תורת המספרים: עשר המכות

תורת המספרים: עשר המכות

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

… תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא; וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ – דברים י״ד, כ״ח-כ״ט.

אחד הדברים שאוהד הספורט נתקל בהם חדשות לבקרים הוא הגעגועים ל״פעם״. כי ״פעם״, למי שלא יודע, שיחקו, רצו, ובעיקר הרביצו כמו גברים, לא הנחנחיה הזו שאנחנו רואים היום. פעם היית מוריד גג ליריב, אז בהתקפה הבאה היית פוגש מרפק שהיה שולח אותך לפרקט, לאסוף את השיניים שלך. פעם לא היו נותנים להסתובב ברחבה ככה בלי לנסות לשבור לחלוץ את הרגליים, ופעם גם לא היו מפסיקים את הקרב אחרי איזה חתך כזה או אחר, ובכלל, ״פעם״ פעם, בכלל לא התאגרפו עם כפפות והקרב היה נפסק רק שהיריב באמת לא היה קם, ולא כל הקשקשת הזו שהבנאדם עומד על הרגליים אבל השופט מסיים את הקרב כי זה כבר הפעם הרביעית שהורידו אותו על הקנבס בסיבוב השישי ולאדון שופט לא נראה שהוא יכול להתמודד עוד ששה סיבובים.

זו, אגב, טענה משעשעת במיוחד, בהתחשב בכך ש״פעם״, אבל באמת פעם, לא היו שופטים (מה שנקרא Judges, בניגוד לשופט הזירה, הreferee. בעברית כולם שופטים) אלא רק שופט הזירה והוא בסוף הקרב היה מרים את ידו של מי שלדעתו ניצח. אחרי זה חשב מי שחשב שלהגיד לשופט הזירה שחוץ מלריב עם הנצים במשך +10 סיבובים על שלא יתנו מכות לא חוקיות ולהפריד אותם כל הזמן שהם מתחבקים, גם שישים לב לקרב מבחינת מי ניצח זה קצת יותר מדי, אז הוסיפו עוד שופט בצד, ואז כדי שיהיה מספר לא זוגי אם השופטים חלוקים הוסיפו עוד אחד, ולבסוף הורידו משופט הזירה את השלאפ הזה וסגרו על שלושה שופטים לצד הזירה. וכדי שהשופטים האלה גם לא ימציאו כל אחד דירוגים משלהם, קבעו את מה שמכונה שיטת 10 הנקודות.

״תודה לשופטי שהביאוני עד הלום״ "די, נו, הלמת בי מספיק״

עשרא דבריא

בגדול, שיטת 10 הנקודות היא די פשוטה. כל צד מקבל בתחילת כל סיבוב 10 נקודות. במידה וספג knockdown, כלומר ירד אל הקרשים לספירה, אבל הצליח להתאושש ולחזור לקרב, מורידים למתאגרף נקודה, וכן במידה ושופט הזירה בחר להוריד לו ניקוד על נניח מכות מתחת לחגורה או שהוא לא עצר בזמן וכן הלאה. בסוף הסיבוב בוחר כל שופט במי לדעתו ניצח את הסיבוב ומוריד לשני עוד נקודה, ובסוף הקרב סוכמים את הנקודות ומרימים את ידו של מי שזכה ביותר סיבובים אצל יותר שופטים והוא לוקח את הקרב, החגורה (אם יש) ו״ארנק המנצח״, נא להביא סלים. כרגיל בפרקטיקה, זה כל כך לא פשוט, שלפעמים אני תוהה אם מי שניסח את החוקים הללו עשה זאת לאחר קריירה עשירה בזירה שבה הוא חטף מאות אגרופים לפרצוף עד שדעתו השתבשה עליו.

אז מה זה בעצם אומר ״ניצח את הסיבוב״? מאחר וכל מתאגרף מנסה להכריע את יריבו, ולשם כך הוא פועל באופן מסויים, ומייד נפרט, הרי שבמידה ולא הצליחו המתאגרפים להשיג את הנוק-אאוט, יש לתגמל אותם בהתאם לכמה ״התקרבו״ אל היעד, ולצורך כימות (quantification, הצגה מספרית של דבר) האופן שבו התקרבו המתאגרפים אל היעד, נקבעו ארבע קטיגוריות שעל פיהם אמורים השופטים להחליט. הקריטריון הראשון הוא ״מכות נקיות וחזקות״. די ברור מאליו, כמה פעמים הצליח כל אחד לחבוט ביריבו ״נקי״, כלומר חבטה שלא נחסמה ופגעה, ועדיף כזו שגם גרמה נזק. כפי שאמרנו, הרעיון באגרוף הוא להוריד את היריב לרצפה, והדרך לעשות זאת היא על ידי לחבוט בפרצופו ובגופו של היריב מכות נמרצות שלא נחסמו אלא מצאו את דרכן אל פדחתו החשופה של היריב, מכאן שמי שהצליח בכך יותר, צריך לקבל פרס על עמלו. עד כאן, הכל בסדר, מפה, אנחנו עוזבים את תחום הפיזיקה ועוברים למטאפיזיקה.

העשירון העליון

הקריטריון השני הוא ״תוקפנות אפקטיבית״ (Effective Aggressiveness). מה זה אומר לכל הרוחות? שני הצדדים הרי תוקפנים, זה טיבו של הספורט, אבל מה הכוונה באפקטיבית? אז הרעיון הוא מי שלא סתם זורק אגרופים לכל עבר אלא מכוון אותם, יוצר הטעיות, מושך את היריב לצד שלו, אם הוא מאלה שיותר טוב במרחק, כמה הוא מצליח לשמור על המרחק, אם הוא מאלה שאוהבים להצמד, כמה הוא מצליח לשמור על היריב במקום וכן הלאה. אגב, לא סתם נבחרו צמד המלים האלה, גם אפקטיבי וגם אגרסיביות הן שתי מילים מאוד ״אפורות״ מבחינת המשמעות שלהן. מילונית ואגרופית. וגם, כמה חשיבות כבר יש לקריטריון הזה? הרי, אם מישהו יגיד לי שמתאגרף שראה את יריבו מג׳עג׳ע החליט ללכת על נוקאאוט ופוצץ את היריב מכות קצת יותר משהיה צריך מבחינת חלוקת העומס לא יקבל את הסיבוב כי הוא כשל במדד התוקפנות האגרסיבית, אשמח להזמינו לאירוע מכירה פומבית שבו יסופק למרבה במחיר גשר הירקון.

הקריטריון השלישי הוא ״Ring generalship״ שלא רק שאין לו תרגום לעברית, גם באנגלית לא ממש ברור מה הוא אומר. בגדול זה אומר מי מנהל את הקרב, מי קובע את המפגשים, ושולט בנעשה. אבל מה זה אומר? מי שהולך קדימה ויוזם מגע, או דווקא אותו מתאגרף שמנסה למשוך את יריבו לחבלים כדי להלום בו מטווח אפס? אם יש לנו מישהו שהוא counter puncher כלומר ממתין ליריב שיחבוט כדי לנצל את הפרצה בהגנה להכניס לו, אז טקטית סבבה, אבל זה לא נראה כאילו הוא יוזם. ככה או ככה, מכל ארבעת הסעיפים, זה משהו שלדעתי קחו עשרה שופטי אגרוף ותקבלו עשרה הסברים שונים מה כוונתו. ולבסוף, הקריטריון הרביעי הוא הגנה, מי הצליח לבלום יותר את היריב, לחסום יותר מהמכות או לנוע באופן שגרמה ליריב להחמיץ. ששוב, מה לעזאזל אמור לעשות שופט בסיבוב שבו צד אחד תקף ותקף, וצד שני בלם ובלם? מי אמור לקבל את הסיבוב, זה שעולה או זה שיורד? הגנה טובה יכולה לבוא בחשבון רק כשהיא מלווה בהתקפה טובה, ואם ההתקפה טובה, אז לא צריך לספור את ההגנה. ואת כל זה צריך השופט לכמת לכדי השאלה ״מי ניצח את הסיבוב״ ואז להוריד ליריבו נקודה. וכמובן שהבעיות רק מתגברות מכאן והלאה.

״יש אלוהים! עובדה ששלח לי שלושה שופטים שהיו עסוקים בלשחק קאנדי קראש כל הקרב״

עשר אצבעות לי יש

בעיה ראשונה היא שגם לבדו, הקריטריון הראשון מספיק בעייתי לניתוח, השופט צריך לזכור במשך 3 דקות שבהן הוא צופה בשני אנשים שהולמים זה בזה מי נתן יותר מכות ״נקיות״, וגם לשפוט את איכותן. נכון שהשופטים שיושבים על הזירה מסוגלים יותר לאמוד את הדברים האלה מהצופה ביציע או בטלוויזיה, אבל עדיין זה לא משהו פשוט. במיוחד בקרבות שבהם יש הרבה אקשן, כלומר שני הצדדים הולמים באופן הולם זה בזה, שלא לדבר על המצב שבו אחד מפליא מכותיו ביריב ואילו היריב נותן פחות עבודה אבל כל אגרוף שלו יש לו כתובת, ואחרי כל הבלגן הזה אמור גם השופט להוסיף לשיקול דעתו את שלושת הקריטריונים שעל שניים מהם אפשר לכתוב תואר בספרות ו/או בפסיכולוגיה? לדעתי רוב השופטים מתייחסים לקריטריון הראשון בלעדית, ורק אם לא ניתן להכריע על פיו, אז נותנים דגש לשלושת האחרים בקומבינציה כזו או אחרת כדי למנוע מצב של תיקו. שזה מוביל אותי לבעיה השניה.

אמרנו שהמפסיד בסיבוב מאבד נקודה אחת. למה? אין שום דבר בספר החוקים (ועברתי על שלושה מהם) שטוען שמי שמפסיד את הקרב מאבד נקודה אחת. כלומר, בתיאוריה, יכול סיבוב להסתיים בתוצאה 10-8 גם אם היריב לא ספג knockdown, או הורדו לו נקודות. ולמה רק 8? למה לא 10-7 או 10-6? נכון, נדיר שסיבובי אגרוף מתנהלים בדומיננטיות מסיבית כזו של צד אחד, אבל בסופו של דבר מדובר בקונבנציה, מוסכמה, או במלים אחרות לא מנקדים 10-8 כי פשוט זה לא מקובל. הזכרתי שהשופטים מנסים להמנע מתיקו, 10-10, נשאלת השאלה למה? נכון שסיבוב של 10-10 יותר נפוץ מסיבוב של 10-8, אבל עדיין, לא מקובל (ויש טענה ששופטים שמרבים בתיקו יורדים בדירוג). הסיבה היא, מכל מה שראיתי, ושמעתי, ובדקתי וחקרתי, שפשוט שופט אגרוף ניגש לתפקידו בתפיסה שא. חייב להיות מנצח לכל סיבוב וב. המפסיד מאבד נקודה על הפסדו. וכשזה הstate of mind של השופט, אז זה מה שיהיה. אם המורה לספרות משוכנע/ת שאין 100 בספרות, אז אין 100, גם אם המבחן שלך ראוי לפוליצר או פרס נובל לספרות. וכך למשל קורה שאם מתאגרף א׳ שלט בסיבוב לכל אורכו אבל חטף knockdown, הרי שהסיבוב מסתיים כ9-10 לרעתו. לא 9-9, או חס וחלילה 9-8 לטובתו, אלא 9-10. כלומר סיבוב כזה תמיד ינוקד כתיקו 10 מינוס נקודה למתאגרף א׳ בזכות הביקור על הקנבס.

ווילדר נגד פיורי 1, על זה אומרים בכדורגל ״תיקו שכמוהו כהפסד״

כצפוי, המצב לא מזהיר. גם אם נניח שכל השופטים הגונים ואין כל מני איכסות שמשתרבבות לתהליך קבלת ההחלטות שלהם (וגם לפרגן לאלוף או למתאגרף הבכיר או לpromoter זה איכסה, גם אם לא מדובר בהטייה מכוונת), עדיין יותר מדי קרבות מוכרעים באופן שנראה כאילו השופטים נתקעו בשירותים בהפסקה ופשוט ניקדו כמו שדודה שלי ממלאת לוטו (ימי הולדת של שלושת הילדים והבעל, ושניים לפי הרגש, למי ששואל). מעבר לכך שאין שום אפשרות למדוד את היתרון של מתאגרף על יריבו בשום כלי, אנושי או ממוחשב, הרי שאי הבהירות של כל השיטה, הקריטריונים והניקוד מזמינה החלטות שנויות במחלוקת, שרק מתגברות מאחר ורוב הקרב מתנהל על פלוס מינוס נקודה לסיבוב. ואם להוסיף חטא על פשע, הרי שהאימוץ של שיטת 10 הנקודות על ידי הMMA הפכה שיטה בעייתית מלכתחילה לחוכא ואיטלולא. מספיק הסתבכנו עם השיטה הזו כש״כולה״ שני אנשים עומדים ומחליפים אגרופים, עכשיו תוסיפו בעיטות ומרפקים, והטלות, וclinch fighting וקרבות קרקע, ובכלל קרבות הMMA הופכים לקרקס ברגע שהם מגיעים להחלטות השופטים. אלא שהסיבה שכולם ממשיכים לבלוע את הצפרדע היא שזו הדרך היחידה להשיג הכרעה בקרבות שלא על ידי גרימת נזק בלתי הפיך לשני הצדדים. אז נכון, זה לא חד וחלק כמו ״פעם״ אבל אפשר לומר שלכל הצדדים עדיף המצב שבו מתקבלות החלטות בעייתיות ולא ברורות על פני הנזק שהאגרוף של ״פעם״ היה גורם.

מספר חזק: עמרי כספי

נסטה מהפורמט (אם כי תמיד הקפדתי לכתוב ״קשור למספר״), כי אין סיכוי שאני בוחר מישהו שלבש את המספר 10 בלי להקים עלי את חצי האתר, ולבחור את צ׳יפר ג׳ונס זה סתם התחמקות. אז נכון, למיטב ידיעתי עמרי כספי מעולם לא לבש את המספר 10 בNBA אלא 18 פרט לתקופה שלו בקאבס שאז לבש את 36. אלא שהתקופה שלו בNBA עמדה על 10 שנים וזה המספר החזק שלו.

אין לי מושג איך חובב הכדורסל של היום, שגדל במציאות בה כספי שחקן NBA תופס את ההישג. לדור שלי זה נחשב אולי אחד ההישגים הגדולים של ספורטאי ישראלי בכל הזמנים. לדור שלפני זה נחשב מדע בדיוני. רשימת השמות שהתדפקה על דלתות הNBA ולא נכנסה יכולה למלא את חמישית כל הזמנים בכדורסל הישראלי: מיקי, הנפלד, קטש, שפר, כל אחד שחקן מיתולוגי בתחומו שאפשר היה לבנות מסביבו קבוצה לאליפות, לא ישראל, אירופה. ואף אחד מהם, מסיבות חוזיות, כלכליות, השבתת הליגה או אחרות לא הגיע. אפילו זה ששארס יאסקביצ׳יוס הצליח להגיע לNBA אחרי מכבי תל אביב היתה אירוע, מאחר ובדר״כ הכיוון היה הפוך, אמריקה, אירופה, ישראל. באותם ימים, אם הייתם שואלים מי מאתנו מי יהיה ״הישראלי הראשון״, ספק גדול אם שמו של כספי היה עולה. העובדה שהוא בכלל שקל ללכת לדראפט ב2008 היתה הפתעה, אז שערו בנפשכם את ההלם כשב2009 הוא לא רק הלך לדרפט אלא נבחר, ובסיבוב הראשון.

האמת שכשמעתי את זה חשבתי שפספסתי משהו. דורון שפר, שבילה בארה״ב שלוש שנים בהן הפך לכוכב מכללות יחד עם ריי אלן שהמשיך לקריירה מפוארת בNBA הגיע רק לסיבוב השני. גם גל מקל עבר שנתיים בוויצ׳יטה לפני שחזר לישראל. אז מה פתאום ששחקן אלמוני במושגים אמריקניים ייבחר ועוד בסיבוב הראשון? אז כן, לא נפלה טעות, והאיש נבחר, ושיחק, ובאופן הזוי גם המשיך לעוד עונה ועוד עונה. לא חמישיה פותחת, לא פרנצ׳ייס פלייר, אבל חילוף סולידי, שחקן שאפשר לבנות עליו לעלות ולתת כמה סלים ועבירות, או להעביר בטרייד אם צריך, מאלה שאולי לא לוקחים אליפויות ולא משחקים דקות ארוכות בפלייאוף (אם בכלל) אבל בלעדיהם אף קבוצה לא תגיע לשום מקום. וככה, שנה על שנה, למרות פציעות, ניתוחים, למרות ירידות פה ושם ביכולת, למרות חילופי קבוצות ומאמנים, סגר עמרי כספי עשור בליגת הכדורסל הטובה בעולם, עם 7.9 נק׳ למשחק, 4 ריבאונדים ו1.1 אסיסטים ב588 משחקים (פתח ב145). האיש שלא הייתם בוחרים ברשימת השחקנים הגדולים בישראל השיג במו ידיו הישג מהגדולים של ספורטאי ישראלי. מעתה אמור: גל פרידמן, מוטלה שפיגלר, עמרי כספי. עשר.

שנה חדשה, מספרים חדשים! אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: אחד עשר כוכביא.

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  3. שחר דלאל

    6 ינו 2021 20:16:29

    מצוין כרגיל ארז.
    .
    אם כבר הולכים ל"פעם", אז פעם (מה שנקרא חוקי "המרקיז מקווינסברי") בכלל לא היו סיבובים מוגדרים או דקות קבועות. היו מתאגרפים, נפלת? קח כמה זמן שאתה רוצה לקום (גם אם נעזרת בחברים שלך שיושבים בצד), קמת? באותו רגע נגמר הסיבוב ושניכם מקבלים דקה מנוחה. וככה ממשיכים עד שאחד מכם לא מצליח לקום.
    גם לאחר שהגדירו סיבובים וקבעו שלא משנה מה הם יהיו שלוש דקות, גם אם נפלת 40 פעם, קרבות האליפות הגיעו למספרים לא הגיוניים, כשקרב ובו 45 סיבובים היה דבר שבשגרה (היו גם 100 ויותר). אבל אז התחיל גם עניין הניקוד.
    בהתחלה השופטים היו קובעים לפי מה שבא להם (באיגרוף החובבני זה המשיך עד משחקי סיאול ב-1988), ורק בהמשך כל התאחדות קבעה חוקים אחרים, כאשר הענקת מנצח לכל סיבוב היתה המועדפת. עם זאת, לאט לאט התחילו להבין שאם ניצחת 8 סיבובים, אבל ב-7 שהיריב שלך ניצח הוא היה יותר דומיננטי (או סתם הפיל אותך לקרשים יותר פעמים) ראוי להעניק לו את הניצחון ולא לך. כך הגיעה לעולם שיטת הניקוד 10, שנחשבת עד היום להגיונית ביותר (אגב, סיבוב של 8-10 ניתן גם על שליטה מוחלטת בזירה, אך שבה לא הצלחת להפיל את היריב).
    .
    לאחר משחקי סיאול, בה השופטים נתנו "בטעות" את המדליה האולימפית למתאגרף המקומי ולא לרוי ג'ונס, החליתו בהתאחדות האיגרוף העולמי (AIBA) לשנות את החוקים ולתת ניקוד *לכל* מכה. השיטה הזאת היתה הזויה יותר מקודמותיה וגם ב-AIBA הבינו לפני משחקי לונדון ב-2012 שאם הם רוצים למשוך צופים למסכים הם צריכים לעבור לשיטת הניקוד במקצוענים.
    .
    לגבי הגנה – זה משהו מדיד לחלוטין ואתה מבין כשאתה רואה את זה. בהיסטוריה יש מתארגרף בשם הנרי גראב שניצח סיבוב מבלי שניסה להכות אפילו פעם אחת. בהיסטוריה היותר קרובה (שנות ה-90) אפשר היה למצוא את פרנל וויטיקר שהתבסס בעיקר על טקטיקות הגנתיות. שניהם נחשבים עד היום בין הגדולים בהיסטוריה.
    .
    עמרי כספי – בחירה נהדרת, במיוחד לאור העובדה שאנחנו נוטים לפעמים בקריירה האדירה שלו. ואם כבר נגעת בנקודה, שני מספרים נוספים בקריירה שלו הם 588 (כמות המשחקים) ו-4 המקום שלו ברשימה השחקנים שלא הופיעו מעולם בפלייאוף.

    1. ארז

      6 ינו 2021 20:50:07

      תודה, כמובן שנאלצתי לקצר את הסקירה ההיסטורית, אבל בכלל יכול להיות מעניין להתחקות אחרי החוקים לפי ההתפתחות שלהם בעתיד. בכל מקרה, אני לא טוען שאין דבר כזה הגנה, או כל אחד מהאלמנטים הקיימים, העניין הוא שברוב הקרבות, אלא אם יש לך פנומן הגנתי כמו שתיארת, או אפילו מישהו עם הגנה לא שגרתית כמו מייוות׳ר, סעיף ההגנה הוא משני ולמטה מזה. מדיד זה בטח לא, אף אחד מהקריטריונים האלה לא מדיד, הרי צד אחד יכול לתת עשרות מכות ואז לרדת בנוקאאוט אחד ולהפסיד את הקרב. אם יש למתאגרף הגנה מעולה אז בהחלט זה ישפיע על הקרב, היריב יעשה יותר טעויות בנסיון לפרוץ את ההגנה ויאפשר למגן לנצל את הטעויות האלה למכות איכותיות, מה שמחזיר אותנו לסעיף הראשון.

  4. jefffoster10

    6 ינו 2021 21:12:34

    אהבתי מאוד את הבחירה בכספי ואת הנימוקים לה- מקורי ולאתר כדורסל. באמת קריירה מפוארת שצריך לדעת להעריך יותר טוב.
    וגם הטור נהדר- למדתי לא מעט, וגם כתוב נהדר.
    תודה רבה.
    11? האליפויות של ביל ראסל זה קלאסי. 11 גביעים גם לגיא פניני לדעתי, גם קלאסי אבל עם פחות קלאסה.

  5. אור

    6 ינו 2021 22:25:43

    תודה ארז, מכיר את זה בעיקר מה-UFC, שיטה מאוד קונטרוברסלית.
    זה מתקשר לתגובה של שחר, ש"פעם" גם ב-MMA הקרב היה נמשך עד שמישהו היה נכנע, וללוחמים כמו משפחת גרייסי היה חוק שאסור להיכנע והיו צריכים להוציא אותם לא בהכרה או עם חלקי גוף שבורים.

    1. ארז

      7 ינו 2021 10:38:39

      הUFC הוא דוגמה נהדרת לענף ספורט שאפשר לשרטט את כל התפתחותו כי זה התרחש מול עינינו, בהתחלה כל אחד נלחם איך שהוא ידע, אז לוחם סומו נגד ג׳יו ג׳יצו נגד מתאבק נגד קרטה, ולא היו חוקים כי לכל אמנות לחימה יש את החוקים שלה. הבעיה שא. מה קורה אם שני הלוחמים מנטרלים אחד את השני, ע״ע סברן נגד שמרוק 2 שעמדו חצי שעה והסתכלו אחד על השני, וב. יותר גרוע, שהרשויות החרימו את הענף כי הוא ברוטלי ומסוכן (ותודה לחבר ג׳ון מקיין), אז החלו להכנס הגבלות משקל, וחוקים מפה ועד הודעה חדשה, ושופטים והכל הם לקחו מאגרוף כי זה מה שהכירו, והתוצאה בהתאם, זה ספורט מלהיב עם חוקים שלא שייכים ואפילו ג׳ו רוגאן ומי שלידו לא מהססים להעביר ביקורת בשידור על ההחלטות של השופטים.

  6. אהרון שדה

    7 ינו 2021 00:58:57

    תודה רבה ארז
    הניקוד באגרוף באמת הזוי .
    מכבד את הבחירה שלך בכספי אני הייתי הולך על הביטוי "מס 10" שכולל למעשה את כל הגדולים בכל הזמנים בכדורגל שזה דייגו פלה ומסי .

    הסיפור שלי כאמור נדיה קומוניצי והציון המיתולוגי ממונטריול .
    כן הייתי מתייחס למלכי האתלטים כמובן ספורטאי קרב 10
    גם ריצת ה 10,000 (10 ק"מ) ריצת המסלול הארוכה ביותר מעניינת אותי במיוחד לאורך כל ההיסטוריה ובייחוד הסיפור עם חאליד סקאח וצילמו בברצלונה 92.

    1. ארז

      7 ינו 2021 10:11:26

      קומנצ׳ היתה שיקול, הרבה בזכותך, רק שאני מבין קטן מאוד בהתעמלות קרקע, ואני די בטוח שאם הייתי מבין בזה הטור היה זהה לגמרי לטור הנוכחי רק על ציונים להתעמלות 🙂 אז מי שמבין בהתעמלות קרקע, נא לדמיין שכתבתי על קומנץ׳ וה10 שלה!

  7. אהרון שדה

    7 ינו 2021 01:01:42

    11 זה בעיני קודם כל הרכב של קבוצת כדורגל והשאלה שאני שואל עצמי האם לא הגיעה העת לצמצם שחקנים ? נניח 9 מול 9 ?
    באותו עניין 11 זה גם פנדל וכאן התהיה היא האם כל מה שקורה ברחבה אכן מצדיק פנדל ?

    המספר החזק שלי הוא קודם כל אוחנה ואיתו עודד מכנס …

    1. jefffoster10

      7 ינו 2021 01:23:22

      11 שחקנים לקבוצת פוטבול גם….
      אני חושב שיש מספיק מקום במגרש הקיים ל11 שחקני כדורגל, זה לא צפוי מדי אבל מספיק צפוף שיהיה מאבקים בין שחקנים וגם נראה את הקסמים שקורים על שטח קטן ובלחץ של שחקנים על אותו קוסם…
      לגבי הפנדל- זה עולה עכשיו הרבה בהקשר של חוקי היד והvar, שתופס הרבה יותר מקרי יד, הרבה מהם גם לא מונעים מצב ודאי לגול (ישר קופץ לי לראש היד של פרישיץ' בגמר המונדיאל).

      אגב- מס' 10 שאפילו הופרשה גופייתו ותלויה במרומי תקרת האולם של הקבוצה בה שיחק כל הקריירה- אחד, ג'ף פוסטר 😉

      1. ארז

        7 ינו 2021 10:19:07

        ה-פנדל מבחינתי הוא היריקה שחטף בניון בתקופתו במכבי חיפה. ה״אירוע״ היה ברחבת היריב, הכדור היה כבר באזור קו האמצע, אבל החוק אומר עבירה ברחבה בזמן שהכדור במשחק, פנדל. הבעיה היא שכמו תמיד אי אפשר להשאיר את זה לשיקול דעתו של השופט, ואין דרך לדעת אם עבירה מסויימת מנעה שער ואם אחרת לא, אף שופט הוא לא חוזה עתידות וזה יצור מצב שבו שופט א׳ לא מחלק פנדלים והשני כן. גם ככה החוקים לגבי נגיעות יד מאפשרים יותר מדי מרווח לפרשנות הכרחית כי אחרת כל מגע של הכדור עם היד יהיה עבירה או להפך. לכן אני בדעה שצריך כמו בפוטבול, שבעה שופטים, ארבעה קוונים, שני שופטי חצי ואחד ראשי. ברגע שיש לך לפחות 4 זויות הסתכלות אפשר לקבל החלטה יותר מושכלת. וגם הגיע הזמן לשנות את שיטת השעון המפגרת, אבל זה כבר בכייה לדורות.

  9. etayle

    7 ינו 2021 17:57:46

    תודה רבה ארז כיף גדול, מעניין ממש,
    מעניין לקרוא את החוקים של באגרוף, זה נראה לי שזה מתאים בעיקר בשביל "להנדס" תוצאות.
    בעיקר בגלל כל העמימות בניקוד, בנוסף זה נותן יתרון לשחקנים גדולים, משום שיש להם הילה וזה, זה בטח נותן להם עוד נקודות(גם אם סמויות) לשופט.
    (כמו שנתלהב יותר ממהלך של קרי מאשר מהלך של לונזו, מאמין שגם באגרוף יש שחקנים שנהנים מאיזו הילה, שלאו דווקא קשורה למהלך עצמו).

    אך מספר 10, לפני שנים מעטות הייתי בטיול לפני תואר במרכס אמריקה, הייתי בפלורס בגוואטמלה מקום נחמד באיזה אי מוקף אגם, והלכנו לשוק שם לקנות דברים לכבוד שבת, פתאום אני רואה ילד קטנטן עם חולצה 10 של חאמס בריאל(לפני סבב ב, משהו מהתקופה של קרלו לפי דעתי) אני כולי מתלהב ניגש מצביע על הילד לאמא שלו ומנסה בשברי ספרדית קלוקלת לשאול איפה משיגים חולצה כזאת, פתאום הקטנטן נלחץ והתחיל לבכות בהיסטריה, למזלי לאף אחד לא היה אכפת, יש מצב שבימים אחרים זה היה נגמר רע מאוד.

    1. ארז

      8 ינו 2021 09:21:03

      גדול! חשבתי שלהפך, כמו שפעם הצלחתי להשיג הנחה עצבנית ממוכר פקיסטני ברומא אחרי שקשקתי לו שעה על ואסים אקראם ושאהיד אפרידי, אבל גם לגרום לילד לבכות זה הישג.
      לגבי השיפוט המוטה, זה אחד הדברים הכי בעייתיים לדבר עליהם באגרוף, סוג של כולם יודעים אבל מה לעשות, אם השופט בספק לגבי מי לקח את הסיבוב ואחד המתאגרפים הוא פלוייד מייוות׳ר או מני פקיאו, אז אם יש ספק אין ספק. זה גם מה שכנראה הרס לטייסון פיורי את הקרב הראשון מול ווילדר, ולשמחתו ושמחתנו הרימאצ׳ הוכרע בלי טובות. אפילו הקרב של קאנלו אלבארס נגד קיילום סמית׳, כשהפרומוטר של הקרב הוא ״קאנלו פרומושנס״ שחתום על חוזה עם הרשת המשדרת, אז נכון שאלבארז הוביל לאורך כל הקרב וזה היה נצחון ברור והכל ועדיין, אם היה צמוד? בעייתי.

כתיבת תגובה

תגיות: , ,
סגירת תפריט