפות, ולכן נראה שהוא תקוע במקום כבר כמעט עשור. יש סיכוי שג'רמי גראנט בדרך להיות כמוהו, רק עם הגנה יותר טובה. ימים יגידו.

9. שארלוט בובקאטס: רג'י ג'קסון (24)

בחירה מקורית: קמבה ווקר.

ביחס לבחירה המקורית שלהם (ווקר), אין כאן יותר מדי שינוי. ג'קסון היה יכול להיות שם דבר בליגה אם היה יותר עקבי, והמיקום שלו כאן הוא לא בגלל ההבלחה בפלייאוף האחרון, אלא בגלל כל השנים בהן היה אחד הרכזים המלהיבים בליגה. גם רכז שעולה מהספסל ונותן 12.6 נקודות למשחק ראוי להערכה מסוימת, ובדראפט הזה ההערכה באה לידי ביטוי, בעיקר בגלל שלשאר השחקנים ברשימה היה פריים פחות מרשים.

10. מילווקי באקס: צ'נדלר פארסונס (38)

בחירה מקורית: ג'ימר פרדט.

זה לא נשמע הגיוני ששחקן שכבר מחוץ לליגה נכנס לעשירייה הראשונה במקום שחקני רוטציה טובים, אבל פארסונס כאן אך ורק בזכות השיקול של מהלך הקריירה. לבערך 3 חודשים, פארסונס היה פרנצ'ייז פלייר בפוטנציה וקיבל חוזה של אחד כזה, כשהצליח להעלות 50 מיליון דולר בהפרש בין השכר שלו בדאלאס לזה בממפיס ב-2016. לבחור אותו בבחירה ה-38 הייתה גניבה רצינית ומשתלמת ביותר בטווח הקצר, ולכן גם המיקום הגבוה.

11. גולדן סטייט ווריורס: טריסטן תומפסון (4)

בחירה מקורית: קליי תומפסון.

התומפסון השני בדראפט, שבטעות נבחר ראשון. די מצחיק לחשוב על גולדן סטייט עם טריסטן ולא עם קליי, אבל מבחינת העשירייה שמגיעה עכשיו, של שחקני רוטציה טובים שכל קבוצה הייתה רוצה בשלב מסוים של הקריירה, תומפסון הוא בהחלט הבכיר שבהם. נמצא כאן בעיקר בזכות לברון וארבעת הגמרים הרצופים, אך גם בלעדיו הוא היה סנטר יעיל שהיה עושה צרות ליריבה. אמנם הדעיכה שלו התחילה רק עכשיו, אבל המורשת שלו כסנטר סמול בול קלאסי הייתה אבן דרך בשינוי הליגה.

12. יוטה ג'אז: יונאס ואלצ'יונאס (5)

בחירה מקורית: אלק ברקס.

הפריצה המאוחרת של ואלצ'יונאס קצת עושה עוול למיקום שלו, אבל במהלך השנים הוא היה סנטר קלאסי שאולי קצת הקדים את זמנו. הוא הגיע קצת שוקיסט לליגה ולא ידעו יותר מדי איך לאכול אותו, עד שהצליח למצוא את המקום שלו בחמישייה של טורונטו ולמצב את עצמו כסנטר שיכול להביא נקודות כמעט מול כל יריב ובכל סיטואציה, כמו שעשה בשנים האחרונות בממפיס. אם היינו עורכים את הפרויקט הזה עוד שנה, יש מצב שהוא היה בעשירייה הראשונה.

13. פיניקס סאנס: בויאן בוגדנוביץ' (31)

בחירה מקורית: מרקיף מוריס.

עוד בחירה שהמיקום שלה היה יכול להיות גבוה יותר אם היינו מחכים שנה. הבוגדנוביץ' הגדול יותר היה עוף מוזר בליגה, שאף אחד לא ידע איך לאכול ואיך להשתמש בו, בעיקר כי שיחק בקבוצות לא טובות כמו ברוקלין ו-וושינגטון שהסתמכו הרבה על מזל. הפריצה המאוחרת שלו, כמו ההופעות המעולות ביוטה בפלייאוף האחרון, הקנו לו מקום של כבוד בין הפורוורדים המשלימים הטובים בליגה וכשחקן שהיית שונא מאוד אם היה משחק נגדך. הדראפט הנוכחי מתהדר בשחקנים שאוהבים לקחת את העבודה המלוכלכת, ובוגדנוביץ' בהחלט יודע לקחת על עצמו ולהוביל קבוצה כשצריך, גם אם זה לא הולך כמו שקיווית.

14. יוסטון רוקטס: אנס קאנטר (3)

בחירה מקורית: מרכוס מוריס.

סביר להניח שהם לא היו בוחרים בעוד סנטר זר שיודע לשחק בעיקר בהתקפה בגלל יאו מינג, אבל אנס קאנטר הוא השחקן הטוב ביותר שנשאר על הלוח, ולכן הוא כאן. אי אפשר להגיד עליו שהוא מגוון, אבל הנקודות שלו לפעמים מגיעות בצרורות, כשהנהנות המרכזיות הן פורטלנד ובוסטון שמשחקות איתו פינג פונג כבר ארבע שנים לפי הצורך שלהן בסקורר מתחת לסל. הטורקי ירד רק ב-3 עונות מממוצע דו ספרתי בנקודות, והוא היחיד בליגה שלא יכול לבקר בארץ מולדתו. רק על זה מגיע לו מקום בלוטרי.

15. אינדיאנה פייסרס: מרכוס מוריס (14)

בחירה מקורית: קוואי לאונרד.

התאום הטוב יותר למשפחת מוריס והמפרנס העיקרי של המשפחה. לא צריך יותר מדי בשביל להסביר למה הוא ירד במיקום ולא עלה, כי כל מה שהוא עשה זה להיות השחקן המשלים שכולם רצו שיהיה. זה שהוא די טוב בזה, זה סיפור אחר, וזה למה הוא כאן – הוא רק טוב בלהיות משלים.

16. פילדלפיה 76: דאוויס ברטאנס (42)

בחירה מקורית: ניקולה ווצ'ביץ'.

הלטבי עם 9.5 אצבעות הוא אחד המרוויחים הכי גדולים בליגה בעקבות הקפיצה בתקרת השכר. הטיקט שלו כקלעי שלשות הפך אותו לשם חזק אצל הג'נרל מנג'רים בליגה ו-וושינגטון לקחו אותו בשביל יותר מדי כסף ליותר מדי שנים. כמות השנים שלו בליגה (5) אמנם קטנה, אבל השם שלו מספיק חזק כדי להכניס אותו לרשימה, בערך במיקום ממנו שחקני הרוטציה מתחילים להידלל ומתחילים עם שמות שהיום מעלים נוסטלגיה.

17. ניו יורק ניקס: מרקיף מוריס (13)

בחירה מקורית: אימן שאמפרט.

התאום האפור יותר למשפחת מוריס והמפרנס המשני של המשפחה. ככל הנראה יהיה זכור לעד בתור הבחור שלא היה סגור על אם הוא רוצה לקלוע סל ניצחון בגמר ה-NBA או למסור לשחקן שלא הסתכל עליו בכלל, ולא משנה מה יעשה בשאר הקריירה. ג'יי אר סמית' של הפורוורדים, שהצליח בעיקר כששיחק לצד אחיו.

18. וושינגטון וויזארדס: אלק ברקס (12)

בחירה מקורית: כריס סינגלטון.

מה משותף לכריס ג'ונסון, ג'וליוס רנדל וראול נטו? כולם שיחקו במשחק הפרישה של קובי בראיינט. וגם כולם שיחקו עם אלק ברקס. זהו.

19. שארלוט בובקאטס: אימן שאמפרט (17)

בחירה מקורית: טוביאס האריס.

אזכור אותו בתור האיש שלא הצליח להוריד את ג'יי אר סמית מהחמישייה באף מקום בו שיחק. יום יבוא והוא יגיע למכבי.

שאר הבחירות עד סוף הסיבוב הראשון:

20. מינסוטה טימברוולבס: ביסמאק ביומבו (7).

21. פוטרלנד טרייל בלייזרס: ניקולה מירוטיץ' (23).

22. דנבר נאגטס: ברנדון נייט (8).

23. יוסטון רוקטס: שלווין מאק (34).

24. אוקלהומה סיטי ת'אנדר: איטוואן מור (55).

25. בוסטון סלטיקס: ג'סטין הולידיי (-).

26. דאלאס מאבריקס: דריק וויליאמס (2).

27. ניו ג'רזי נטס: נוריס קול (28).

28. שיקגו בולס: קנת' פאריד (22).

29. סן אנטוניו ספרס: קורי ג'וזף (29).

30. שיקגו בולס: ג'ימר פרדט (10).

לפוסט הזה יש 110 תגובות

  1. תודה רבה אחלה דירוג, קיירי לדעתי השחקן הכי טוב בדראפט(כן כן) אבל גם הכי פקוק, וגם לא חסרות לו פציעות. מה שהוא עשה בגמר שלקחו נגד גולדן סטייט, היה מדהים.

    קליי אולי השחקן הכי נפיץ שראיתי(בשני עשורים שאני עוקב), יש לו רגע שהוא "מתחמם" והוא פתאום, בלתי ניתן לעצירה. העניין שזה לא מהלכי כדורסל גדולים, פשוט הופך לליגה משלו בחיובים. תופס כדור זורק לסל וקולע. אותו משחק 6 נגד אוקלהומה, שכל שלשה נכנסת כמו סכין ללב 🙁
    גם הוא הבריאות שברה אותו. בכללי דראפט שהטופ בו דיי סובל מבעיות בריאות.

  2. הייתי שם את קליי לפני קיירי. גם אם לקיירי היו כמה עונות של "האיש עם הכדור". העובדה שקבוצות שהוא המנהיג שלהן פחות מצליחות זו נקודה לרעתו. קליי תומפסון לא המנהיג של שום דבר ולא רוצה להיות – אבל בליגה שבה יש כל כך הרבה פליימייקרים טובים קליי יכל להיות הפינישר המושלם ליד כל אחד ואחד מהם.
    *
    איזו פתיחה טובה יש בדראפט הזה ואז הוא מתחיל ליפול למחוזות של טריסטן תומפסון. אולי עדיין עדיף למקם את יונאס ובויאן במקומות 9-10, רק בשל העונות האחרונות?
    אולי אני מפספס משהו לגבי טריסטן?

  3. דרור שלום,
    הריני להודיעך שבפוסט נפלה טעות מצערת -קיירי אירווינג מופיע לפני קליי תומפסון. וודאי מדובר בטעות הקלדה, עריכה בלתי מושלמת, או סיבה אחרת שאין בה זדון. עם זאת, היות שמדובר במצג שווא, בפייק ניוז, בהטעיה גמורה של הציבור הרחב, אבקשך לתקן את הטעות בהקדם.
    בברכה ובכבוד רב
    מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

  4. בכללי אחלה דירוג. לדעתי גם קליי צריך להיות ממוקם לפני קיירי…ההישגים שלו, ההימצאות שלו לאורך זמן בתור בורג משמעותי באחת השושלות המפוארות שהיו בנבא. שחקן מדהים. טוב בשני צידי המגרש.
    קיירי אירווינג שחקן טוב…אך העובדה היא שמחפשים עבורו טרייד כך הזמן בטח אומרת משהו…

  5. קליי לפני קיירי. חד וחלק, טוב יותר בשני צידי המגרש, למרות הסקילס היוצא דופן של אירווינג. גם ג'ימי עדיף לטעמי.

  6. נכון שקוואי לאונרד שחקן יותר טוב מקיירי אבל אני בטוח שאם קליבלנד הולכים אחורה הם בוחרים בו עוד פעם בלי לחשוב פעמיים הוא פאקינג הביא אליפות. זה כמו שיוסטון הייתה בוחרת שוב את האקים אולגולאן לפני ג'ורדן אין מה לעשות הוא הביא שתי אליפויות אין לדעת איך כל שחקן היה בקבוצה אחרת . נניח קוואי לאונרד שלא היה כוכב בעונותיו הראשונות בליגה ( בניגוד לקיירי שישר ראו את הפוטנציאל ) היה משחק בקליבלנד . האם לברון מוכן לחזור לשם עדיין ? לא בטוח . דראפט מאוד מאוד חזק קליבלנד לדוגמא בחרה שתי שחקני חמישייה בקבוצת האליפות שלה גולדן סטייט בחרה את קליי תומפסון שעדיין משחק שם . ג'ימי בלאטר קצת אנרייטד הוא בכל זאת לקח את מאימי לגמר הnba בתצוגות פלייאוף ענקיות.

    1. דקה לפני שלברון חזר לקאבס קאווי לקח פיינל mvp ( בזכות השמירה על לברון). לברון וקוואי נותנים פייט אמיתי לווריורס בעידן דורנט

      1. אני מזכיר לך שדיברו עליו כmvp פיינל הכי אלמוני אי פעם אולי . הוא היה שחקן חמישייה בספרס אבל ממש לא הכוכב שם ואף אחד גם אחרי הגמר לא ראה אותו הופך לאחד כזה . רק אחרי זה הוא תפס את המושחות בסאן בסאן אנטוניו.

  7. טוב, המשכתי לקרוא – גם באטלר לפני קיירי. ומרכוס מוריס, ועוד הרבה אחרים, לפני פארסונס. העובדה שהצליח להשיג חוזה גדול לא אומרת כלום, וגם אם נייחס חלק מההשקעה שלו לפציעות, אין לו מספיק אימפקט כדי להיות גבוה כל כך בדירוג.

  8. 1. מס' 2
    2. קליי
    3. קיירי
    4. באטלר
    5. קמבה
    6. ווצ'ביץ'
    7. טוביאס
    8. בוגדנוביץ'
    9. אייזיאה
    10. רג'י ג'קסון
    11. מרקוס מוריס
    12. ולנצ'ונאס
    13. ברקס
    14. TT
    15. קנטר
    16. הלייזר הלטבי.
    .
    נ.ב: לואר היה אחלה שחקן, ובדרך למעלה. הפציעות גמרו אותו.

            1. יש שחקנים שאין להם הגנה או יש קצת. קייקי למשל. וכן קשיחות אינה תכונה הקיימת בכל השחקנים, וגם לא משחק קבוצתי.

            2. *קיירי למשל

    1. דראפט מצוין. רציתי לעשות תיקון לרשימה. שינויי סדר ואז ראיתי את התגובה הזאת. חסכת לי . השינויים היחידים שהייתי עושה כאן זה טוביאס לפני ווצ'ביץ' וולנציונס לפני איזאה. זהו.

  9. צ'אנדלר פארסונס, הוא ההשראה לארכי-נבל של סרטי נייט שאמלאן הידוע בכינוי GLASS
    .
    אז אם זו לא רשימה של ארכי-נבלים,
    המקום ה-10 זה מעט מוגזם . . .
    .
    (440 משחקים בקריירה. מקום 24 בדראפט הזה. אפילו לברנדון נייט יש יותר . . . )

  10. ברשימה שלי, קליי לפני קיירי.
    בכלל, לראות קבוצה של לברון וקליי (סתם פנטזיה – הקאבס בוחרים בקליי בבחירה הראשונה) זו יכולה הייתה להיות חוויה אסתטית אדירה.

            1. אולי נחטוף את הרשע לכפר לטיפול פולשני מלא,
              ונחזיר אותו בתור רדום

            2. אין סיכוי, הוא יפוצץ לנו את המכונות, פעם אחרונה שניסינו את זה היה shut-down כללי בכפר, המחשב השתגע וביקש חופשה

            3. וואלה שכחתי מה SHIT SHOW שהרשע עשה

  11. פוסט מעניין, לא הסכמתי עם רוב הדירוג אבל מילא, זה הרעיון בדירוגים בעצם. שלישייה של לאורי-דרוזן-באטלר היתה מסיימת כל משחק עם 25% מהשלוש, לברון עדיין היה אוכל אותם בלי מלח

  12. תודה דרור,
    דראפט של כוכבים.
    איך משקללים פציעות?
    אם קליי לא נפצע יש לו קייס למקום ראשון, אבל כנל קוואי וקיירי.
    קוואי אכן הכי טוב.
    דראפט חזק גם ב 10 המקומות אחכ.
    מרכוס מוריס שהפציץ בניקס לא בעשיריה, וכנראה בצדק

  13. אני מבין את הרעיון שקליי עדיף על קיירי.
    אבל קשה לקרוא לזה העדפה ברורה. קליי לבד הוא לאו דווקא בסיס לקבוצה. בקיצור ישנם קבוצות שאני עם קיירי קודם וישנם כאלה שאני לוקח את קליי. בנטס העכשווים אם קליי היה משחק בין הארדן לדוראנט? Lord have mercy על הליגה. בקליבלנד של לברון קייר היה נחוץ באופן חשוב ליד לברון כמוביל כדור ויוצר לעצמו.
    לגבי ג'ימי הוא שחקן חשוב בליגה יותר מאשר הוא טוב. בוואקום הוא שווה דירוג נמוך יותר. ברמת התרומה שלו כמנהיג, כמקבל החלטות וסוג של מאמן על המגרש הערך גבוה יותר. הגנתית בעיני הוא עולה על קוואי כבר כמה שנים אחרי שהאחרון מזייף לא מעט כדי לשמור על עצמו

      1. דבר נוסף – קיירי כבר הוכיח 3 פעמים שהוא לא יכול להיות הבסיס לקבוצה (קליבלנד טרום שיקוץ, בוסטון, ברוקלין טרום הארדן+דוראנט).
        קליי עדיין לא עמד במבחן הזה – אבל גם לא הוכיח שנכשל.

  14. אחלה טור דרור, כתוב ומנומק לעילא, תודה רבה. מסכים עם חלק פה שהיו לוקחים את קליי לפני קיירי, אבל זה כבר עניין של טעם, ההבדלים לא כאלה גדולים בעיניי

  15. אני מצטער, בשקלול של כישרון נטו מול הד קייס- קיירי בעיני עובר בנקודות מעטות ממש את קליי בדרך למקום השני בדראפט הזה- במלחמה בין הראש לכישרון, הכישרון העצום של קיירי והרבגוניות שלו הם אלה שמכריעים. קליי נותן פייט לסקוטי פיפן בתור הסיידקיק הטוב בהיסטוריה (כן, עד כדי כך), אבל בדראפט שבאים לבחור בין הכישרון לאופי, אני חןשב שהרוב ילכו עם הכישרון של קיירי ו"ינסו ליישר" את האופי.
    יכול להיות שאני מסתכל על זה לא נכון מבחינת הפרויקט (כרידראפט), אבל אם אני ג'נרל מנג'ר שם במינסוטה, אני לוקח את קיירי בדראפט הזה.
    דראפט מעולה, והאזכור של כבוד במקום לאור כמות ומשמעות השחקנים שהוא הוציא לאירופה.
    יפה שבקונסטלציה של הדראפט הזה מרכוס מוריס בסוף מגיע לסן אנטוניו 😉

    1. קליי יכל להתפתח גם לשחקן עם הכדור בקבוצה אחרת. יש אופי יותר נוח מקיירי, הוא 10 רמות על קיירי בהגנה וקולע ממרחקים אסורים.

      קיירי אש אבל עם כל השנים שלו בליגה כמס 1 הוא לא הוביל קבוצות לכלום

      1. שמעון מה קרה לך, עברת לטנש?
        חשבתי שאתה לוקח תמיד את מוליך הכדור המחונן ביותר, "הפנטזיונר" המוביל.
        ליד קיירי קליי הוא נגר
        .
        למען הסר ספק אני מאוד מחזיק מקליי והייתי לוקח אותו לקבוצה שלי לפני קיירי.

  16. תודה דרור. קליי מבחינתי צמוד עם קוואי על הבחירה הראשונה, כשהיתרון של קוואי הוא קל מאוד. באטלר לפני קיירי ואם מסתכלים בזווית רחבה ולא רק על יכולות כדורסל אז גם קמבה, ווצ'ביץ' ואולי אפילו טוביאס או אייזאה

    1. גם אני לא מתלהב מה"שטויות" של קיירי עם כדור הארץ השטוח וכו', ומהתרומה שלו בחדר ההלבשה, אבל חשוב לזכור שהוא התעלה בפלייאוף, לפחות ב 2016 והיה גורם מרכזי ביותר באליפות. קמבה וטובאייס, רחוקים מזה עדיין.
      ראינו גם איך נראו ברוקלין מול הבאקס בשני המשחקים הראשונים (מחקו אותם לגמרי). קיירי הוא פאקטור חזק במצבים כאלה. חבל שהוא נוטה להיפצע

      1. אנחנו מדברים על 3 משחקים נהדרים של קיירי לעומת 3 פלייאופים שהקבוצה שלו הייתה הטובה ביותר במזרח עד שהוא נפצע. חוץ מזה, הוא נפל על סיטואציה נוחה שאפשרה לו לתת 3 משחקים מעולים, אבל לא משהו שלא ראינו מקמבה או טוביאס לאורך הקריירה, כשההבדל הוא שהם לא שיחקו ליד לברון

  17. תודה רבה על הפוסט! אני הייתי לוקח את תומפסון לפני קיירי, על אף שקיירי 'יותר מוכשר'. תומפסון פשוט כזה אהוב….
    .
    אוף טופיק, חוב ישן לעידו –
    האתר התקדם – בכמות המגיבים, תגובות, הפוסטים, הנושאים שהוא מכסה (אני עדיין לא חושב שכדורגל צריך להיות כאן! זה אתר עבור ספורט אמריקאי, ואולי עבור שאר הענפים 'החלכאים והנדכאים', שאין מקום לדון בהם ברשת ברצינות… אבל בכל חור מדברים על כדורגל). מה שאני כן חושב, ולכן ציטוט 'הנפילה' מאז, הוא שהמגיבים הקבועים והותיקים (שישה-שבעה), נכנסים בהמון פוסטים (על בסיס דו-יומי לפחות) לאותם ויכוחים, שתוצאותם צפויה (חוסר שינוי הדדי בעמדות) ואשר באופן קבוע נוטים לפרסונלי על חשבון הענייני, והחול על חשבון הקודש (במקרה של האתר – ספורט). זה לא קשור לסתימת פיות – זה פשוט מוריד מחכמת התגובות של כל המשתתפים, ומעכיר את עיני אותם מתווכחים תדירים. זה בייחוד 'עצוב' לי עם מגיבים שאני מעריך ואוהב כבר שנים, שנכנסים לויכוחים עקרים ומסורסים (אשך, לא פרסונלי) יום בפנים-יום בחוץ.
    .
    עוד אוף טופיק, אשמח אם מי שירצה יגיב –
    אני עובד על כתבה באנגלית אודות חוויותיו של ישראלי אוהד ספורט אמריקאי (שאני מניח שהרוב המוחלט של המגיבים נכנסים לקטגוריה הזאת). אם בא למבוגרים יותר שבינינו (אך גם לצעירים!) לספר קצת על חוויותיהם כצופים בספורט אמריקאי בשנות ה-70 וה-80 – טרום האינטרנט (METV, טורים של מנחם, רדיו) – וכיצד ניתן היה לעקוב ולהתאהב בספורט שכולנו אוהבים. מה הייתה המשיכה ומה היו קשיי הצפייה וכיצד התפתחה האהבה לספורט תחת תנאים אלו. מי שרוצה אשמח אם יגיב בעברית, ואם הוא רוצה להגדיל ולעשות ולכתוב באנגלית – מה טוב! מבטיח שלפחות חלק מהטקסטים יכנסו לכתבה (שפיץ' שלה ישלח ל-THE RINGER). תודה גדולה גדולה מראש!!!

    1. אז מה אתה מציע?
      אני אגב לא מאמין שדיון צריך להוביל לשינוי בעמדות (למרות שהוא באמת יכול) אבל שהוא כן יכול לעזור לשפוך עוד אור משני הצדדים על הנקודה בה דנים וזה הערך המוסף.
      מבחינה אישית אני יכול להגיד לך שגם ב"זמנים הטובים" זה היה ככה רק שלפחות מבחינתי יש כאן כמה מגיבים כבדים שאני לא ממש מרגיש שאני יכול לנהל איתם דיון מכיוון שהם פשוט לא מתייחסים למה שעונים או כותבים להם. אישית זה מתסכל אבל האופציה האחרת היא להיעלם ממרחב התגובות פחות או יותר. מה שקרה כאן ללא מעט מגיבים.

      1. הדיונים בהופס הם לא דיונים בדרך כלל, הם ניסיון להינדוס התודעה.
        אם תציף את דעותיך בכל מקום ובכל זמן בסוף משהו יתפוס.
        .
        פעם אמרו לי שזאת הדרך להצליח עם בחורות אבל אי אפשר לפרט כאן

      2. "חכם יודע לצאת ממלכודות שהפיקח לא היה נכנס אליהן" (שמעתי כל כך הרבה גרסאות למשפט, כולל החלפה של החכם והפיקח, אבל הכוונה ברורה). אם אי אפשר לנהל דיון (כמו שכתבת, לא עבור שינוי בעמדות או פתרון משותף, אלא עבור הבנת הצדדים) – אז למה לנהל דיון? אין צורך להיעלם ממרחב, כמו להסיט הדיון חזרה לעיקר – ספורט ושטויות וצחוקים, ולא מלחמת כינויים (טנ"ש ושב"ר – ממש הקריפס והבלודס) שנוגעת למספר מאוד קטן של מגיבים. מלבד זאת, עבורי בלבד, זה פשוט מוציא צדדים רעים ממגיבים טובים (וגם רעים מרעים, אבל זה צפוי) – רע במובן האיכותי (כמו 'התפוח/הסרט הזה רע'), לא המוסרי.
        .
        לגבי התגובות,
        hadionysy@gmail.com

        1. כי הם ממלאים את כל המרחב וברגע שאתה מנסה לפתח דיון הם משתלטים עליו.
          ברור שזה מוציא צדדים רעים מכולם אבל נראה שיש מי שנהנה מזה.
          אז מה אתה מציע? לוותר ולהשאיר את המרחב הזה להם?

          1. עידו, אם לוותר זה לא להיכנס לסייקל חסר תכלית – אז כן, לוותר. אבל מעבר לכך, לשים הדגש על מה שראוי בעיני המגיב לשים עליו את הדגש, עדיף כזה שקשור לעניין ולא למגיב האחר. וגם להבין שבקהילה כל כך גדולה, הרע יופיע כמעט בהכרח – השאה אם אחד מגדילו או מתעלם ממנו לטובת כלל דיון מניב פירות יותר.
            .
            שחר, מסכים לשתי התגובות.

            1. בתור מגיב די כבד אני אתן לך דוגמא. אתה כותב משהו או מגיב למשהו ואז הם נכנסים. מה אתה עושה מתעלם? לא נראה נכון.
              זה לא קשור לסייקל חסר תכלית. זה פשוט אומר שאתה צריך ללכת לחפש בפינצטה דיונים שהם אולי לא ייכנסו אליהם או שכל איזור התגובות הופך לסייקל חסר תכלית.

            2. תן לזה את הפרופורציה המתאימה, זה כמו נער בן 14 שבא אל מבוגר ומחפש ויכוח, אפשר לפטור את זה בחיוך עם כמה מילים לפעמים

            3. עידו, למה לא נראה לך נכון? מה הבעיה להתעלם, אם המגיב התעלם מכל מה שאתה מנסה להגיד מעבר לנקודה שולית/פרסונלית?
              הם יכנסו לדיונים ויגיבו. זה לא מחייב אותך לכלום. ובמקרה הגרוע, תוכל תמיד להגיב כמו המשפט האחרון במערכון המופתי הזה –
              https://youtu.be/Q1sXeUHBHgk

            4. בוא נגיד שקשה לי.

            5. מה זה להתעלם? באים ומלכלכים על שחקן/מאמן/קבוצה שאתה אוהב, קוראים לו קלוריות ריקות, נגר, פח, זבל, שודד בטרנינג, אתה לא תגן עליו?

              לא שאני לא מסכים עם חלק מהרעיונות, אבל בהחלט יש הקצנה בשיח בשני המתחמים.

              *אני חושב שסך הכל זה עוגן של הופס, מגיבים קבועים ים נפח תגובות וידע גבוה.

              מי שהיה פה לפני הפילוג, ואחריו, יודע שהניסיון לביית את הופס ולהקים מתחרים לא עבד כל כך.

              עם כל הצער שמגיבים מאוד איכותיים הלכו, איש מסיבותיו.
              למשל מ.ג שלפי דעתי היה תקופה (אולי עדיין) שכתב בדה באזר.
              גם הימאי שלנו קצת נעלם.

            6. איתי –
              א. "" קוראים לו קלוריות ריקות, נגר, פח, זבל, שודד בטרנינג" – כל הכינויים האלה נאמרים ב-98% מהמקרים ע"י 'צד' אחד.
              ב. לא על כינויי 'הגנאי' לקבוצות/לשחקנים דיברתי – אלא לגופי המגיבים עצמם.

            7. הבליצ'ק אבל אז אתה מגיב וזה הופך ל"סייקל חסר תכלית". אתה לא באמת יכול לברוח מזה או לעשות הפרדה שרירותית כזו.

            8. עידו,
              בוא ניקח את הויכוח שלך עם ברוך מהימים האחרונים כדוג' –
              שכל צד יכתוב מאות תגובות לגבי האם יאניס סנטר או לא. זה קשור לנושא הפוסט והאתר. אבל לגבי ה'אלימות' או היעדרה – למה שזה יהיה רלוונטי יותר משני שקשוקים של זנב טלה? או לחלופין, אם אתה לא רואה שיש תכלית לדיון אחרי 3-4 תגובות, למה להמשיך אותו ל-10-20? כדי להוכיח שצדקת/השני טועה? הרי משלב מסוים לא תורמים נתונים חדשים לדיון או מאירים אותו באור חדש, אלא נכנסים, WELL, לסייקל חסר תכלית.

            9. קודם כל אתה מערבב בין שני דברים שונים.
              אז למשל בוא נלך לזה שרלבנטי לטיעון שלך – ברוך התחיל דיון לגבי יאניס. עכשיו פה בדיוק הנקודה שקשה לדעת מתי להפסיק אני מנסה לכוון את זה להבהרות ספציפיות אבל מקבל רק חזרה על מנטרות בלי התייחסות למה שכתבתי. מתי אני יודע שכדאי להפסיק? לא יודע באמת – פה בדיוק קשה לי…
              לגבי החלק השני – זה כבר פרסונלי ודיון נפרד אבל באמת נוגע לעובדה שבנוסף לצעקנות הרגילה יש גם התקרבנות אינסוף ובכי בנוגע לתגובות לגופו של מגיב כשהמתקרבן קבוע מגיב לגופו של מגיב. אז כן מזה אפשר (ואולי רצוי )להימנע. אבל לפעמים גם לי זה מציק ברמה שאני לא רוצה לשחרר.

            10. עידו,
              הכי קרוב שהגעתי ל'ריב' עם מגיב כאן היה עם שמעון ובעיקר עם דן. הבנתי שאני אמשיך לא להסכים עם מילה מהפוסטים/תגובות של מר רוזנבלום, והרבה מזה קשור לפן הפרסונלי ולאופן הניסוח (אם להיות עדין ככל הניתן). אז כל פעם להתווכח לטטרש אותו כשהוא כותב כאן? עבור מה? מסכים שהן 'טנ"ש' והן 'שב"ר' מגיבים הרבה יותר מדן וממני, אבל הרעיון דומה. לא הטראש טוק ולא הקללות או האוף-טופיק, זו החזרתיות הסיזיפית של הצדדים יום בפנים-יום בחוץ. ובעיקר, הורדת רמת התגובה של המגיבים הרמים שנסחפים בזרם השטויות.
              אבל באמת שאני מתחיל לחזור על עצמי ואין לי מה לחדש בנושא. שכל אחד יעשה או לא יעשה משהו בנידון, לבחירתו. אני כן מניח שלפחות חלק מהדברים שכתבתי בכמה תגובות האחרונות אינם דעת יחיד שלי (למרות שאיני יודע בוודאות). שבת שלום לכולם.

            11. רק התחלנו שבוע…
              אני מבין את הנקודה באופן אישי בווליום גבוה קשה לברוח מזה.
              תודה בכל אופן.

        1. לפעמים דיון כתוב באמצעים אלקטרוניים, הוא דו שיח של חרשים, גם בגלל המדיה.
          יצא לי בעבר לנהל דיונים עם 2-3 מגיבים בנסיון כנה ביותר לאורך עשרות תגובות, להבין מה בעצם הם טוענים בצורה מסודרת, ולרוב לא הצלחתי….לוקח את האחריות גם עלי

      3. אני מציע לעשות פוסט יומי של התקוטטות, להקריבו לקרבות. והשאר ישאר יותר נקי.

        באולימפיאדה ביומא יחסית היה נקי.

        שוב ויכוחים זה אש, וזה חלק ניכר מהיופי באתר. אבל יש פה יותר מידי קרבות בוץ.

        1. מסכים. אני בכלל חושב שלא צריכים כל כך הרבה פוסטים, מספיקים 3 ביום – אחד מהם הוא הדיומא, השני הוא לנושאים חשובים (טור דעה כזה) והשלישי הוא המעורב של מנחם שמיועד להתקוטטויות.
          בשביל מה צריך 6 פוסטים ביום כשלג'וס, דובי או מישהו אחר כותב טור יפה וצ'יק צ'ק הוא ירד למטה?!
          .
          לגבי האולימפיאדה – זה בגלל ששמעון לא מתעניין באתלטיקה/שחייה/התעמלות.

            1. זה יפה ששימון מדבר אל עצמו בגוף שלישי.
              😉
              אהה שימון?

            1. אני תמיד רואה את זה כמחמאה אם אתה לא מגיב על פוסט/תגובה שלי. זה אומר שאין לך מה להגיב/להוסיף…

            2. no comment…

            3. 🙂

            1. 😂😂😂😂😂

              אני חושב שטנש ושבר צריכים לגייס נשים לדיונים פה

            2. הייתי מוכן ההתערב שכן….

            3. אתה נותן לי יותר מדי קרדיט על יכולת להתמודד עם כאב.

  18. צהריים טובים לכולם ותודה לזכור על פוסט יפה
    אני מצטרף לדעה הרווחת כאן והייתי בוחר את קליי לפני קיירי . מאד מענין השדרוג שזוכה לו רג'י ג'קסון . ( עוד ) החמצה גדולה של OKC , שחקן שיכול היה לעשות הבדל מול גולדן ב-2016 .

          1. מה זה סנטר בכלל?
            ברוק לופז סנטר? הבחור עומד מחוץ לקשת כמו רכיכה(בחלק מהזמן, עד שנזכרו שהוא שחקן פנים יעיל).

            בכללי כדאי למחוק את הלקסיקון של עמדות היום. (לדעתי).

            1. ואכן זו שאלה מעניינת.

            2. קפלה זה סנטר כפול עוד 30 שנה…

    1. הוא קצת נסחף. אבל יש אמת בדבריו. אני חושב שיש בעיה גם כלפי מגיבים חדשים/צעירים, במיוחד כותבי פוסטים.

      יש אמרה שאומרת "אין מקשין על הדרשן", אני חושב שכדאי להיות קצת פחות קשוחים.

  19. דירוג מעולה לדראפט לא רע בכלל. אני זוכר שהדיבור לפני הדראפט היה שהוא מעט חלש, כי שחקנים מעדיפים לחכות שנה לאור השביתה שהתבשלה באותה עת לעונת 11/12.
    בסופו של דבר בדיעבד זה אחלה מחזור, לא נופל בהרבה מזה ששנה לאחר מכן שהיה נחשב בזמנו לעמוק מאוד.
    .
    השינוי היחיד אולי שהייתי עושה, זה לדרג גבוה יותר את מירוטיץ על חשבון ברקס/שאמפרט.

  20. רציתי להגיב לשניים הראשונים שרשמו קליי לפני קיירי ואז שמתי לב ל-100 תגובות כאלה.
    אז ככה:
    בראייה היסטורית, קליי ייזכר כטוב יותר.
    במבחן היכל התהילה (אם שניהם יפרשו יחד), קליי יכנס קודם.
    בכל פרמטר חשוב, קליי קודם.
    אבל, וזה אבל חשוב, הוא אף פעם לא היה השחקן הכי טוב בקבוצה שלו.
    קיירי ניסה לסחוב ככוכב ראשון ופעמיים לא הצליח, אבל הוא כן הצליח להטביע את חותמו לעד בהיסטוריה של הליגה ככינור שני בסדרת גמר פסיכית במיוחד. למרות שהוא ילד קקה, הוא עדיין שווה טופ 3 ולדעתי גם מקום אחד מעל קליי, למרות שאם הייתי מחליף ביניהם אז הייתה לי אחלה פסקת הסבר.
    אגב, שלושת הראשונים הם בליינד בהיכל התהילה. השאר? חוץ מבאטלר, אף אחד לא מתקרב ללדגדג את זה.

    אגב, כיף לראות מלא דעות שונות על דראפט קצת שולי. חשבתי על פארסונס במקום ה-10 כי רציתי לייצר אנטגוניזם בהתחלה, אבל הוא היה ראוי למקום גבוה ביחס זמן-תועלת. אני רואה אותו בתור הגרסה הישנה של האריסון בארנס, ולדעתי הוא שווה מקום בטופ 10 בדראפט 2012, אז למה לא גם בדראפט הזה?

    קיצור, שמח שנהניתם. במחשבה שנייה אולי הייתי שם את קנת' פאריד מעל דריק וויליאמס, אבל ניחא. מחכה לעשות את הדירוג מחדש של 2020 עוד חמש שנים.

    1. פארסונס בתקופות ביוסטון ובדאלאס (עד הפציעות בעצם) היה בהחלט שחקן ראוי, סף אולסטאר. הפיק שלו היה אמנם קצר, אבל סביר להניח שלולא הפציעות לא היה מקום לספק. עובדה שממפיס החתימו אותו על חוזה שמן למרות סכנת הפציעות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט