תורת המספרים: 26, הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור

תורת המספרים: 26, הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

Nobody's Perfect – Armando Galarraga

ארמנדו גלראגה עמד בפני פסגת חייו כזורק פותח בליגת הבייסבול האמריקנית, הMLB. גלארגה הצטרף לדטרויט טייגרס בטרייד בעונתו הראשונה וסיים אותה עם מאזן 13-7 וERA של 3.73 מ30 משחקים. העונה הבאה היתה מאכזבת והוא סיים עם מאזן 6-10 וERA של 5.64, ולאחר שלא הרשים במשחקי האימון, הורד גלראגה למיינור ליג, ונקרא חזרה לקבוצה רק באמצע מאי. כזורק החמישי בקבוצה שכללה שמות כג׳אסטין ורלנדר, ריק פורסלו ומקס שרזר, כל פתיחה שלו נראתה כמלחמה על מקומו בהרכב, או לפחות כנסיון לשפר את מעמדו כמועמד לטרייד לקבוצה שתזדקק לפיצ׳ר פותח. בשני ליוני 2010, עמד גלראגה על הגבעונת מול הקליבלנד אינדיאנס, היריבה מהAL Central שניצבה אז במקום האחרון בבית. איש לא צפה את שעתיד להתרחש במשחק. במשך 8 אינינגס הלם גלראגה באינדיאנס ללא רחם. הסליידר שלו גירד את תחתית הסטרייק זון וגרם להם לגלגל כדור אחר כדור לידיהם המושטות של ההגנה של הטייגרס. גלראגה היה מדוייק וכל כדור נשלח לכתובת, כשניסו חובטי האינדיאנס להעיף אותו מצאו די בקלות את שחקני האאוטפילד. וכך ירדו שחקני דטרויט מהאינינג השמיני ביתרון 3-0, אבל יותר מכך, על סף ההיסטוריה. 24 שחקנים עלו לחבוט, 24 נפסלו. אפס היטס, אפס ווקס, אפס מהכל. מושלם.

באינינג הבא גלארגה, שזרק פחות מ80 זריקות ב8 אינינגס, המשיך ללהטט, האאוט הראשון לא הלך חלק, ואוסטין ג׳קסון בסנטרפילד נאלץ לרוץ בגבו לכדור אבל התעלה למעמד והצליח לקלוט את הכדור ממש על הקיר, שאגות השמחה של השדר והפרשן בקושי עלו על אלה של הקהל. השני היה שוב לסנטיאגו בשורט, שמצא את הבסיס הראשון הרבה לפני החובט. 26 עלו לחבוט, 26 נפסלו. אאוט אחד משלמות. 17 אלף איש עמדו על רגליהם. אם ג׳ייסון דונלד פוסל, זהו, משחק מושלם. מ1903 ועד ליוני 2010 הושגו רק 18 כאלה. הגבעה הקטנה, בגובה 10 אינץ׳ נדמתה להר האולימפוס וגלראגה לזאוס המטיל את חזיזי הברק ממנה. כל אחד שהיה במגרש יזכה לספר לילדיו ונכדיו איפה הוא היה באותו רגע. דלתות ההיסטוריה נפתחו, והמתינו לגלארגה שיעבור בהן. ג׳ייסון דונלד גלגל לצד ימין ומיגל קבררה, הבסיס הראשון זינק על הכדור והסתובב כדי למצוא את גלראגה שרץ לכסות את העמדה. הכדור הגיע לגלראגה שדרך על הבסיס צעד וחצי לפני שדונלד דרך עליו. השדר כבר החל בחגיגות אך אז קלט את הסימון של השופט, ג׳ים ג׳ויס, שעמד על הבסיס הראשון. Safe. דונלד הגיע בבטחה לבסיס הראשון ושבר את המשחק המושלם. 27 עלו לחבוט. 26 נפסלו. הפסילה הבאה הבטיחה את הנצחון, אבל לא את השלמות. דלתות ההיסטוריה נסגרו בטריקה. הפרשן של הטייגרס המשיך למלמל בהלם ״how is he safe?"

ארמנדו גאלראגה וג׳ים ג׳ויס. שני חלקים בתוך השלם

100 יש רק לאלוהים

בספורט יש שני ״רגעים״ כאלה. אפשר לכנות אותם יד האלוהים ורגל האלוהים, על שם אותם שני שערים זכורים שהבקיע דייגו ארמנדו מראדונה ברבע גמר גביע העולם ב1986, במקסיקו, מול נבחרת אנגליה. השער הראשון הובקע על ידי מראדונה בדקה השישית של המחצית השניה. במצב של 0:0, הגביה המגן האנגלי את הכדור חזרה לשוער שלו, פיטר שילטון שזינק לכדור יחד עם מראדונה שהלם בכדור באגרופו ודחק אותו בין ידיו הפשוטות של שילטון לשער, 1:0 ארגנטינה. ״לא יכול להיות שהראש של מראדונה עלה גבוה יותר מהיד של שילטון״ אמר אז יורם ארבל בעוד אחת מאותן יציאות דיפלומטיות-חלביות מפורסמות שלו בעוד ההילוך החוזר המטושטש מתקשה להציג תמונה חדה וברורה של המאורע. שילטון שהיה גבוה ממראדונה ב20 ס״מ בלי להרים ידיים לא סלח למראדונה עד יומו האחרון על המהלך. אבל זה לא היה הכול. כי ארבע דקות אח״כ הועבר הכדור למראדונה בתוך החצי של ארגנטינה, ומראדונה פצח במה שכונה מאז ״גול המאה״ כשהוא רץ בתוך 10 שניות מרחק של 60 מטר, עבר חמש פעמים ארבעה שחקנים אנגליים הטעה את שילטון שנפל מוקדם מדי וגלגל את הכדור לשער הריק תוך שמגן אנגלי מכשיל אותו מאחור. 2:0 ארגנטינה. גארי ליניקר צמצם ל2:1 בדקה ה81.

דומה שאפשר לחלק את רוב רגעי הספורט לשתי הקטגוריות הללו, יד האלוהים, או רגל האלוהים. רגעים שנויים במחלוקת, או רגעים מדהימים. אבל האם באמת אפשר? בארי בונדס שובר את השיא של האנק ארון, עמוק בתוך שערוריית הסטירואידים שלו. הניו יורק מטס חוזרים מהקבר באינינג העשירי בזכות כדור שהתגלגל מתחת לרגליים של ביל באקנר שסחב פציעה הירואית לאורך כל הפלייאוף. ג׳ורדן סוגר את הת׳ריפיט השני שלו במדי הבולס בדרך לפרישה השניה (מתוך שלוש) מול יוטה בקליעה דרמטית, חמש שניות לסיום המשחק, תוך שהוא דוחף בבוטות מול עיני השופט את ביירון ראסל והמשרוקית של השופט לא מנגנת אפילו מנגינה של מארש. אנגליה, ״מולדת הכדורגל״ משיגה את גביע העולם והתואר הבי״ל היחיד שלה בזכות שער שלא היה. לאנס ארמסטרונג חוזר מסרטן וזוכה שבע פעמים בטור דה פראנס בעיקר בעזרת מערכת מאוד מתוחכמת של סמים משפרי ביצועים שהוא והצוות שלו השתמשו בהם לאורך התקופה. לפעמים דומה שאין באמת רגע אחד, שלם ומושלם. משהו שאפשר להצביע עליו ולהגיד ״זה מה שאנחנו מדברים עליו, זה האידיאל הספורטיבי, השלמות, הרגע הנקי והמושלם שבשבילו כולם משחקים״.

לאנס ארמסטרונג. אלף בדיקות סמים לא יצליחו לעצור אותי

כללית מושלם

והרי אין דבר כזה ״רגע מושלם״ בספורט. כל נצחון בא על חשבון מישהו. כל שיא שובר שיא של מישהו אחר. כל הישג מלווה באכזבה. כשקאל ריפקן ג׳וניור שבר את שיא המשחקים הרצופים של לו גריג, זה היה רגע מושלם שסימל את כל מה שיפה בבייסבול, אבל אי אפשר לשכוח שגריג העמיד את השיא על 2130 משחקים ולא גבוה מכך בשל מחלת הALS שממנה סבל ושעד היום מכונה מחלת לו גריג. כשג׳סי ג׳קסון אוונס השיג ארבע מדליות זהב באולימפיאדת ברלין, ההישג זכה להדהוד מאחר וזה נעשה בתוך פרצוף של אדולף היטלר והמשטר הנאצי שעתיד להרוג בקרבות ובמחנות השמדה עשרות מליוני איש. אפילו כשמייקל פאוול שבר את השיא של בוב בימון אפשר היה להרגיש אנחת רווחה שזהו, אפשר להפסיק להתווכח על הגובה והאוויר הדליל שבהם הושג שיאו של בימון. כי באמת אי אפשר להנות בעולם הציני הזה. האתלטים הם או אנשים מגעילים, או אנשים טובים. אם הם טובים הם אולי משתמשים בסמים. אם הם לא משתמשים בסמים הם בטח בוגדים בנשותיהם. אם הם לא בוגדים הם בטח מהמרים, או גזענים, או מרמים, או קיצרו דרך לא ללכת לקולג׳, או לא שירתו בצבא, או מקבלים עשרות מליונים בשביל כלום, או שיש עוני מטורף אצלהם במדינה והם חיים כמו מלכים, או שהם משרתים את האינטרס של הדיקטטור המקומי, או שהם גרמו לפיטורי המאמן, או שהם עשו סבוטאז׳ לשחקן אחר כדי לתפוס את המקום, או שהם נהנו מתקופה גרועה של היריבה, או מטעות שופט, או מפציעה של כוכב היריבה, או שהם לא באמת תפקדו בפלייאוף, או שהם לא לקחו אליפויות, או שלא נכנסו להיכל התהילה, או שהיתה רוח גבית, או שהענף חלש, או שלא היתה ממש תחרות, או שהשיפוט היה מגמתי. או ש. או ש. או ש. או ש. אין שלמות.

ובצדק. כי בשביל מה צריך שלמות? שלמות זה פסל. משהו שלא יזוז, שלא עושה כלום. כל היופי של ספורט הוא שהוא קורה על המגרש, מול איתני הטבע, הגוף האנושי, הקבוצה היריבה, חוקי המשחק, עיני הצופים. ולכן לא יכולה להיות שלמות. אבל אפשר לשאוף. וככל שמגיעים יותר קרוב, כך ההישג גדול יותר. עצם זה שלכל ספורטאי יש את עקב אכילס שלו, את ההישג שהוא לעולם לא ישיג, הופך את ההישגים שהם כן משיגים לכאלה גדולים. כשנאדיה קומנץ׳ קיבלה 10, זה היה אירוע שבו העולם כולו הסתכל. מאז הושג הציון 10 עוד פעם ועוד פעם, ואז התחילו להשוות, איזה 10 היה יותר 10, כי פתאום זה לא היה מושלם כמו שזה היה מושלם. וכך שההישג הוא כבר לא השלמות, אלא הראשוניות. כולם זוכרים מי לקחה ראשונה 10. אף אחד לא זוכר מי לקחה שלישית, או רביעית. ובעצם, להגיד שהטעות של ג׳ים ג׳ויס סגרה את דלתות ההיסטוריה זה הרי השקר הכי גדול שסיפרתי פה. הרגע הזה לא סגר את דלתות ההיסטוריה, הוא פער אותן לרווחה. עד היום הושגו 21 משחקים מושלמים (או 23, תלוי ממתי סופרים), כמה מהם אתם זוכרים? עכברי בייסבול אולי יכולים לנקוט ב10 מהם. גג. כמה זוכרים את גלראגה? כולם. באופן אירוני, אם היה משיג את הפרפקט היה זוכה לתהילת חייו, ואז הופך לעוד דף בספר, לעוד אירוע. דווקא אובדן השלמות, הimperfection שלו הפך אותו ואת ג׳ים ג׳ויס לשמות שכל חובב בייסבול, והרבה שלא מתעניינים בבייסבול, מכירים. כי לפעמים את ההיסטוריה לא כותבים המנצחים. ודווקא אלה שהגיעו כמעט לשלמות מוצאים את המקום שלהם בנצח.

מספר חזק: רוד וודסון

אחד הדברים שהופכים את הפוטבול לענף הספורט האולטימטיבי הוא האופן שבו המשחק המודרני מחולק לתפקידים מוגדרים. ברוב המקרים, מי שמתחיל את הקריירה כרסיבר, יסיים את הקריירה כוויד רסיבר, קוורטרבק כמובן, פאנטר, ראנינג בק, פול בק וכן הלאה. אבל גם בצד השני. למעשה פוטבול הוא אחד הענפים היחידים, אולי היחיד שבהם שחקן הגנה מתפקד אך ורק בהגנה. כמובן שיש שוערים בכדורגל, או זורקים בבייסבול, אבל אלה מקרים בודדים. פה מדובר בחטיבה שלמה שזהו תפקידה. הגנה. ברגע שעוברים להתקפה, החבר׳ה האלה יורדים לשבת על הספסל. ולמה זה חשוב? כי בכל ענף אחר, שחקן הגנה חייב שתהיה לו יכולת התקפית כלשהי. מגינים בכדורגל חייבים לדעת למסור קדימה, להצטרף להתקפה, להגביה. אף שחקן כדורסל לא יתופקד ברמות הגבוהות בלי קליעה, ויהיה השומר הטוב בהיסטוריה. בבייסבול אפילו קוראים לזה ״קו מנדוזה״, בטענה שאתה יכול להיות עילוי הגנתי חסר תקדים, אבל אם לא תצליח לעבור ממוצע של 0.200 לא תזכה לשחק בליגה. בקריקט זורקים עולים לחבוט כמו כולם (אם כי לא מצופים להיות טובים בזה) וכן הלאה בכל ענף. הפוטבול המודרני מאפשר לספשיאליסט ההגנה להצטיין במה שהוא טוב בו, הגנה, בלי להזדקק לתפקד בשום פונקציה התקפית. נכון שזה לא מזיק, אבל אפשר לעשות קריירה שלמה ברמה של הול אוף פיים רק מהגנה.

רוד וודסון. תחנה אחרונה פיטסבורג

רוד וודסון בנה קריירה מלחרב התקפות ולגרום להם לשלם על הטעויות שלהם. בניגוד לשחקני הקו הקדמי, בריוני קשקשים שמתמחים בלהכנס בקו ההגנה שלפניהם במטרה לפרוץ אותו ולהרוס את מהלך ההתקפה, או להוריד את הקוורטרבק לאדמה, וודסון התמחה בתפקיד שנקרא קורנרבק, אותם שחקני הגנה שאורבים למסירות הארוכות, צדים את הרסיברים ומנסים לתפוס את המסירה, מה שמכונה אינטרספשן, או להוריד את הרסיבר לאדמה במטרה לגרום לו לאבד את הכדור או למנוע ריצה. וודסון עצמו התגאה בקשיים שהציב מולו התפקיד ששיחק: ״אם אתה רוצה לשחק קורנרבק, אתה חייב להיות האתלט הטוב ביותר במגרש. אתה עומד לבדך נגד הוויד רסיבר, אתה צריך לרוץ אחורה, בניגוד לטבע שלך, ואז להסתובב ולדפוק ספרינט בשניה שבה הרסיבר מנסה להשתחרר, ולרדוף אחריו צעד על צעד, במהירות שיא״. במשחק המודרני, זהו תפקיד יחסית פחות פיזי, אבל וודסון היה מגן פיזי כשם שהיה מהיר ומדוייק: ״אם אתה רוצה להיות הקורנרבק הטוב ביותר, אתה חייב לשחק גם כמו ליינבאקר. אתה חייב לקחת על עצמך להוריד שומרים ולעשות תאקלים, ואתה חייב להלום בטייטאנדס וראנינג בקס. רוב הקורנרבאקס, הם יגידו, ׳אני משחק קאבר, אני לא רוצה להיות מעורב במגע׳. אתה לא יכול להיות פסיבי. אם אתה לא נותן כל מה שיש לך בכל מהלך, אתה תמיד תהיה צעד אחד או שניים מאחור״

ו-וודסון כמעט ולא נשאר מאחור. בקריירה של 17 שנה בNFL וודסון רשם 1,163 תאקלים, 71 אינטרספשנס (שלישי בכל הזמנים), והחזיר את הכדור ל1483 יארדים (שני בכל הזמנים), כולל 12 טאצ׳דאונס מאינטרספשן (שיא NFL). ההגנה שלו היתה פקטור מרכזי בהצלחה של כל הקבוצות בהן שיחק, והביאה אותו לשלושה סופרבולים, כולל זכיה בסופרבול 35 עם הבולטימור רייבנס 34-7 על הניו יורק ג׳איינטס ב2001. את סופרבול 30 ב1996 שיחק לאחר שהתאושש מניתוח רקונסטרוקטיבי בברכו. כשהלך לניתוח בתחילת העונה סירב המאמן שלו בסטילרס דאז, ביל קווהר, להציב אותו ברשימת הפצועים כדי שיוכל לשחק בסופרבול, והשחקן המחלים הקפיד להתייצב לכל אימון שיכל במטרה לסייע לשחקני ההגנה כמאמן ומנטור. בסופרבול, לאחר שיירט מסירה של טריי אייקמן למייקל אירווינג, הוא חגג את המהלך כשהוא מצביע על ברכו. הוא נבחר ב1994 לנבחרת 75 השנה של הNFL, אחד מחמישה שחקנים פעילים שנכללו בנבחרת הזו. לאחר פרישתו ב2004, לאחר עוד ניתוח בברך, נבחר וודסון להיכל התהילה של הפוטבול בנסיון הראשון ב2009.

האם הטור הבא ייכנס להיכל התהילה? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות! בשבוע הבא, 27, וthree-run homers.

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  2. etayle

    28 אפר 2021 21:34:38

    תודה רבה,
    26 שם הויה, היסוד של המציאות.
    אכן אין פוסט טוב יותר מלגעת בשלמות,
    השלמות אינה נחלתו של בשר ודם. וטוב שכך,
    מה שטוב בספורט זה שהוא תמיד מפתיע מחדש,
    זה בכללי מה שטוב באנושות, שהכל יהיה בעינינו כחדשים.

  3. אור

    28 אפר 2021 22:02:35

    תודה ארז, וואלה לא חשבתי על זה ככה למרות שני דברים – בעתיד הלא קרוב לא בטוח ש"יזכרו" / יזכירו את זה כל כך, וגלארגה המסכן שכל חייו מסתובב ויסתובב עם תחושת החמצה של רגע היסטורי גדול מהחיים שאלפי שחקנים לפניו ואחריו רק יכולים לחלום עליו.

    1. ארז

      28 אפר 2021 22:56:26

      זה שגלראגה פיספס את הרגע שלו זה ברור, אני לא טוען שהוא יושב בבית מבסוט מהסיפור. אבל צריך לזכור גם שהקריירה שלו היתה די פספוס בכללי, ככה שאני מניח שהיו לו לא מעט דברים לחשוב עליהם. מן הסתם בעוד 20 שנה כבר לא יזכרו את זה, אולי בקטע של שאלת טריוויה, אבל בעשור האחרון, האיש יותר מוכר בזכות הפרפקט שלא היה מאשר אלה שכן השיגו פרפקט

  6. Sobik

    29 אפר 2021 00:05:30

    תודה. מעולה.
    אם אני לא טועה המשחק ה"מושלם" הזה היה השלישי ברצף של משחקים מושלמים תוך זמן קצר ביותר. שבועיים? ולכן היה יותר קל לקחת לו את המשחק המושלם.

    1. ארז

      29 אפר 2021 08:22:39

      היו שניים במאי, ב9 וב29, כך שגלראגה היה אמור להיות השלישי תוך פחות מחודש. לא הבנתי למה כוונת ב״היה יותר קל לקחת לו את המשחק״. מי לקח ולמה?

        1. ארז

          29 אפר 2021 17:03:18

          לא חושב, הטעות נעשתה בלייב, והשופט ממש לא הרגיש בסבבה עם זה כי ״היו כבר שניים אחרים החודש״. הסיבה שהליגה לא החזירה לו את הסיפור היא כי המשחק נגמר, לא משנים מהלכים שקרו במהלך המשחק רטרואקטיבית. כשטעות קורה היום במהלך המשחק, עוצרים את המשחק, בבייסבול זה לא בעיה, ומחליטים מי עומד איפה וממשיכים, לא עצרו והמשיכו הלאה, מת. ובטח שהמשחק הסתיים.

      1. הציפור הנדירה

        29 אפר 2021 11:30:21

        היה טור של מישהו שבוחר את החמישייה הטובה ביותר בכל הזמנים של כל קבוצה. עדיין לא נעשה לחלק נכבד מהליגה.

  11. אהרון שדה

    29 אפר 2021 11:45:48

    ארז נהדר שלמות /לא שלמות זו פילוסופיה שלמה.
    כבני אנוש אנו לא נהיה אף פעם שלמים
    בכל זאת במגבלות שלנו היו כמה רגעים "מושלמים"
    רגעים נקודתיים
    אכן השער של דייגו השני היה כזה מושלם והמדהים היה שהוא בוצע דקתיים לאחר השער הראשון הפחות מושלם ..עד היום אני זוכר את השידור ההוא של יורם ארבל ובעיקר את המשפט שהבאת שלא יכול להיות שהראש של דייגו הגמד קפץ גבוה יותר מהידיים של שלטון הענק
    וגם את ה 100 אחוז חוקי 1000 אחוז חוקי
    כילד בן 11 בזמן המשחק אני זוכר עצמי מתרץ את אהדתי לארגנטינה וסלידתי משקרים בכך שאם יש שער ששווה 2 שערים זה הגול השני של דייגו .

  15. jefffoster10

    30 אפר 2021 17:14:20

    מצוין כרגיל ארז, מחכים לספר.
    27? שחקן הקאלט של העשור האחרון בכדורגל הישראלי (לא ערן לוי)- אייל משומר!
    מייק טראוט, דייויד אורטיז, ולדימיר גררו, קיי סי ג'ונס, רודי גובר, ג'מאל מארי, ג'יאנקרלו סטנטון… לא חסר. למי באמת מגיע אזכור? ג'ק טווימן, על שמו ועל שם מוריס סטוקס קיים פרס "החבר לקבוצה"- ובהיפוך על מה שנוהגים לומר, הוא לא היה רק אדם ענק אלא גם שחקן כדורסל אדיר.
    27? נחשב כגיל השיא לכדורגלנים וכדורסלנים אם אני לא טועה, אפשר אולי לפתח דיון על כך שהיום שיא של ספורטאי יכול להתחיל מוקדם יותר ולהימשך עד מאוחר יותר, בכדורגל אלו אמבפה, הלאנד ושות' מול רונאלדו, מסי ושות' שמסתכלים על ה-30 גבוה מלמעלה, בכדורסל יש לנו אפרוח כמו לוקה וחתיאר כמו לברון, ולא חסרות דוגמאות…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט