תורת המספרים: שבע בום.

תורת המספרים: שבע בום.

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

שבעתיים מעלתי המעל, שבעתיים חללתי השם, ועדים השמים ממעל, כי תמיד הייתי אשם – לאה גולדברג, משירי הבן האובד: בתשובתו

בשנת 1990, בעונתו החמישית כשחקן בפיטסבורג פיירטס, נבחר בארי בונדס לMVP בפעם הראשונה בחייו. בעונה הבאה הגיע בונדס שני במשאל העיתונאים, אך בעונה הבאה (1992) חזר וזכה בתואר וכן בעונת 1993, הראשונה שלו בסן פרנסיסקו ג׳איינטס. בעונה הבאה הליגה ירתה לעצמה ברגל וכמעט בראש, וגם בונדס לא הצטיין יותר מדי ביחס להישגים הרגילים שלו. כל זה עמד להשתנות תוך ארבע שנים.

את עונת 1998 סיים בונדס בן 34, כשהוא רושם את הGolden Glove השמיני והאחרון שלו, 411 הומראנס ב1898 משחקים (0.23 הומראנס למשחק), ושלושה תארי MVP. כעבור תשע שנים, ב2007, פרש בונדס בגיל 43. בתשע השנים הללו רשם בונדס עוד 351 הומראנס ב1088 משחקים (0.32 הומראנס למשחק), מהן 73 בעונת 2001, וסיים עם 762 הומראנס בקריירה, כשעל הדרך שבר גם את שיאו של הנרי ״האנק״ ארון שעמד על 755 בקריירה, והעמיד אותו על 762. במהלך התקופה נבחר בארי בונדס עוד ארבע פעמים לMVP ובכך הפך ליחיד בהיסטוריה של הספורט האמריקני שזכה בתואר 7 פעמים.

בארי בונדס נפרד לשלום משאריות הכבוד העצמי של עולם הבייסבול עם ההומראן ה73 שלו בעונה

שבע השנים הרזות

נתחיל ונאמר, שאף אחד לא יתחיל ויאמר שהאיש לא צרך חומרים מחומרים שונים, יש תיעוד מקיף וממצה ועדויות ופרוטוקולים וכתבות וספרים שנכתבו על הסיפור. מה שכן או שהחבר׳ה של מעבדת הBay Area Laboratory Co-operative (להלן: BALCO) היו באמת גאונים או שבאמת הבדיקות של הליגה היו בדיחה כי האיש לא נתפס למרות היקף וכמויות השימוש שלו. הדבר השני הוא שהנתונים שלו מלמדים שמה שלא תהיה ההשפעה של החומרים שלקח, בין אם עזרו לו להתמודד עם מגבלות הגיל, או השחיקה, או שניפחו את הנתונים הטבעיים שלו (ואת השרירים) או שאכן עזרו לו לחבוט חזק יותר, היתה להם השפעה ועוד איך.

בואו ניקח את האנק ארון, ההוא מהשיא הקודם לצורך השוואה. ארון חבט כאמור וכמתועד 755 הומראנס בחייו. הוא עשה את זה ב23 עונות (אחת יותר מבונדס). אם חילקתי את הקריירה של בונדס ל13 ו9, בואו נחלק את הקריירה של ארון ל14 ו9 ונספור. ארון חבט ב14 השנים הראשונות לקריירה שלו 481 הומראנס ב2119 משחקים (0.22 הומראנס למשחק). ב9 השנים הנותרות חבט ארון 274 הומראנס ב1179 משחקים – 2.23 הומראנס למשחק. עלייה קלה אבל לא משמעותית. ממוצע ההומראנס למשחק של בונדס בתשע השנים האחרונות בקריירה כאמור עלה בכמעט הומראן שלם למשחק, ועונת השיא שלו, 73 הומראנס, היתה ב2001 כשהיה בן 37. ב5 שנים יותר מבוגר מביב רות׳, ב10 שנים יותר מבוגר ממאריס, בשנתיים יותר מבוגר ממגוויר. אז אפשר להניח את הדיון הזה בצד, היה שימוש מסיבי בחומרים, היה שיפור מסיבי של יכולת כתוצאה מהשימוש הזה.

מה שאי אפשר לקחת מבונדס זה את הכישרון. אם מישהו חושב שהוא הצליח לחבוט בכל הכדורים שזרקו לו (כשזרקו לו ולא הוליכו אותו, האיש מוביל את כל הזמנים בהליכות ובהליכות מכוונות) בגלל אי אילו חומרים, אז שילך לספורטק ויבקש מהילדים של חיים קץ לזרוק לו כמה כדורים. זה לא כזה פשוט. לא הומראנס, לחבוט בכדור. ממוצע החבטות בבייסבול – כמה פעמים הצליח החובט להשיג hit – של טובי השחקנים בהיסטוריה עומד פלוס מינוס על 0.300, כלומר מי שמצליח לחבוט בקביעות 3 מ10 כדורים שווה את משקלו במליונים. ובונדס לא רק חבט 3 מ10 (ממוצע קריירה 0.298) בקריירה אלא שכמעט רבע מהחבטות שלו עזבו את תחומי המגרש (762 הומראנס מ2935 היטס). החומרים שצרך לא הפכו אותו לקוסם חבטות, זה היה לו בגנים. מה שנתנו לו הcream והclear ושאר השמות היצירתיים שנתנו לדברים שלקח היתה את היכולת להתמיד, להאריך את הקריירה, וכשהצליח ליצור מגע, גם להכנס בכדור הרבה יותר חזק.

כדי למוטט את חומות יריחו הקיפו אותה שבע פעמים, כדי למוטט את הכבוד העצמי של עולם הבייסבול היה צריך פי מאה יותר הקפות

כי שבע יפול צדיק וקם

אז מה גורם לאדם שהשיג די הרבה דברים בקריירה והולך להשיג עוד כמה דברים בקריירה לדחוף לעצמו חביות של חומרים מסונתזים היטב במטרה להפוך את הכמה דברים להמון דברים? אז ככה. הסיפור (מתי שהוא צריך לעשות ממנו סרט) מספר על בארי למאר בונדס שנולד ב1964 בריברסייד קליפורניה לבובי בונדס, שאז עדיין היה תלמיד תיכון, אם כי חתום כבר בסן פרנסיסקו ג׳איינטס. בונדס האב, היה חובט ראשון (leadoff) מצטיין שבניגוד למקובל אז, חבט בעיקר for power, ואם אתם שואלים את הפרשנים וחובבי הבייסבול היום, הם יגדירו אותו כאחד השחקנים שהקדימו את זמנם באופן שבו תפקד כחובט פותח.

מצד שני, אם הייתם שואלים את חבריו והצוות המקצועי בקבוצות בהן עבר, היו אומרים לכם שהאויב מספר אחד של בובי בונדס הוא בובי בונדס. נטייה לאלכוהוליזם שהובילה להסתבכויות עם החוק ועם הבוסים בקבוצות בהן שיחק חיסלו את הקריירה שלו בג׳איינטס והמשיכו ללוות אותו לאורך חייו. אחרי שבילה 6 שנים בג׳איינטס, נשלח בונדס סניור ליאנקיז בטרייד, ומשם המשיך לעוד ששה מועדונים שרק באחד מהם בילה יותר משנה. בונדס הילד ראה מול עיניו שחקן מדהים שלא זוכה לקרדיט ולתהילה שהכשרון שלו דרש. בארי בונדס למד לקח, לדאוג למצב את עצמו במצב שהוא קובע את התנאים, שהקבוצה חייבת אותו, לא הוא חייב אותם. וגם כנראה להתרחק מאלכוהול.

השיא, לדעתי, מבחינת הרדיפה של בונדס אחר הRESPECT היה ב1998. הוא צפה במגוויר וסוזה כובשים את כותרות העיתונים, לא של הספורט, של החדשות. הוא ראה את מגוויר הופך לסופרסטאר, גם אחרי שעיתונאי חקרן מצא בקבוק של Androstenedione על המדף בלוקר של מגוויר, ואיך לאף אחד זה לא הזיז. הוא ראה את סוזה נבחר לMVP ב98 כשמגוויר במקום השני. הוא הבין מאיזה צד של המחבט מרוחה החמאה. למרות התוצרת שלו לאורך העשור הקודם שהציבה אותו בראש כל שחקני הליגה בשנות ה90 לא נכלל בונדס ברשימת שחקני המאה שפרסם הBaseball Almanac, ובמקומו נכלל קן גריפי ג׳וניור.

את הבונדס, אפשר להגדיל בשקל תשעים?

שבע השנים השמנות

בעונה הבאה סבל בונדס ממכת פציעות די טורדנית, שהיוו מבחינתו תירוץ מושלם לפצוח בקריירה פרמקולוגית, והוא אכן התמסר כולו ל״טיפול״ שהעניק לו הטריינר החדש שלו, גרג אנדרסון, בחסות יצירות המופת של BALCO. בונדס גירסת שנות ה2000 היה, כפרפרזה על הסלוגן ההוא, גדול יותר, חזק יותר, מאיים יותר. השיאים לא איחרו לבוא, כולל ה-שיא ב2001. ובעקבותם גם הכבוד, ותואר הMVP שחזר אליו ב2001 והיה הראשון מבין 4 תארים רצופים שלקח בונדס ושהפכו אותו לשחקן המעוטר בהיסטוריה של הספורט האמריקני.

ואז הכל החל להתמוטט. ב2003 פרצו בלשים משלוש סוכנויות פדרליות למשרדי BALCO. המעבדה נחשדה בייצור של חומרים שסופקו לאתלטים מהשורה הראשונה של הספורט האמריקני. מריון ג׳ונס ודווין צ׳יימברס היו בין ״לקוחות״ המעבדה, אבל את הבלשים בעיקר עניינו השמות מעולם הבייסבול: ג׳רמי ג׳יאמבי, בניטו סנטיאגו, וכמובן בארי בונדס. האתלטים הובלו להעיד בדלתיים סגורות מול חבר מושבעים בנסיון להביא לכתב אישום ושם, תחת הבטחת חסינות, ״פתחו״ האתלטים על המעבדה, ואז יצאו לתקשורת והכחישו הכל. בונדס הודה שהשתמש בתכשירי החברה אך טען שהם ניתנו לו על ידי הטריינר שלו, גרג אנדרסון, בלי שידע מה הם מכילים. העדות הודלפה לתקשורת יחד עם עדויות רבות נוספות ובונדס הוצג במערומיו. הוא גם הודה שהשתמש בחומרים משפרי ביצועים, אבל גם ניסה להתמם ולשקר ולהציג את השיפור ביכולתו כתוצאה של משטר דיאטה וכושר ובאדי-בילדינג. הקהל האמריקני לא קנה את זה. אבל מצד שני, הוא מעולם לא נתפס, ולכן לא היתה ברירה אלא להכיר בהישגיו וכמובן שהיו (ועודם) כאלה שמבחינתם ברגע שהמחבט פוגש בכדור, לא משנה מה זורם בעורקים של המחזיק במחבט אלא מה הוא עשה.

הכדור שחבט בונדס לשבור את השיא של ארון, לאחר שנרכש בסכום של 3/4 מליון דולר, הרוכש חרט עליו כוכבית ותרם את הכדור לHall of Fame.

וזה משהו שצריך לזכור, ההישגים הושגו. כמו שההומראן ההוא של מאנטל עף עד שנכנס בשלט ולא עד לאן ש״היה אמור״, כמו שהחשיפה של המכירה ב1918 לא הובילה לביטול התואר שלקחו הרדס, כך גם ההישגים של בונדס. כוכבית או לא כוכבית, ההומראנס, החבטות והRBI הושגו והם לגיטימיים כמו כל היט או ראן אחר. ההומראנס הובילו לנצחונות (או לא) שהובילו למיקום בטבלה שהובילו להופעות בפלייאופים. הומראן של בונדס עם שחקן על הבסיס נרשם לשחקן כראן, לחובת הזורק. מחיקת ההישגים של בונדס תפגע בכל מי ששיחק איתו או מולו. אי אפשר לנתק את ההישגים של בונדס בלי למחוק עונות שלמות של בייסבול. אז הנתונים עומדים, והMVPs שהושגו על בסיס ההישגים עומדים, והכל עדיין שמה ויישאר שמה לעולם. אבל מצד שני, הכל צבוע בצבעים של איכסה. וכך בונדס המשיך לחבוט בסיטונאות, אבל מה שנותר משמו הטוב הלך והועכר ככל שהפרשה המשיכה להכות בכותרות. הוא כמובן שבר את השיא של האנק ארון, באינינג השביעי של משחק מול הנאשיונלס בשביעי לאוגוסט 2007, ובסוף העונה פרש, שהוא ממשיך להכות גלים של controversy שהאפילו על ההישגים שהשיג והפכו את השיאים ששבר לכאלה שאף אחד לא ממש גאה בהם, ודי לכתם על עולם הבייסבול. וכך האיש שעשה הכל כדי לקבל את הריספקט שלו, קיבל את הריספקט שלו, ואז איבד אותו לתמיד.

מספר חזק: דייויד בקהאם

לא מאנטל. לא כריסטיאנו, לא אלווי, אם כי נחזור אל שלושתם מתי שהוא. לא פאדג׳ רודריגז או מייקל וויק (או בארי בונדס שלבש את הספרה 7 לאיזה חמש דקות בפיירטס) אפילו לא ראול שאני ממעריציו הגדולים. אלא בקהאם. דייויד בקהאם. דייויד רוברט ג׳וזף בקהאם. ולמה? כי הבנאדם סטאר.

מכירים את אלה שנהיים סטארים בלי קשר ליכולתם האישית (ע״ע אנה קורניקובה)? אז לבקהאם היתה יכולת, אבל זו היתה יכולת של סטאר. כל הרמה, לפנתיאון. כל מסירה לכתובת, כל בישול, לhighlight reel. המסירות שלו על פני רוחב המגרש לגיגס היו משהו שלא היית רואה בהרבה מקומות אחרים. גם ההתמחות שלו, הבעיטות החופשיות, זה הרי הסטאריות בהתגלמותה, לא מהלך מסירות, פריצה, דחיקה, נגיחה, בלגן, מי היה, פוקס, דרדלה, כל זה. אלא: כדור עומד, ממתין, 20+ מטר מהשער, מצד שמאל כמובן, ורצוי בדקה ה80. חומת שחקנים בהגנה, 9 מטר מהכדור. שלושה צעדי ריצה, פרישה של יד שמאל מאוזנת לקרקע ויד ימין לאחור. הנפה של רגל ימין תוך השענת מרכז הכובד לשמאל, בעיטת בננה חזקה, עוקפת את החומה לפינה הרחוקה, הלא מוגנת. השוער לא זז. הכדור ברשת, והקאנון מסתובב אל הקהל ופורש את ידיו המאוגרפות. סטאר.

הוא עלה לבוגרים באותו מחזור שזכה לכינוי תינוקות פרגוסון עם סקולס, באט, האחים נוויל, כולם אנגלים אפורים כאלה. בקהאם מיד תפס את העין, בגלל המראה ובגלל שהוא פשוט לא נחשב בין כל השחקנים בני גילו. בהתחלה הוא לבש את מספר 10, שבמנצ׳סטר היה שייך לקשרים מרכזיים, מארק יוז כאלה. אז ביום בהיר אחד מול ווימבלדון בעודו מטייל על קו האמצע, הוא שלח כדור לרשת. עכשיו כולם ידעו מי זה בקהאם. די מהר הוא עבר ללבוש את המספר שבע. המספר של ג׳ורג׳י בסט ואריק קנטונה.

איך להסביר מה זה סטאר? דוגמה. איך קוראים לסרט? bend it like Maradona? Bend it like Zidane? לא. bend it like Beckham, זה סטאר. כל תסרוקת שלו יומיים אחרי על פדחתם של כל גברברי העולם. התנועה שלו כאילו לקוחה מקטלוג, הבעיטה כאילו מציור, החגיגה של השערים באגרופים מונפים לצדדים. לכו לגוגל אימג׳ס וחפשו תמונות של בקהאם, כולם כאילו יצאו מה״בקרוב״ של סרט. כולם מושלמות, אין פריים אחד לא מוצלח. עם החולצה, בלי החולצה, תמיד נראה מליון דולר, נשוי לספייס גירל (כמובן) ומתגורר באל איי. זה סטאר. האנגלי היחיד שלקח תארים בארבע מדינות שונות. האנגלי היחיד שהבקיע בשלושה מונדיאלים שונים. עשר אליפויות, שני גביעים וצ׳מפיונס ליג אחד בפוקס הוליוודי של שני שערים בדקות הסיום כשהוא מבשל את שני השערים מהקרן. זה סטאר. זה בקהאם.

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. תודה ארז 7 מבחינתי זה קודם כל משה סיני שדפק לנו את האליפות בימק"א ה 7 האהוב עליי ארואסטי
    ובעולם כמובן כריסטיאנו
    7 בעיני מספר של הכרעה
    או משחק 7 ומכריע גיים 7 שממנו נוצרות כל האגדות בנ.ב.א או ש"ש בטניס .
    על 8 בנפרד .

  2. סדרה מרתקת.
    הדבר הראשון שעולה לי לראש בהקשר של המספר 7 הוא הציטוט הבא:
    "שר האוצר נכנס במסעדה רומנית אוכל צ'ורבה,
    פתאום נכנס השר הפנים, אז השר הפנים שואל אותו "כמה?"
    אז שר אוצר אומר לו "שבע!"
    אז שר הפנים שואל אותו "מה שבע?"
    אז שר אוצר אומר לו "מה כמה?"

  3. ברוח הימים 8 זה כמובן חנוכיה …..
    בכל הקשור למספר חזק השם שלי הוא ללא ספק גדול שחקני בית"ר בכל הזמנים
    "הנער ממילא" הלא הוא אורי מלמליאן המאסטרו האצילי .

    8 הוא בעיני גם מספר של הכרעה.
    למשל מבטא גמר אולימפי בריצות קצרות עם 8 מתמודדים
    או למשל הגמר של הגמר במקצועות השדה ( אליו מגיעים 12 ומנופים 4 והיתר מקבלים עוד 3 צ'אנסים בקפיצה למרחק / משולשת או במקצועות הזריקה השונות ).

    בכל הקשור לטורנירי הנוקאאוט 8 מבטא רבע גמר שלב שמשום מה הנפיק ברבות השנים משחקים אגדים בכל התחרויות ( שווה מאמר נפרד ).

    אך 8 מזכיר לי במיוחד
    א. בכדורגל את טורנירי היורו השונים ששוחקו במתכונת זו בטורנירי 80-92 עם 8 עולות בלבד לטורניר .

    ב. בית הגמר של גביע האלופות בכדורסל שהשתדרג מ 6 ל 8 קבוצות .

    הטורניר הכי זכור לי במתכונת הזו ביורו הוא יורו ….88

    88 היא גם השנה הראשונה בו בית הגמר בכדורסל מנה 8 קבוצות ( לפני כן 6 ).

    הטורנירים הללו בשנה ההיא 88 זכורים לי היטב

    בכדורגל הייתה זו נבחרת הולנד עם אחד מרקו ואן באסטן שלקחה את הטורניר עם כמובן ….8 שערי זכות בטורניר לאחר הפסד 1-0 לברה"מ באו הניצחונות 1-3 על אנגליה 0-1 על אירלנד 1-2 על מערב גרמניה ו 0-2 בגמר על ברית המועצות .

    בכדורסל מכבי חטפה מעל 30 הפרש למילאנו ופרמייר אמר להתראות בגמר וזה אכן מה שקרא למכבי ההיא .
    בקיצור 8 מספר של נוסטלגיה .

    כמעט שכחתי 8 זה גם השיא המטורף של המדליות של מייקל פלפס שעשה 8 מדליות זהב באולימפיאדת ……2008 .

    8 זה גם מספר המדליסטים של ישראל באולימפיאדה .
    אמנם זכינו ב 9 מדליות
    אך לגל פרידמן השייט 2 מדליות והוא היחיד לקחת יותר ממדליה אחת וכמובן היחיד לקחת זהב אולימפי

    איתו ברשימת המדליסטים
    2 יעל ארד הראשונה בפודיום עם כסף אולימפי 92
    בגודו
    3. אורן סמדג'ה הגבר הראשון בפודיום עם ארד אולימפי 92 גם בגוד'ו ( הוא גם הראשון בארץ לקחת כספורטאי וכמאמן ).

    4.מיכאל קלגנוב ארד קייקים ב 2000.

    5.אריק זהבי ארד בגודו 04

    6 שחר צוברי ארד בשייט 2008

    7. ירדן ג'רבי ארד בגודו 2016.

    8 אורי ששון ארד בגודו ה2016

      1. יש לו עוד כמה מספרים ….
        למשל 23 ( אם לא תחפוץ בנשיא של שארלוט)
        זהב אולימפים
        26 מדליות זהב באליפויות העולם
        28 מדליות אולימפיות
        33 מדליות באליפות עולם
        49 זהב באולימפיאדות ואליפות עולם
        או 61 סה"כ הפודיומים באליפות עולם + אולימפיאדה .

  4. סטאר 7 שמשחק ביונייטד זה קודם כל ג'ורג' בסט. הראשון, האבטיפוס, הביטל החמישי. איזה עוד שחקן יאמר שהוציא את כל הכסף שלו בקריירה על סקס, הימורים ואלכוהול, ואת כל השאר סתם בזבז

    8- הרצף של הסלטיקס, אי אפשר אחרת.
    שחקנים ב8? הושט היד ותבחר- אינייסטה, למפארד, ג'רארד, נמני, אבוקסיס, אנתוני פארקר

    תודה, סיפור מצוין

    1. כן, ניסיתי להדגיש ש7 במנצ׳סטר יונייטד זה מה ש10, המספר של הסטאר וכזה. האמת שה7 שאני הכי אוהב שמה הוא בכלל קנטונה, אבל קנטונה הוא מורכב מדי בשביל ״מספר חזק״ אולי נחזור אליו מתישהו בפרופיל יותר רציני. בקהאם התבקש יותר ככה להכניס אותו ב2-3 פסקאות.

  5. מספר 7 הוא המספר הפופולרי באוכלוסיה. משאלים רבים הגיעו לאותה מסקנה.

    אני לא מומחה ביהדות, אבל אני חושב על מספרי 7 ביהדות בקבלה, ועוד. 7 ימים. ביום השביעי – שבע – אלוהים שבע ונח. המספר 7 מובן לכן בנצרות כספר של מנוחה, רוגע, והשלמה. המספר המיוחד והדומיננטי שזור פעמים רבות לאורך המקרא: שבעה רקיעים, שבעת קני המנורה, שנת שמיטה, שבת חלה ביום השביעי של השביעי, ספירת העומר נמשכת שבעה שבועות, פסח וסוכות נמשכים שבעה ימים, את חומות יריחו הקיפו שבעה כוהנים עם דברה שופרים. ישנם שבעה ימי טהרה. שבע שנות שובע ו-6 שנות רזון. רומא נבנתה על 7 גבעות. המקשה 7-UP
    הסוכן 007, המטוס 747, האמונה בסין על 7 נשמות. 7 הגמדים, 7 הצבעית של הקשת, לחתול יש 7 נשמות, שבעה תווים במוסיקה. האינינג ה-7 בבייסבול. בטח יש עוד המון

    1. מסכים, אחד השחקנים האהובים עלי, סבל מאוד מהתדמית. אני חושב שגם המעבר שלו לריאל לא עשה לו טוב, כלומר, הוא לקח אליפות וכיכב, אבל במנצ׳סטר הוא היה סטאר בין שחקנים מעולים, נגיד גיגס הוא טוטאל פלייר הרבה יותר מבקהאם, אבל את מי תשים על השער של ספורטס אילוסטרייטד? ובריאל היו לך לא מעט דוגמנים וסטארים, וכשיש לך זידאן ופיגו וראול אז בקהאם קצת נעלם. חוץ מזה שהוא גם שחקן מאוד ״מודרני״ במובן של יוטיליטי פלייר, בברצלונה למשל מאוד שחקו על הרעיון הזה, בעוד שבסוף שנות התשעים עדיין תפקדו ברמה של כולם צריכים לעלות, לרדת, לשחק בכמה מקומות וכן הלאה.

  6. מה שבונדס (כשעיר לעזאזל) עשה לקריירה שלו זה להקטין אותה לנושא ההומראנים.
    אם המספר 762 לא היה קיים כנראה שאנשים היו זוכרים אותו בצורה הרבה יותר חיובית, במיוחד אם נסתכל על יתר הסטטיסטיקות שלו שפחות הושפעו מעידן הסמים (ע"ע גניבת בסיסים).
    .
    לא פעם אני מופתע מחדש מחוסר הידע של אנשים לגבי בארי בונדס השחקן, שמקטינים אותו לבארי בונדס של שבע השנים האחרונות, ולא מסתכלים על כל הקריירה. מצד שני, אני נזכר שמדובר בבייסבול, ושם היכולת שלך להכיר שחקנים/ קבוצות בליגה המתחרה שואפת לאפס…

    1. זה גם מובן, כי החצי השני היה כזה דרמטי, וגם כי הקריירה שלו התחילה לפני 25 שנה. וכן, הוא הוביל את הליגה בהליכות גם לפני שהתחיל להתנפח, וכמובן הMVP שלו, הוא היה שחקן ענק ומאיים גם ב1990, וגם הגנה, עם golden gloves.
      זה לדעתי חלק מהסיפור, שהוא ראה איך כל זה נעלם בצל של מגוויר וסוזה ופתאום שכחו מי זה בונדס.

      1. סליחה שאני סוטה מהנושא, מה אתה חושב על מישהו כמו נלסון קרוז (או ב-lesser degree, חוזה באוטיסטה) שפרץ ממש מאוחר בכמויות ה-HR שלו? קשה לי להאמין שבימינו הוא מצליח לשטות בכל הבדיקות הקיימות אבל המספרים שלו בהתאם לגיל לא כ"כ הגיוניים.

        1. פה בדיוק העניין, אני לא נכנס לדיון הזה ברגיל, אבל אם כבר אז כבר:
          ההנחה שלי היא שכולם משתמשים. אם נסתכל על ההישגים באתלטיקה, או אופניים, אז יש כל הזמן שיפורים ביכולת ובתוצאות. נכון שבבייסבול נכנסו כל מני אלמנטים של launch angles ומדברים על תזונה וניהול עומסים יותר טוב וכזה, אבל בוא. אז נכון שהשימוש לא בוטה ומסיבי כמו בתקופת בונדס וקלמנס ואורטיז ורודריגז ומגוויר ושאר החברה, אבל משתמשים. האופן של השימוש השתנה, אם ״אז״ הרעיון היה לדחוס ולנפח, להפוך אתלטים כשרוניים למפלצות, היום השימוש יותר נועד לחזור מפציעות, להתמודד עם השחיקה וההרס הטבעי והלא טבעי של הגוף ולהפוך את האימונים ליותר אפקטיביים וכך להאריך קריירות ולקצר זמני התאוששות, ולמקסם יכולת.
          דבר שני, יש את עניין הגילוי. זה שלא נתפסים לא אומר שלא משתמשים, יש שלושה אלמנטים. אחד, יש פה סוג של arms race. צד אחד (הליגות וארגוני הספורט) מחזיקים מעבדות שמטרתן לנסות ולאתר את החומרים, צד שני מחזיקים מעבדות שמטרתן לפתח חומרים שלא יתפסו בבדיקות. לצד השני יש יתרון כי הצד הראשון בעצם לא יכול לנחש מה הצד השני מפתח, ולכן הם כל הזמן ריאקטיביים. נמצא משהו לא ברור בבדיקה? צריך להבין אם זה PED, ואם כן אז לפתח בדיקה שתתפוס אותו, ועד אז האתלטים כבר עברו למשהו אחר. זה הסיפור של BALCO והclear שנקרא ככה כי הוא ״עבר״ בבדיקות חופשי. למעשה הסיבה שהוא נתפס היתה שמישהו מבפנים שלח לחוקרים מבחנה של החומר בגלל מלחמות אגו וכזה.
          הסיבה השניה היא היקף השימוש. אם אתלט מתאמן במהלך החודשים האלה בעזרת PED, ולקראת הspring training יורד בשימוש ומגיע לתחילת העונה ״נקי״ אז הוא נקי. בתקופה של בונדס ומגוויר הם השתמשו על בסיס יומי. ניהול נכון של השימוש הופך את הגילוי לכמעט בלתי אפשרי.
          הסיבה השלישית היא שככל הנראה יש פה גם אלמנט גנטי. יש טענה בתחום שלאתלטים מסויימים יש תגובה לחומרים שפשוט גורמת להם לא להתגלות. אני לא ביולוג או כימאי ולכן קטונתי מלהבין איך ומה וגם יש פה בעייתיות להתחיל להגיד שלג׳מאייקניים יש גנים שהם PED friendly כי זה סוג של גזענות. אבל יש טענה כזו.
          אז לסיכום, כולם כולם משתמשים, ואם יש ספק אין ספק.

          1. אני מסכים איתך על אופי השימוש אז והיום. השאלה אם השימוש היום צריך להיקרא "רמאות" או לא כי אז התשובה מבחינתי הייתה כן.
            .
            לגבי קרוז, הוא אאוטלייר רציני מהסוג של הסטרואידים לכאורה

            1. שאלה טובה. אני די חלוק בנושא הזה, וכדי לא לפתוח פה עוד פוסט, שני דברים. מצד אחד יש את הגישה כמו שאמר ג׳ורג׳ במברגר ״A guy who cheats in a friendly game of cards is a cheater. A pro who throws a spitball to support his family is a competitor.״ מצד שני ספורט, כל ספורט, מבוסס על מערכת של חוקים. בסופו של דבר מה שקורה הוא שההישג עומד והשחקן נענש כאילו אומרים ״מי שעשה רמאי, אבל מה שעשה תקין״. ואחרי כל הדיון וכל ההתחבטויות אני נאלץ להודות שבסופו של דבר אני מקבל את הגישה הזו.

  7. פשוט מרתק, גם הנושא וגם הכתיבה. אני חושב שהיתה תקופה שחומרים משפרי ביצועים היו דווקא מותרים ב MLB בניגוד לליגות אחרות? אני זוכר גם את ההתרגשות לקראת המשחקים של בונדס כשכבר היה על סף השיא, גם של הום ראן לעונה וגם השיא בקריירה, עם אוהדים שמגיעים במיוחד למשחקים במטרה לתפוס את אותו כדור נכסף. בניגוד לאותו כדור, בונדס עצמו עדיין לא הגיע להול אוף פיים ומעניין עד כמה זה מפריע לו כיום עם כל הריספקט שהוא כל כך השתוקק להשיג.

    1. זה בהחלט מתקשר לפודקאסט של השבוע. אני לא פסיכולוג, אבל יש פה אירוניה הייתי אומר אפילו טרגית, כפי שכתבתי ״האיש שעשה הכל כדי לקבל את הריספקט שלו, קיבל את הריספקט שלו, ואז איבד אותו לתמיד.״
      PED לא היו מותרים, אפשר לומר שהיתה ״דה קרימינליזציה״ שלהם, כלומר הליגה לא בדקה, don't ask don't tell. כשגברה הדרישה לעשות בדיקות, האיגוד כמובן התנגד, ולקומישיונר סליג התאים לא לבדוק, בסוף הכניסו בדיקות שהיו בדיחה מהלכת, ורק ממש בעשר השנים האחרונות אפשר לומר שיש פיקוח אמיתי על הנושא. וזה לפני שתוהים עד כמה הבדיקות אפקטיביות, מי שקורא על BALCO, חלק גדול מהclaim to fame שלהם היה שהם פיתחו חומר שלא נתפס בבדיקות, ואפשר לדווין צ׳יימברס ומריון ג׳ונס להשיג שיאים ומדליות באתלטיקה, שם יש בדיקות די מחמירות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט