אדפטיישן / רועי ויינברג

אחד הדברים שבולטים בפלייאוף הזה, בדומה לקודמים, הוא היכולת של קבוצות להתאים את עצמן ליריבות ולנצח משחקים. פרנק ווגל מהלייקרס הגדיר את ההגנה של הקבוצה שלו ככוכב השלישי לצד לברון ג'יימס ואנטוני דיוויס. זאת נחשבת כקלישאה של מאמנים (ואכן קלישאה ברמה מסוימת), אבל זאת הזדמנות להעריך משהו שלא רואים בעונה הסדירה: יכולת ההתאמה של קבוצות לאחרות.

כך למשל הלייקרס הפסידו פעמיים את המשחק הראשון וניצחו את 3 או 4 הבאים אחריו, כשנשאר המשחק החמישי נגד הרוקטס. מאז תחילת פלייאוף 2018 לברון ניצח משחק ראשון בודד (6 סדרות), כשאותה סדרה נגמרה ב-4-0. הם הצליחו להגביל את הרוקטס ל-30 ו-33 במשחקים השלישי והרביעי ולהגיע למצבי זריקה הרבה יותר טובים של ג'יימס ודיוויס.

אנחנו רואים מגמה דומה לזאת בכל הליגה. בשנים הקודמות נקודת החלפת הביתיות נחשבה לנקודת המפנה בסדרה, כשקבוצות חזרו מ-2-0 ל-2-2 בעזרת תמיכת הקהל הביתי. בבועה זה כמעט ולא השפיע, כי אין קהל: בסדרה בין הראפטורס לסלטיקס כל קבוצה ניצחה את שלושת המשחקים הראשונים במשחק שנחשב למשחק הביתי של הקבוצה השנייה. במקום שבו אין את אותה ביתיות ההשפעה של המאמנים והיכולת של הקבוצה לצאת ממשברים רק עלתה.

מיאמי, למשל, מצטיינת בזה: היכולת של ג'ימי באטלר להיות פסיבי לפרקים ולהשתלט על משחקים צמודים ב-2-3 דקות איכותיות בהן הוא לוקח את המשחק על עצמו הובילו את ההיט לגמר המזרח בקמפיין פלייאוף מוצלח במיוחד. היכולת שלהם להגיב לשינויים בהגנה, למשל אחרי הפציעה של יאניס אנדטקומפו או הדקות המוצלחות של באם אדביו על מלקולם ברוגדון בסיבוב הראשון. זה מושפע גם מהמאמן עצמו וגם מהשחקנים שיכולים להוציא לפועל מספר סגנונות שונים בהגנה או בהתקפה – טורונטו ובוסטון עשו את זה היטב לאורך שני הסוויפים בסיבוב הראשון או בסדרה המצויינת ביניהם בסיבוב השני.

היתרון של שחקנים חכמים שיכולים לעשות את ההתאמות האלה בזמן אמת על המגרש, בדומה לג'יימס וראז'ון רונדו בלייקרס, אף פעם לא היה משמעותי יותר. הוא בלט במיוחד נגד ראסל ווסטברוק והנטייה של הרוקטס ללכת "ראש בקיר" עם מהלכים שעבדו בעונה הסדירה ולא בפלייאוף, בלי יכולת להגיב בזמן. מיאמי הצליחה לעשות את זה עם חסימות טובות של הגארדים, מיס-מאץ' שהקשה על ההגנה המסודרת של מילווקי, בזמן שאוקלהומה עשתה משהו דומה והייתה מרחק דקה אחרונה מסויטת מניצחון על קבוצה טובה יותר במשחק השביעי.

נקודה חשובה נוספת ביכולת של הקבוצות האלה להתאים את עצמן היא העומק ההגנתי: באף אחת מהקבוצות שהגיעו לגמר אזורי או לסדרה צמודה בסיבוב השני, בהנחה כמובן שהלייקרס מדיחה היום את יוסטון, אין שחקנים שאי אפשר להחביא בהגנה – גוראן דראגיץ' וקמבה ווקר לא שומרים טובים אבל עשו עבודה טובה נגד השחקנים עליהם התבקשו לשמור בפלייאוף. הסנטרים הכבדים של הלייקרס למשל שיחקו 6:37 דקות בשני המשחקים האחרונים נגד יוסטון הנמוכה כשגם הם וגם הקליפרס יכולות להרשות לעצמן להשאיר שחקני רוטציה חשובים על הספסל ובמקביל להמשיך להוציא לפועל כדורסל ברמה גבוהה. הן מספיק גמישות בשביל לצאת מהפינות שראינו אותם יוצאים מהן במשחקים הקודמים.

זאת לא מגמה שהתחילה היום ושהדברים היו יכולים להראות אחרת אם הכדורים לא היו נכנסים בחלק מהסדרות, בפרט זאת בין הסלטיקס לראפטורס, אבל ההיט, הלייקרס ובמידה מסוימת גם הקליפרס היו הרבה יותר דומיננטיות עד עכשיו בפלייאוף. זה יותר מיום טוב או רע מחוץ לקשת או בעית עבירות, אלא דומיננטיות יחסית נגד קבוצות טובות (מילווקי, דאלאס, דנבר, יוסטון, אינדיאנה ופורטלנד) בהגנה ובהתקפה. היכולת הזאת להוציא 100% מהסופר-סטארים בכל מצב ולהאט את אלו של הקבוצה השנייה מנצחת משחקים, ובבועה אנחנו רואים שזה יותר חשוב מהשיטה במשך העונות.

העדר הביתיות משפיע על קבוצות שהתבססו על שיטה קבועה לאורך העונה ואיבדו את יתרון הביתיות עליו משחקים ב-82 המשחקים הראשונים. לכן מאמני עונה סדירה מצויינים כמו נייט מקמילן ובילי דונובן הלכו הביתה, ויכול להיות שגם מייק בודנהולזר ומייק ד'אנטוני יצטרפו אליהם. משפט מפורסם של דריימונד גרין אומר שיש שחקנים של 82 משחקים וכאלה של 16 משחקים (הפלייאוף), ויכול להיות שהפלייאוף המצויין שיש באורלנדו מכניס את המאמנים לאותה משוואה. חד-מימדיות של קבוצות היא אחת החולשות הגדולות ביותר באן.בי.איי.

קבוצות יחפשו פחות דווין קייסי ויותר ניק נרס: התאמה לסיטואציה ואלתור בין משחקים על חשבון מערכת שמצליחה בהגנה ובהתקפה. מילווקי למשל הייתה אחת הקבוצות היעילות בהיסטוריה של הכדורסל, אבל לא הייתה שם תוכנית ב' למקרה בו סוגרים בהצלחה את הצבע לחדירות של יאניס. בין אם זה שיפור הקליעה של יאניס או מהלכים בהם הוא מתפקד כפינישר ולא כמי שמוביל את הכדור פנימה לצבע הצפוף, וזה נגמר ב-4:1 בסיבוב השני. ארבעת הפיינליסטיות יכולות להחליף על כל שחקן, לשלוח דאבל-טים, לסגור את הצבע או ללחוץ על כל המגרש ולעשות את זה מעולה. השלב הבא באן.בי.איי יהיה הניסיון לבנות קבוצות שמסוגלות לעשות את זה, גם אם ינצחו פחות בעונה הסדירה.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. איזה התאמות נרס עשה? סידרה שהייתה צריכה להיות 5 1.
    נרס מאמן עם הרבה מזל פגש בברט בראון ואז דוראנט נפצע לו וקיבל תקן גאון. מאמן טוב מאד אבל רחוק מגאון.
    נהנה מפוקס של אנונובי ושריקת שופט לאי עבירה של קמבה..
    איזה התאמות לברון עשה? כולם ידעו שאין מה לשחק עם מגי ודוויט מול יוסטון לפני הסידרה, רק לו לקח להבין את זה משחק 1.
    ליוסטון אין יכולת לעשות התאמות ממתי דאנטוני עשה התאמות בקריירה שלו? הוא הולך עם השיטה וזהו גם באד כזה. הלייקרס מנצחים כי איש לא לוחץ את לברון ולא מקשה עליו, נראה כמה משחקים יקח לגרופיס שלו ריברס ולו לקלוט את מה ששבר יודעים כבר כל העונה.

    1. שמעון,
      שולח לך טיטול סופר מלכותי להגנה מברד החרא שהולך לרדת עלייך
      חחחחחח
      חולה עלייך ועל שבר

  2. תודה על הפוסט, מסכים
    מאד חשוב לעשות שינויים תוך כדי תנועה. ההגנה של הלייקרס הותאמה לגמרי ליוסטון וממש שיתקה אותה, לפחות במשחק האחרון. הארדן נבלם לגמרי.
    הבעיה של קבוצות כמו מילווקי ויוסטון היא שאין שם יותר מדי אפשרות לגמישות בהתקפה, כולם יודעים איך ההתקפה תיראה, ובפלייאוף אפשר להתכונן לזה. בלייקרס אתה לא יודע מי יתפוס יום ועל מי ישחקו כשחקן 3 או 4, זה כל פעם מישהו אחר, וגם ההגנה גמישה. נרס עשה את זה מצוין, ולקח קבוצה מוגבלת התקפית הכי רחוק שהיה אפשר. מאלון בדנבר הראה אתמול שהוא יודע להדק הגנה ולמצוא התאמות בינתיים יותר טוב מריברס שיש לו סוללת כוכבים ואת קוואי.

  3. בנוגע למזרח – מסכים במאה אחוז, שתי הקבוצות שהגיעו לגמר האזורי, וטורונטו שכמעט הגיעה, עונות במדויק לתיאור שלך.
    .
    בנוגע למערב – זה נכון אבל פחות, מאחר ולדעתי ההבדל המרכזי בין מי שמסתמנות כפיינליסטיות המערב לבין האחרות הוא באיכות הסופרסטארים שלהן. תוציא את לברון והארדן מהקבוצות שלהם ותקבל סדרה שוויונית הרבה יותר גם בלי התאמות של דאנטוני. כנ"ל בנוגע לקוואי ויוקיץ'. אז, לפחות במערב, המשתנה הכי חשוב הוא עדיין הסופרסטאר שלך, אבל יכולת ההתאמה בהחלט במקום השני. אמנם לא בונים תיאוריה שלמה על לברון וקוואי, אבל בפועל, לדעתי, הם עושים את ההבדל בשלב זה.
    .
    שאלה מעניינת – מה יקרה כשסופרסטארי המערב יפגשו בקבוצות האדפטיביות של המזרח? לצערי אני מהמר על המערב.

    1. בלי לזלזל בלברון, ממש לא מסכים שאם תוציא אותו ואת הארדן תהיה סדרה שוויונית. אתה נשאר עם חבורה משלימה סבירה בהובלת דיוויס מול חבורה בינונית מינוס בהובלת ווסטברוק. רוקטס כזו מסיימת עונה על 80 נק' למשחק, אין שם מי שיעשה סל או ייצור לאחרים, אולי קצת אריק גורדון.
      הלייקרס יכולה להתבסס על דיוויס כציר וסביבו רונדו, קארוסו ופופ. קוזמה ייתן התקפה מהספסל. ראינו שכשהגבה מוביל מגיעים לשום מקום אבל לפחות ניתן לבנות משחק התקפה מסוים והגנה מצוינת. הרוקטס נשארים עם שומרים מצוינים והתקפה לא קיימת.

      1. לא יודע, "חבורה משלימה סבירה בהובלת דייויס", זה לא משהו שנשמע לי כמו קבוצת כדורסל טובה. לדעתי הלייקרס, בלי לברון, לא קרובים בכלל להיות קונטנדרית. מסכים איתך שגם ראסל והקלעים לא יקחו אליפות, אבל לכן, לדעתי, זו תהיה סדרה תחרותית.

  4. אחלה טור, תודה רבה
    מסכים עם מאנו שהתיאוריה שלך מתיישבת בול על המזרח, קצת פחות על המערב. אולי בדרבי של אל איי נראה את זה בא לידי ביטוי. עד כה, לברון ודיוויס וקאווי בצד השני הספיקו.
    בכל מקרה יש פוטנציאל לסדרות גמר אזורי אפיות (יש אישור מראש להאשים את יכולות הניחוס שלי בכל תוצאה אחרת)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט