ארז שץ הוא מתכנת בן 44 מבית שמש

אז מה עושה מכור הבייסבול בימים אלה שבהם הכותרות היחידות שעושה הבייסבול באמריקה הן על עוד התפוצצות של המו״מ בין בעלי הקבוצות ואיגוד השחקנים ושהדאבל-פליי היחיד שמתבצע הוא האופן שבו הסכם חדש עובר מהליגה לבעלים לאיגוד וחוזר לליגה מלא מחיקות ושינויים? כמה כבר יכול המכור לצפות בעוד ריפליי ועוד שידור חוזר? הרי נשמת אפו של המשחק היא הלא-ידוע, המסתורין שבכל זריקת כדור, שבכל תנופת מחבט, ובכל תנועת שחקן שדה.

למזלנו, יש עוד בייסבול בעולם, ובעיקר בדרום קוריאה, שם מצב הקורונה טוב יותר, והליגה שמה נפתחה כסדרה, ללא קהל בשלב זה. מאז פתיחת העונה, ESPN משדרים כל יום (פרט לשני) משחק מהליגה הקוריאנית KBO בשידור חי, וזו הזדמנות נהדרת גם להרגיע את הלחץ למשחק, וגם להתוודע לבייסבול קצת שונה. ולשם שינוי, הצופה הישראלי לא צריך להשאר ער כל הלילה כדי לראות משחק.

אז כמה מלים על הליגה הקוריאנית, הKorean Baseball Organization. הליגה הוקמה ב1982 ומונה כיום 10 קבוצות המשחקות בשמונה ערים, ובתשעה אצטדיונים. החוקים זהים לאלה שבארה״ב, עם Designated Hitter לכל הקבוצות והגבלה על extra innings של 12 בעונה ו15 בפלייאוף. כל קבוצה משחקת 144 משחקים בעונה ופוגשת כל אחת משאר הקבוצות 16 פעמים. לכל קבוצה מותר להחזיק עד 3 זרים בהרכב. הילוכים חוזרים מותרים לבקשת המאמן ולרשות השופטים עד 3 דקות לקבל החלטה. המשחקים משוחקים בימי שלישי-שישי בשעה 12:30 שעון ישראל, בשבת ב11 בבוקר, וביום ראשון ב8 בבוקר, , כאמור ללא קהל, ופרט לשחקנים והמאמנים בdugout כולם מחוייבים בחבישת מסכות.

הפלייאוף בנוי בצורה מעניינת, הקבוצה המדורגת חמישית בסוף העונה הסדירה פוגשת את הקבוצה המדורגת 4 לצמד מפגשים בית-חוץ שבו עליה לנצח בשני המשחקים (תיקו או הפסד באחד מהם והקבוצה המדורגת 4 עולה לשלב הבא). המנצחת בשלב הזה תפגוש את הקבוצה המדורגת 3 במפגש של הטוב מחמש. המנצחת תעפיל לשלב הבא מול המדורגת 2 לסדרה של הטוב מחמש. המנצחת בסיבוב הזה תעלה לKorean Series מול המדורגת 1 לסדרה של הטוב משבע. יתרון הביתיות הולך תמיד עם הקבוצה המדורגת גבוה יותר. הפורמט הזה נותן עדיפות ברורה לדירוג במהלך העונה הסדירה ומונע סיטואציות שבהן קבוצה שקרעה את הליגה עפה אחרי סיבוב אחד  מהפלייאוף וגם קצת מזכיר את השיטה הישנה שבה המדורגת 1 בסוף הליגה היתה הולכת ישירות לוורלד סירייז.

אז איך הרמה? טוב תודה למי ששואל. זה לא MLB, אלא משהו באזור הAA/AAA. גם לגנטיקה יש השפעה, הקוריאנים קטנים יותר מהאמריקנים, והתוצאה היא שאין פה פיצ׳רים שזורקים 95+ מייל לשעה, וערימות של הומראנס וסטרייקאאוטס, שיפטס ושאר מראות שהתרגלנו אליהם. במובן מסויים זה מחזיר אותי לימים עברו שבהם החובטים התמקדו יותר בput the ball in play, כלומר לעלות לבסיס הראשון, לקדם את הרצים ולבנות את הראנס, שלא לדבר עם הbunt האומלל שמקבל הרבה ריספקט בקוריאה. ויש שיאמרו שזה אפילו עדיף על משחק הlong-ball המשעמם משהו שבו חובטים מנסים בכל כוחם להעיף את הכדור מחוץ ליציע. לכל קבוצה יש סגל פותח סביר פלוס עד טוב מאד שמאפשר משחק תחרותי ומעניין. 

כמובן שלא הכל טוב, שני אלמנטים שבהם הKBO ממש נופל הוא משחק השדה, המון טעויות, לא רק errors אלא קבלת החלטות שגויות שהופכות מהלכים ״שגרתיים״ באינפילד לכאלה שכושלים, זריקות לא טובות מהאאוטפילד, תנועה או מיקום שגוי של שחקנים, חוסר תיאום בין תופסים ושאר יציאות שאמנם יוצרות אקשן במשחק, אבל לא כזה שמלהיב אלא כזה שקצת מעצבן.הבעיה השניה היא הרליברס. הstarters, חלקם שחקנים אמריקנים, לרוב עושים עבודה יפה. אלא שברגע שstarter מוחלף, מתחילה החגיגה והרבה משחקים הולכים לפח כשקבוצה חוטפת על הראש 5-6 ריצות מהbullpen שלה. לקבוצות יש גם מאגר שחקנים חלופי מצומצם, ומספיקה פציעה של שחקן-שניים בעמדות מפתח להעלות לסגל שחקנים צעירים ומאד לא מנוסים. מבחינת החוויה הכללית, מעבר למשחק ללא קהל, גם השמות שכתובים לשחקנים בקוריאנית על החולצה לא עוזרים לצופה להתחבר לשחקנים שגם כך, בשל קונבנציות השמיות הקוריאניות מכונים לרוב לי, קים או פארק.

כמצופה, הרמה מאפשרת להרבה שחקנים המוגדרים בארה״ב כ”4A” – כאלה שטובים מדי למיינורס אבל לא מספיק טובים למייג׳ורס – לפרוח, למשל בTwins מסיאול משחקים קייסי קלי, שזרק בסן פרנסיסקו, סן דייגו ואטלנטה ורוברטו ראמוס שחבט .309 עם 30 הומראנס באלבקרקי מהAAA. בBears משחקים ראול אלקנטרה שלא הצליח להשתלב באוקלנד אייס וחוזה מיגל פרננדס שכרגע מוביל את הליגה בנתוני חבטה אבל לא יכול לשחק בארה״ב (או קובה) מאחר והוא חסר תושבות קבע. יש כמובן גם כוכבים מקומיים כמו יונג-סו קים מהTwins או סאן-בום נא מהDinos מצ׳אנגוון שכבר מלחששים עליו בתור מועמד לMLB.

כולם מדברים על המנהג המוזר של החובטים הקוריאנים להעיף את המחבט (bat-flip) פעם פעמיים במשחק, אחרי חבטות להומראן אבל לא רק, מנהג שבארה״ב נחשב להבעת בוז לקבוצה היריבה ועילה לשגר לחובט כדור לפרצוף בat-bat הבא שלו ופה הוא חלק מהמשחק. ואם כבר כדורים לפרצוף, בעוד שבארה״ב זורק שפוגע בחובט עושה לו פרצוף של ״תגיד תודה שזה לא היה ללסת״ בקוריאה הזורק מצופה להסיר את הכובע לאות התנצלות.

וכמובן שאי אפשר בלי לדבר על השדרים, צוות השידור יושבים איש איש בביתו, בשעות קצת הזויות בשבילם (המשחקים מתחילים בערך ב5 בבוקר שעון ניו יורק), משדרים בעצם מהלפטופים שלהם, ועושים עבודה נהדרת. הקוריאנים אמצו את השדרים באהבה וצוותי המעודדים אפילו חיברו שיר לאחד מהפרשנים, שחקן העבר אדוארדו פרז. השדרים מארחים בכל משחק מספר אורחים, הרבה אמריקנים שנמצאים בקוריאה, או קוריאנים שחיים בארה״ב, אבל גם שדרים, כתבים, סטטיסטיקאים, וחובבי בייסבול. בנוסף מדברים על חזרה של הקהל למגרשים, באופן מדורג, והדיבור הוא שהקהל הקוריאני הופך את המשחק לחוויה אחרת, אז יש למה לצפות.

History made! @PerezEd’s own cheer song! Eduardo became the 1st ever broadcaster/announcer to have his own song in #KBO. #espn #ncdinos @PerezEd @BoogSciambi @espn pic.twitter.com/FjfKEMDEJg

— Daniel Kim 대니얼 김 (@DanielKimW) May 24, 2020

אז נכון, שמי שרעב לא יכול להתלונן על איכות הבישול, אבל מהחודש שביליתי בחברת הליגה הזו, אפשר בהחלט להתענג על התבשיל, ולפעמים אפילו ללקק את האצבעות. לא חייבים כל יום, אפשר לבחור מועדון (למשל הbears, האלופה היוצאת או הDinos שמובילים את הליגה) ולעקוב אחרי המשחקים שלהם. והכי חשוב, למי שחסר לו המשחק, שווה לתת צ׳אנס לקוריאנים