תעיות ותהיות לבוקר יום שבת/ רותם אלרן

ההתעלות של ההיט בפלייאוף

עד כה, ההיט נותנים תצוגת מופת בפלייאוף בהובלתם של ג'ימי באטלר ובאם אדביו שממשיכים להכתיב את הטון בקבוצה, אך מעבר להצטיינות של שני האולסטארים, הקבוצה מצליחה ונראית כשלם הגדול (בהרבה) מסך חלקיו, כששחקנים נותנים אקסטרה ועושים יותר ממה שידענו שהם יכולים.

הקבוצה שנבנתה בהדרגה בקיץ הקודם ובאמצעות טרייד משמעותי בטרייד דדליין נראית מאוד מחוברת, וזה מה שמבדיל אותה מרוב קבוצות המזרח – אינדיאנה (שהיא דווקא יחסית מחוברת) לא הייתה מספיק עמוקה והודחה מולם בקלות, הסיקסרס היו נראים רע מול בוסטון וניגפו וגם מילווקי, הקונטנדרית הבכירה במזרח, הובסה על ידם בסוויפ ג'נטלמני. החיבור של הקבוצה שנבנתה על ידי אחד מהמוחות הגדולים בליגה, פט ריילי, נראית פשוט מדהים ומגיע לו קרדיט גדול על החלקים שחיבר שם לכדי יצירת קבוצה מאוזנת שיודעת לעשות הכל מהכל – הקבוצה מדורגת במקום הרביעי בפלייאוף ברייטינג ההתקפי וההגנתי, ובמקום השני מבחינת נט רייטינג, כשהם ממשיכים להפציץ משלוש כשהקבוצה היא השלישית באחוזים משלוש בפלייאוף הזה עם 38%, ולא בכדי – למיאמי שניים מקלעי השלשות האיכותיים ביותר בליגה עם דאנקן רובינסון וטיילר הירו, כשגם גוראן דראגיץ' הווטרן נותן את חלקו בסקורינג ובקליעה.

את ההתקפה משלימים באטלר את אדביו, שניים מהשחקנים הכי וורסטיליים בליגה ביכולת שלהם לשחק בשני צידי המגרש ולהשפיע בהם לאורך משחקים שלמים, כשבאם הוא מגן צבע נהדר בשל אתלטיות יוצאת דופן ואינסטינקטים טובים, למרות גובה לא מרשים לסנטר של 2.06 מ', ובנוסף לכך הוא גם מגן פרימטר נהדר, במיוחד יחסית לסנטר, מה שנותן יתרון לקבוצה ואפשרות להציב עוד נשק הגנתי בפרימטר במידת הצורך, דבר שלרוב לא יהיה הכרחי, בשל נוכחותם של באטלר, עוד מגן על, בנוסף לאנדרה איגואדלה וג'יי קראודר, עוד שני וותיקים שהגיעו באמצע העונה ומספקים את הסחורה.

ומעל הכל, אי אפשר שלא להזכיר את אריק ספולסטרה, בן טיפוחיו של ריילי, שכבר כמה וכמה שנים עושה עבודה נהדרת ביצירת כימיה קבוצתית ומיקסום של הכישרון בסגל, ואצלי הוא נמצא בטיר השני של המאמנים יחד עם ריק קרלייל, כשמעליהם נמצאים בראד סטיבנס וניק נרס, עוד שני מוחות מבריקים. העבודה שספולסטרה עשה השנה עם הסגל הזה ניכרת והוא סיבה חשובה מאוד וקריטית לכך שהם במאזן כמעט מושלם של 1-10 בפלייאוף, כשהוא לא מקובע כמו חלק מהמאמנים בליגה היום (כן בודנהולצר אני מסתכל עליך), אלא משתמש בהגנה איזורית הרבה ומצליח לשבש התקפות, כשהוא משתמש בנשק שהיה שייך ברובו לאירופה לאורך השנים בצורה מיטבית עם שומרי כנף מעולים ותיאום קבוצתי שהוא תענוג לעיניים הצופות בו, ונכון להיום הם הקבוצה שאני הכי מעודד בריצה אל התואר, כי רואים שהם קבוצה ולא בודדים, ומשחקים ככזו.

סרטון מעניין של קואוץ' ניק על ההגנה האיזורית של מיאמי

חמישיית הסיבוב השני של הפלייאוף

בסופו של הסיבוב הראשון, פרסמתי פה את החמישייה המצטיינת של הסיבוב לפי דעתי, וכעת כשהסיבוב הסתיים (והגמרים האיזוריים החלו), זהו הזמן לחמישיית הסיבוב השני.

גארד – קייל לאורי

ספוילר קטן להמשך הרשימה – השחקן היחיד שנכנס לחמישייה הזו ולא ניצח את הסדרה, הוא הרכז הוותיק מטורונטו, שפשוט ממשיך להוכיח שהוא שחקן ענק. בסדרה שאותה לקחו לשבעה משחקים צמודים וקשוחים מאוד, לאורי הצטיין פעם אחר פעם והיה הסיבה המרכזית לכך שטורונטו לא וויתרו על הסדרה, כששניים משלושת השחקנים הטובים בקבוצה, פסקאל סיאקם ופרד ון וליט, קולעים בפחות מ-40% מהשדה (ון וליט עם 34%, סיאקם עם 38.2%). לאורי הראה את החשיבות העצומה שלו לקבוצה בסדרה הזו, כשקיבל 42 (!) דקות למשחק בגיל 33, וגם סיפק את הסחורה וחיפה על חבריו, עם שורה סטטיסטית מרשימה של 20.7 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 6.4 אסיסטים ו-1.9 חטיפות למשחק בסדרה. הרכז הוותיק הצטיין פעם אחר פעם והראה את היכולת שלו לייצר גם במצבים קשים, ולכן מגיע לו מקום בחמישייה של הסיבוב הזה.

גארד – ג'ימי באטלר

כבר הזכרתי את ההיט והתרומה האדירה של באטלר לקבוצה, והוא המשיך להראות את זה בסיבוב השני של הפלייאוף כשהוביל אותם לניצחון קליל על מילווקי וה-MVP המכהן זו הפעם השנייה ברציפות, יאניס אנטטקומפו, עליו עשו עבודה נהדרת בסדרה. באטלר כבר לא ילד, אבל נראה שהוא רק הולך ומשתבח עם השנים, כשלקח על עצמו את הקבוצה כאשר התקשתה וכלום לא הלך, כולל תצוגה של 40 נקודות מרהיבות במשחק הראשון. הגארד שיחק נהדר בשני צידי המגרש, כשהוביל את מיאמי בחטיפות בממוצע למשחק במהלך הסדרה, והיה החוטף המצטיין בסדרה זו, בנוסף לכך שהעמיד תצוגת אול אראונד מרשימה עם 23.4 נקודות, 5.8 ריבאונדים ו-4.4 אסיסטים, והוא נכנס לכאן בצדק, ולא רק בשל הסטטיסטיקה היבשה, אלא גם בשל הלב והצורה בה הנהיג את ההיט לניצחון על המדורגת ראשונה בליגה כולה וקונטנדרית מטילת אימה.

פורוורד – ג'ייסון טייטום

השחקן הראשון מהחמישייה אשר נכלל גם בחמישיית הסיבוב הראשון הוא הכוכב של הסלטיקס, שנותן עד כה פלייאוף ברמה גבוהה, ובסדרה הזו הוא היה חלק עצום מכך שבוסטון ניצחו, כשהעמיד שורה מרשימה של 24.3 נקודות, 10.3 ריבאונדים ו-5.3 אסיסטים, כל השלושה גבוהים מהממוצעים של טייטום בעונה הסדירה, והוא היה נקודת המשען של הקבוצה במערכת של בראד סטיבנס, שעוד קודם הזכרתי אותו כמאמן בטיר העליון של הליגה, ובצדק. טייטום יצר הרבה יותר לחבריו לקבוצה ביחס לעונה הסדירה, לאור כך שכמעט הכפיל את מספר האסיסטים שלו ביחס לעונה הסדירה, וגם בתחום הריבאונדינג הצטיין עם 3.3 יותר מהממוצע שלו לאורך העונה, כך שניתן לראות שהוא נכנס למוד אחר ומתחיל להיות יותר אגרסיבי בכמה וכמה דברים, מה שבוסטון הייתה צריכה ממנו על מנת להתקדם הלאה בדוחק.

פורוורד – לברון ג'יימס

ועכשיו, לשם הכי גדול ברשימה הזו, לברון ג'יימס. המלך היה נהדר בסיבוב השני והוביל את הלייקרס לתוצאת 1-4 קלה על הרוקטס בסדרה, כשהוא מעלה את הרמה ממשחק למשחק, כמו בכל פלייאוף שלו, ונכנס למוד פלייאוף לאורך הסדרה, ולטעמי הוא השחקן ששיחק הכי טוב בסיבוב הזה (למעט השם הבא ברשימה, מספר 1 המובהק שלי בחצי הגמר האיזורי). המצ'אפ עם הרוקטס התנהל בצורה מעט משונה עבור לברון והלייקרס, כשדווקא השתמשו פחות בגבוהים שלהם מול ההגנה הנמוכה של יוסטון, ונטו לשחק עם אנתוני דיוויס בעמדת הסנטר, מה שפתח להם את המשחק ונתן לדיוויס צבע חופשי לחולל בו שמות (וכך גם עשה עם 25.4 נקודות ו-12.4 ריבאונדים), אך לברון היה הסיפור האמיתי כאן, כשנתן תצוגה מרשימה מאוד, גם הגנתית, כשהוא מוסיף ל-25.8 נקודות, 10.4 ריבאונדים ו-7.4 אסיסטים גם 1.8 חסימות ו-2 חטיפות למשחק, ואנו רואים שכשהוא רוצה הוא יכול להיות אחד מהשחקנים הכי טובים הגנתית על הפלנטה ולא איבד צעד, ונראה שמליוני הדולרים שהשקיע בגוף שלו במרוצת השנים משתלמים עכשיו, ומן הסתם, הוא קונצנזוס לחמישייה הזו.

סנטר – ניקולה יוקיץ'

וכעת לשחקן האחרון בחמישייה, אותה הפעם עשיתי יותר מסורתית ולא כמו בקודמת בה הכנסתי שלושה פורוורדים ושני גארדים, והשחקן הזה הוא לא אחר מהביג האני, ניקולה יוקיץ'. הענק הסרבי הוביל את דנבר לסדרה קשוחה מאוד מול הקליפרס, כשלצידו ג'מאל מארי שלעיתים נראה כמו ג'ורדן בפעולה אבל לפעמים לא הולך והוא הופך להיות פסיבי. יוקיץ' לקח תחת חסותו את הסדרה כשכבר היו בפיגור 3-1 מול הקליפרס החזקים, וזו כבר הפעם השנייה ברציפות חזרו מפיגור כזה לניצחון בסדרה, והעפילו לגמר המערב תוך כדי שהם מנחילים אכזבה ענקית ללוס אנג'לס. יוקיץ' היה השחקן החשוב ביותר בדנבר כמעט בכל רגע על הפארקט, לקח על עצמו יותר את מלאכת ייצור הנקודות לעצמו, והצליח עם 24.4 נקודות למשחק, כשמספר האסיסטים שלו צונח במעט מאוד ביחס לעונה הסדירה (6.7 בסדרה לעומת 7 למשחק העונה), וגם הקליעה נכנסה באחוזים גבוהים, כשהוא קלע ב-39.5% משלוש על 5.4 זריקות למשחק בסדרה, ומאז תחילת הפלייאוף נראה הרבה יותר בטוח בזריקה שלו וביכולת שלו לקלוע את הזריקות מכדרור, במיוחד מול שחקני ההגנה של הקליפרס בעמדת הסנטר, שעשה מהם קרקס, ולדעתי הוא ללא ספק השחקן המצטיין של הסיבוב השני של הפלייאוף.

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  4. גיא רוזן

    19 ספט 2020 10:06:59

    דייויס הוביל את הלייקרס לא פחות מלברון.
    יש לי פתרון
    ,
    תוציא את לאורי, ותכניס את לברון לפוניט… (מה שמשאיר מקום לדייויס בחמישייה)
    (לא שזה באמת משנה)
    .
    תודה, רותם.

  5. שחר אלוני

    19 ספט 2020 11:15:54

    תודה רותם,
    עדיין יש לי ספק לגבי מיאמי
    אין ספק שהשלם גדול מסך חלקיו והם ממקסמים את הפוטנציאל , ואין ספק שהם קבוצה קשוחה ומלאת ביטחון
    אני רק לא יודע איך היו נראים מול יריבים נחושים ומוכשרים יותר ממה שפגשו.
    בוסטון מאד מוכשרים, פשוט עם 5 שחקנים קשה לשחק חודשיים רצוף

  7. מנחם לס

    19 ספט 2020 18:22:09

    אריק ספואלסטרה הוא מאמן עדיף בהרבה על סטיבנס, ובמיוחד על נרס. נרס לדעתי ניכשל בגדול בניהול המשחק ובהחלפות בטורונטו, אבל מה שהיה – היה, ולא אכנס לזה עכשיו. סטיבנס הוא מאמן תאורטי מצויין. יש אומר ים עליו שהוא מין גאון כזה (גם בענייני בורסה). אבל ישנם מספיק גאונים שכשמגיע הזמן למעשיות – הם ניכשלים. אני אפילו לא מדבר על אישיותו הקרה, כשהוא עומד שם ומתנהג כאילו דבר לא נוגע לו. אף שחקן בסלטיקס לא משחק 'עבור סטיבנס'. הוא במקרה שם. את ספואלסטרה שחקני ההיט ממש אוהבים. הוא חלק מהם, אבל יש את הדיסטנס שהוא חובה, אז באותו זמן שהם אוהבים אותו הם גם מכבדים אותו. הוא חש/ את המשחק טוב בהרבה גם מסטיבנס וגם מנרס. על קרלייל איני ארוצה אפילו להתחיל לדבר. מאמן שעבר זמנו, כמו דוק ריברס.
    הבחירות טובות!
    תודה רותם

    1. רותם אלרן

      19 ספט 2020 19:03:12

      תודה רבה דוק.
      דווקא כאן אני לא הכי מסכים איתך – סטיבנס אולי לא הכי טוב בזמן האמת, אבל טקטית הוא מאמן נהדר שיודע להתאים את עצמו לסיטואציה ולקבל החלטות חכמות. בפלייאוף הזה ספולסטרה הטוב ביותר, אבל העבודה שנרס עשה עם טורונטו שווה זהב, כשהוא לקח סגל טוב, אבל לא מדהים, מאוד רחוק וכמעט הגיע לגמר המזרח, מגיע לו המון קרדיט על זה, בטח כשון וליט וסיאקם לא מתפקדים.
      ובאשר לקרלייל, הוא השנה עשה עבודה נהדרת עם דאלאס והשחקנים המשלימים, כשלוקה יכל לנהל משחק ולעשות ככל העולה על רוחו, אבל מעבר אליו קרלייל התאים שיטה טובה לפורזינגיס שפרח לקראת סיום העונה, יחד עם הרדוואי, קליבר וקרי שנתנו את העונות הטובות בקריירה.

      1. golan

        20 ספט 2020 23:36:43

        רותם, אחלה פוסט – מנומק היטב, מספיק נתונים – פשוט טוב. תודה רבה.
        לגביי מאמנים : זאת בחירה אישית, אבל אני הייתי מעדיף את ספולסטרה או נרס ורק אח"כ סטיבנס,
        קרלייל אכן עושה עבודה טובה מאוד בדאלאס.

  8. G-dog

    20 ספט 2020 00:07:13

    אני חושב שספולסטרה מאמן נהדר שעשה שירות אדיר במיאמי לאורך השנים (12 שנים בקבוצה לא באות ברגל) וגם שירות אדיר לליגה שאף אחד לא יתן לו קרדיט. באיזור שנת 2013 או 2014 ספולסטרה עשה התאמה מעניינת כשהוא מעלה את שיין באטייר לחמישייה, "העלה" את לברון ל4 ותפקד את בוש כסנטר. לאחר מכן המהפך "הושלם" עם גולדן סטייט, אבל הוא התחיל שם. באמת מאמן מעולה, אצלי עולה על סטיבנס ובטח שעל נרס (עקב יציבות אחרי שנים). והמאמן היחיד ששרד את כל התקופה עם לברון – עקב תמיכה של פט ריילי.
    ועניין לא הוגן שאני שם לב אליו כל הזמן, פט ריילי בן 75 ונראה פשוט מדהים, איזה איש.

כתיבת תגובה

תגיות: ,
סגירת תפריט