תורת המספרים: הטבעת ה13

תורת המספרים: הטבעת ה13

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

If you meet the Buddha in the lane, feed him the ball – Phil Jackson

הספר ״זן ואמנות אחזקת האופנוע״ של רוברט פירסיג מקנה לקורא את אחת מחוויות הקריאה המעניינות ביותר שיש לספר שעוסק (בין השאר) בפילוסופיה פופולרית להציע. הוא נפתח בכעין סיקור מסע באופנועים; הכותב ובנו נוסעים ממינסוטה בצפון ארצות הברית, דרך שתי הדקוטות,מונטנה, איידהו ואורגון אל קליפורניה בחוף המערבי. תיאור המסע מאפשר לכותב לשתף את הקורא בתפיסת העולם שלו שהקנתה לספר את שמו. זוהי תפיסת עולם יצרנית-רציונליסטית הטוענת כי על האדם ללמוד את הטכנולוגיה שבה הוא משתמש ברמה שבה הוא מבין את האופן בו היא פועלת וליצור אותה. לדוגמה, ללמוד את מבנה ופעולת האופנוע עד לרמה שבה הוא יכול לפרק ולבנות אופנוע בעצמו וכמובן לתקן ולהחליף את חלקיו. לטענתו של פירסיג, החיבור הפיזי לטכנולוגיה יגשר על הפער שהופך את הטכנולוגיה לגולם מיסטי המשעבד את האנושות, ויחזיר את האדם למקומו הטבעי בו הוא שולט בטכנולוגיה כעוד כלי בשרשרת הכלים בהם שלט מאז שגילה את האש והגלגל. כל זה קורה בערך בפרק-שניים הראשונים. אחרי זה הספר מתדרדר למחוזות של תיאור הכותב כסכיזופרן שנשלט על ידי ישות פילוסופית בשם פיידרוס אשר ניסתה להנהיג מין שעטנז של המדע כ״דת התבונה״ עם איחוד מוניסטי של כל התפיסה האמונית-מיסטית בכוח הטבע כפי שהוא מתבטא במחקר במטרה ליצור קריטריונים מטאפיזיים של איכותנות. משהו כזה בכל אופן. החוויה בה הספר מתפורר, בתחילה לאט ואז די במהירות מספר מסע-הגות קוהרנטי ומרתק לגיבוב של פסיכיאטריה ופילוסופיה בגרוש המתוארים באופן מסורבל ומבולבל מעניקה לקורא את אותה חוויה מעניינת אל מוחו של הכותב, אם כי הדבר בא על חשבון ההנאה מהספר עצמו.

בשנת 1967 בחרו הניו יורק ניקס בסיבוב השני בדראפט את פיליפ דאגלס ג׳קסון בן ה22 ממונטנה ששיחק בנורת׳ דקוטה קולג׳. הוא נחשב לשחקן אינטליגנטי שנותן את הנשמה על המגרש, וכבעל הגנה מעולה, אם כי יכולתו ההתקפית המוגבלת מנעה ממנו להפוך לשחקן הרכב. ב1970 זכה ג׳קסון יחד עם הניקס באליפות הNBA אך לא שיחק בשל ניתוח שעבר בעמוד השדרה. באליפות של 1973 כבר היה ג׳קסון שותף פעיל ובעונה הבאה, בעקבות פרישה של מספר שחקנים עלה ג׳קסון להרכב ונשאר שם עד למעבר לניו ג'רזי נטס ב1978, ולפרישתו ממשחק פעיל ב1979. לאחר הפרישה עבר לאמן בליגת הCBA ובפורטו ריקו עד שב1987 מונה לעוזר מאמן בשיקגו בולס וב1989 מונה למאמן הראשי. הוא התפרסם בזכות שיטת התקפת המשולש אותה הנהיג בשיקגו ובזכות גישת הזן שעל פיה פעל, תוך שילוב של אלמנטים מיסטיים ששאב משבטים אינדיאנים. הוא זכה עם שיקגו ב6 אליפויות בשנים 1991-1998 ואז עזב לאמן את הלייקרס מלוס אנג׳לס, קליפורניה. עד לפרישתו מאימון ב2011 זכה ג׳קסון בעוד 5 אליפויות עם הלייקרס ובכך השלים זכייה ב13 אליפויות, מהן 11 כמאמן, יותר מכל מאמן או שחקן שהפך למאמן בהיסטוריה.

ג׳קסון וידיד. גם מסע בן 1000 מילין לסל מתחיל בכדרור אחרת ישרקו לך צעדים.

שלושה עשר מדיא

הדעות על ההישג של ג׳קסון חלוקות. מצד אחד יש הרואים בו גורו של העת החדשה, זן מאסטר שהצליח בזכות חוכמה שרכש מהמזרח הרחוק והשבטים האינדיאנים שגדל בסביבתם במונטנה ובדקוטה להתגבר על הקשיים ולרקום ביחד שמות כמו מייקל ופיפן וגראנט ורודמן וקובי ושאקיל לכדי מארג מנצח שדרס כל חלקה רעננה והביא לאיש את אותן 11 טבעות אליפות. הגישה השניה היא שמדובר בפלצן מתנשא ניו-אייג׳י שהתמזל מזלו לאמן את גדולי השחקנים בתקופה המודרנית (ויש יאמרו בכל הזמנים) ועיקר הצלחתו היתה בכך שהוא לא הפריע להם יותר מדי עם תרגילים ומהלכים. אני רוצה להציע גישה נוספת, משולבת. זו גם הסיבה שאני מתעקש לציין את 13 הטבעות שזכה בהן בקריירה שלו (ואפשר לזרוק פנימה גם את האליפות שלקח באלבני מהCBA) ולא, כמו ג׳קסון עצמו, סופר רק את ה11 שלו כמאמן בNBA (לספר שכתב קוראים 11 טבעות: הדרך להצלחה והוא מפרט שם 11 עקרונות רוחניים שהוא השתמש בהם באימון). הגישה שלי אומרת שהדרך שסלל לעצמו כשחקן והעקרונות שלמד שם בנוסף לכל אותם רעיונות רוחניים שליקט מן הגורן ומן היקב הובילו אותו לפתח את הגישה שאפשרה לו לתת לאותם ענקי כדורסל את הבמה הטובה ביותר למקסם את הכישרון שלהם לכדי זכייה באליפות אחרי אליפות.

אחד המשפטים הידועים הוא ש״מי שיכול עושה, מי שלא יכול, מלמד״. זה נאמר לרוב בלעג על מורים ומאמנים, אבל לדעתי אפשר להפוך את המשפט על ראשו וללמוד ממנו דבר אחר. יצא לי כבר לדבר על מספר שחקנים גדולים שהפכו למאמנים קטנים בטורים קודמים ולציין ש״אי אפשר ללמד גדולה/כישרון״. ובאמת, אי אפשר ללמד את זה. גם לאמן את זה אי אפשר. ויותר מזה, אם תנסו לקחת שחקן מוכשר ובכוח לאמן אותו הניסוי יכול לפגוע ולפגום בכשרון שלו. קחו למשל את ברצלונה של הטיקי טקה, כל שחקן ממוקם ו״מתוכנת״ וכולם יודעים לאן לנוע ואיך לפעול, חוץ מאחד. מסי. מסי פשוט מחכה שמה, באזור ה30 של רחבת היריב לכדור, וכשהוא מקבל אותו all bets are off. ימסור, יעבור שחקנים, יבעט, יעשה מה שהוא רוצה, את זה אי אפשר לאמן, לתרגל ולשרטט. גווארדיולה שהיה כשחקן שילוב של כשרון גדול בתפקיד של קשר אחורי, גם כוכב ומנהיג וגם חוטב עצים ושואב מים, הבין גם את החשיבות של מכונה משומנת, וגם את הנקודה שבה כל ״אימון״ רק מפריע. באותו מובן פיל ג׳קסון, שהיה אדם ושחקן אינטליגנטי, ואהוב הצופים, שירק דם והשאיר את הנשמה על הפרקט, שלא היה כשרון התקפי גדול, ושתופקד גם כשחקן ספסל (ולקח אליפות) וגם כשחקן הרכב רכש תמונה של המשחק מזוויות ואספקטים שונים, מבפנים ומבחוץ. היכולת שלו לשלב את הדברים שלמד כשחקן וכמאמן זוטר ולהשתמש בהם כמאמן ראשי בבולס הקנו לו את הכשרון להסתכל לשחקנים שלו בגובה העיניים, ולא רק בזכות היותו בגובה 2 מטר.

ג׳קסון בימיו כשחקן, תוהה האם הוא שחקן המחזיק בידו כדורסל, או שמא הוא כדורסל המוחזק על ידי שחקן.

בן 5 למקרא, בן 10 למשנה, בן 13 למצוות.

אחת התמות המרכזיות של הפילוסופיה המזרחית (בניגוד לזו המערבית, לפחות עד לאזור המאה ה19) היא המאבק בין האגו לבין הסביבה. הדימוי הנפוץ בבודהיזם למשל הוא של סירה השטה בזרם. אם האנשים על הסירה מעוניינים להניע אותה בניגוד לזרם המים, הם ייאלצו להוציא כמויות אדירות של אנרגיה ומאמץ לשם כך, ואם הזרם חזק מדי, לעתים זה לא יעזור להם אפילו להישאר במקום. התוצאה תהיה עייפות, תשישות, ואובדן החיות. לעומת זאת, וויתור, השלמה ולתת לסירה לנוע עם הזרם יאפשר להם להתקיים בשלווה, ואולי אפילו להנות מהדרך. הוויתור על האגו, בין על ידי מדיטציה, תרגול, אימוץ של הרגלים, תזונה או טקסים הוא מרכזי בהרבה מהדתות או הפילוסופיות הללו. ג׳קסון יצר תרכובת מוזרה קצת של הדברים. כמאמן הוא היה צריך לחבר בין היחידים לקבוצה, לגרום לקובי ושאקיל לשחק קבוצתי, למרות חיכוכי האגו והאישיות שביניהם, אך מנגד לא לאבד את היחידים. הרי לעקר את האגו של ג׳ורדן, את יצר הווינריות שהניע אותו היה שווה ערך לכיבוי המנוע של מטוס נוסעים באמצע האוקיינוס. הדרך לעשות את זה היתה לשלב בין הרבה חופש שנתן לשחקניו, ובין משמעת טקטית על ידי תרגילים מאוד פשוטים שדאגו למקם תמיד שחקנים בתנועה לקבל את הכדור וכך לאפשר להם גם מרחב פעולה וגם אפשרות לבטא את עצמם. בנוסף, הוא דאג שהכוכבים יקבלו את הבמה שלהם, אבל מנגד לא יאפילו על שאר השחקנים, ושכל אחד, סטיב קר, ג׳ון פקסון, דיבאץ׳, ארמסטרונג, ואפילו וונינגטון, יידעו להביא את הסחורה כשיזדקקו לכך. שחקן הספסל ג׳קסון ידע לדבר איתם בשפה שגרמה להם לא לנסות לדרוך על הבלטה של הפרנצ׳ייס פליירס, אבל לא לברוח מהרגע בו הכדור יגיע אליהם על הבאזר.

ג׳קסון הוא לא הראשון (ולצערי לא האחרון) שמנסה לשלב בין פילוסופיה, מזרחית או בכלל לבין הצלחה בתחום. יש המון דוגמאות, החל מרובין שארמה וכלה בסטיב ג׳ובס. שלא לדבר על כל אותם אלה שעושים אקזיט ורצים להסביר בTED כיצד שמשו עקרונות "אמנות המלחמה״ לסאן טצו בבואם לסגור את הדיל. אבל פילוסופיה לחוד ויישום לחוד. כשהגיע ריכארד נילסן לאמן את נבחרת ישראל, הוא זיהה ששחקן ההגנה הישראלי משחק יותר מדי עם הידיים, ובכלל נוטה להתמזמז עם הכדור ולא לשחרר אותו. הוא ניסה כמה תרגילים בהם קשר לבלמים את הידיים והורה להם להעיף את הכדור ברגע שהוא מגיע אליהם. זה לא עבד. החשיבה, פילוסופיית האימון, היתה מדוייקת, אבל לקשור את הידיים לשחקן ישראלי גאה? אחד ששירת בצה״ל (כמש״ק ממטרות בחימוש)? ולבעוט את הכדור מייד? ליציע? מה אנחנו, פחדנים? זה לא עבד, וזיכה את נילסן בבוז רב מצד השחקנים שמיהרו לרוץ לעיתונים ללכלך על הזר המוזר. קריירת האימון של נילסן בישראל הסתיימה כעבור שנתיים בתיקו מול אוסטריה. ההגנה לא הצליחה לשחרר את הכדור בזמן, שמעון גרשון דחף את שחקן אוסטרי, אוואט לא עמד נכון, נמני הסתיר את הכדור, והרצוג בעט שטוח וחזק, 1:1 לתפארת הכדורגל הישראלי.

"כשהמשולש עובד באמת, אף אחד, כולל השחקנים לא יודעים מה הולך לקרות״

במובן הזה ג׳קסון ידע גם מה להעביר לשחקנים, וגם איך. הוא ידע לדבר איתם בשפה שלהם, הוא לא שכח מאיפה הוא בא. הגישה הלא מתנשאת ולא לוחצת או לחוצה שלו, שהוא טען שבאה מעולם המדיטציה והזן, אפשרה לשחקנים להקשיב לו ולרצות לשחק בשבילו. במובן הזה הוא לא שונה ממאמנים אגדיים אחרים, למשל ארל וויבר, מגדולי המאמנים בבייסבול (בעיני גדול המאמנים). וויבר טען ששחקנים לא הובאו לקבוצה בשביל שהוא ילמד אותם לשחק ולכן כל נסיון מצדו ״לאמן״ אותם רק יעשה נזק. הוא גם טען שהסיבה שהוא נזרק מכל כך הרבה משחקים אחרי ריבים עם השופט היא כי ״זו השעיה עם אפס נזק לקבוצה״. (וכן שרק שחקנים גרועים יכולים להיות מאמנים טובים). עוד דבר שהוא אמר היה ״שאתה מתחיל ללמוד רק אחרי שהבנת הכל״. נשמע פילוסופי, אבל וויבר ממש לא היה בקטע של זן, רחוק מכך. הוא פשוט היה שחקן (גרוע ביותר) שהפך למאמן מעולה שהיה אחד הראשונים להבין שתפקידו של המאמן לאתר ולבודד את האלמנטים שמנצחים משחקים, ולתת לכל השאר לבטא את עצמו. הוא גם שנא להפסיד והתעקש לנצח תמיד, בניגוד לעמדתו המוצהרת של ג׳קסון שטען שיש להתמקד בנפש, ולא בלוח התוצאות.

הדוגמה הבולטת ביותר ליכולת של ג׳קסון היתה האופן שבו הוא עבד מול דניס רודמן שהגיע לבולס אחרי ההצלחה בדטרויט עם תדמית של גאון הגנתי וטראבל מייקר מוצהר. ג׳קסון ידע לבנות את רודמן מצד אחד כצלע השלישית במשולש ג׳ורדן-פיפן-רודמן, לתת לרודמן אחריות ולבנות לו את האגו (כי לשחקנים, מה לעשות, יש אגו), ומצד שני לשחרר את הרסן במקומות שאפשר תמורת מחוייבות של השחקן לשים על עצמו את הרסן ולהירתם לקבוצה. וכמובן שלא הזיק שהכשרון האישי של רודמן בא לידי ביטוי באופן קבוצתי, ביכולת שלו להגן ולשאוב ריבאונדים. בינינו, זה הרי לא משנה אם ג׳קסון באמת האמין בכל הסיפורים שהוא סיפר, אם הוא באמת אומץ על ידי שבט לאקוטה או אם הוא באמת לא ראה חשיבות בהצלחה שלו או של שחקניו. זה לא חשוב אם הדמות שיצר אכן היתה קיימת אצלו במציאות. מה שחשוב הוא שהדמות הזו דיברה אל השחקנים שלו, שאנשים כמו ג׳ורדן וקובי פרחו בחופש ובמנהיגות שהוא נתן להם ושהגישה שלו לשחקנים אפשרה לו לגשר בין ערימת אגו בגודל של הר ראשמור ולגרום להם לוותר על הפוזה בשביל הקבוצה. לא חשוב למה התקפת המשולש (שהוא כמובן לא המציא) עבדה. השאלה אם היא עבדה כי היא היתה ביטוי של איזון קוסמי על מגרש הכדורסל, או כי השיטה אפשרה לשחקנים לשמור על מבנה תוך כדי תנועה והיתה מספיק גמישה לאפשר לכל אחד לבטא את עצמו לא רלוונטית, העיקר שהיא עבדה. מה שזה לא יהיה, מה שהוא לא מכר להם, לתקשורת (ולעצמו), העובדה שזה גרם לכולם להיות הכי טובים שיש, ולנצח, היא הדבר החשוב, ומה שלבסוף הביא לג׳קסון את הטבעת השלוש-עשרה שלו.

מספר חזק – אלכס רודריגז

אז אם בטור הקודם דיברנו על אחד טום בריידי שכולם שונאים אבל אף אחד לא סגור למה, אז לשם השוואה בואו נדבר על אחד שכולם שונאים ועל הכמה וכמה וכמה סיבות שהוא נתן לנו. אלכס ״איי-רוד״ רודריגז שיחק 20 עונות בין השנים 1994 ל2016 בשלוש קבוצות: סיאטל (7 עונות), טקסס (3 עונות) ובניו יורק יאנקיז (10 עונות). הוא חבט 3115 היטס בממוצע של 0.295, מהם 696 הומראנס (25 גראנד סלאמס). הוא הביא 2086 ריצות הביתה, השיג OPS של 930, גנב 329 בסיסים, נבחר 14 פעם לאולסטאר, פעמיים לכפפת הזהב, ושלוש פעמים לMVP, וכמובן זכה עם היאנקיז ב2009 באליפות. תמורת כל זה גרף איי רוד 441.3 מליון דולר, יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה.

איי רוד מודה לעצמו על היותו איי רוד. ה13 זה כי הוא מספר אחד וגם כי הוא השילוש הקדוש.

על פניו, יוכל הקורא התמים להניח שמדובר בעוד מקרה של ״שנאה מתוך קנאה״. שוב שחקן סופר מצליח, סופר כוכב, שצובר תארים ושיאים אישיים (אם כי לא קבוצתיים) בקצב שאני מחליף גרביים (4 פעמים בשנה, למי שתוהה). ועוד עשה חצי מזה בקבוצה השנואה באמריקה, היאנקיז, איך לא ישנאו אותו? אבל לא, מעבר לקנאה, מדובר פה במישהו שהרוויח את השנאה כלפיו ביושר. דבר ראשון האיש רמאי שאין דברים כאלה, ולא בחל בשום תרגיל מלוכלך, לצעוק לשחקן יריב ״שלי שלי״ כדי שלא יתפוס את הכדור? צ׳ק, להעיף את הכדור מידו של שחקן ההגנה כדי לא להפסל? צ׳ק. להפגין בוז מוחלט לשחקני היריבה, למשל לחתוך דרך גבעת הזורק, דבר שלא ייעשה בביסבול, ולאחר מכן לצחוק לכתב ששאל אותו על זה בפרצוף? צ׳ק. להסתלבט על שחקני קבוצתו שהם לא ברמה שלו? אכן. לחתום על החוזה הגדול בהיסטוריה עם הריינג׳רס ומייד לבטל אותו תמורת חוזה גדול יותר עם היאנקיז? צ׳ק (וצ׳ק שמן מאוד). לתלות ציורים שלו בכל הבית, כולל מעל המיטה שלו? איי-מן איי רוד. וזה לא רק האוהדים שלא סבלו את הפרימדונה. שקיטרו איך בשמונה השנים לפני שהגיע המועדון לקח 4 אליפויות ואיתו רק אחת ב12 שנה. שטענו שהוא משחק רק בשביל עצמו, שהוא נעלם בקלאץ׳, שהוא מזייף בהגנה, שהוא עושה פדיחות למועדון עם המשחק שלו. גם השחקנים לא ממש סבלו אותו, ובסקר שחקנים שערך Sports Illustrated נבחר איי רוד לשחקן המזוייף (Phony) ביותר. ויותר מכל מלמדת על אופיו התנהלות שלו בסיפור Biogenesis.

ב2003 נתפס רודריגז בבדיקת סמים שערכה הליגה. זו היתה השנה האחרונה לפני שהליגה החלה להטיל עונשים על שימוש בחומרים משפרי ביצועים (PED) ולכן, במסגרת הסכם עם איגוד השחקנים, הוטל חסיון על התוצאות והבדיקות הושמדו. ב2007 איים חוזה קנסקו לחשוף פרטים על השימוש של איי רוד ושחקנים אחרים בסטירואידים. איי רוד הכחיש את השימוש כשנשאל. במסגרת ההדלפות מהחקירה והתביעה במקרה של BALCO, פורסמה תוצאת הבדיקה מ2003 בSports Illustrated ב2009. רודריגז התראיין לESPN, הודה בשימוש בשנים 2000-2003, טען לחפותו כי פעל בשל ״לחץ to perform״ והאשים את תרבות השימוש באותם שנים. בנוסף טען כי ״בכל השנים שלי ביאנקיז הייתי נקי״ ואף התנדב להרצות (ואף הרצה) בבתי ספר על הסכנות בשימוש בסטרואידים. ב2013 פורסם כי מעבדת Biogenesis סיפקה לרודריגז ולשחקנים אחרים Human Growth Hormone. באוגוסט 2013 הודיעה הליגה על השעייתו לאלתר של רודריגז ל211 משחקים, על השימוש בסמים ועל מה שהוגדר כנסיון לשבש את הליך החקירה ולהסתיר את הממצאים. איי רוד ערער, אך הפסיד בינואר 2014. לאחר שההשעיה אושרה סופית, הגיש רודריגז תביעה פדרלית כנגד הליגה אך משך אותה מספר שבועות אחרי. סך כל עלות הערעור הסתכמה בכ3 מליון דולר. ב2014 הודיעו עורכי דינו כי הם תובעים אותו על 380,000 דולר שהוא טרם שילם להם. בכל התקופה הזו הכחיש איי רוד את השימוש, אולם בנובמבר 2014 נחשף כי הוא הודה בפני הDEA על השימוש, שבועיים לאחר שהגיש את הערעור תוך הצהרה שהוא לא השתמש. בנוסף, וככה לסיום הסאגה, התברר כי הפרסום שחשף את שמותיהם של ריאן בראון מהברוורס ופרנסיסקו סרוולי מהיאנקיז, הודלף על ידי ״מקורביו״ של רודריגז כנראה כדי להסיט ממנו את האש ולתת לליגה ולתקשורת עוד מטרות. כאמור, האיש היה קלאסה אחרת, על המגרש ומחוצה לו, ויש להניח שעוד לא שמענו את המילה האחרונה ממנו, ולו רק בגלל שהוא ממשיך לפרשן בESPN.

אתם חזקים במספרים? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: בי״ד חזקה ובזרוע נטוייה.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. 1. מצד אחד המספר 'שמנקה ומזקק את הנפש'.

    2. מצד שני המספר של חוסר מזל, עינויים, סבל, ומוות.

    3. זה המספר של נפש אחת מתה, אבל במקומה נפש אחת נולדת. בנצרות ישנם פלגים המאמינים שיעקב (בנו של יצחק) היה 13, ואז נברא יישו.

    4. נמספר השלט באמונות טפלות, שליליות.

    5. המספר של השטן, הדרגון, והנחש.

  2. אני זוכר שלקראת סוף הקריירה של A-ROD הייתי בניו יורק ושמעתי את אחת מתכניות הספורט ברדיו. הדיון היה האם נמאס לו מהמשחק, בגלל שהפסיד להזמין נערות ליווי הביתה, אחרי שנים שפרנס את התעשייה בתפוח הגדול. זה די מסכם את האיש…

  3. תודה ארז .
    את ה 13שלי הזכרתי שבוע שעבר וזה הפער אותו מחקה מכבי חיפה באליפות הראשונה שלה ב 1984 היא מחקה זאת מבית"ר.
    זהי ארמלי שהגיע באמצע העונה לבש את הסיפרה 13 וכבש ….13 שערים מלך שערי חיפה בליגה

    13 זה גם מספר האליפויות אירופה של ריאל
    ומספר תארי אליפות אנגליה של גיגס (כולם בפריימר ליג ) זה כמובן שיא של קבוצה ושל שחקן בפריימרליג ..

    בכל תולדות אנגליה רק 3 קבוצות הגיעו למספר זה או עזבו
    ארסנל עם 13
    ליברפול עם 19 ויונייטד עם 20

    מכאן ובטורים הבאים אנסה לתת גימטריות
    13 זה אחד וזה אהבה ואגדה .

  4. 14 בעיני זה קודם כל יואן קרויף שאני מקווה מאד שיהיה המספר החזק.

    הוא היה הגדול מכולם בהולנד אבל היה חסר לו קצת בכדי להיות שייך למועדון ה 14…..
    מועדון 14 שלי הם נבחרות תבל שזכו בגביע העולם או ביורו
    ואלה שמות
    ברזיל ארגנטינה אורגוואי
    צרפת גרמניה ספרד אנגליה איטליה
    כולם אלופות עולם ( כל האירופאיות למעט אנגליה לקחו גם יורו ).
    צכיה ,ברה"מ , הולנד , דנמרק , יוון ופורטוגל הצטרפו למועדון בזכיות ביורו ומסקרנת השאלה מיהי הנבחרת הבאה בלגיה ?

    הגימטריות
    זהב ודוד ….דוד המלך

  5. תודה רבה תענוג של קריאה.

    העלת נקודה מעניינת שאני רוצה להתייחס, זה על שחקן גדול ומאמן בינוני.

    קודם כל אולי אגיד חילול הקודש. באתר, לעומת ההשפעה של מאמן כדורגל על המשחק, יש לו יותר השפעה על *השחקן*, בעיקר כי כדורגל עם יותר שחקנים, מגרש גדול, ויותר מגוון במערכים, סגנונות וכו'.

    זכור לי שקראתי כתבה על קונטה, קונטה טען שהוא לא היה שחקן כל כך מוכשר, ולכן הוא תמיד היה צריך לחשוב צעד קדימה, לאן הוא ימסור את הכדור, איך יחלץ ממצבים בעיתיים וכדו', וזה מה שהוא חושב עליו כשהוא מאמן, איך לדאוג לשחקנים שאולי קצת פחות מוכשרים.

    מאמן מהסוג הזה יהיה בד"כ עדיף לשחקנים No name כאלה, שמשתלבים בשיטה שממקסמת את יכולתם.

    דוגמא נהדרת מהNBA זה פופוביץ', שחקנים שאולי לא הכי מוכשרים פרחו אצלו בשיטה (הרשימה ארוכה מיני ים, בלינלי לדוגמא, שלא פרח מאז שעזב את הספרס, דיאו שהיה נהדר שם באליפות האחרונה), שחקנים כאלה תחת מאמן כזה ושיטה פרחו ממש, ושעזבו את השיטה פשוט התאדו.

    עוד דוגמא(סליחה על המעבר בין העולמות), פדרו בתקופה של פפ בבארסה, שחקן אפור שבשיטה שמתאימה היה מדהים.

    דוגמא למאמן מהסוג של פיל בכדורגל זה זידאן, הכדורגל שלו מזעזע, אבל יש לו יכולת להביא לכוכבים לפרוח, והוא בעיקר משרה להם בטחון ובצד המנטלי, שחקנים צעירים פשוט הולכים לאיבוד תחת הסגנון של מאמן כזה. יוביץ' למשל וגם פה הרשימה ארוכה.

    לדעתי גם ג'קסון מאמן כזה(והתקופה בניקס שהיתה קטסטרופה מעידה על זה).

    מי עדיף? מאמן של כוכבים או מאמן של שיטה?
    אולי דווקא מLA תבוא הישועה (ולא לברון), מאמן שנותן לכוכבים להתפרע בהתקפה, ומסדר את השאר נכון בהגנה.

    אני עדיין חושב שהייתי מעדיף פפ בקבוצה שלי, כי מי לא שמח שגם שחקן מוגבל כמו פדרו חוגג.

    תודה ארז, על עוד פוסט נהדר.
    14? לא עולה לי משהו מיוחד. אולי Fifa14, איך אהבתי את המשחק הזה.

    גם הספרס של 2014, שלדעתי היתה אחת האלופות הכי נהדרות שאני הצעיר ראיתי. איזה כדורסל מדהים היה להם.

    1. תודה איתי, לא הבנתי מה פה חילול הקודש? להגיד שלמאמן יש יותר השפעה על שחקנים מאשר על המשחק? אם ככה אז אני כופר בעיקר בערך מהטור הראשון 🙂 אני מסכים מאוד לגבי זידאן. בבייסבול הרבה מאמנים גדולים היו קאצ'רים, שזה תפקיד שהוא סוג של מאמן על המגרש מבחינת איך שאתה רואה את השדה (הוא נמצא עם הפנים לשאר הקבוצה) וגם הרבה השפעה על המשחק, ההגנה, הזורק וכן הלאה.בלמים גם הופכים למאמנים טובים מאותה סיבה. גם שחקן ספסל יש לו יתרון פה בזה שהוא צופה במשחק וגם משחק בו. אני חסיד גדול של התפיסה שכשרונות גדולים הופכים למאמנים קטנים ולהפך, יש יוצאים מן הכלל, למשל זידאן שהיה גם כישרון וגם היתה לו אינטליגנצית משחק, אם היה IQ של זה הוא היה גאון, או קרויף למשל, שהיה גם אדם חכם וגם שחקן מעולה וגם גאון על המגרש ובהתאם מאמן שהגיע ללא מעט הישגים. ואפשר להכניס גם את גווארדיולה לדיון הזה.

  6. בס"ד
    תודה רבה.
    פיל ג'קסון היה המאמן הנכון, בזמנים והקבוצות הנכונות.
    שילוב בין מאמן מעולה, לנסיבות ותנאים מצויינים.

  7. תודה רבה על פוסט נהדר, שמתמצת במשפט אחד נהדר, ששייך בכלל לארל וויבר, את המהות של המאמן- למצוא את היתרונות הקטנים שעוזרים לקבוצה שלך לנצח. מעין תיאוריית השפיץ של הנעל רק עם שכל מאחוריה.
    איי רוד זה אגו מניאק רציני. נקווה שג'יי לו הרביצה לו קצת על הישבן בעניין, כמו גם בעניינים אחרים.
    14? קרויף ותיירי הנרי- אבל גם בוב קוזי יבדל"א. 14 היה שיאו האגדי של גרד מולר לכיבושים במונדיאלים, עד שבא רונאלדו הברזילאי ועקף אותו
    משום מה יש לי ניחוש שהמספר החזק יהיה פיט רוז, הרגשה שכזו.

  8. תודה ארז. אפרופו HOF, אישיות בעייתית וסטרואידים, יהיה מעניין לראות כמה נמוך איירוד יגיע בהצבעת ה-HOF שלו.

  9. פוסט משובח…..
    אהבתי
    פחות אהבתי את זן ואומנות אחזקת האופנוע.
    בתור חובב אופנועים ופילוסופיה + אינסוף המלצות ניסיתי לקרוא את הספר.
    בערך 3 פעמים.
    בכל אחת מהפעמים נשברתי קצת אחרי האמצע (אני קורא מהר מאוד).
    לא הצלחתי לסיים
    עבורי חרא ספר
    🙂

    1. מבין אותך מאוד. הספר הזה מקבל יותר מדי קרדיט בשביל מה שהולך שמה, ובהחלט באזור האמצע מגיע השלב שבו הקורא תוהה למה הוא בכלל צריך את כל המיש מש הזה, וזה בדיוק הנקודה לפרוש. לדעתי החלק הטוב שלו זה ממש הפרק הראשון שממנו בא השם וקצת השני. אפשר היה לחתוך פה ולחסוך לקורא את השאר.

        1. תודה רבה ארז, סדרה מעולה.
          זן ואומנות החזקת ההאופנוע גם אני כמוך, הייתי צריך שבועיים על חוף מבודד בשביל לסיים אותו בפעם השנייה שניסיתי,
          וזה רק בגלל שאני חובב אופנועים ופילוסופיה.
          ברור שלמאמן יש השפעה ענקית, ולא כל מגיב באתר הופס יזכה באליפות NBA גם אם יאמן את מי שהוא רוצה…

  10. אשר לפיל ג'קסון
    מבחינתי עדיין חידה
    13 טבעות 11 כמאמן
    אבל כולם עם מייקל /קובי שאק.
    בכל התארים הללו קבוצתו הייתה מעומדת מובילה לפחות לרוב כמעומדת הראשית .

    נגיד זאת ככה גם לצביקה שרף יש 10 טבעות וזה לא עושה אותו הכי גדול בארץ …כי הייתה לו את הקבוצה הכי גדולה .

    במובן זה צריך תמיד לראות את חומר השחקנים
    ולכן פופופיץ או זה מדאלאס הוכיחו עצמם
    כמו גם למשל השועל אוברדוביץ או דיוויד בלאט ( רוסיה 07 ומכבי 14)

    ואם נלך לכדורגל אז מוריניו ( אני מתעב אותו) הוכיח זאת בפורטו 04 ובאינטר 10
    וכמובן מאמנים מסוגם של רניירי ( לסטר ) או ריהאגל שהצעיד את יוון ליורו 04.

    ג'קסון לא היה כזה ולא עשה משהו דומה ולכן אני למשל מתקשה להעריך את גדולתו ההיסטורית.

    1. תודה אהרון, אני קונה ב200% את מה שאתה אומר, הרבה פעמים יש קבוצות שכמו שאמר שלמה שרף, בטלפון היה לוקח אליפות איתם. מצד שני, יש עוד יותר הרבה קבוצות שלא לוקחות אליפות גם אם המאמן לא בטלפון. אני חושב שכמו שיש מאמנים שיכולים לקחת סגל צעיר, לא מוכר או לא ברמה גבוהה ולקחת איתם אליפות, יש מאמנים שמומחים בלקחת אליפות עם סגל כוכבים. זו מיומנות שונה. קח את המאמן מהסוג הראשון, זה שמתמחה בלהוציא מים מהסלע, ותן לו את קובי ושאק או מייקל ופיפן, או צמד כוכבים דומה ותוך חודשיים אחד מהכוכבים מבקש טרייד והכוכב השני אצל הבעלים דופק על השולחן ודורש "או אני או הוא", וזה אם הם מצליחים לתפקד עד אז. לקחת אליפות עם קובי ושאק שלכל אחד משניהם אגו שיכול לפרנס שלושה מועדוני כדורסל מדרג ב' זה הישג לא במובן של היכולת, אלא במובן של לגרום לשניהם לתפקד. לקחת אליפות עם מייקל ופיפן וגראנט נשמע כמו נו-בריינר. תגיד את זה לדאג קולינס, שכשל במשימה הזו בדיוק ב87-88 ו88-89 למרות שהיה לו בדיוק את אותם מייקל ופיפן וגראנט וכן הלאה.
      לדעתי זה גם עניין של חיבור. מאמן טוב וקבוצה טובה לא תמיד יתאימו. ויש כאלה שהחיבור שלהם לקבוצה הוא כאילו נולדו לאותה אמא. פרגוסון ויונייטד למשל. גוורדיולה וברצלונה. אבל לא כל מאמן יוכל להצליח בכל קבוצה, ע"ע מוריניו. לפעמים אפילו שינוי מעונה לעונה יכול להפוך מאמן סופר מנצח לאחד שאתה לא מבין מה הוא עושה שם, כמו שקרה לשפיגל בחיפה של אחרי 94.
      בכל מקרה, הנושא של מאמנים מאוד מעניין אותי כחובב ספורט, ואני מבטיח להמשיך להתעסק איתו בטורים הבאים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט