תורת המספרים: Sweet Sixteen

תורת המספרים: Sweet Sixteen

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

You load 16 tons, what do you get? Another day older and deeper in debt. St. Peter, don't you call me, ’cause I can't go, I owe my soul to the company store.

Merle Travis

בשנת 1743 אנגלי בשם ג׳ק בראוטון פיתח את כפפות האגרוף, ובפועל את האגרוף המודרני. האנגלים כידוע בילו את המאות ה18 וה19 בלפתח שלל ענפי ספורט כדי להפסיד בהם לכל העולם במאות ה20 וה21, והאגרוף המודרני הוא אחד מהם (אם כי באופן מדהים שני אלופי העולם הנוכחיים במשקל כבד הם בריטים), וכפי שמלמדת המילה ״לפתח״, גם בראוטון לא המציא כלום. הרעיון של לעטוף או ללפף את הידיים בכיסוי עשוי בד, חבל או עור לא היה חדש ויש עדויות עוד מהתקופה היוונית במאה ה7 לפנה״ס של מתאגרפים שמלפפים פס עור חזור ולפף מסביב לשורש כף היד ומפרקי האצבעות במטרה להגן עליהם מפני שבירה בשל הזעזוע שנגרם להם מהמפגש עם היריב. אבל מה שכן עשה בראוטון, היה לרפד את הכפפות שלו מבפנים, דבר שזיכה אותן בכינוי mufflers. בראוטון לא השתמש בהם בקרבות אלא באימונים, שזה נשמע אולי לא כזה ביג דיל, אבל בפועל זה היה ה-רגע שבו האיגרוף הפך להיות לספורט. עד לרגע זה קרבות אימון, או sparring, לא היו משהו שאפשר היה ממש להכניס לתוכנית האימון של מתאגרפים, ולכן רוב המתאגרפים ״התאמנו״ בשיטת on the job training, כלומר למדו את רזי הקרב תוך כדי קרבות. המאפלרס של בראוטון אפשרו למתאגרפים לדמות קרבות בחדר האימונים, ובכך בעצם ללמד, לשפר ולאמן טכניקות ומהלכים ולהפוך את האגרוף למשהו שאפשר לאמן בו, להתכונן לקרב ולהשתפר. כפפות בראוטון לא נכנסו לשימוש בקרבות עצמם עד ל1818, ובפועל לא היו חלק אינטגרלי מהענף עד לחוקי המרקיז מקווינסברי, מ1865, שם חויבו המתאגרפים לעטות כפפות אגרוף. החל מ1892 כבר הפכו הכפפות לחלק מכל קרבות האגרוף המקצועיים.

כיום הכפפות הן כבר חלק בלתי נפרד מספורט האגרוף. כל מתאגרף על הפוסטר של הקרב עומד בפוזה מוכרת עם הכפפות מוכנות לפוצץ את הצלם אם רק לא יזהר עם הפלאש. תחרויות החובבנים בארה״ב נקראות Golden Gloves מאחר והמתחרים בהם זוכרים לא בחגורה אלא בגביע בצורת כפפות מוזהבות, ויש עוד דוגמאות רבות. בתחילה הכפפות ששמשו מתאגרפים בקרבות היו לא יותר מכפפות עור מרופדות ושקלו כ2 – 5 אונקיות (כ56 – 141 גרם). עם הזמן החלו לרפד את הבפנים של הכפפות בכותנה ושער סוס, דבר שהפך אותן לכבדות יותר מצד אחד, אולם אפשר הגנה גדולה יותר להידיים של המתאגרף, וגם הפחיתו את הפציעות ליריב, אם כי לא את הנזק שנגרם לו. כדי לספק הגנה מספקת, נדחסו כמויות גדולות של כותנה ושיער הסוס, והפכו את הכפפות של עד אמצע המאה ה20 לגדולות מאד ויצרו את התמונה המפורסמת של מתאגרפים כמוחמד עלי שהסתובבו עם הכריות הענקיות האלה על הידיים. בשנות החמישים והשישים החלו יצרני הכפפות להחליף את המילוי בFoam, המכונה בעברית ״ספוג קצף״. מילוי זה אפשר להקטין את גודל הכפפות תוך שמירה על משקל והגנה מתאימה לכפות הידיים. כיום הכפפות הנהוגות בקרבות מקצועניים שוקלות 10-12 אונקיות לכפפה (283 – 340 גרם), כשבאימוני קרבות, משתמשים בכפפות מרופדות היטב השוקלות 16 אונקיות (כ453 גרם והנה ה16 שלנו, למי שתהה).

ג׳ק דמפסי (שמאל) וג׳ק ג׳ונסון (ימין), האבולוציה המוקדמת של הכפפה.

תגובה ציונית הולמת

וכל הסקירה ההיסטורית הזו למה? כי במהלך השבוע שעבר יצא לי לחזות במה שנקרא Bare Knuckle Fighting, ובואו נאמר, ראיתי כבר כמה תאונות דרכים פחות אלימות בחיי. הרעיון פשוט, קחו את ספורט האגרוף שכולנו מכירים ואוהבים, הסירו מעל ידי המתאגרפים את הכפפות, תנו להם לפוצץ איש את רעהו להנאת הצופים, צלמו והגישו חם ומדמם. התוצאה ברוטלית מאוד והייתי אומר ממש לא לחובבי האגרוף כספורט, אלא יותר למי שה״ספורט״ יותר מדי ספורטיבי בשבילו. במלים אחרות, הsweet science לא היה ממש סוויט וגם לא ראיתי יותר מדי science במפגע הזה. רוב הקרבות הוכרעו די מהר בנוקאאוט, ובכל מקרה, תוך סיבוב שניים שני הצדדים דיממו מכל מני מקומות בפנים. אחד הקרבות הסתיים לאחר שצד אחד חטף אגרוף בעין ובלי למצמץ (כי הוא לא ממש יכל) אמר לשופט ״אני לא רואה כלום״ והקרב הופסק, ולפחות עוד נוקאאוט אחד הוכרז שהמתאגרף אמנם הצליח לקום מהרצפה אבל נראה שדי הצטער על זה וסימן לשופט שהוא לא יכול להמשיך. אם באגרוף רגיל אתה מציין בחיוב אגרופים שפוגשים את פרצוף היריב מאחר ואלו חבטות שיכולות לסייע לו לזכות בסיבוב, הרי שפה כל אגרוף שכזה גרם לי להסיט עיני מהמסך, ובכלל חלק מהזמן מצאתי את עצמי בוהה בנעשה בשיניים חשוקות, בתקווה שהקרב יסתיים מה שיותר מהר. שלושה מהקרבות went the distance, שפה אומר חמישה סיבובים בני 2 דקות, ושני הצדדים נראו יותר מעוכים מרוקי ואפולו בסוף הסרט הראשון. מבחינתי הסתכמה החוויה בשתי נקודות חיוביות. האחת, הנצחון של חיים גוזלי הישראלי בנוקאאוט בסיבוב השני, אחרי שיריבו חיבק אותו למוות כל הסיבוב הראשון; והשניה, שבזכות מרחץ הדמים הזה, אפשר היה לראות עד כמה ספורט האגרוף המודרני סובב סביב אלמנט הכפפות.

דבר ראשון, הגנה. תשכחו מזה. הדרך היחידה להגן על עצמך מלקבל אגרוף בפרצוף בלי כפפות איגרוף היא לדאוג שהראש שלך לא יהיה שמה שהאגרוף מגיע. הגודל של הכפפות באגרוף הופך את הצבתן מול הפנים לטכניקת הגנה מעולה, שטח הפנים שלהן רחב מאוד יחסית והכפפה של היריב לא מסוגלת לחדור דרכן, וכל מכה שהידיים מקבלות פשוט נחסמת בלי יותר מדי התרגשות, כפפה על כפפה. בלי כפפות, לחסום עם הידיים זו בדיחה עצובה. במקרה הטוב תקבל אגרוף מאוד כואב ביד. במקרה הפחות טוב האגרוף יעבור די בקלות דרך ההגנה המאוד לא מספקת שלך (או שתקבל את האגרוף של עצמך בפרצוף). באגרוף באופן כללי הכפפות מאפשרות לך לספוג חבטות קלות יחסית במטרה להתמקד בחסימת החבטות המסוכנות ולכן ההתמקדות היא לא להגן מ100% מהחבטות, אלא למנוע את החבטות האפקטיביות, או Significant strikes. אלא שבלי כפפות, כל החבטות מסוכנות ואין דבר כזה ״לספוג״, אלא אם אתה רוצה שהפרצוף שלך יראה כמו ספוג. דבר שני, הclinch הופך להיות מסוכן וקטלני, לא פחות מבמואי-תאי. באגרוף, ברגע שהצדדים מתחבקים, זו רק שאלה של מתי השופט ירחיק את השניים. כל אגרוף שמוטח מאותו רגע הוא לא ממש רלוונטי, הגודל והמשקל של הכפפות מונע מהצדדים להטיח מכות שגורמות נזק של ממש. בלי כפפות? סכנת נפשות. גירסה עומדת של ground and pound. מי שחושב שהוא יכול לנטרל את היריב על ידי clinch שיזדכה על הלסת שלו מעכשיו כי סנוקרת מהclinch בלי כפפות יכולה לשלוח אותך לרצפה. דבר שלישי הוא המהירות. כמות האגרופים שנשלחו שם בקרב אחד יכלה לפרנס ערב שלם של אגרוף קלאסי. השילוב של ידיים קלות, הצורך למקסם כל דקה בגלל אורך הקרבות הקצר מאוד (10 דקות נטו) גרמה לשני הצדדים לירות לכל הכיוונים. לכשהם ירו ולא ניסו לברוח מהאגרופים של הצד השני.

משמאל, מוחמד עלי, מייק טייסון ו-ויטאלי קליצ׳קו, האבולוציה המאוחרת של הכפפה.

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים

באיגרוף רגיל, אלא אם מדובר ביריב ממש נחות או ששפך מנוע או משהו באמת קיצוני, רוב הזמן הצדדים עומדים זה מול זה ומחליפים מהלומות. בbare knuckle fighting היו לא מעט כאלה שהדבר האחרון שהם היו רוצים לעשות זה לעמוד ולהחליף משהו, מהלומות, מספרי טלפון, מתכונים לעוף, כלום. כפי שציינתי, ההגנה הטובה ביותר בסוג הזה היא ״לא להיות שם״ והיו כמה כאלה שלקחו את זה לקיצוניות די רצינית. חלקם כי אחרי שני אגרופים החליטו שאוקי, הבנו את הרעיון ובוא נשמור מרחק, וחלקם כאסטרטגיה. הדבר השני שגרם לחלק מהנצים להפליא את מכותיהם כאילו אין מחר ולחלק השני לשמור מרחק כאילו אין היום הוא העובדה שבניגוד לאגרוף מסורתי יש סכנה מאוד גבוהה ברגע שנותנים איזו סנוקרת או הוק עצבני ללסת. לא למי שחוטף. למי שמחטיף.

למי שתהה פעם למה כל המתאגרפים בצילומים מהמאה הקודמת עומדים בפוזה שמפקירה את הראש שלהם לגמרי, הרי שמעבר לכך שכפי שהתברר אין להגנה בלי כפפות שום אפקט משמעותי, גם להתקפה לכיוון הראש יש יותר סיכון לתוקף מאשר סיכוי. הקרבות הדי סטטיים של המאה ה19 נוהלו כמעט לחלוטין לכיוון הגוף, וכמעט ולא לכיוון הראש מאחר ומכה לא נכונה היתה יכולה בקלות לשבור את האצבעות או את המפרק של התוקף, לפעמים בלי לגרום ממש נזק למותקף. למעשה אחד השינויים המהותיים שחלו מאז שהוכנסו כפפות האגרוף היה שהספורט קיבל יותר צביון שמכונה head hunting, כלומר רוב ההתקפה הולכת לכיוון הראש מאשר היה טרום הכפפות. באופן מעניין, רוב משתתפי מועדון הקרב שצפיתי בו לא שמעו על כך, ואמנם לא שברו ידיים, אבל שלחו המון מכות לכיוון ראש יריבם, אם כי יתכן שבמהירות ועוצמה שאפשרו להם לעשות נזק מבלי לפגוע בעצמם. כך או כך, מדובה בחוויה מאוד מרתקת לכל חובב אגרוף שמעוניין ללמוד כמה דברים על הענף על דרך השלילה, וכמובן לכל חובב של תאונות דרכים, ואם לשפוט ממה שמכונה ״פקק סקרנים״ שנוצר כל פעם שמתרחשת אחת כזו, יש כאלה הרבה.

מספר חזק: ג׳ו מונטנה

לדור שלא ידע את יוסף קליפורד מונטנה, קצת קשה להסביר את הגדולה של קול ג׳ו. זהו אחד הרגעים שאני ממש הייתי שמח לשלוח את כולנו ככה לסוף שנות השמונים לאיזה חמש דקות. היה חוסך לי את כל ההסבר. פשוט היום, להגיד ״האיש לקח 4 סופרבולים ונבחר לMVP של שלושה״ זה קצת לא מרשים, שבוע אחרי שטום בריידי הזכיר לכולם מאיזה צד של העז וכו׳. אפשר לדבר על החשיבות שלו בתור השפיץ של התקפת ה49רס שזכתה לכינוי הווסט קוסט אופנס, אבל בשביל זה צריך לא טור, אלא שניים שלושה בהמשכים. אז באמת הכי פשוט היה לקחת את כולם לחמש דקות לאזור שנת 1988, לעצור כל ילד באמריקה (ולא מעט בישראל) ולהגיד להם ״ג׳ו מונטנה״. באותו רגע היו נדלקות לאותו ילד העיניים והוא מייד היה לוקח אתכם בדמיונו לקנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו והופך למול עינכם למין סופרמן באדום-לבן-זהב שיכול לנצח כל משחק בזכות זריקה מדוייקת לא משנה לחץ, שעון, דאון, אליפות, הפרש, לא משנה כלום. חמש דקות עם הילד הזה, והייתם מבינים מי זה ג׳ו מונטנה.

אז כמובן שאפשר לספר ולספור את ההישגים שהיו לאיש, והיו לו, בלי עין הרע. 112 נצחונות (12 בהיסטוריה) ב73% הצלחה (5 בהיסטוריה). כולל ארבעה ניצחונות בסופרבול כאמור שבהם זרק 121 מסירות בלי אינטרספשן אחד (שיא עד היום). אפשר לספור לו מסירות, איכות מסירה, ראשינג יארדס, הכל הולך. אבל, וזה אבל גדול לטור ששמו ״תורת המספרים״, המספרים לא באמת מספרים את הסיפור של ג׳ו מונטנה. בעיקר כי ברגע שמתחילים לספור הישגים, נזכרים שהוא לא שיחק בוואקום, שאת מסירות הסרגל שלו הוא לא זרק לאיזה ג׳ו שמו, אלא לג׳רי רייס, הוויד רסיבר הטוב בהיסטוריה. שאת התרגילים שהוא חילק לא קבע איזה ליצן אלא ביל וולש, מגדולי המאמנים בהיסטוריה, וכשהוא נפצע ואח״כ עזב לצ׳יפס, הקבוצה לא ממש קרסה כמו שאמורה להיות קבוצה שהכוכב הענק שלה נפצע ועוזב, אלא המשיכה לפרוח ולשגשג תחת היורש שלו, סטיב יאנג. יורש? ממתי לגדולים מכולם יש יורשים? כל הקטע שג׳ורדן עוזב והבולס לא מסוגלים לקחת משחק מהקליפרס, לא שמונטנה מוריש את הקבוצה למישהו שהpassing quality שלו יותר טוב ושלוקח סופרבול במו ידיו.

אז לא, אי אפשר לספר את הסיפור של ג׳ו מונטנה במספרים, או בהישגים, או בנתונים. זה מרשים, זה שם אותו בהול אוף פיים בשנה הראשונה ושולח את המספר שלו לקיר של ליווי׳ס פארק, אבל זה לא גורם לקורא להבין מה היה ג׳ו מונטנה. זה לא מסביר איך דן מרינו, ענק בפני עצמו לא לקח סופרבול כי בצד השני היו הניינרס. זה לא מעביר לקורא את התחושה, 3 דקות לסיום המשחק כשהניינרס בפיגור, איך מונטנה, כמו באימונים, בשלוות נפש כאילו הוא מוביל ב20 נקודות, קורא מהלך אחרי מהלך, מסירה אחרי מסירה, מגלח עוד 10 יארד ועוד 15 יארד ומגיע לאזור ה10 ומשחרר אחת שמגיעה לרייס, או סלומון, או טיילור, או קלארק באנד זון כאילו משחקים פריסבי בחצר האחורית שלו וכל הקהל על הרגליים והשדרים לועסים את המיקרופון שלהם בנסיון להסביר מה לעזאזל קרה עכשיו והוא מרים את הידיים לעוד ילד ביציע שבזה הרגע ראה את הסופרמן האישי שלו יוצא מדפי הקומיקס וקורם עור וגידים מול העיניים שלו. והילד הזה, שיחלום בלילה להיות קול כמו ג׳ו, אולי יום אחד ילך וישבור את כל השיאים האפשריים בסופרבול, אבל תמיד יזכור מי היה הסופרמן שלו, מי היה ג׳ו מונטנה.

מה זה המספר הזה בכלל? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: עשר ועוד שבע.

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  2. שחר דלאל

    17 פבר 2021 21:21:55

    מעולה ארז.
    .
    לגבי הכפפות – הן לחלוטין נועדו להגן על התוקף ולא על המותקף. אם תסתכל על מאזן הקרבות של אלופי המאה ה-19 תראה הפוגה מאוד גדולה בין אחד לשני, וזה איך נאמר, לא רווחי במיוחד. אז האצילים החליטו שצריך קרבות עם כפפות וכך היה.
    הפגיעה לספורטאים? היא רק החמירה, מאחר והכפפות יוצרות אצל המותקף את האשליה שניתן להמשיך לחטוף שוב ושוב מבלי שיהיה נזק מצטבר. אך מדד ה-IQ של רובם כנראה מעיד אחרת (וזה מבלי להיכנס ל-Pugilistic parkinsonism…)
    .
    לגבי מונטנה, הוא היה גדול גם לפני ה-NFL:
    https://www.youtube.com/watch?v=u4Z6GBRwcA4

  4. אהרון שדה

    17 פבר 2021 22:10:48

    ארז תודה רבה שלחתי 2 תגובות ארוכות שלצערי לא נכנסו בגלל הקשיים אז נאלץ לקצר .

    בכל הקשור למה שאמרת
    אז באיגרוף למרות שהתעניינתי מאד בעברי בגדולי המתאגרפים קשה לי עם ענף זה .

    אשר למונטנה הוא היה ענק שבענקים אבל לאחר כ 30 שנה וכאשר בריידי ניפץ לרסיסים את כל השיאים שלו זה קצת מעמיד אותו בצד.

    16 בעיני זה הקרם דה לה קרם בספורט

    למה הכוונה ראשית מזכיר לי את שלב הנוקאאוט בטורנירים הגדולים במיוחד כדורגל ובמיוחד גביע העולם שהחל מ 86 משוחק משלב שמינית הגמר אם תרצו טופ 16 כך 9 טורנירים ברצף
    ( רק ברזיל שיחקה בכל שלבי טופ 16 הללו ).

    זה גם שלב הנוקאאוט שמשוחק בליגת האלופות החל משנת 04 כאשר ריאל מדריד היחידה שהופיעה תמיד מאז בכל שלבי הטופ 16.

    מאז 2016 (שוב….16) משוחק כך גם היורו .

    הקרם דה לה קרם הזה קיים גם בנ.ב.א שם 16 קבוצות משחקות בפליאוף על הדבר האמיתי .

    בשבוע שעבר כתבתי על מועדון ה 16 הקרם דה לה קרם אלו שכבשו את השער הבודד בגמרי האלופות לאורך השנים שהסתיימו 0-1.
    קבוצת הקרם דה לה קרם היא כמובן ריאל מדריד ששיחקה 16 גמרים באלופות מתוכם שמה דובדבן על הקרם 13 פעם .

  5. מנחם לס

    17 פבר 2021 22:12:19

    נהדר. כל סיפור על אגרוף מעניין אותי. ואני אוהב מאד את השיר של TRAVIES.
    מספר 18 חשוב ביהדות כי בתנ"ך אלוהים – GOD – כתוב בעברית ב-16 מילים שונות.
    בנצרות 16 הוא מספר הטוהר והאהבה. לא יודע בדיוק למה, אבל זה מוסבר ב 8+8=16

  9. אהרון שדה

    17 פבר 2021 22:48:10

    17 כמניין טוב.

    1.שווה למספר השערים של כריסטיאנו רונאלדו בעונת 2013-2014
    שזה שיא כיבושים לשחקן בעונה נתונה בליגת האלופות /גביע אלופות בשנה נתונה …אגב גם התוצאה השנייה בטיבה של רונאלדו עם 16 כאשר לבנדובסקי כבש אתשקד 15 אך עם 2 משחקים פחות בגלל שלא היו מפגשי גומלין ברבע וחצי הגמר .

    17 נוסף מסמל את מספר האולימפיאדות של ישראל החל מלונדון 48 ועד ריו 16 ולמעט מוסקבה 80 אותה ישראל החרימה
    לדייק ה 17 תהיה ההופעה בטוקיו .

  10. אור

    17 פבר 2021 22:49:42

    תודה ארז. אני מכיר את ה-BKFC אבל לא ראיתי חוץ מאת הקרב של גוזלי, מדהים איך שהבנאדם בן 48 עדיין עושה מה שהוא עושה. לפי מה שהבנתי הוא מתחרה בזה רק כי העסקים שלו נסגרו עקב הסגר

    1. ארז

      18 פבר 2021 08:58:36

      אני ראיתי קרב-שניים כשזה התחיל מתוך סקרנות וזה לא משך אותי, אבל יצא שהאירוע האחרון נפל בדיוק שלא היה משהו אחר יותר מעניין אז אמרתי נזרום, וזרמתי. בשלב מסויים החלטתי שאני מסתכל על זה כחוויה לימודית, כקבוצת ביקורת לאגרוף הרגיל, וככה צלחתי את הסיפור. לא חושב שאני אחזור לזה.

  11. אהרון שדה

    17 פבר 2021 22:49:49

    עוד 16 זה כמובן מספר שערי קלוזה בגביע העולם …שם הוא מוליך בטבלת כל הזמנים הוא כבש זאת בגביעי עולם 02-14 הוא הופיע 4 פעמים בחצי גמר גביע עולם פעמיים בגמר והניף גביע בודד .

  13. etayle

    17 פבר 2021 23:27:36

    תודה רבה תענוג, ונהדר.
    בנוגע לספורט הזה, למרות כל הפואמה והרעיון בקונספט המגניב של אנשים אוכלים מכות, מודה שאני פחות מתחבר בלצפות בזה.

    מה שכן גיליתי שכמו בסרטים גסים, גם עולם המכות מופלא ועצום במקומות הנכונים(ד' יצילנו על שניהם).

    דוגמא? יש קרבות כאפות (רוב הסרטונים ברוסית כנראה זה בא משם)
    https://youtu.be/wsaQHUPnFcI
    בד"כ גורילות(לא החיה) מורידים כאפה ומי שלא זז מנצח או משהו כזה. אלימות דוחה מעשה ידי אדם.

    1. ארז

      18 פבר 2021 08:49:55

      כן, ראיתי את זה. מאוד רוסי. יש משהו בתרבות הזו שמצד אחד מאוד עשיר בספרות ושירה והיסטוריה, ומצד שני אלים וברברי ברמה חייתית. ה״קרבות״ האלה שחבר׳ה רוסים שאני מכיר הראו לי זה משהו שאני בחיים לא אצפה בו, אבל שם זה נהיה ממש להיט.

  15. jefffoster10

    17 פבר 2021 23:51:26

    מרתק הסיפור עם האגרוף ארז….הקרבות נטולי הכפפות הם קיצור דרך ל-CTE, וקבלת ניתוחים פלסטיים בפנים בחינם! (אגרוף עם כפפות מגיע בדרך ארוכה יותר)
    17? אפשר לעשות כבוד לפיליפ ריברס שפרש בסוף העונה הזו, מחד עם רצף המשחקים האגדי שלו (כולל גמר חטיבה עם צולבת קרועה) ומאידך היחנקויות למכביר עם הצ'ארג'רס. אפשר לדבר על קווין דה בראונה, "הרוצח בעל פני התינוק 2.0". ג'ון האבליצ'ק מתבקש גם הוא.
    2 בחירות בייסבול- דוק אליס, שהגיש נו-היטר על LSD (לימים, העיד שהשופט מבחינתו היה ניקסון והחובט היה ג'ימי הנדריקס שבא לחבוט עם הגיטרה), וקית' הרננדז- שהיה שחקן בייסבול מצוין, אבל זה סיינפלד שיכניס אותו לכאן.
    17 כמספר? אליפויות ללייקרס ולסלטיקס. אגב אליפויות ללייקרס- אלה כוללות את אלה מימי מיניאפוליס, ומשם אפשר להזכיר את ג'ים פולארד, ששיחק עם המספר 17, הצלע השלישית בקבוצה הענקית ההיא עם מייקאן ומיקלסן (וסלייטר מרטין).
    תודה על הטור

    1. ארז

      18 פבר 2021 08:56:24

      ג׳ף, מה יהיה? אתה ממשיך לקלוע, שבוע שלישי ברצף 🙂 כל הכבוד ותודה!
      דוק אליס, שהיה שחקן מדהים גם בלי הנו-היטר ההזוי ההוא הוא סיפור שבאמת שווה לספר שוב, אם כי אני ממליץ לכל מי שמעוניין, לקרוא את הספר של אליס עצמו Dock Ellis in the Country of Baseball, שם הוא חשף את זה שהוא זרק תחת השפעת LSD. אבל למי שלא בקטע של ספרים, יכול להנות מהקטע הבא של רובין וויליאמס ז״ל https://www.youtube.com/watch?v=f-zgoffDeBY

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט