הטירוף דה פראנס / Ljos

נופים מדהימים

אוהדים שרופים

(גם אם הם לא תמיד מבינים איך אופניים עובדים)

"אופניים יפים יש ל…אההה"

ומתחרים נפלאים

בתמונה: לאנס ארמסטרונג
טוב, בסדר, לא פייר. יש מתחרים אחרים היום. ראויים יותר. כמו רוגליץ', קרויסוויק, אלאפיליפ, חרונווחן, חול חנסן. זה ספורט מאוד קומיוניקטיבי לחדשים.

אלו המרכיבים שנבחרו כדי ליצור את תחרות האופניים הגדולה בעולם. אבל המרקיז ג'ול-אלבר דה דיון בטעות הוסיף מרכיב נוסף לתערובת – אקסטרה טירוף. וכך הטור דה פראנס נולד.

מקובל לחשוב שהטור דה פראנס הומצא על ידי משרד התיירות הצרפתי בניסיון להציג תחרות ספורטיבית מרתקת ותוך כדי להסביר את האופי של המקומיים (כשאתה מוקף בכזה יופי כל הזמן, מה הפלא שההבנה של איכות נהיית בלתי אפשרית, כל מקום אחר נראה בהשוואה כמאורת סמים והופכים אחר כך למעשני סיגריות אדישים? כאילו, אם צרפת הייתה אדם, היא הייתה כל הזמן שואלת אנשים אחרים אם "אלוהים אדירים, מה קרה? אתם בסדר?" למרות שכלום לא קרה. ככה פשוט נראה הפרצוף שלנו). אבל לא. המקור הוא, כאמור, טירוף. טירוף שלא ברור איך אפשר להמשיך ממנו. ואיכשהו משם רמת הטירוף רק המשיכה לעלות. כבר בשנה השנייה שלו הטור הדרדר לקרבות שלא היו מביישים אף סרט קולג'ים אמריקאי הכוללים אבקת גירוד, רעל, שברי זכוכית והתקפות מכוונות מהקהל, אך בואו נחזור עוד טיפה אחורה בזמן למכת מקל ההליכה משובץ היהלומים שהתחיל את הכל ומשם נגיע לשפם האדיר בתולדות צרפת ומלחמתו בעיירה שלמה כשרק אופניו כמגן.

ג'ול פליקס אלבר דה דיון דה וונדון היה אריסטוקרט צרפתי שירש מאביו את מפעל המכוניות הגדול בצרפת, שבאותו זמן כלל חיבור כרכרה למנוע קיטור ותפילה שהקונה יצא מהחנות לפני שהכל יעלה לשמיים. בנוסף, הוא גם היה שמרן צבאי. קצת אחרי שאמיל זולא האשים את האליטה השמרנית הצבאית בגזענות בהפללת הקצין היהודי דרייפוס בבגידה, וקצת הרבה לפני שרומן פולנסקי השתמש באותו דרייפוס כניסיון למרק את המצפון שלו, נשיא צרפתי חדש עלה לשלטון ולצלילי נפילת מונוקלים לרצפה הכריז שיש לפתוח את התיק שוב. זקני צרפת הניחו את הקוניאק על הרצפה ונשבעו לנקום.

קצת לאחר הבחירות, הנשיא הנבחר עשה טעות חמורה והחליט להופיע בפומבי, במירוץ בפאריז. המוני חובשי מגבעת עם מקלות הליכה מפוארים כחכחו אליו בזעם. נשים התעלפו מאימה. ורק ברון אמיץ אחד התקרב אל הנשיא והחל להכות אותו במקלו. שומרי הנשיא מיד הרחיקו את דה דיון מהמקום, אך לא לפני שהאחרון הצליח לשבור את מקלו מצופה היהלומים על ראש אחד השוטרים. התקיפה המזעזעת קנתה לו 15 ימים בכלא, העונש הכי חמור שאי פעם קיבל אדם עשיר בהיסטוריה.

בכל רחבי צרפת דחו את התנהגותו של דה דיון. אבל מה שזעזע אותו יותר מהכל היה לגלות שעיתון הספורט המוביל במדינה, לה ולו (האופניים), קילל אותו. הוא החליט להקים עיתון מתחרה, ל'אוטו (האוטו. הוא היה אדם מאוד מקורי), כדי להפיל את העיתון שהעיז לצחוק עליו. ההתחלה הייתה קשה, והעיתון החדש התקשה להתמודד עם המכירות הרבות של העיתון הפופולרי. אז דה דיון הלך לאסטרטגיה שאפשר לכנותה רק "לארי דייוויד ביותר רשע". מכיוון שבאותו זמן לה ולו קידם את עצמו בעזרת מירוצי אופניים ברחבי צרפת, דה דיון החליט לממן מכספו הרב את מירוץ האופניים הגדול מכולם עם סכום כסף עצום למנצח. וכך הטור דה פראנס נולד. כאצבע משולשת של גזען לכתב ספורט שניסה להעמיד אותו במקומו.

לה ולו התרסק זמן קצר אחר כך בעוד העיתון של דה דיון (ידוע היום כ-ל'אקיפ) ומירוץ האופניים ענקיים יותר מאי פעם. זה הזמן להתחיל לתהות לגבי האנושות

כאמור, מפה זה רק הדרדר. לדה דיון לא היה מושג איזו מפלצת הוא יצר. הפרס העצום הביא איתו כמות עצומה של מתחרים, כל אחד מהם נחוש לנצח בכל דרך אפשרית. כן, אפילו רצח. הפייבוריט של התחרות הראשונה נאלץ לפרוש באמצע המירוץ אחרי ששתה לימונדה מורעלת. מי שהוכרז כמנצח ואיכשהו לא נפסל דחף מתחרה אחר לכביש, ירד מהאופניים ודרך וריסק את אופניי היריב לעיניי הצופים. ועדיין איכשהו המירוץ השני הצליח להתעלות ברמת הטירוף.

תראו, גם היום ישנה איבה בין המתחרים.

בין המתחרים למצלמות,

ואפילו בין המתחרים לעובדים רשמיים של התחרות

ואף אחד לא באמת מניד עפעף. "בול פגיעה" על זריקת בקבוק, 8.5 נקודות, נמשיך הלאה. הענף הזה הוא די ייחודי בצורה שלו שהוא מכוון לכך שכמעט בהכרח קבוצה שלמה תעבוד בשביל שאדם אחד יחיד יצליח. והאדם היחיד הזה בדרך כלל מפתח אגו.

View post on imgur.com

ב-2009 כששני אנשים מובילים כאלו הגיעו לאותה קבוצה, קונטדור וארמסטרונג העבירו את עיקר הזמן במלחמה מחוץ למגרש. לפעמים זה כמעט גורם לך לרצות שהם יאכלו קצת אספלט. אבל אז, בשנים הראשונות של הטור, הם גם דאגו שזה יקרה.

למרות ניסיון ההרעלה והרמאויות הקטנות, מירוץ האופניים הראשון היה הצלחה כבירה בעיניי הצופים והפרס הגדול נשאר גבוה מאוד גם לשנה השנייה. אז 88 מתחרים נחושים וחסרי מורא חזרו לניסיון נוסף. ביניהם מוריס גארין, הזוכה חובב הדריכות של הטור הראשון. גארין היה ידוע כחובב משקה ספורט בשם "שילבתי קפה ושמפניה. אני צרפתי" וכמעשן סיגריות סדרתי, גם בזמן דיווש על האופניים. יש שיגידו שהוא הצליח למרות העישון הכרוני. אבל כשמגלים שהוא נמכר כילד על ידי הוריו כדי שיהיה מנקה ארובות תמורת גלגל גבינה, אפשר להבין איך אוויר נקי יכול להיות רעל עבורו. למרות הכל, גארין חי עד גיל 85. ואם פעם נוספת אתם תוהים לגבי האנושות, זה מובן לחלוטין.

יריבו הגדול היה היפוליט אוקוטורייה. מצורפת תמונה שלו. כל מילה שאוסיף עליה מיותרת:

השפם עם האיש, היה אותו פייבוריט מהטור הראשון שפרש בעקבות ההרעלה. מאותו טור הוא למד שני דברים. קודם כל, לא לקחת אף משקה מאדם זר. דבר שני, לרמות. שאר המתחרים היו אוסף של אנשים שכולם היוו השראה לדיק דסטרדלי, עם כיסים מלאים במסמרים וצינור ברזל במקום נגיש. היו כל כך הרבה תוכניות לרמות, שמפתיע שהן לא ביטלו אחת את השנייה ואיכשהו יצרו את המירוץ הנקי בהיסטוריה.

הרמאות התחילה עם הישמע יריית הפתיחה. אבקת גירוד ואבנים מרוסקות נדחפו לכל ג'וקסטראפ אפשרי וגרם לחצי מהמתחרים לדדות החוצה מהמירוץ כשהם מוכנים לעבוד כבובות ראווה בחנויות בגדים. בלילה הראשון כל כך הרבה גלגלים נחתכו שככל הנראה המתחרים נאלצו להשתמש בווייז קדום כדי להתרחק מהפקקים שהם יצרו באיזור האופניים באמצע הלילה. חלק מהאופניים פורקו לחתיכות. המתמודדים החכמים יותר הלכו לישון מחובקים עם האופניים שלהם, אך גם זה לא הבטיח להם דרך צלחה. הרוכבים זרקו בעקביות מסמרים על הכביש מאחוריהם. מוריס גארין השתכלל מאותו טור ראשון ורכב עם קבוצה שלמה של אנשים שדאגו לדחוף מתחרים מהאופניים כשאף אחד לא מסתכל.

אוקוטורייה היה איכשהו עוד פחות עדין מהם. בשלב מסוים הוא אפילו קשר את עצמו למכונית שנסעה לפניו. ואני באמת מתכוון את עצמו. הוא זרק חוט עם קרס לרכב מקדימה ובצד השני החוט היה קשור לפקק שעם שאותו החזיק בין שיניו (כן, כאן נכנס השפם המופלא שלו לפעולה והסתיר את החוט מעיניי הצופים). והוא אפילו לא היה היחיד. מהר מאוד אחרים למדו את השיטה ובחלקים של המירוץ שהתרחשו בלילה (ואז היו לא מעט מהם) המירוץ נראה כמו אחרי ביקור של ספיידרמן.

ועדיין, אף אחד מהמתחרים הרמאים לא היה גרוע כמו הצופים. זוכרים את השטן מההתחלה? יתרון אחד קטן יש לו על חלק גדול מדי מהצופים היום – הוא לפחות לא חובב של הורדות מכנסיים.

ועם כמה שיכול להפתיע ולערער טוסיק פראי שקופץ לך בזווית העין, זה עדיין עדיף על מחבטים וסכינים. הצופים באותה תקופה קדומה של הטור התייחסו אליו כאל חווית עידוד אקטיבית, בה יוצאים חבורות של אנשים לעודד את המתחרה האהוב עליהם ולנסות לרצוח את המתחרים שלו בפלוטון.

קצת מחוץ לסנט אטיין מאות אנשים חמושים באלות ובסכינים החלו להקיף את הדרך. לאט, לאט, הכבישים מסביב התמלאו באנשים. ברגע שהמתחרה המקומי, שבאופן תמים לחלוטין האיץ לראש המירוץ ברגע שהם החלו להופיע, נופף לשלום לאוהדים המקומיים, הדרך פתאום נסגרה למעבר כשהמוני אנשים החלו להתעקש שהמתמודדים ישארו בעיר לקפה ואלה בראש. כשקבוצה קטנה הפילה את מוריס גארין לרצפה והחלה לדרוש ממנו באגרסיביות שיחתום להם על האלות, בדם אם אפשר, אחד מעובדי המירוץ שלף אקדח והחל לירות לכל כיוון כדי להרחיק אותם.

במקומות אחרים מכוניות מלאות באנשים עם מסיכות ניסו להוריד מתחרים מהכביש או סתם צעקו איומים. גארין, שהוביל באותו זמן את הטור, אמר שהוא בוודאות ינצח, אלא אם כן הוא ירצח בדרך לסיום. בשלב אחד המארגנים ביקשו מהמשטרה המקומית לבוא לעזור להרחיק את הקהל. השוטרים הגיעו רכובים על סוסים וברוב טיפשותם נעמדו במרכז הכביש, מיד לאחר פנייה. את עירבוב האנשים הבועטים, האופניים והסוסים שנזרקו לכביש היה כבר קשה להפריד. ועוד לא הגענו למלחמה של נים.

לפני שהמירוץ הגיע לנים, המארגנים פסלו את המתחרה המקומי מהתחרות, ותושבי העיר לא אהבו זאת בכלל. המתחרים ששרדו עד לשלב הזה הגיעו לעיר מלאה בבריקדות וליד כל אחת מהן המון זועם שנחוש להוציא את זעמו על הפלוטון. אוקוטורייה נאלץ לרדת מהאופניים ולהשתמש בהם כמגן. בסופו של דבר הוא הצליח לברוח, בזמן שזורקים עליו בקבוקים ואבנים, רק כדי לגלות שהדרך החוצה מהעיר כוסתה כליל בשברי זכוכית. שוב, המארגנים נאלצו לשלוף אקדחים כדי לשחרר את המתחרים מלהיות בני ערובה של עיר שלמה. בשלב הזה המארגנים כבר ירו יותר כדורים מסרט אקשן אייטיזי ממוצע.

מוריס גארין באמת צדק, לא הצליחו להרוג אותו והוא הוכרז המנצח, ב-3 דקות בלבד. רק כדי להיפסל כמה חודשים מאוחר יותר כשגילו שהוא גרם לחלק מהמארגנים של הטור להגניב לו אוכל בצורה לא חוקית לאורך המירוץ. אה, והוא גם העביר חלק מהמסלול בנסיעה ברכבת. גם הזוכים במקום השני והשלישי נפסלו, ואפילו אוקוטורייה שסיים רביעי נפסל כי מסתבר שיש מי שהצליח להסתכל מעבר לשפם המרהיב וראה את החוט בפה. למען האמת, כל כך הרבה רוכבים נפסלו (29 במספר) שהמנצח היה איזה צעיר בן 20 רנדומלי, הנרי קורנט, שהגיע שלוש שעות אחרי גארין, עד היום עדיין המנצח הכי צעיר של התחרות. ואפילו הוא רימה, כשבשלב מסוים הוא נתפס תופס טרמפ עם רכב והוזהר לא לעשות זאת שוב. בסיום התחרות הנרי דגראנג', המארגן הראשי של התחרות, אמר ש"הטור נגמר. הפעם השנייה שלו, ואני חושש שגם האחרונה. הטור ימות מההצלחה שלו…יצא משליטה בגלל תשוקה עיוורת, אלימות וחשדות, ראוי אך ורק לאנשים בורים וחסרי כבוד". ואז הם ראו את הכותרות בעיתונים וכמות הכסף שנכנסה והוא הסתובב והלך לתכנן את הטור השלישי. מופת של אתוס ספורט.

לפחות הנוף תמיד היה יפה.

לפוסט הזה יש 26 תגובות

    2. מנחם לס

      20 ספט 2020 19:56:26

      לפעמים ישנה לי הרגשה לא נעימה שפוסט יוצא מין הכלל כזה נכנס הנה, נקרא ע"כ כמה מאות, מקבל 20 תגובות, והחיים ממשיכים. המרגש שלי הוא שפוסט כזה חייב להתפרסם שוב, במגזין ישראלי פופולרי או במגזין יום ששי של 'ידיעות' (למעשה אין לי כבר מושג מגוייק על מה הולך בישראל).
      כמובן שישנה לך רשות לכתוב או לשלוח את המאמר לכל כתב-עט שתחפוץ בו. יש לי רושם שאתה בעצמך לא יודע כמה טוב אתה!.

  5. שמעון צודק!!!

    20 ספט 2020 14:05:13

    הייתי כותב שורת מחמאות אבל זה יתחנפן מדי אז פשוט קטע אדיר. ואולי כדאי שגם אתה תתחיל לדרוך לאנשים אחרים על האופניים.

      1. רביד אראל

        20 ספט 2020 21:51:13

        אין מה לעשות רינגו באמת הצטרף אחרון… אבל הוא גם היחיד מביניהם שמסתדר עם כולם אז אולי מקומו אינו באקט כזה

  18. עידו גילרי

    21 ספט 2020 09:57:35

    תודה LJOS. אין עליך בלספר סיפורים מטורפים. המקום שבו ההזוי פוגש את המציאות (או כמו שקוראים לזה אצלנו – התגובות בהופס).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט