אול-סטארים אלמונים (3): מייקל רד / נתנאל אלימלך

קלע מחונן, התחיל את הקריירה בקדנציה ארוכה במילווקי, נבחר לחמישייה השלישית של הליגה, החזיק בשיא נ.ב.א בתחום השלשות ולא ריי אלן. בואו נדבר על מייקל רד.

מתי היה אול-סטאר? 2003/04, נבחר לחמישייה השלישית של העונה.

שמעו. למען האמת, אין לי מושג איך אפשר לשכוח את מייקל רד.

ההתחלה לא הייתה מבטיחה יותר מדי. בדראפט לשנת 2000, אחרי שלוש שנים במכללת אוהיו, הוא נבחר במקום ה-43 המכובד מאוד על ידי מילווקי, בדיוק למשבצת בספסל מאחורי שוטינג גארד שעונה לשם ריי אלן. וכיאה לבחירה ה-43 שמחכה מאחורי ריי אלן, בעונת הרוקי שלו הוא קיבל בערך 5 דקות למשחק. לא כזה נורא, רק שהוא שיחק בשישה משחקים בלבד. Yikes.

לקראת העונה הבאה, רד הראה כמה ניצוצות באימונים, והמאמן ג׳ורג׳ קארל החליט לתת לבחור הצעיר קצת יותר קרדיט. השמועות אמרו שניצח באימונים גם שחקנים כמו גלן רובינסון ואפילו את אלן. בעונתו השנייה, בקצת פחות מ-22 דקות למשחק, רד סיפק 11 נקודות בממוצע, באחוזים משוגעים – 44% לשלוש, 50% לשתיים. לא רק זה, בפברואר 2002 מייקל רד קלע 8 שלשות ברבע אחד, שיא נ.ב.א שנשבר רק 13 שנה אחר כך על ידי קליי תומפסון. אה, ורד עשה את זה מהספסל.

משם והלאה הכיוון היה למעלה. רד לא היה ממש אתלט, אבל היה לו חתיכת ג׳אמפ שוט, מכל מקום במגרש. הוא גם זרק ביד שמאל, זריקה שנחשבת כקשה לשומרים, ובגדול היה בלתי ניתן לעצירה בהתקפה. כל זה הוביל להחלטה של הנהלת הבאקס לשים עליו את הכסף: קודם כל, באוקטובר 2002 הם השוו הצעת חוזה של המאבריקס כדי לשמור עליו.

חצי שנה אחר כך, אחרי 47 משחקים, הנהלת הבאקס מצאו את עצמם עומדים בפני בחירה: כוכב בדמות ריי אלן (שלא הסתדר עם המאמן ג׳ורג׳ קארל), יחד בסגל ובעמדה עם הבטחה בשם מייקל רד. הם בחרו לסמוך על רד.

בפברואר 2003 מילווקי העבירה את אלן, יחד עם עוד שחקנים ובחירת סיבוב ראשון (שהפכה ללוק רידנאור, תזכרו את השם) לסיאטל, תמורת גארי פייטון הוותיק ודזמונד מייסון. למפרע אחד הטריידים הגרועים בהיסטוריה, אבל מה שהוא הביע בזמנו זה אמון מוחלט במייקל רד.

למשך שלוש וחצי השנים הבאות רד גם הוכיח את עצמו. אמנם לאלן היו שנים מצוינות בסיאטל, יש שיגידו הטובות בקריירה, אבל מייקל רד בהחלט לא היה פראייר. המשחק שלו היה פשוט אקספלוסיבי, ואיתו הבאקס גם הגיעו לסיבובים הראשונים של הפלייאוף, שם הפסידו פעמיים (2004, 2005) להגנה האדירה של דטרויט.
הוא גם התחבר מאוד לקהל של מילווקי, עד כדי כך שוויתר על האפשרות לעבור לקליבלנד של לברון (שבהחלט ניסה לגייס אותו), על אף שגדל באוהיו. מילווקי סמכה עליו והוא השיב לה אמון.

ב-2003/4 הוא נבחר לאולסטאר ולחמישייה השלישית, עם ממוצעים של 21 נקודות, 5 ריבאונדים ו-2 אסיסטים. והקטע שזו אפילו לא הייתה השנה הטובה ביותר שלו. עד עונת 2006/7 הוא הקפיד להעלות לעצמו את הממוצעים בכל עונה ועונה, כשבאחרונה הוא מגיע לממוצע עונתי של 26.7 נקודות, מקום חמישי בליגה. טירוף. באותה העונה הוא גם קבע את שיא הנקודות למשחק של הבאקס – 57, וד"ש ליאניס שהתקרב עם 52.

אוקיי, עכשיו תשאלו, אם הוא היה כל כך טוב איך זה שלא נבחר לאולסטאר יותר מפעם אחת? התשובה היא, בעיקר, הקבוצה שלו. הבאקס היו פשוט נוראיים בשנים האלו. כן הם הגיעו לפלייאוף, אבל במזרח, ועם מאזנים לא משהו בכלל. רד היה מוקף בשחקנים בינוניים במקרה הטוב, שנטו להיפצע המון. גם הבחירה הראשונה בדראפט 2005 – אנדרו בוגוט – לא הוציאה אותם מהבוץ, בוגוט היה מלהיב לפרקים אבל די מוגבל, והרבה להיפצע בעצמו. היה קשה לראות אותם והביצועים של רד פשוט טבעו בבינוניות. השחקנים הטובים ביותר שהיו לצידו בעונה המוצלחת ביותר בלי אלן היו מייסון וקית' ואן הורן. לא מדהים.

מילה על הבאקס של שנות האלפיים: הטרייד על אלן היה הראשון בשורה של פספוסים לא נתפסים, שחקנים שעזבו אותם הצליחו בקבוצות האחרות (רייפר אלסטון ביוסטון, מו וויליאמס בקליבלנד) ושחקנים שבאו לא הביאו ערך או שנפצעו (קית׳ ואן הורן, גארי פייטון, טוני קוקוץ). שילוב של הנהלה גרועה ומזל רע.

אם רוצים להיות ביקורתיים יותר: הליגה ואוהדיה ראו את מה שיש לרד, ולא התרשמו. "אוקיי, אתה קולע, הבנו". כמו במקרה של מיודענו דני גריינג׳ר, למייקל רד פשוט לא היה הרבה להציע חוץ מקליעה, קליעה והרבה נשמה – שרק הקהל של מילווקי העריך.

בינואר 2007 התגלה שרד סבל ממתיחה ברצועה שבין הברך לשוק (strained patellar tendon) – פציעה מוזרה, שלא נבעה מפגיעה ישירה אלא מעומס שנבנה על הברך. הוא פספס כמעט חודשיים אבל חזר. הפציעה הזו הייתה מוזרה לא רק בגלל החריגות שלה אלא גם בגלל התגובה של הגוף של רד – לרוב זו פציעה שלא מגיעה לחומרה כזו של לפספס חודשיים. זאת הייתה הפציעה הראשונה.

ב-2007/8 רד שיחק כרגיל, אבל קצת פחות נוצץ ואקספלוסיבי. סך הכל טבעי לשחקן שחוזר מפציעה, והוא היה חלק מנבחרת ארצות הברית שלקחה מדליית זהב באולימפיאדת בייג'ין. אז, בעונה שאחר כך – ינואר 2009 – זה קרה: רד נחת בצורה לא טובה על הרגל של חברו לקבוצה לוק רידנאור, וקרע את שתי הרצועות – ACL ו-MCL ביחד. הפציעה הזאת הייתה מוזרה קצת, הפגיעה לא הייתה נראית כל כך קשה או אלימה. גם כאן הוכח שהגוף של רד ככל הנראה צבר שחיקה עם הזמן, והפגיעה הזו הייתה מספיקה בתור הקש שישבור את גב הגמל. זו הייתה הפציעה שסיימה לו את הקריירה.

רד נותח וחיכה מחוץ לקווים. הוא פספס את כל העונה, וחזר לתחילת העונה הבאה, 2009/10, עונת הרוקי המדהימה של ברנדון ג׳נינגס. אבל הוא חזר בתור רוח הרפאים של עצמו. אז, בינואר 2010, הוא קרע שוב בדיוק את אותן הרצועות בברך, בפעם השנייה. לאוהדים נשבר הלב. הבאקס הגיעו לפלייאוף עם מאזן חיובי, בלעדיו. הוא, כמובן, היה שבור.

הוא הצליח לחזור שוב לקראת סוף העונה לעשרה משחקים, המשחקים האחרונים שלו עם הבאקס. החוזה שלו הסתיים, והוא חתם עם פניקס, להם תרם 51 משחקים ב-2011/12. הוא הכריז על פרישה ב-2013, בגיל 31. לדעת כולם בטרם עת.

מה הסיפור של מייקל רד ולמה הוא נשכח? בניגוד לקודמים עליהם התאמצתי לסנגר ולחפור, נראה שאצל רד כל הראיות מצביעות על בעיה אחת – פציעות. הפציעות עצרו את ההתקדמות המטאורית שלו, ובסופו של דבר חיסלו אותו. אבל, מאוד בדומה לדני גריינג׳ר, נראה שהפציעות האלה היו תוצאה של עומס יתר.

אצל שניהם אפשר בבירור לראות שעד כמה שקשה ותובעני להיות שחקן פרנצ׳ייז, זה קשה פי כמה כשאתה היחיד שמתפקד. רד נתקע בפרנצ׳ייז מקרטע ששוב ושוב הוכה על ידי אלת המזל, יכולות הקליעה המדהימות שלו לא הרימו את הבאקס ובסופו של דבר העומס הכריע אותו. היום – עם ההצלחה שהביא יאניס – מסתכלים עליו בעיקר כזה שניסה למלא את הנעליים של ריי אלן. אולי מגיע לו קצת יותר קרדיט.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. אחלה טור אבל מייקל רד הוא פשוט *לא אלמוני* (ואגב, גם לא דני גריינג'ר).
    מייקל רד היה אשקרה פרנצ'ייז פלייר, הגו-טו גאי של הקבוצה ושחקן נבחרת ארה"ב, אתה לא יכול לקרוא לשחקן כזה 'אלמוני', לא בהופס בכל אופן.

    תשמע, אפילו במחזור הדראפט שלו אפשר למצוא אולסטאר אלמוני ממנו בדמותו של ג'מאל מגלור ואפילו קניון מרטין שנבחר בדראפט לפניו, פחות זכור מרד, שלא לדבר על מחזורי דראפט אחרים.

    יאללה, מצפה לטור על כריס קאמאן…

  2. מייקל רד היה בביקור בישראל לפני כחודשיים.
    בטוח לא מדובר באולסטאר אלמוני. ההגדרה של אנדרייטד או עוד אחד שהיה צריך להתמודד מול לברון במזרח.

    לא היה חסר הרבה שהיה גם מגיע לשחק בקאבס עם לברון אבל כנראה שזה גם ההבדל בהיסטוריה בינו לבין אחד כמו דווין וויד.

    1. מייקל רד מודה לך ששמת אותו בר השוואה לוויד.
      מלבד העובדה ששניהם היו פרנצייז פלייר, רד אומנם קלעי טוב יותר אבל וויד פשוט שחקן הרבה יותר רב גוני, שלא לדבר שוויד היה כבר כוכב ענק לפני ההגעה של לברון למיאמי.
      כנראה כבר שכחת את רמת משחקו של וויד לפני שלברון ובוש חברו אליו בהיט.

    2. ווייד לקח אליפות + fmvp עוד לפני שלברון הצטרף.
      אני אפילו זוכר שכשלברון הצטרף היה דיבור על של מי תהיה הקבוצה ומי יהיה האלפא.
      עד כדי כך הוא היה טוב…

  3. כתבה מעולה! וגם זו על גריינג׳ר.
    לכל מי שיש לו ביקורת על מידת ה״אלמוניות״ – אולי היום כולנו זוכרים הן את רד והן את גריינג׳ר, אבל אלה בוודאות שחקנים שבעוד כעשור, אף אחד לא ממש יזכור. ותהיו בטוחים שמי שהוא לא עכבר נ.ב.א כמונו היום, כנראה כבר הספיק לשכוח.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט