בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

אברשה, חזור הביתה! – יצחק שמיר

הקרב בין חביב נורמגמדוב, אלוף הUFC במשקל קל לבין ג׳אסטין גיידג׳י (Gaethje) היה אמור להיות עוד חוליה בשרשרת הזהב שבנה "הנשר״ מאז פרץ לחיינו בינואר 2012. השאלה העיקרית לא סבבה סביב יכולתו של גיידג׳י להכריע את נורמגמדוב, אלא האם מותו של אביו ומאמנו האישי, עבדולמנאפ נורמגמדוב, ביולי 2020 מתסביכי מחלת הקורונה ישפיעו על האלוף הבלתי מנוצח. גיידג׳י ניצח את פרגוסון בקרב על תואר האלוף הזמני ובכך השיג את הקרב המיוחל מול נורמגמדוב שבעצמו הגיע לאחר הקרב הסופר מסוקר מול קונור מקגרגור וקרב נוסף מול דאסטין פורייה שנכנע בשלישי בחניקה אחורית ללא סיוע. גיידג׳י נתן פייט, אם כי במושגים של קרבות מול הנשר, ״לתת פייט״ זה להכנע בסיבוב השני לחניקת triangle. האמת שהוא בעיקר ניסה להכנע, אבל השופט פספס את נסיונותיו הנואשים לסמן והוא איבד את הכרתו לשניה בשל החניקה והקרב הופסק. אבל כל זה לפרוטוקול, כי מה שקרה מיד אחרי היה ההלם הגדול. נורמגמדוב, בסיוע מאמנו קרע את נייר הדבק האדום מעל כפפותיו, והניחן על הרצפה במרכז האוקטאגון, לציין את פרישתו למול עיניו הנדהמות של ג׳ון אניק, השדר של הUFC. נורמגמדוב הדומע הודה לאל על הקריירה שלו, והודיע כי לאחר מותו של אביו, שליווה אותו בכל שלבי הקריירה שלו, הוא אינו יכול להמשיך ופורש. זו היתה הפעם הראשונה שהנשר נלחם בזירה ללא אביו לצידו, והוא הודיע כי זו תהיה גם הפעם האחרונה. הנצחון על גיידג׳י היה ה29 בקריירה שלו. שמונה מהם הושגו בנוקאאוט, 11 בכניעת היריב, ו10 בהכרעת השופטים. הוא מעולם לא נוצח.

נורמגמדוב לא היה הראשון שפרש בלתי מנוצח. בעולם האגרוף אפשר למנות שמות כמו רוקי מרציאנו, שהגן על תארו במשקל כבד 6 פעמים לפני שפרש בלתי מנוצח עם רקורד 49-0. היה זה הרקורד ה״נקי״ (כלומר ללא הפסדים, תיקו וno-contest) הגבוה ביותר עד שפלויד מייוות׳ר ג׳וניור ניצח את קונור מקגרגור (פעם שניה בטור) ושבר את שיאו של מרציאנו. הרקורד הגבוה ביותר של נצחונות ללא הפסדים שייך לריקרדו לופז עם 51 נצחונות, אפס הפסדים ותוצאת תיקו אחת. וישנו גם ההישג של ג׳ימי בארי מסוף המאה ה19 תחילת המאה ה20 עם 58 נצחונות, 10 תוצאות תיקו וno contest אחד, אבל זה הישג מה שנקרא ״עטור כוכביות״, אז נעזוב אותו. בעולם הMMA נורמגמדוב עומד בודד בפסגה, הכי קרוב אליו כרגע הוא ירוסלב אמוסוב עם 25 נצחונות ואפס הפסדים. אמוסוב מתחרה בבלאטור, שעם כל הכבוד לקונקורנציה שלו שמה, הוא לא הולך לפגוש שמות כמו מקגרגור, פוירייה או דוס אנחוס, כך שסיכוי טוב שהאוקראיני הצעיר (27) יוכל לעבור את נורמגמדוב בשנים הקרובות. בUFC גופא הכי קרוב אל נורמגמדוב היה ישראל אדסנייה הניגרי, האלוף במשקל בינוני עם רקורד 20-0, עד שבמעשה חמורות, שלא לומר מעשה אהבלות, הלך לרעות בשדות זרים ולהתמודד על תואר האלוף במשקל קל-כבד ודפק לעצמו את המאזן שהוא כעת 20-1. למעשה נכון לעכשיו אין איש בUFC שקרוב למאזן של 20-0, עדות לרמה הגבוהה של תחרות בארגון, ובכלל לאופי המאוד בלתי מתפשר של הקרבות בMMA שמעבר לרמה הגבוהה של יכולת לחימה, גם עלולים להיות מוכרעים מפציעה או אגרוף תועה (או התנגשות בכתף כמו שקרה לדונאלד צ׳רוני מול, שוב הוא?, קונור מקגרגור), וכמובן שיטת הניקוד שסובלת מכל החוליים של שיטת הניקוד של האגרוף, רק במקום להתפרס על 10 סיבובים פלוס מינוס, מצטמצמת על שלושה (או חמישה) סיבובים, מה שמגביר את אלמנט הרנדומליות.

I am comfortable in the uncomfortable – Conor McGregor

הפריצה של נורמגמדוב לחיינו, אי שם בעשור הקודם כשהוא אוחז כבר ברקורד של 16-0, הדגישה כמה אלמנטים מעניינים בעולם אומנויות הלחימה בכלל והMMA בפרט. ראשית, נורמגמדוב הגיע לא מעולם של קיקבוקסינג או היאבקות/ג׳יו ג׳יטסו, שנחשבות האמנויות שהולידו את הMMA אלא מהעולם של קומבט סאמבו (חביב זכה בשתי מדליות זהב באליפות העולם בקומבט סאמבו ב2009 וב2010) והחל את קריירת הMMA שלו בכלל בפאנקריישן (Pancration). אמנות הלחימה העתיקה הזו שמקורה ביוון העתיקה היא בפועל ההורה האמיתי של מה שמכונה היום mixed martial arts. הענף במקור ניסה להיות כשמו כן הוא, שילוב של אומנויות לחימה, קראטה מול ג׳ודו, סומו מול ג׳יו ג׳יטסו, איגרוף מול היאבקות. בעקבות הביקורת שנמתחה על הענף שבשנותיו הראשונות התפאר בכך שהקרבות שלו מתנהלות ללא חוקים כמעט לחלוטין, נאלצו קברניטי הUFC והMMA לחשב מסלול מחדש וליצור את הMMA כענף ממוסד, עם סיבובים, ניקוד, קטגוריות משקל וארגז די מסיבי של חוקים. אחרי המהפך הדי מסיבי הזה, נותר הMMA בפועל כדומה מאוד לענף הפאנקריישן , ויותר מזה הפאנקריישן אטריום (Atrium), שבו הנצים לא לובשים את הג׳ודו גי (החלוק המוכר שניתן לראות בתחרויות ג׳ודו וסמבו), אלא רק מכנסיים קצרות ואף עוטים לידיהם כפפות הדומות לכפפות אגרוף. בפאנקריישן אטריום מותר להכות, לבעוט, מותר להטיל, מותר לחבוט ביריב בזמן שהוא על הרצפה, וניתן להכריע את הקרב באמצעות נעילה או נוקאאוט. בקיצור, MMA. ההפיכה של הMMA מ״הכל הולך רק תזהרו על העיניים״ לווריאנט אלים של פאנקריישן אטריום באה לחביב נורמגמדוב הצעיר בדיוק בזמן. הפנומן ניצל את הפורמט החדש של הענף לבסס עליו את העפלתו המטאורית תחילה בprofc הרוסי ואז, כאמור בUFC.

עוד דבר מעניין שנחשף לעולם בעקבות נורמגמדוב הוא מחוז דגסטאן שממשיך לספק לעולם עוד ועוד לוחמי MMA. המחוז, שכונה בעבר ״המקום המסוכן ביותר באירופה״, שוכן בין הים הכספי והרי הקווקז וגובל באזורים כגרוזיה (גיאורגיה). המחוז או הרפובליקה הדגסטנית, הוא גם מוסלמי כולו. ב1999, לאחר קריסת ברית המועצות, ניסו חבורה של מהפכנים ממחוז צ׳צ׳ניה הסמוך לתפוס את השלטון בדגסטן ולהפוך אותו למדינה מוסלמית עצמאית. הצבא הרוסי דיכא את המרד ביד גסה והאירועים הובילו לסיבוב שני של קרבות בצ׳צ׳ניה אחרי הרגיעה שהושגה באזור ב1996. הקרבות אמנם שככו במהלך השנה, אולם ההתקוממות לא דוכאה עד ל2009, דבר שהפך את האזור כולו לנפיץ ביותר, מהומות, פיגועים, רציחות, חטיפות ואירועים שונים המשיכו לרדוף את דגסטן ואת תושביה. תושבי הקווקזים, שגם בימות שלום נחשבים לעם חזק פיזית ומסוכן, סבלו את רוב המצב בשתיקה, אבל אין ספק שהחיים באזור אלים שכזה נתנו את אותותיהם במרקם המנטלי של הנוער שגדל בעשרים שנים האחרונות באזור. נוסיף לכך את החיבה הידועה של העם הרוסי על פזורותיו וגרורותיו לאמנויות לחימה כג׳ודו וסאמבו, והרי לנו תמהיל מנצח לשלוח אליו את הנוער כדי שלא יסתובב ברחובות. מי שאכן הצטרף לאחד מהמועדונים הללו, מצא את עצמו מתאמן באזורים הרריים תלולים, בתנאי מזג אוויר, ואוויר בכלל, איומים, ומתמודד עם קשיים ביום יום ובאימון שהיו שוברים את רוב בני הנוער. מלבד האימונים עם שאר הנוער הדגסטני, שאפשר להבין שהיו קשוחים ואלימים מאוד, לפעמים אפילו נשלחו הצעירים להלחם עם יחידות צבאיות כחלק מתוכנית אימונים (שלהם ושל הצבא), או פשוט להתגושש עם דובים, כי דגסטן.

Fame is cool but I believe in success – Floyd Mayweather, Jr

עם הרקע הזה, היכולת שלו לעמוד מול אגרופיו של כל יריב וכמובן יכולת פנומנלית לקחת את יריביו לקרקע ולעקם אותם כאוות נפשו, הקריירה של נורמגמדוב נראית כאילו הוכתבה מראש, אבל כמובן ששום דבר לא מקבלים בחינם, בטח שלא בעולם התחרותי של הUFC. וכשאני אומר תחרותי, אני מתכוון לא במובן של התחרות בתוך האוקטאגון, אלא בתחרות מי יברח ממפגש עם נורמגאמדוב מהר יותר. תוך כשנתיים, כשהתבררה הרמה המדהימה של יכולתו מול יריבים (כולל נצחון על ת׳יאגו טאווארז בנוקאאוט בסיבוב הראשון, למרות שטאווארז נתפס משתמש בסטירואידים, כאילו שזה יעזור), החלו קרבות להתבטל. ראשון היה זה גילברט מלנדז שהקרב מולו בוטל בלי הסברים, כתחליף הוצע הקרב לנייט דיאז, אך הוא סירב לאתגר. ב2016 חתם נורמגמדוב על חוזה לקרב מול האלוף במשקל קל דאז, אדי אלוורז, אך התברר שהUFC בנסיון לגרום לאלוורז להסכים לקרב מול קונור מקגרגור (עוד פעם!) אבל בסכומים נמוכים משדרש, שלפו את קלף ״אם אתה לא לוקח את ההצעה שלנו, תצטרך לפגוש את נורמגמדוב״. אלוורז הבין מאיזה צד של החמאה מרחו אותו ולקח את ההצעה. הנשר המושפל נאלץ להסתפק בפרס הניחומים בקרב מול מייקל ג׳ונסון, שקומט היטב עד שנכנע בסיבוב השלישי. אבל דומה שהאלוף הבלתי מעורער בתחרות בריחה מקרב עם נורמגמדוב למרחקים ארוכים היה לא אחר מאשר טוני פרגוסון, אם כי במקרה שלו חלק מהפעמים לא היה ממש באשמתו. פרגוסון היה אמור לפגוש את חביב ב2015, אולם הקרב בוטל בשל פציעה של נורמגמדוב. פרגוסון ביטל את הקרב שנקבע שנית מסיבה של בעיות נשימה, הנסיון השלישי בוטל מאחר ונורמגמדוב ניסה לחתוך משקל לפני הקרב באופן אגרסיבי מדי. הנסיון הרביעי, הפעם על חגורת האליפות במשקל קל שנלקחה מקונור מקגרגור (די נו, שוב הוא?) בוטל בגלל פציעה בברך של פרגוסון. הנסיון החמישי בוטל בשל אי יכולתו של נורמגמדוב לעזוב את רוסיה בגלל ביטולי טיסות בשל מגיפת הקורונה, ואז בקרב על חגורת האליפות הזמנית הפסיד פרגוסון לג׳אסטין גיידג׳י.

אבל ה-קרב, ובשלב הזה הדי מתבקש, היה המפגש של נורמגמדוב מול, איך לא, קונור מקגרגור. האירי רדף את חביב לכל אורך הקריירה שלו בUFC וצלו העיב על כל צעד ושעל של הנשר, (ותעד על כך כמות ההופעות שלו בטור הזה). כמובן שכמו תמיד אצל מקגרגור, כל זה לווה ברצף של טראש טוקינג מתמיד מכיוון אירלנד לכיוון דגסטן, כולל פנים אל פנים במסיבת העיתונאים לפני אירוע בו הופיעו שניהם, שלוותה בכמעט תגרה בזמן השקילות הרשמיות. עם חזרתו של מקגרגור לאוקטגון, אחרי ההפסד למייוות׳ר, התגברו הלכלוכים, ומקגרגור העליב וקילל את חביב בטוויטר, בעוד הנשר מכנה את מקגרגור ״tap master" ברומזו לכך שמקגרגור איננו מתאבק קרקע טוב. ב2018, נורמגמדוב ואנשיו נתקלו בארטם לוטוב, מתאבק רוסי שעבר לאירלנד ונחשב מקורב למקגרגור. על פי התיאורים, בין השניים התפתח וויכוח שלווה במספר סטירות שחולקו ל-לוטוב על ידי נורמגמדוב ואנשיו. למחרת מקגרגור התגנב לברקלייז סנטר והתעמת עם נורמגמדוב, לאחר שהנשר עלה על האוטובוס שלקח אותו יחד עם עוד מתאבקי MMA חזרה למלון, השליך מקגרגור עגלת משא על חלון האוטובוס. כתוצאה מהתקיפה נפצעו ריי בורג ומייקל צ׳ייסה ונאלצו לבטל את השתתפותם באירוע. מקגרגור נעצר והובא למשפט והוטלו עליו מספר ימי עבודות שירות. הדם הרע הוקז, והשניים סוף סוף נפגשו ב6 לאוקטובר 2018 לעיני 20,000 איש בטי-מובייל ארינה בנבאדה ששלמו כל אחד סכומים של מאות ואלפי דולרים על התענוג ומליוני איש בעולם (כולל 4 מליון ברוסיה שקמו בחמש בבוקר לטובת הקרב). נורמגמדוב שלט בתחילת הקרב ולא נרתע מיכולת הקיקבוקסינג העדיפה של האירי, שנענתה בהורדות לקרקע, שם הוא הצליח להצמית את מקגרגור, אך לא ממש לסכן אותו. בסיבוב השלישי נראה היה שהנשר מוותר על קרב הקרקע למרות העדיפות של מקגרגור על הרגליים, והאירי הצליח למצוא מספר פרצות בהגנה של חביב, דבר שנתן לו את הסיבוב בדפי הניקוד של השופטים. היתה זו הפעם הראשונה שנורמגמדוב ״הפסיד״ סיבוב. מקגרגור, שהשהייה הארוכה מחוץ לאוקטגון נתנה בו את אותותיה ניסה לסגור עניין מהר ברביעי, אך נורמגמדוב הצליח להוריד אותו ולתפוס עמדה אחורית. מקגרגור ניסה כל טריק מלוכלך בספר להתנער מהלפיתה, אך הנשר לא וויתר וניצל את הנסיון של מקגרגור להתרומם בעזרת הכלוב לנעול את צוואר יריבו והאירי נכנע. אך הדם הרע בין השנים המשיך לבעבע כשחביב זינק מעל הכלוב ותקף את דילון דאניס, איש הפינה של מקגרגור, שדאג להביע לאורך כל הקרב את דעתו על הנשר. לאחר מכן פרצה תגרה בין מקגרגור ואבו-בקר נורמגמדוב, בן דודו של חביב, שהביאה לחילופי מהלומות בין הצוותים. שני הנצים ואנשיהם ספגו עונשי השעייה בני חודשים עד שנה, ונורמגמדוב נאלץ לשלם קנס של חצי מליון דולר (רבע מסכום הפרס שלו באותו ערב).

הוא לא ישוב, הוא לא ישוב, ולמה לא ולמה לה ולא חשוב

בעקבות הודעת הפרישה, החלו שמועות לצוץ חדשות לבקרים האם יחזור אלינו הנשר לסיבוב נוסף, בנסיון להשיג את הנצחון ה30 שלו? נכון לעכשיו נראה שזה לא יקרה. לאחר הודעת הפרישה יצא דיינה וויט, נשיא הUFC בשורה של הצהרות ששדרו אופטימיות זהירה יותר ופחות, ושמועות משמועות רצו על קרבות חלומיים והצעות מפתות שנשלחו בואכה דגסטן, כמו למשל חזרה משותפת שלו ושל אגדת הMMA ג׳ורג׳ סנט. פייר. אפשר להבין את וויט, סך הכל כוכבים כמו חביב לא באים כל יום, ובמיוחד אחרי הפיכתו לכוכב בזכות קונור מקגרגור (גם לפה הוא הגיע). מאז שזכה בתואר במשקל בינוני, הפכו הקרבות של נורמגמדוב לאירוע אחד אחד, וגם הפריסה שלהם כמו באגרוף, אחת לשנה (מסיבות שונות) לא הזיקה להייפ. אך במרץ השנה יצא וויט בהודעה כי כשלו כל הנסיונות וכי נורמגמדוב ״פרש סופית״. לאחרונה גם צצו ידיעות כי נורמגמדוב סירב להצעה מצד פלויד מייוות׳ר ג׳וניור לעשות קונור מקגרגור (פעם אחרונה, מבטיח) ולפגוש אותו לקרב אגרוף. לדברי הידיעות נורמגמדוב סירב לסכומים של כ100 מליון דולר שהציע לו המתאגרף תמורת הקרב. הסיבה היא אותה סיבה, סירובו של הנשר לחזור לפעילות ללא אביו המנוח. הקרב מול גיידג׳י היה הראשון והאחרון בחייו בלי האב בפינה, אמר חביב ״הנשר״ נורמגמדוב, וגם זאת בזכות אישור שקיבל מאמו תמורת הבטחה שלו שיפרוש מיד בסיום הקרב. ואם יש משהו שמלמדים שמה, בדגסטן, זה כבוד להורים.

מספר חזק – סטף קרי

תשמעו. אומרים שכותב צריך לאתגר את עצמו. ולכתוב על סטף קרי באתר הופס זה אתגר-אתגר. כלומר, איך להביא את האיש הזה שמקבל אינצ׳ים באתר הזה פעמיים שלוש בשבוע? יש משהו שלא נאמר, וחזר ונאמר ודוסקס, ונטחן, ועודכן, ושוכתב, ושוב נאמר? האמת אני בספק. אבל אומרים שצריך לאתגר את עצמך, אז נאתגר. אם כך, וורדל סטפן קרי השני נולד ב14 למרץ 1988 באוהיו, שיחק בקולג׳ בדווידסון ויילדקאטס מצפון קרולינה, נבחר במקום השביעי בסיבוב הראשון על ידי הגולדן סטייט ווריורס ב2009, ומאז שיחק בשורותיה במשך 11 שנים, 762 משחקים, קלע 18434 נקודות (24.2 למשחק) ב47.7% מהשדה, עם 43.3% אחוז מהשלוש ו90.7% מהעונשין. לקח 4.6 ריבאונדים, חילק 6.7 אסיסטים, וגנב 1.7 חטיפות. בתקופה הזו השיג עם הווריורס 3 אליפויות, נבחר פעמיים לMVP של הליגה, 7 פעמים לאול סטאר, פעמיים scoring champion, ובגדול שינה את פני הכדורסל של דורנו.

ולמה זה? כי יש שני סוגים של שחקנים גדולים. אלה שבאים למשחק ומשחקים אותו יותר טוב מכולם, ואלה שבאים למשחק ומשנים אותו. לפעמים זה אותו שחקן, לפעמים לא. לפעמים השינוי לא בא דווקא בזכות ״גדולתו״ של שחקן מסויים אלא שהוא בדיוק זה שנהנה משינוי בחוקים, או בתפיסת המשחק או באיזה אלמנט כזה או אחר. לפעמים השינוי קורה כי אותו שחקן מגלם את השינוי באופן כל כך מושלם ודומיננטי, שכולם רצים אחריו. זה סטף קרי. בהרבה מובנים קרי הוא לא ממשיכם של מייקל ומג׳יק וקארים ובירד ולברון, אלא ממשיכם של ריי אלן וסטיב קר. אלה שחקנים שלא תפסו את אור הזרקורים, שלמרות היכולת העילאית שלהם למצוא את החישוק עם הכדור נתפסו כפועלים שחורים. אפילו מישהו כמו רג׳י מילר לא בנה את התהילה שלו על יכולת הקליעה נטו. קרי הוא במובן הזה הכוכב הראשון, הפרנצ׳ייז פלייר הגדול שבא מהצד הזה של המשחק. הוא כמובן ניחן ביכולת התקפית, הנעת כדור, הגנה וריבאונד שסייעה לו לא להפוך לעוד קלע שעולה מהספסל, יורה כמה שלשות ויורד חזרה, אבל הלחם והחמאה שלו הם השלשות, שאותם הוא יורה בדיוק שכמעט אין שני לו (מקום שביעי בהיסטוריה, אם סופרים אחוזים. אם משלבים בכמות הזריקות שירה לשלוש, המקום השני בהיסטוריה כרגע עולה לאוטובוס בדרך למשחק בליגת בתי הספר היסודיים מבחינת ההפרש).

אז מה בא קודם, הקרי או השלשה? בו בתקופה שבה קרי הגיח אל עולמנו, התחילו כל מני אנשים לדבר על כל מני מונחים, למשל PER שמודד פרודוקטיביות לדקה של שחקן, או TSP ״אחוזי קליעה אמיתיים״ שהם הם אלה שמנבאים ורלוונטיים ליכולתו של השחקן לקחת את קבוצתו להישגים. אז דיברו. אף אחד לא התייחס עד שפתאום בא סטף קרי וירה שלשות ולקח תארים והPER והTSP שלו טס לשמים (31.5 ו0.669 בהתאמה בעונת 2015-2016, הגבוה בליגה) ולפתע תהו כולם, הייתכן שיש קשר בין השניים? למשל, אפשר להדגים עם אין ספור נוסחאות כמה הReturn on investment של השלשות גבוה יותר, כלומר שאם תזרוק 9 זריקות ל2 תשיג את אותן נקודות שתוכל להשיג ב6 שלשות. אלא שהדיון נשאר אקדמי כשהכוכבים שלך שנותנים את המסה של הדקות קולעים שלשות ב30%, והיתרון של השלשה על הנייר נשאר שם. אבל אם בא לך אחד סטף קרי וקולע ב40%, אז פתאום היתרון של הקליעה מעבר לקשת הופך להיות הרבה יותר מוחשי, והרבה יותר משמעותי. פתאום הטיעון של ״טוב, אבל אם נשים קלעים בהרכב ההגנה שלנו תלך לפח״ או ״אבל בלי חדירה פשוט כולם ישמרו על הקשת״ גם הולכת כי הינה קרי עושה הגנה וחודר ומושך עבירות וקולע אותן באחוזים מרשימים והרי לכם נוסחה מנצחת. אז נכון, לא כולם סטף קרי, אבל גם לא כולם בייב רות׳ ובכל זאת מנסים להעיף הומראנס כל הזמן כי אנליטיקס. הקרב הוכרע, הטיעון הוכח. היחס הישר בין האנליטיקס להצלחה של הווריורס וקרי עצמו המחישה את הנוסחה המנצחת ועולם הכדורסל מתחלק ללפני קרי ואחריו. הוא עצמו ממשיך ללהטט, שובר שיאי קליעה משלוש לעונה להנאתו, אבל הקבוצה שמסביבו לא כל כך, כי עדיין, אנליטיקס או לא, לא כולם סטף קרי.

גם לא כל טור מלמיליאן, אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות, ותודה לאור על הרעיון לפוסט הנוכחי!