על החסימה 1 – מאפייני החסימה / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

על החסימה 1 – מאפייני החסימה / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

כמו רוב הדברים הנכתבים בעולמנו בימים אלו, גם הפוסט הזה התחיל ממחשבה על יאקוב פולטל. שהרי יאקוב שלנו האריך את חוזהו בספרס בשלוש שנים, ואם שחקנים חופשיים אנחנו לא מושכים, הרי שהחתמת RFA, גם אם אחד שלא פורסם שקיבל בכלל הצעות אחרות, היא מקור לשמחה וסיבה למסיבה.

אבל אחרי ששמחנו, חגגנו, והרמנו לחיים הגיע ההאנג-אובר הבלתי נמנע. לכאב הראש המוכר התלוותה הפעם גם שאלה טורדנית – מה בעצם יתרונו של הבחור? 4.8 ריב', 1 אסט', 0.4 חט', ו-5.5 נקודות ב- eFG של 63.8 אחוז ל-16.5 דקות למשחק בקריירה, זו לא שורה סטטיסטית מרשימה במיוחד. ומה חוץ ממנה? שלשות? לא זורק בכלל… ועם 53.6% מהקו יתקשה להישאר על הפרקט בסוף משחק צמוד. אז במה, בעצם, הדברים אמורים?

לפתע צפו להם זיכרונות עמומים – "אאוריקה! מצאתי!! יאקוב הוא חוסם דגול!!! הוא גבוה, ארוך, קפיצי במידה, מהיר יחסית לגודלו, ולמד מטימי ודייויד בדיוק היכן לעמוד! זה בוודאי ההסבר!"

הצצה נוספת בשורה הסטטיסטית גילתה חסימה אחת למשחק בקריירה, ל-16.5 דקות כאמור, אבל בעונה החולפת חל שיפור כשיאקוב חסם 1.4 פעמים למשחק, ב-17.7 דקות, מה שהספיק למקום השמיני, והמכובד, בטבלת החוסמים השנתית.

אז כן, לפנינו חוסם מוכשר ומסור, אדם שיעצור – בהינף ידו המושטת! – נחיליי פורוורדים קליפריאנים, גדודיי סנטרים לייקריאנים, וערימות גארדים מדאלאס. האח הידד!!

אבל כאב הראש הטורדני לא חדל, ושאלה נוספת ניקרה לה – מה בעצם המשמעות של כל הדבר הזה שנקרא חסימה? ברור שזה מגניב לראות את התקפת היריב חוטפת בראש מפעם לפעם, אבל כמה זה שווה? ולמה אין כל כך "דיבור" על חסימות?

אז בסדרה זו ננסה להכיר קצת יותר את הילד החריג בכיתה – נצביע על מאפיינים וסוגים שונים של חסימות, נבחן אלו זריקות נחסמות יותר ופחות, ונתהה מה עושה חוסמים טובים לכאלה. במקביל, ננסה להבין את השפעתה של החסימה על מהלך המשחק, ולמצוא קורלציות בינה לבין הצלחה והישגים.

גם אם כל זה לא מעניין אתכם, אני ממש ממליץ להישאר כי יש המון סרטונים נ-ה-ד-ר-י-ם !!!

מאפייני החסימה

נחישות

נחישות היא התכונה הראשונה שעולה בראשי. בשביל לחסום צריך להיות נחוש, להתעקש למנוע מהזריקה להיכנס לסל, לקפוץ מספיק מהר, מספיק גבוה, כדי להספיק להגיע לכדור בזמן. ולעתים, גם לעשות את זה שוב. ושוב.

אז הנה למשל גורדון הייוארד, בימי יוטה הרחוקים, מונע מהכדור להגיע לטבעת, ולא פעם אחת, אלא אף פעמיים, ולא רק כנגד שחקן אחד, אלא מול שניים שנמצאים במרחק רב זה מזה.

והנה איבקה, עם לא פחות מ-3 חסימות, על 2 שחקני קליבלנד.

תזמון ודיוק

המאמץ לבדו לא יספיק – עלינו לקפוץ בדיוק לגובה המתאים, בזמן המתאים, להושיט את זרוענו הארוכה בדיוק בזווית המתאימה כך שלא נפגע בגופו, זרועו או כף ידו של התוקף. בדרך כלל נעשה זאת עם כף ידנו, לעתים עם גב כף היד, ולפעמים אפילו עם האצבע

עוצמה

אז קפצנו גבוה, ודייקנו בתנועה, אבל הבחור בצד השני שוקל בערך מאה קילו, מתאמן שעות בחדר כושר כל יום, ומגיע עם הרבה תנופה לכוון הסל. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעמוד בעוצמת הפגיעה של הדבר הזה. יותר מזה – את מירב האנרגיה שלנו הקדשנו למאמץ וורטיקלי – להגיע למעלה, ובגוף ישר כדי שלא ישרקו לעבירת מגן – בעוד הווקטור של התוקף מכוון גם אופקית. זה נותן לו יתרון.

לכן חוסם טוב, וחסימה טובה, מצריכים עוצמה פיזית בלתי רגילה.

הנה למשל קפלה בולם בגופו את איגי המסתער

קלטתם איך הזרוע של איגי מגיעה עם כל התנופה, ואיך קפלה סופג את המהלומה בעודו משאיר את זרועותיו ישרות, כמו איזה שובר גלים בחורף? ועוד "יורד למטה" מבלי לאבד שיווי משקל? WTF בן אדם? ממה אתה עשוי בדיוק?

ותעיפו מבט בסרטון הבא – באם אדאביו מקבל את פניו של ג'ייסון טייטום הדוהר, בפוזשן האחרון של משחק בסדרת גמר המזרח בפלייאוף 2020. אז נכון, הסיטואציה מייצרת מוטיבציה, האדרנלין שוצף בגוף, אבל תסתכלו מה הוא צריך לעשות כדי לנצח.

בואו נעבור על זה בסלומושן, רגע אחרי רגע:

תמונה 1 – הזרוע של טייטום גבוהה בהרבה מזו של באם, שתיהן ישרות. כל מה שטייטום צריך לעשות זה ל"הוריד" את הזרוע, היד, והכדור, לתוך הטבעת. כוח המשיכה משחק לטובתו בגלל הגובה, וגם התנופה.

תמונה 2 – עכשיו הזרועות כבר מוטות, ושוב – לטייטום יתרון גובה ותנופה, אבל היד של באם כבר נמצאת בצידו השני של הכדור.

תמונה 3 – היד של טייטום, והכדור, ממשיכים לרדת. באם כבר נמצא במצב שהוא חייב להיות מתחת לכדור כדי לעצור אותו. מאחר והטבעת מתחת לזרוע שלו, באם מתקשה להוריד את הזרוע ונאלץ לכופף את כף היד לאחור. למעשה, התנועה הזו "מעבירה" חלק מהעומס משרירי הזרוע והכתף, החזקים, לשרירי מפרק כף היד, החלשים הרבה יותר. זה לא נראה טוב. שימו לב לזווית שבין היד של באם, הזרוע, הכתף, והראש. נתפס לי שריר רק מלהסתכל על זה.

תמונה 4 – באם כנראה נע מעט קדימה, כלומר לכוון המצלמה, כך שהוא מתרחק קצת מהטבעת, ונהנה ממעט יותר חופש תנועה של הזרוע. הזווית בין הזרוע לבין הכתף והראש נראית מעט נורמלית יותר. באם מצליח לעשות זאת למרות שטייטום ממשיך לרדת למטה ולהפעיל לחץ על היד של באם, ובכך הוא מצליח, בעוצמה בלתי סבירה, למנוע מטייטום לממש את יתרון התנופה והזווית.

תמונה 5 – באם עמד בעומס שהפעיל טייטום, ועכשיו הזמן מתחיל לשחק לטובתו – מבחינה ורטיקלית טייטום מתחיל "לרדת". מבחינה אופקית היד של טייטום כבר "עברה את הטבעת" ו"נתקעת" בלוח. עכשיו מאזן הכוחות נוח יותר, ועדיין – את התנועה האחרונה באם עושה עם שרירי מפרק כף היד – הוא פשוט מיישר את כף היד הכפופה לאחור והודף את הכדור.

מי גיבור של אמא??

ואם זה לא מספיק קשה, שימו לב שבאם, הימני, עשה את כל זה ביד שמאל.

כיוון

חסימות מגיעות ממספר כיוונים. הנפוץ שבהם, ככל הנראה, הוא כשהחוסם מגיע מכיוון הסל שלו, והודף את הכדור לכיוון קו החצי. קיימות חסימות מהצד, בעיקר כאשר החוסם נחלץ לעזרת שחקן אחר מקבוצתו. כיוון נוסף הוא כאשר במהלך התקפה מתפרצת התוקף דוהר לצבע והחוסם מגיח מאחוריו. לעתים "ידביק" את הכדור אל הלוח, ולעתים יהדוף את הכדור אל הלוח או לצדדים.

הפתעה

קשה להפתיע אדם שעומד ומסתכל ישר עליך, ולכן ההפתעה תבוא לידי ביטוי בעיקר כאשר החוסם מגיע מאחור, או מהצד, ובדרך כלל כשהוא חוסם שחקן שאינו "שלו".

גם כאן הדוגמא של לברון ואיגי מתאימה – איגי ראה את ניסיון החסימה של ג'י.אר סמית', ואף הגיב יפה ובזמן כשנמנע מלהעלות את הכדור עד שג'י.אר כבר "ירד", אבל ספק אם ראה את לברון הדוהר מאחוריו עד שכבר היה מאוחר מדי.

חכמת משחק

חסימה מחייבת קריאה מהירה ומדויקת של המהלך היריב, הן כאשר הוא מתוכנן מראש, והן כשלא, ולעתים כרוכה בעזרה לשחקן אחר בקבוצה. מדובר בהחלטות של שברירי שניה ומחיר הטעות – עבירה, כשלון בניסיון החסימה, השארת השחקן "שלך" פנוי וכו', בעיקר באזור הצבע – יכול להיות גבוה. אז נכון שחכמה לבדה לא תמיד תספיק, אבל בוודאי למי שלא נהנה מיתרון פיזי, היא בהחלט נדרשת.

איזו חסימה חכמה…. מאחורה, בזווית שהנחסם לא יכול לראות, החוסם קופץ מספיק גבוה כדי להימנע ממגע בראש שיהווה עבירה. איזה יופי.

העזה ואמונה

אחד מסוגי החסימות שאני הכי אוהב הוא הסוג שנראה כבלתי אפשרי. מעבר לכך שזה מרשים – פיזית וטכנית – יש בזה גם רכיב מנטלי משמעותי, מאחר וגם השחקן החוסם "יודע", גם אם בשברירי שניה, שהסבירות להצלחה במהלך כזה היא נמוכה, ובכל זאת מחליט "ללכת על זה". לעתים המהלך נכשל, אבל כשהוא מצליח, זו ממש חגיגה. כמו למשל לחסום את דוראנט בדרכו לדאנק במגרש פתוח.

שיתוף פעולה

לעתים שחקן תוקף זוכה לדאבל-טים של חוסמים. תראו איך אוסטין ריברס נתפס בצבת שבין יאקוב הממתין לו בצבע, לבין לוני ווקר הדוהר מאחור, ובסופו של דבר נחסם על ידי שניהם, משני הכיוונים, בבת אחת.

אופי – אישי וקבוצתי

גילוי נאות, חגי – אני שייך לאותו מגזר באוכלוסייה, ובאתר, שמאמין שיש דבר כזה אופי. הן אופי אישי, של שחקנים ספציפיים, והן אופי קבוצתי, המתגבש ומשתנה עם הזמן. אני גם מאמין שהאופי האישי והאופי הקבוצתי מושפעים זה מזה.

על מנת להמחיש את הנקודה אני מבקש להזמין את דני גרין להציג שתי דוגמאות:

הדוגמא הראשונה, שחקוקה בזיכרוני כסיגנל הראשון שזיהיתי לכך שמשהו השתנה בטורונטו, מצאה את ידידנו משכבר, ג'ייסון טייטום, חודר במתפרצת לעומק הצבע הקנדי. לפניו ניצב לאורי הגוץ, לימינו הידס ואן וליט, והדרך לטבעת נראתה פתוחה.

אבל, אבל ושוב פעם אבל –

"לא הייתה זו מכונית רגילה. הייתה זו הצ'יטי-צ'יטי-באנג-באנג."

דני גרין וקוואי, שניהם ביחד, וכל אחד לחוד, דוהרים לעבר טייטום המזנק אל הסל. תחילה גרין קוטע את תנועת הכדור והודף אותו אל הלוח, ומיד לאחר מכן קוואי מגלגל את הכדור הצידה על הלוח. וואו!

"את הפרחים על הניצחון", הגבתי לסיקור של המשחק ההוא, "נרס צריך לשלוח לפופ", וזאת מאחר וייחסתי את המהלך הזה – שכלל נחישות, אמונה, ודיוק – למורשת ההגנה האימתנית שאפיינה את הספרס שנים ארוכות, וחשבתי שצירופם של קוואי וגרין "הזריק" משהו מהאופי הזה בטורונטו.

כדי להשלים את התמונה, אפשר וצריך גם להסתכל על האופי האישי של שני גיבורינו – שניהם לקחו אחריות מלאה על המהלך, וזאת למרות שראו שגם השחקן השני נחלץ לסייע. לכן, אפשר לייחס את אותן תכונות בדיוק – נחישות, אמונה ודיוק – גם לאופי האישי של שני גיבורינו, ומהיכרותנו איתם גם בצדק.

ועדיין, אני טוען שהדברים קשורים זה בזה – שהאופי של גרין וקוואי התפתח כפי שהתפתח גם משום שגדלו בספרס, שהאופי הזה חילחל לטורונטו, לא רק, אבל גם, בגלל קוואי וגרין, שהאופי של טורונטו 2019 סייע להתפתחותם של ואן וליט, סיאקאם, אנונובי ושאר הצעירים, וכך נמשכת ומתפתחת השרשרת.

והשרשרת של דני גרין, כידוע, נמשכה בלוס אנג'לס – בתחילת המהלך גרין חוסם את טרנט ג'וניור, אך האחרון משתלט על הכדור וחודר לצבע. כאן נכנס דייויס לפעולה וחוסם את טרנט בשנית. הכדור נהדף לשחקן האחרון שהלייקרס רוצים שיקבל את הכדור, לילארד, אבל גרין מצליח לחסום גם אותו, ואף רודף אחריו כל הדרך עד לקו החצי.

אז שוב אפשר לטעון שזה פשוט האופי, והיכולת, של דני גרין, והנה הוא שוב עושה זאת, ללא קוואי ונרס. אבל אני אטען שגרין, כמו גם ווגל, דייויס, לברון ואחרים, בנו קבוצה הגנתית אדירה, שנשענה הן על האופי והכישורים ההגנתיים של חבריה, והן על התיאום ביניהם והזהות המשותפת שגיבשו.

קלאץ'

כל דבר שקורה בקלאץ' מועצם עשרות מונים, וחסימות בכלל זה. חסימה בשניות האחרונות של המשחק היא מהלך שאינו נטול סיכון, בוודאי באקלים השיפוט הנוכחי, אבל כשזה עובד… איזו חגיגה…

הנה למשל חסימה של פול פירס בסוף המשחק השביעי מנצחת עבור ברוקלין סדרת סיבוב ראשון בפלייאוף

והחסימה של הארדן על דורט שהכריעה את הסדרה בין יוסטון לאוקלהומה בפלייאוף האחרון

אז כן, לפעמים חסימה אחת, ברגע הנכון, עושה את כל ההבדל בין שתי הקבוצות, בין שאגות השמחה של הצד המנצח, לבין מבטו היוקד של הצד המפסיד. אבל כמה פעמים זה קורה? עד כמה משפיעה החסימה על תוצאות המשחק? על כך, ועוד, בפרקים הבאים.

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. לחסום אנשים היה הדבר היחיד שבא לי בטבעיות כששיחקתי כדורסל (בשכונה). אני איש גבוה וגמלוני והרבה דברים של תנועה לא באים לי בקלות אבל כשמישהו היה מנסה לקלוע עליי הייתי פתאום קופץ יותר גבוה ויותר מהר ממה שהייתי עושה כשהייתי זורק או עולה לליי-אפ. מעצבן אותי כשקולעים עליי. אני אוהב כדורסל של שואוטיים וראן אנד גאן כצופה אבל משחק כאילו אני עולה מהספסל של הפיסטונס בניינטיז.
    *
    כשניסיתי להתקבל לנבחרת בית הספר חסמתי מאחורה מישהו שזרק מהשלוש. הוא היה מספיק נמוך כדי שאוכל פשוט לחבוט בכדור אחרי שהוא שחרר אותו מהיד. הבחור שמיין אותנו שרק על זה עבירה. צעקתי עליו. לא התקבלתי.
    *
    זהו. אין פואנטה.

  2. אדיר אדיר אדיר, תודה. טור שמתחיל במחשבות על יאקוב פולטל תמיד מזמין קריאה
    אני מניח שבטורים הבאים תכתוב על האפקט הפסיכולוגי של חסימה, הנוכחות של חוסמים שנחשבים טובים בצבע, ואז יגיעו גם סרטונים של דיקמבה והאצבע. באופן אישי אני מחכה לסרטון של מאגסי בוגס חוסם את יואינג…
    היה זה נייט ת'ורמונד לדעתי, הראשון שהשיג קוואדרופל רשום (לווילט היו בוודאי מלא אבל לא ספרו אז חסימות וחטיפות), שעמד על "אהבת ההגנה" הנדרשת להישג הסטטיסטי הנדיר, "אהבת ההגנה" שבאה לידי ביטוי בנכונות לקפוץ לחסימה (גם כאן יואינג נכנס, כשותף לכמה פוסטרים מרשימים שהוטבעו עליו)
    נראה גם סדרת טורים על החטיפה?

  3. יפה מיקי – נחכה להמשך…
    לדעתי המרכיב הכי חשוב בחסימה (למעט נתונים פיזיים שמאד רלבנטיים) הוא התזמון. שמה שהופך אנשים גבוהים לחוסמים גדולים באמת.

  4. הנקודות של התזמון וחוכמת המשחק קריטיות. יש הרבה חוסמים טובים שהם לא בהכרח שחקני הגנה טובים, כמו טאונס או וויטסייד. יש שם נטייה לסוג של stat padding, רדיפה אחרי חסימות על חשבון הגנה קבוצתית יותר לעתים

  5. בתור חובב הגנה.. אין כמו חסימה טובה
    במיוחד בעזרה מהויק סייד
    או שאני נותן לשחקן לעבור אותי ואז אני חוסם אותו במרדף אחורי

    וגם עצם זה שלהטביע אני לא יכול
    אז חסימה זה הדבר

  6. בכול הפוסט לא הזכרתה במילה אחת את החוסם הטוב ביותר היום ב NBA חסן וויטסייד שעושה את דרכו בימים אלה מפורטלנד לסקרמנטו. הממוצע שלו בעונה שעברה היה 2.9 חסימות למשחק. גם לא הזכרתה את מי שממוקם במקום השני ברוק לופז עם ממוצע של 2.5 למשחק. יאקוב פולטל אותו היללתה סיים את העונה רק במקום ה 12 (ולא ה 8 כפי שנכתב) עם 1.4 חסימות למשחק.

    1. החוסמים המובילים יופיעו במלוא הדרם בפוסטים הבאים בסדרה.
      .
      ספציפית בנוגע לווייטסייד, יש חשש ממשי לסטאט פאדינג שציין רועי למעלה.
      .
      לא שההבדל בין 8 ל-12 קריטי לענייננו, אבל לפי הטבלה בבסקטבול רפרנס שבלינק בתחילת הפוסט פולטל במקום ה-8. הטבלה מתייחסת למספר החסימות הכולל, יתכן שאתה מתייחס לממוצע למשחק או משהו אחר?

  7. תודה מאנו. אין כמו חסימות, אני אוהב לראות חסימה טובה הרבה יותר מהטבעה (המהלך הכי אובאייטד במשחק). מבחינתי המהלך היחיד שמתחרה בחסימה טובה הוא הגנה פשוטה לקראת סוף שעון בה המתקיף לא מצליח לחלץ אפילו זריקה ונגמר לו הזמן.
    אצל החוסמים הגדולים (מי אמר החלום ?) התיזמון הוא הכל.
    אישית אמנם היום בזקנתי אני די עגלה אבל גובה לא הולך לאיבוד ובשכונה אני אוהב לחסום את הנמוכים.

  8. מצוין חבר. אחלה עבודה.
    .
    כאדם חרוץ ממני ישנם שאלות שאני תוהה לגביהם ואשמח אם יקבלו התייחסות בפרקים הבאים (ובמידה ולא קיבלו כבר..)
    1 מהם האחוזים מתוך החסימות שהכדור נשאר אצל הקבוצה התוקפת?
    2 מהי ההשפעה של חסימה? עד כמה היא באמת משפרת הגנה? ואם יש דרך כל שהיא למדוד האם החשש מחסימה מייצר איזשהו אפקט על הקבוצה המתקיפה
    .
    בקשר לאופי. בוודאי שגם אני מאמין שיש כזה. רק ש: 1 לנו כמי שניזונים מהמדינה יהיה קשה מאוד להעריך אותו 2 אין לנו מושג איך לשערך את ההשפעה שלו 3 לא פעם תכונות מסוימות מיוחסות לאופי אבל הן מאוד רחוקות ממנו. בעיקר הדברים אמורים לווינר/ לוזר. נהוג לייחס לג'ורדן ווינריות. האם הוא עבד קשה יותר מאחרים ? נלחם יותר מג'ון סטוקטון נניח? או מצארלס אוקלי? לא חושב

    1. כל שאלה מלמיליאן! על כולן חיפשתי מידע, באדיבות גילרי על חלקן גם מצאתי, אשאיר אותך לקסוס ציפורניים במתח עד לפרסום הפרקים הבאים 😉
      .
      בנוגע לאופי – מסכים, כמובן, פשוט חושב שצריך להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים – כדאי להמשיך להסתכל על דברים דרך עדשת האופי, גם אם היא לא הכי ברורה בעולם.

  9. זו תמיד הייתה הפעולה החביבה עליי במשחק שכונתי (טוב, חוץ מסל נצחון, אבל מזה היו לי פחות…). הגובה עוזר, אבל אני מסכים איתך שהעיקר זו נחישות, ומחשבתית לא פחות מפיזית. בשנים האחרונות הבון טון הוא לזלזל מעט, או לפחות להקטין את חשיבותה של החסימה כבסיס להגנה, אני בטוח שתגע בזה בהמשך.

    תודה רבה מאנו

  10. מעולה מאנו אני אחד שחוסם אחת ל30 משחקים בערך😂.
    פחות מדבר לגמד לא אתלטי שכמוני.
    רק ביום המשחקים האחרון חטפתי איזה 5 גגות אבל כולם לחוץ אז איב לא יצא מזה😎.
    הגג של כל הזמנים לצערי שייך לשיקצה על איגי. טיישון פרינס על רגי זוכה למקום 2. מקום 3 זה mj הזקן בווש עם 2 ידיים

  11. וואו. לא חשבתי שזה יהיה כ"כ מעניין. תודה רבה
    .
    החסימה של אדבאיו זה באמת משהו מעולם אחר. אפשר להתלהב מהעווצמה של קאפלה בחסימה. אבל הוא קופץ לגובה נטו ושם 2 ידיים על הכדור.
    אדבאיו תוך כדי קפיצה הצידה, זורק את היד (החלשה?!?!) עוד יותר הצידה, כ"כ רחוק מהגוף, עם זווית הזויה,
    ועדיין מצליח לעצור את טייטום שבא מהנקודה הכי עוצמתית שדאנק יכול לבוא
    וכל זה בפלייאוף, בהארכה, במהלך האחרון. מטורף!
    .
    ובכלל הניתוח של החסימות וסוגיהם תענוג! וזה עוד בשנים שבקושי אפשר לחסום עם כל השריקות…

  12. יאקוב פולטל נשמע כמו איזה session chair בכנס מדעי בינלאומי כלשהו. כזה שאתה פוגש בארוחת בוקר במלון ומחליף איתך חיוך מנומס ומבויש מתחת למשקפיים שלו, תוך שהוא מסדר קצת את החליפה.
    .
    יפה שהצלחת להלביש עליו דמות של שחקן כדורסל…

  13. יופי של פוסט.
    מעניין שבאיזכורים השונים בתגובות עוד לא הוזכר KJ הענק-ננס עם החסימה המרשימה ביותר שאני ראיתי, על האקים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט