זהות/ שחר דלאל

הספורט של הקיבוץ היה כדורסל. גם של אבא. למשחקים בכפר בלום הלכנו פעמיים בשנה – למשחק נגד הקבוצה של אבא (זאת שמשחקת ביום חמישי לפני שאני הולך לישון) ונגד חולון, כי חבר של אבא – ישראל – משחק שם.

אף פעם לא היינו בעד גליל. עמוק בלב אפילו שנאתי אותם, כי הבן של אור גורן, שחקנה החדש של הקבוצה, היה הילד הראשון אי פעם שהיה גבוה ממני. זה לא השתנה גם אחרי שאבא הוביל את קבוצת הנוער לאליפות. הם אף פעם לא היו הקבוצה שלנו.

*

בשנת 1992 נכנסנו לדירה החדשה. כבר שנתיים, מאז שעזבנו את הקיבוץ, שאנחנו לא גרים במקום קבוע. יש מלחמה, יורים טילים והפועלים לא יכולים לעבוד על הדירה החדשה שלנו, אז גם השנה עברתי בית ספר. ילד בן 8 שעדיין לא מצא את המקום שלו.

לכבוד העונה שבפתח אבא מסכים "להכניס לבית כבלים" ואת ערוץ הספורט שקנה את זכויות השידור של הליגה ומגשים לי את החלום – סוף סוף יהיה לי את ערוץ הילדים!

בנוסף, אני מידי שבוע יושב עם אבא לראות את המשחק המרכזי, ובפעם הראשונה אני באמת עוקב אחרי הליגה. אותה קבוצה מפעם מופיעה למעלה בטבלה ואני נשבה מיד. הם זה אני שנשאר שם, הם אלה שנותנים לי, לראשונה זה שנתיים, זהות. "אתה רואה אותם?" אני שואל חבר מבית הספר, "אז אני משם".

לפלייאוף של אותה שנה אבא ואני מגיעים כיריבים מרים. לקבוצה שלי יש את יתרון הביתיות, לשלו את הניסיון. "אצלנו בבית אוהדים את מכבי", הוא היה אומר לי, "תראה, אתם הולכים להפסיד, אתה לא רוצה לבחור שוב?" ניסה טריק מלוכלך אחרון אחרי המשחק הרביעי, טריק שאבא עושה רק כשהילד שלו בוחר קבוצה אחרת.

"אמא, תקני לי דובדבנים", הייתי מבקש למרות שלא אהבתי אותם, "אמא את יודעת שזכינו באליפות?".

*

השנים שהגיעו לאחר מכן העניקו לי רגעים קטנים של אושר. מעולם לא חזרנו על אותו הישג, אבל בכל שנה הייתי יכול לזהות את עצמי עוד קצת בשחקנים של המגרש. גם החלום ללבוש את המדים האדומים-לבנים עדיין לא התפוגג, גם אם עמוק בלב ידעתי שזה כבר לא יקרה.

כן, אף פעם גליל לא היתה הקבוצה הכי טובה, אבל היא היתה הקבוצה שלי. וכן, נשבר לי הלב לראות אותה עוזבת לגלבוע. ולא, זאת לא אותה קבוצה.

את משחק האליפות של הקבוצה ההיא כבר לא ראיתי. אומנם הייתי בחתונה של חבר רחוק, אבל בימים אחרים זה לא היה קורה. הייתי הופך חולה לרגע, מספר על עומס בעבודה או סתם מגיע לברך ונעלם אחרי החופה. אבל הפעם לא היה רגש. סתם עוד קבוצה שהגיעה לגמר.

אף פעם לא חשבתי שאהיה בעד מכבי. רק שנתיים לפני הצלחתי לשכנע את הסמג"ד שיש נסיעה שחשוב שתצא משכם דווקא ביום חמישי, הכול על מנת שאוכל לראות את הגמר בו לחולון יש לראשונה סיכוי לזכות באליפות. פעם, כשהייתי בתיכון, אפילו שכנעתי את אבא שלי לעשות מנוי למכבי, רק כדי שאוכל לעודד את הקבוצה היריבה. טעות שהוא לא חזר עליה. אז איך מישהו גרם לי לעודד אותם דווקא מול הקבוצה שאמורה לייצג אותי? ולמה דווקא אז היא מפסידה? וגם איך לעזאזל הלב יכול להישבר פעמיים מאותה פרידה?

*

אתמול הקבוצה שלי חזרה. הניצחון שהעלה אותנו לליגת העל לא היה מרשים במיוחד, וכנראה שהיה מדובר בקבוצה הכי גרועה שהיתה לנו בחמש השנים האחרונות, אבל זה כבר לא משנה. בכפר בלום פתחו את כל היציעים, והם התמלאו עד אפס מקום. ואני, שיושב עכשיו בניו יורק, רציתי להיות רק במקום אחר. את הצעקה שלי עם שריקת הסיום שמעו גם בבניין המשרדים הסמוך.

ההודעה הראשונה שחיכתה לי בטלפון היתה מאבא. הוא שמח בשבילי כמו שרק אבא יכול. זה היה מסע קשה וארוך, שלפעמים נראה כבלתי אפשרי, אבל הוא הסתיים ועכשיו אפשר לחגוג.

בדרך חזרה מהעבודה קניתי קצפת ודובדבנים. יש הרגלים שלא משתנים.

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. מצויין. הרבה רומנטיקה בגליל של פעם. בהחלט זמנים שכיף להיזכר בכפר בלום.
    מגיע לאוהדים ולקבוצה הנוכחית הרבה כבוד על התהליך שעברו שם מאז שהקימו את הקבוצה. פרס גדול שבהחלט מגיע להם.

  2. תודה שחר. כל כך מרגש . מזכיר לי את מה שעברתי עם הפועל ת"א כדורסל כאוהד מאז הקמתה מחדש. מגיע לאנשי הגליל קבוצה בליגה הראשונה ובאמת עשו שם חתיכת תהליך ודרך מאז חיים אוחיון שדד את הקבוצה והעביר אותה לגלבוע.
    לקבוצות כאלה לא פשוט להתייצב ולשרוד בליגה הראשונה , מקווה שיצליחו בכך . קבוצה עם מסורת שחשובה מאוד לכדורסל הישראלי. קלטתי בקריאה שאנחנו בני אותו גיל ובאותה שנה בגדול נשבנו בקסמה של קבוצת ספורט, במקרה שלי הפועל ת"א..

    1. כל כך הייתי בעדכם באותו גמר (ולא בגלל גליל) הרגיש שאחרי כל התלאות זה הזמן שלכם. בפועל זה התחיל מגמה בכיוון ההפוך.

    2. קבוצת האוהדים של הפועל ת"א בהחלט היתה מודל שקיוויתי שיצליח גם בגליל.
      היחסים של עם חיים אוחיון הם מורכבים, האיש משקיע סכומים לא מבוטלים בגליל ומחובר באופן עמוק לאיזור. נושא המעבר הוא כואב, אבל הוא דמות עגולה הרבה יותר מסתם "נבל". נקווה שלפחות עכשיו יצהירו שהתארים משנות ה-80 וה-90 שייכים לקבוצה האמיתית.

  3. נהדר שחר.
    באופן אישי תחילת הקיץ של 1993 הייתה תקופה לא פשוטה בעליל… אבל תמיד כיף לקרוא את הסיפורים של אוהדי גליל מאותה תקופה.

  4. מצויין זוכר את עונת הדובדבנים והמשיח
    הכל היה כל כך חדש ….
    אלו ימים שלא יחזרו.
    אני זוכר את מוטי דניאל אומר אחרי זמן הדבר שהכי הדהים אותנו שהשמש זרחה למחרת .

    אני כמו אביך הייתי ( ועודני ) מכביסט אבל לא הייתי יכול לאחל לעצמי להפסיד את האליפות לקבוצה נהדרת יותר
    השמות שלהם זכורים לי עד היום
    עם הזרים הנהדרים אנדרו קנדי ומייק גיבסון
    המתאזרח הגדול ביותר שהיה פה שלא שיחק במכבי ברד ליף ( שיחק במכבי ….אבל בסוף לא משמעותי)
    ועוד אחד שנפטר מאז סטיב מאלוביק
    שהיה שחקן חמישיה בגיל מעל 37

    וכמובן הישראלי הבכיר דורון שפר הילד מרמת אפעל

    וספסל שכלל בן היתר את אמיר מוכתרי , ניר מטלון , גרי סיימון ואני מקווה שלא שכחתי מישהו מהותי

    על הקווים האיש והאגדה פיני גרשון
    ועוזרו שנעלם מאז אמנון ישכיל ( מה איתו ?)

    ניצח על כל זה הלב והנשמה עמית גל .

    ראיתי את המשחק אתמול הייתי בטוח שעפולה עם הזר הנהדר תנצח אך גליל לקחה 3 משחקי בית בשיניים למול 2 תבוסות חוץ

    לסבר את האוזן הם סיימו את הסידרה הזו במינוס 29 ביחס לעפולה ועדיין עלו !!!.

  5. שחר, כתבת נהדר והתרגשתי לקרוא. הרבה ברכות על העלייה. צפיתי בדקות האחרונות של המשחק וקל היה להיווכח בהתרגשות של הקהל, שמילא את האולם בכפר בלום, ובשמחה הרבה של כולם.
    הלוואי שהגליל תשלב שחקנים ישראלים רבים ככל האפשר, גם במחיר התוצאות על הפרקט.

  6. כל פוסט שלך אני קורא לאט שלא ייגמר.
    אז ככה: לי יש קשר עתיק יומין עם גליל עליון, עוד מהימים שהמנג'ר שלה היה איזה קיבוצניק מטורף בשם עמית שכאלה לא מצליחים לייצר יותר. יום אחד אני מקבל צלצול (אני מדבר על לפני איזה 40 שנה ואולי יותר, שגליל עליון 'צריכה פוינט גארד טוב אבל לא יקר'. המילים 'לא יקר' שלחו אותי למגרש המשחקים ברח' 4 והשדרה הששית ביום ראשון בבוקר. אולי 200 איש מסביב הגדרות. אני ראיתי שחור צנום שממש הדהים אותי. מיד אחרי המשחק ניגשתי אליו:
    –היי, משחק מצויין. מה שמל?
    -דוד פורמן
    "אתה יהודי?"
    -אני סאותרן בפטיסט.
    – "רוצה לשחק בישראל?"
    -אין שם מלחמה?
    "הקבוצה שאני רוצה לשלוח אותה היא לא רחוק מהגבול, אבל אתה בטוח שם יותר מאשר כאן!"
    -בזה אין לי ספק!
    "אתה עובד?
    -עובד חלקי במוסך שגם מוכר מכוניות.
    "$25,000??? נשמע לך מעניין?
    -תן לי לחשוב. מתי רוצים אותי?
    "בשבוע הבא"
    -מה שם הקבוצה?
    "גליל, כרמו MOUNT GALILEE

    תוך שבועיים הוא היה בארץ. אריק מליניאק (שאת יכולת ההבחנה שלו אני מעריך ביותר) אמר לי שהוא היה אחד הפוינט גארדים הטובים ששיחקו בישראל. אף אחד מכם לא מכיר אותו ולא שמע את שמו. אבל לכו למולי קצורין ודברו אתו על דוד פורמן. מה עלה בגורלו אחרי כמה שנות משחק בישראל? ניסיתי למצוא ללא הצלחה.

  7. אני טוען שחמשת הפוינט גארדים הטובים ביותר של גליל עליון, עליונים על 5 הטובים ביותר של מכבי בכל הזמנים, כולל ג'ורדן שהיה אוברייטד ברמות!@

    ולא לשכוח היכן שני שחקני יוקון גדלו!!!!!!!!!

  8. תודה שחר על טור מעיר נשכחות
    לרוב אני מגדיר את עצמי כאוהד בדימוס של קבוצה בדימוס, נראה לי שהגיע הזמן לשנות את ההגדרות.

    גם אני זוכר את הגליל של אותן שנים, יותר קרוב לאבא שלך בגיל אבל בצד הנכון של האדום.
    הספקתי לראות את הגליל בכפר גלעדי עם הטריבונות מעץ (טיפ: רגלים רוקעות על עץ עושות הרבה יותר רעש ממחיאות כפיים), את וינפרי מעופף ואת ארז חזן הצעיר חוטף בראש צ'אקה אחרי צאקה מלו סילבר.
    זכיתי גם לראות, כפר בכפר בלום, את דראזן פטרוביץ שם על הראש של ווין פרימן – אחד השומרים הטובים – 39 נקודות בגביע קוראץ ב 87, ושבוע אחריו אוסקר שמידט שם 41 נקודות על הראש של טרי מרטין – עוד שומר מצוין.
    אבל כמובן שלא היו רק הפסדים, היה הניצחון על ראשון בגמר הגביע של אותה שנה או שנה אחר כך עם יד אליהו מפוצץ באדומים, הייתה כמובן עונת הדובדבנים שאותה – מחמת שגיאה גיגאנטו-קוסמית – החמצתי לחלוטין וכל העונות שאחריה שבהן דאגתי לי למנוי לכל עונה ועונה. לי ולפחות אחד הילדים שהפכו ונשארו אדומים בנשמה.

    ואלה עונות אלו היו. כל פעם מחדש הצטרף לקבוצה "הדבר הגדול הבא", אחרי הנפלד הגיע שפר ואחריו קטש. מאוחר יותר היו אלה גור שלף או יואב ספר, ליאור אליהו וכספי שנתנו אווירה של מכללה. לא רק זה אלא תמיד תמיד (נו, נוסטלגיה) היה בכפר בלום כדורסל יפה, שמח, נקי ומקומי. כן, למרות שרוב השחקנים לא היו מקומיים, תמיד היה איזה גורדון, עמיאל, קוז'יקרו או אורלנד ולבסוף כמובן אוחיון שהיו מהאיזור, שהכרת את ההורים שלהם או את האחים וידעת שהם משלנו. גם בין הזרים, תמיד היה איזה בראטיץ או יוסיץ, קראסיץ או צ'יזמיץ ומעל כולם – אנדרו קנדי שמעבר לזה שהיה איש נחמד בצורה בלתי רגילה, הוא גם, ולא משנה מה יגידו כל ה"מומחים" בעיני עצמם, שחקן הכדורסל הטוב ביותר ששיחק בארץ אי פעם ואולי אפילו בעולם.

    כשהקבוצה עברה לגן נר זה היה קשה, אישית לא כעסתי על אוחיון, הוא עשה את מה שהיה לו טוב ובסופו של דבר המועצה האיזורית החליטה (בצדק גמור) לא לתמוך בקבוצה כמו שרצה. אז עליו לא כעסתי אבל נוצר לי ואקום.

    מהון להון בינתיים עברתי דירה והתרחקתי קצת מכפר בלום ופחות ידעתי מה קורה עם קבוצת האוהדים, עד שהגיעו ללאומית ושם פתאום הזדמן לי לראות שוב שידורים מכפר בלום. הזיק שכבה ניצת מיד. אז עכשיו שוב יש לי קבוצה, אולי אפילו בליגת העל. מניח שפחות ייצא לי לראות אותה בלייב אבל זו עדיין הקבוצה שלי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט