מסע בזמן – בנייתן מחדש של קבוצות גדולות (6) / המורה להיסטוריה

במבט לאחור, קבלת ההחלטות של קליבלנד מאז שבחרה בלברון ג'יימס בדראפט 2003 ועד 'ההחלטה' שבה הוא הודיע על לקיחת כישרונותיו למיאמי נראית כסאגה טראגית-קומית. החתמת שחקנים חופשיים, טריידים, בחירות דראפט – הכל, מכל, כל – פשוט נורא. לארי יוז, דונייל מארשל, דניאל גיבסון, שאקיל הסיעודי וג'ו סמית על הליכון  – זה כאילו ההנהלה של קליבלנד אמרה ל- NBA (אם יורשה לצטט את השיר של אמה לזרוס החקוק למרגלות פסל החירות):

" הבו לי את בניכם היגעים והעניים

ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין

את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים.

שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער"

ובואו נראה אם לברון יצליח להוביל אותם לאליפות…

  יש בכך בכדי להעצים את גדולתו של לברון שהצליח לתפקד בתוך פרנצ'ייז כה כושל, ולהובילו להישגים יפים במשך שבע עונות. לברון אמנם חזר הביתה לאחר תקופת הגלות המוצלחת למדי במיאמי, והוביל את קליבלנד לאליפות היסטורית ומרגשת, אך עדיין מתבקש לנסות לחזור אחורה ולסייע להנהלת קליבלנד לאפשר ל'מלך' ממלכה ראויה גם בקדנציה הראשונה שלו בקבוצה .

בדראפט 2003 לא היו הפתעות – במקום הראשון בחרה קליבלנד במי שגדל בסמוך לעיר העצובה, ומי שהוכתר כבר בתור תיכוניסט כ- chosen one. מג'יק הבא? ג'ורדן הבא? לברון הראשון? הציפיות היו בשמיים – והם התגשמו. הייתה זאת עונת רוקי מרשימה, בה כולם הסכימו שראינו רק את קצה הקרחון ביכולותיו של לברון עם 20 נק', 5 ריב' ו- 5 אס'. אך הקבוצה עצמה הגיעה רק לרקורד של 47-35 ונותרה מחוץ לפלייאוף.

בקיץ 2004 ניסתה הנהלת קליבלנד להשיג כוכב מרכזי שיהיה לצד לברון – היא דיברה עם הלייקרס לגבי שאקיל, אבל ניתקו עליה. היא התקשרה שוב לדבר על קובי – ושוב ניתקו עליה. סטיב נאש הסכים להגיע לפגישה, אבל ישב עם אוזניות במהלכה. קליבלנד מצאה את עצמה מנסה להחתים את הגארד סאשה פבלוביץ תמורת בחירת דראפט 2007 אבל אז הם בעצמם, מתוך הרגל, ניתקו את השיחה ווויתרו על העסקה. בדראפט עצמו הייתה לה את הבחירה ה- 10, ועד הרגע האחרון היא רצתה לבחור בסמול פורוורד לוק ג'קסון מאורגון. ברגע האחרון החליטו בקליבלנד שעדיף ללכת על פורוורד אחר שמתאים יותר למטרותיהם – אנדרה איגודאלה. תמורת הבחירה ה- 10, קווין אולי וסכום כסף, החליפו פילדלפיה וקליבלנד בחירות. בעיסקה נוספת השיגו הקאבס את הרוקי הברזילאי אנדרסון וארג'או ואת הפורוורד דרו גודן.

קליבלנד התמודדה עם אופרת סבון סביב הפאור פורוורד קרלוס בוזר, שחקן השנה השניה שהוכיח את עצמו כשחקן מצוין. הוא סיים חוזה וקיבל הצעה מפתה מיוטה ג'אז לחתום בה. בדרמה של הרגע האחרון לברון הגיע לביתו של בוזר וביקש ממנו להיות השותף שהוא צריך בכדי להגיע לפליאוף ומעבר אליו. כשהם מחובקים בדלת ביתו של בוזר מול הצלמים שהתאספו, השניים הכריזו שבוזר נשאר בקליבלנד.

רוצה להיות איתו לנצח

את עונת 2004-5 פתחה קליבלנד עם ג'ף מקיניס כרכז, איגודאלה כגארד, ג'יימס ובוזר כפורוורדים והסנטר הוותיק אילגאוסאקס,  לצד וארג'או, גודן ועוד כמה אלמונים על הספסל. לברון השתפר בצורה דרמטית, איגודאלה נבחר לחמישייה הראשונה של הרוקי'ס, ועם בוזר ואילגאוסאקס עם ממוצע שקרוב לדאבל-דאבל לכל אחד, קליבלנד מצאה את עצמה חוזרת לפלייאוף לאחר כמה שנים של הפסקה. היא אמנם הובסה 4-0 מול האלופה דטרויט, אבל לברון  ובוזר הפגינו יכולת טובה.

בקיץ 2005 קליבלנד שוב פנתה לשוק השחקנים החופשיים, בניסיון להשיג כוכב מנוסה לצד לברון, בוזר ואיגודאלה. משא ומתן מתמשך מול מייקל רד ממילווקי נכשל, לארי יוז הוחתם על ידי יוסטון, וקליבלנד פנתה למטרה מספר 3: ריי אלן מסיאטל – מעט מבוגר מדי, אבל עדיין שחקן של 22 נקודות למשחק. לאחר מסע שכנועים אלן חתם על חוזה לחמש שנים. לקליבלנד לא הייתה בחירה בשני סיבובי הדראפט,  אבל תמורת בחירה בסיבוב השני של 2007 קיבלה קליבלנד בחירה בסיבוב השני בו בחרה גארד רזה ונמוך, אך קלע מצוין, בשם מונטה אליס .

לעונת 2005-6 עלתה קליבלנד עם חמישייה של מקיניס, אלן, ג'יימס, בוזר, אילגאוסאקס, וספסל של אליס, איגודאלה, גודן, וארג'או. קליבלנד שלחה לאול-סטאר שלושה נציגים (אלן, ג'יימס ו-בוזר), ואיגודאלה הגיע למקום השני בדירוג השחקן השישי של העונה. המנהיגות והניסיון של אלן סייעו לקליבלנד לצלוח כמה משברים לאורך העונה, והיא סיימה אותה עם רקורד משופר של 52 ניצחונות. בסיבוב הראשון של הפלייאוף ניצחה קליבלנד את אינדיאנה 1-4 כאשר בכל משחק לפחות שניים מתוך השלישיה המובילה (לברון, אלן ובוזר) קולעים 30 נקודות.

בסיבוב השני ציפתה דטרויט האימתנית, אחרי שתי הופעות בגמר הנ.ב.א.  דטרויט ניצחה בשני המשחקים הראשונים כאשר קליבלנד בקושי מצליחה לעבור את גג 80 הנקודות למשחק. לברון נבלם שוב ושוב על ידי פרינס וראשיד, ונראה היה מפוחד ומבולבל. במשחק השלישי ריי אלן התפוצץ, ועם 8 שלשות ממצבים בלתי-אפשריים קלע 37 נקודות. איגודאלה ולברון חנקו את הגארדים של דטרויט, ובוזר נתן הופעה הירואית על רגל אחת, עם 4 נקודות אך עם 16 ריבאונדים והגנה גדולה על ראשיד. אחרי הניצחון במשחק השלישי, הודה לברון בראיונות שהוא לא שיחק כמו שצריך, והודה לריי אלן שהציל את קליבלנד "בשביל זה הבאנו אותו, בנאדם, הוא היה שם. הוא יודע מה צריך לעשות במצבים האלו. אני רק מסתכל ולומד, מסתכל ולומד, בנאדם".

(Photo credit: Derick Hingle / USAToday )

בשני המשחקים הבאים לברון לא ירד מ- 35 נקודות, ויחד עם חבריו הגיע ליתרון 2-3 על דטרויט. במשחק השישי דטרויט הרביצה, נשכה ושרטה, כאשר אף שחקן של קליבלנד לא הצליח לקלוע מבלי שימצא את עצמו מתגלגל על הפארקט ומתפתל. אך ברבע הרביעי, לאחר שראשיד הורחק ובן וואלאס יצא ב- 6 עבירות, התחילו גודן ובוזר קולעים מחצי מרחק כמה סלים חשובים, שלשה של הרוקי מונטה אליס וכמה זריקות עונשין של אלן הפכו את המשחק לצמוד, צמוד מאוד. בדקה האחרונה בילאפס קלע שני סלים שהחזירו את היתרון לדטרויט. חמש שניות לסיום, כדור מהצד לקליבלנד. איגודאלה מוסר ללברון, שחודר וזורק ביד ימין מעין זריקת הוק משונה. הכדור הסתובב על הטבעת במשך נצח. ונכנס. קליבלנד עולה לגמר המזרח.

 בגמר המזרח ניצבה מיאמי שהפסידה רק משחק אחד בכל הפלייאוף.  לצד שאקיל האימתני ניצב חברו של לברון מדראפט 2003, דווין וויד. כולנו זוכרים מהסדרה הזאת את ההרחקה של בוזר והאסלם אחרי קרב האגרופים ביניהם, את משחק 9 השלשות של ריי אלן במשחק – 6, את משחק הוינטג' של שאקיל במשחק מס' 4 עם 30 נקודות ו- 24 ריבאונדים , ואת הטריפל דאבל הנדיר של איגודאלה במשחק 5 עם 13 נקודות, 12 אסיסטים ו- 11 חטיפות  – אבל מעל לכל אנו זוכרים את התצוגות האדירות של וויד ולברון. וויד קלע בממוצע 33.2 נק' למשחק, ואת ההטבעה שלו על הראש של בוזר אי אפשר לשכוח. לברון, לעומת זאת, התעלה עליו, ועם ממוצע קרוב לטריפל דאבל של 34.2 נק', 11.2  ריב' ו- 8.8 אס' השתלט על הסדרה. במשחק מספר 6 לברון עם 38 נקודות, בוזר עם 22 נקודות ואלן עם 14 נקודות, 7 אסיסטים ו-5 חטיפות, הובילו את קליבלנד לניצחון מרשים 94-111. לברון התייפח על כתפיו של וויד – 'אני מצטער אחי, אתה עוד תגיע לשם, אתה עוד תגיע'. וויד, בדמעות לחש לו באוזן "אחי – זה שלך. תהנה מהרגע".

(Photo credit: Charles Trainor Jr. / TNS)

בגמר ניצבה מול קליבלנד הצעירה אלופת המערב הטרייה, הדאלאס מאבריקס, גם היא בהופעה ראשונה בגמר הליגה, ועמה שני הכוכבים, אחד גרמני ואחד קנדי – נוביצקי ונאש, צמד חמד. נאש כמעט עזב את הקבוצה בקיץ  שנתיים קודם לכן וחתם בפיניקס, אך ברגע האחרון דאלאס השוותה את ההצעה של הסאנס והשאירה את הרכז שהפך בעונה האחרונה ל-MVP של הליגה עם תצוגת על של ריכוז וקליעה. לאורך הסדרה הבליט נאש את החיסרון של קליבלנד ברכז איכותי, כאשר הוא מנהל את המשחק בצורה מבריקה וקובע שיא אסיסטים לסדרת גמר. מהצד השני מקיניס ואליס איכזבו מאוד, ולברון נאלץ לשמש כרכז בחלק מהזמן. נוביצקי נתן סדרה מצוינת והפגין ווינריות מרשימה, בעיקר בשלשת הניצחון במשחק השלישי. בסופו של דבר המאבק הצמוד ביותר בסדרה (הסתיימה בניצחון של דאלאס 2-4) היה על תואר ה- MVP של הגמר בין נאש לנוביצקי – ובהחלטה תקדימית הוחלט להעניק להם את התואר במשותף. מקורביו של לברון רמזו בתקשורת שקליבלנד תצטרך להתאמץ יותר בכדי לשמור על הבן יקיר לה אצלה.

תחת הלחץ הזה, קליבלנד המשיכה לעמול ולחזק את הקבוצה. היא העבירה את הבחירה שלה בסיבוב הראשון יחד עם הבחירה שלה ב- 2008 בכדי לקבל בבחירה ה- 19 את הרכז רז'ון רונדו. בבחירה ה- 40 היא בחרה בפורוורד פול מילסאפ.  כאשר שיקגו בחרה לוותר על  הסנטר הצעיר שלה טייסון צ'נדלר, קליבלנד הלכה על עסקה מטלטלת – הפאור פורוורד הפותח שלה, מי שהבטיח להביא אליפות ללברון, מי שנתן את תצוגת ההקרבה המרשימה בגמר המזרח מול מיאמי, קרלוס בוזר, הועבר תמורתו.  הייתה זו תמורה גבוהה עבור סנטר שנוי במחלוקת, והתקשורת בקליבלנד סברה שמדובר כאן במהלך מוטעה לחלוטין. השגת רכז מנוסה, כמו ג'ייסון קיד או צ'ונסי בילאפס הייתה אולי מצדיקה את אובדנו של הפורוורד הקשוח. במקום זה קליבלנד נותרה עם רכז צעיר ולא-מנוסה ועם בור בעמדה מספר 4. לאור ביקורת זו, נדמה היה שסיכויי קליבלנד לשחזר את הצלחתה היו מוגבלים למדי. היא פתחה את העונה עם חמישייה של רונדו, אלן, איגודאלה, לברון וצ'אנדלר, בעוד על הספסל מחכים לתורם מונטה אליס, וארג'או, אילגאוסאקס ומילסאפ,

עד מהרה גילתה הליגה שלברון הקדיש את הקיץ לשפר את משחק הפוסט שלו, והמעבר החלקי שלו לעמדה 4 היה הצלחה מסחררת. רונדו הוכיח את עצמו כרכז מוכשר ודינמי.  החזרה של איגודאלה לחמישייה שיפרה מאוד את הביטחון שלו, והוא נבחר לשחקן ההגנה של העונה. צ'נדלר הפגין יכולת הגנה מצוינת, והוביל את הליגה באחוזי קליעה.  ריי אלן המשיך להיות קלע מעולה עם למעלה מ- 22 נקודות למשחק. הספסל תרם גם הוא את חלקו, וקליבלנד סיימה עם 58 ניצחונות . בפלייאוף היא ניצחה בקלות את ניו ג'רזי של ג'ייסון קיד וכריס בוש, וגם לא התקשתה במיוחד מול אטלנטה של דרון וויליאמס. בגמר המזרח ניצבה בפניהם יריבה מאיימת יותר: ניו יורק הגדולה, בראשון מבין 6 גמרי המזרח שלה בשנים הבאות. הג'נרל מנג'ר איזיה תומאס בנה בניו יורק בסבלנות קבוצה משובחת. כריס פול וג'ו ג'ונסון נחשבו לקו האחורי הטוב בליגה, ועם הרכש החדש שצורף סביב ראש השנה, כרמלו אנת'וני, סיימו את העונה הרגילה עם 14 ניצחונות רצופים. אך למרות כל זאת, קליבלנד הסתברה כקבוצה העדיפה יותר, כאשר הניסיון של השחקנים הוותיקים בא לידי ביטוי. אחרי חמישה משחקים קליבלנד סיימה את הסדרה בהצלחה, ופניה היו מועדות לגמר נוסף. היריבה מנגד הייתה הלייקרס.

אחרי שנתיים מדכאות, קובי ברייאנט שוב חזר לבמה המרכזית. בעסקאות בטרייד דד-ליין הוחלף הסנטר הצעיר והמוכשר אנדרו ביינום באלן אייברסון,  ושאקיל שב במפתיע לקבוצה תמורת בראון ושתי בחירות דראפט. למרות שהיא העפילה לפלייאוף רק מהמקום השביעי במערב, היא צלחה את שלושה הסיבובים עם הפסד בודד בלבד, ונראתה מאיימת. שאקיל  חזר ואמר לכל עיתונאי שהיה מוכן להקשיב – 'זו הקבוצה של קובי, תמיד הייתה, ובוודאי עכשו. אני פה רק כדי לעזור", בעוד שקובי נדחף לפריים ואומר "אני לא יכול לעשות את זה בלי האח הגדול שלי, שאק האהוב שלי".  הגמר שווק כמופע הגדול של קובי ולברון – סוף סוף, השחקן הגדול של תחילת העשור מול יורשו.

במשחק הראשון קובי התפוצץ עם 46 נקודות  ואייברסון השיג טריפל דאבל מסחרר של 21 נקודות, 10 אסיסטים ו- 13 איבודים. לברון עם 23 נקודות, אלן עם 21, איגודאלה עם 15, צ'נדלר עם 14 (ללא החטאה) ואליס עם 12 מהספסל הראו עד כמה הפכה קליבלנד ממופע של שחקן אחד לקבוצה של ממש. רונדו ניהל את העסק בביטחון של וותיק עם 14 אסיסטים מרהיבים, בדרך לניצחון 102-120. אך הלייקרס הראו שלא כדאי להקל בהם ראש: 51 נקודות של בריאנט במשחק השני, והופעה מרשימה של שאקיל במשחק השלישי הובילו אותם ליתרון מפתיע, 1-2 על קליבלנד. הפרשנים התחילו להסביר שלברון הוא עדיין שחקן גולמי ולא מלוטש לעומת קובי המנוסה, ושבעוד כמה עונות רק לברון יוכל להוביל קבוצה באמת לאליפות. במשחק הרביעי והקריטי לברון היה נחוש להוכיח אחרת – הוא קלע מכל מצב, שלט בריבאונד, והשיג 7 אסיסטים כבר במחצית הראשונה. אך הופעת קלאצ' של אייברסון ברבע האחרון הובילה את הלייקרס ליתרון 5, דקה לסיום. שלשה של לברון צמצמה את ההפרש. אחרי איבוד כדור של שאקיל, הכדור חזר לקליבלנד, 10 שניות לסיום. לברון החטיא שלשה, אך צ'נדלר לקח את כדור החוזר, ומסר לפינה לריי אלן, שקלע שלש גדולה. הסדרה אוזנה ל- 2-2.

במשחק החמישי לברון נתן הופעה נהדרת. בעוד איגודאלה משתק את קובי בשמירה הדוקה, אייברסון מתוסכל מהשמירה של רונדו עליו (ואחרי המשחק הוא אמר בראיון, לברון מסר 16 אסיסטים נהדרים וקלע 35 נקודות. במשחק השישי לברון התעלה על ההופעה הזאת, ועם 30 נקודות, 5 חסימות (כולל אחת מיתולוגית על ניסיון הטבעה של קובי)  ו- 19 אסיסטים הוביל את קליבלנד לאליפות הראשונה שלה. בשריקת הסיום לברון חיבק את כדור המשחק ונפל על הפרקט בעוד חבריו קופצים עליו נרגשים. קליבלנד מביאה אליפות אחרי כל השנים המקוללות האלו. לברון מביא אליפות הביתה. דני פרי, הג'נרל מנג'ר, לא יכול היה להפסיק לחייך כשהסתכל מהצד על החגיגות "לא שחקנים מביאים אליפויות, אלא הנהלה. עשינו עסקאות מורכבות, בחרנו טוב בדראפט, ניהלנו את העניין נכון וטוב. זו רק ההתחלה". בקיץ, תוך הצהרת אהבה לעיר והבעת אמון מלא בהנהלה, חתם לברון על חוזה חדש ל- 7 עונות. החוזה שלו העביר את קליבלנד מעל לתקרת המס ובשל כך קליבלנד וויתרה על בחירת הדראפט שלה בסיבוב הראשון, ובחרה בסיבוב השני, בבחירה ה- 45,  בכוונה שחקן שחתום באירופה, בכדי להימנע מלשלם לו חוזה בהווה: סנטר שמנמן ומגושם כלשהו המשחק בספרד בקבוצה נידחת כלשהי.

אך הקבוצות האחרות בליגה פעלו במרץ בכדי לנסות ולהתמודד עם האלופה החדשה. אמנם הלייקרס התפרקו לגורמים, כאשר שאקיל ובריאנט מאשימים אחד את השני בכישלון בגמר 2007: , בריאנט כינה את שאקיל בפייסבוק GOAT  – green ogre's ass twerk, בעוד ששאקיל צולם במצלמת אבטחה כשהוא עושה את צרכיו על דלת ביתו של בריאנט.  אבל מתמודדות אחרות צמחו בן לילה – בוסטון אירגנה שני טריידים בומבסטיים – לצד פול פירס הגיעו פאו גאסול וג'ייסון קיד ליצירת 'שלישיה גדולה' מחודשת. קווין גארנט, אחרי כל הכישלונות והאכזבות במינסוטה כפה טרייד, והגיע לפורטלנד תמורת אולדריג'. "יחד עם ברנדון רוי והרוקי הנהדר גרג אודן, יש כאן כישרון שמעולם לא היה סביבי. אני מסתכל על הצעירים הנהדרים הללו ושואל את עצמי – מה כבר יכול להשתבש? אני אביא אליפות לפורטלנד!" לצדן גם הניקס, סאן אנטוניו, דאלאס ופיניקס נראו מאיימות.

למרות השינוים ברחבי הליגה, קליבלנד המשיכה להצליח והגיעה ל- 60 ניצחונות לראשונה בתולדותיה. מונטה אליס נבחר לשחקן המשתפר של העונה, וצ'נדלר, רונדו ואיגודאלה נבחרו לחמישיית ההגנה. לברון זכה בתואר ה- MVP הראשון שלו. לאחר ניצחון קשה בגמר המזרח על בוסטון, הגיעה קליבלנד לגמר השלישי ברציפות שלה. מהעבר השני ניצבה סן אנטוניו המנוסה. אחרי סדרה צמודה, הוכרע המשחק השישי לטובת הספרס, כאשר מאנו ג'ינובילי נבחר ל- MVP של הסדרה. אך בעוד שהפרשנים מנבאים שהכישלון של קליבלנד בגמר מנבא את סופה של הקבוצה בהרכבה הנוכחי, דני פרי עשה את הכל בכדי להמשיך ולשמור אותה בצמרת. בקיץ הוא חזר לרשימותיו, וניסה לברר איך קוראים לסנטר שהוא בחר בבחירה ה- 45 בקיץ הקודם, 'נו, נו, הוא משחק בחירונה, או שירונה, או קורונה, או גורונה או משהו כזה. שמנמן כזה, נחמד. אולי נביא אותו לג'י ליג ונראה איך הוא יתפתח. מארק משהו. מארק גאסול. מצחיק איך לכל הספרדים יש שמות דומים. הוא אפילו לא דומה לפאו גאסול". בסופו של דבר פרי בחר להחתים את מארק גאסול. החוזה של איגודאלה הסתיים, ולאחר כמה עונות בהן הוא הרוויח כ- 2.5 מיליון דולר, הוא דרש סכום בן שמונה ספרות. עם חוזים כבדים של אלן, לברון וצ'נדלר, לא נותרה לפרי ברירה אלא לוותר עליו., והוא חתם בגולדן סטייט.  הצעיר המבטיח פול מילסאפ אמור היה למלא את מקומו בחמישיה, ולאפשר ללברון לחזור לעמדה מספר 3. שני הרוקי'ס מספרד – סרג' איבקה ומארק גאסול לא נראו כמי שיספקו הרבה עזרה, ודווקא הרוקי ג'ורג' היל, שהגיע בטרייד תמורת וארג'או, היה נראה בעל פוטנציאל.

הארמדה הספרדית

את עונת 2008 פתחה קליבלנד עם רונדו, אלן, לברון, מילסאפ, צ'נדלר, ובספסל – היל, אליס, איבקה וגאסול. באופן מפתיע, דווקא השינויים בקבוצה שיפרו אותה, ולברון כמו נדרש לצעוד קדימה ולקחת על עצמו יותר מנהיגות. הוא נבחר שוב ל- MVP, וקליבלנד מצאה את עצמה שוב צולחת את המזרח בקלות, ומגיעה לגמר הרביעי שלה. לברון מצא את עצמו מול יריב מוכר: קובי בריאנט, רק במדים אחרים. סקרמנטו של דוויט הווארד הצליחה לערוך טרייד באמצע העונה ולגאול את קובי מייסוריו בלייקרס. הקינגס ניצחו בגמר המערב את סאן אנטוניו, ונראו מוכנים ודרוכים לספק לקובי את טבעת האליפות הרביעית שלו. אך ללברון היו תכניות אחרות. צ'נדלר וגאסול חיסלו את הווארד, בעוד אלן קולע סל על כל סל של בריאנט. לברון הפגין ווינריות יוצאת דופן עם שלושה משחקים שהוכרעו בשניות האחרונות על ידי סל או אסיסט שלו , הוא הוביל את קליבלנד לניצחון 1-4, ולאליפות שנייה. הפעם לא היו צווחות והשתוללויות, אלא חיבוק ארוך בינו לבין ריי אלן באמצע המגרש.

לאורך העשור הבא לברון החזיר את האליפות לקליבלנד עוד חמש פעמים. דני פרי ידע לחזור ולבנות את הקבוצה בעשור זה סביב החמישיה של רונדו, באטלר, ג'יימס, מילסאפ/איבקה וגאסול, יחד עם ספסל חזק. בעונת הפרישה שלו נהנו האתרים השונים לחזור ולציין את הישגיו המרשימים – שבירת שיא הנקודות של קארים עבדול ג'אבר, שיא הטריפל דאבלים, מקום שני באסיסטים אחרי ג'ון סטוקטון. בחמישיה הפותחת בכל קטגוריה סטטיסטית אפשרית. שבע האליפויות שלו ביססו את מעמדו כגדול מכולם. כיום ב- 2025 יש עוד כמה קשישים הטוענים שהגארד הנשכח של שיקגו במאה ה- 20, מייקל ג'ורדן, היה טוב ממנו, אך זו נראית מיתולוגיה טרחנית לכל היותר.

לברון ביסס את מעמדו כאגדה בקליבלנד בפרט, ובליגה כולה, עם שורה של הישגים אישיים וקבוצתיים מדהימים. הוא לקח קבוצה מעיר זניחה ומוזנחת, והפך אותה לפרנצ'ייז המצליח ביותר בספורט האמריקאי במאה ה- 21. הוא עצמו הפך לסמל ומופת לנאמנות מוחלטת לקבוצה בעידן בו שחקנים נוטשים מכל סיבה אפשרית. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בעובדה שבארבע השנים האחרונות לקריירה שלו הוא שימש כראש העיר של קליבלנד, וכרגע, אחרי הפרישה הוא מציב את עצמו כמועמד לתפקיד מושל אוהיו. אך דני פרי ממשיך וטוען "הנהלות משיגות אליפויות. אם לא הייתי עובד כל כך קשה, לברון בחיים לא היה לוקח אליפות בלעדיי והיה נחשב לכל היותר כסוג של דומיניק ווילקינס משודרג". יתכן והוא צודק.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. תודה מעולה כרגיל..קרעת מצחוק עם "המנגר תומאס בנה בניו יורק בסבלנות קבוצה משובחת"…קרלוס בוזר מראה נאמנות..מוזר.

  2. מעולה. שאק משתין לקובי על הדלת נשמע תרחיש סביר ביותר. אם אלו היו פני הדברים כבר הייתי משאיר אבק לבוני בהערצה ללברון

  3. ממש טוב צודה
    אין ספק שההתנהלות של קליבלנד בעשור הקודם היא בדיון על הניהול הכושל ביותר במאה ה 21 ביחד עם הניקס, ועדיין לברון הביא אותם לגמר הליגה.
    כם הנהלה נורמלית היו להם באמת 7 אליפויות 🙂

      1. הביא בקבוצה חדשה 4 גמרים מתוך 4 עונות ו 2 אליפויות
        אם הוא היה 15-20 עונות בקבוצה שבנויה טוב תחשב לבד מה יכול לקרות

  4. מעולה וכיף, כרגיל. הרבה תודה על המאמץ, זה ממש לא מובן מאליו.

    הערה – דאלאס עם דריק ונאש בשיאו היו משאירות אבק לליגה. היית צריך לשים אותם בגמר מול קליבלנד כל שנה ושנה.

    יש כשל לוגי בטורים שלך (ובמחילה ממך על ההתחכמות המיותרת). כל הכוכבים בדרך קסם מתמרכזים בקבוצות מסויימות. זה בהחלט גורם לנו לרייר, וכן, זה כל הכיף בטורים האלו. אבל מה קורה בקבוצות האחרות שרוקנו מכל כוכביהם? חור שחור? האם אתה הסטוריון סלקטיבי שמדווח על ההצלחות ומעלים את הטרגדיות שהתרחשו באותן שנים? למה לא הזכרת לנו איך שאורלנדו של הידו טורקגולו שברה במקביל את שיא הפסדים של כל הזמנים? ופילדלפיה, שבהעדר איגי או אייברסון נאלצו להעביר שנים קשות עם עמרי כספי וגל מקל בחמישייה? או הפליקנס של דייויד ווסט, שהחליט לוותר על חוזה המקס עליו חתם כי הוא פשוט לא יכל עוד לעמוד בזה? תהיה הסטוריון הוגן ותזכיר שלא הכל היה ורוד. היו גם זמנים קשים. היו גם אוהדים שסבלו. וסליחה על ההתחכמות, זהו, יצא לי מהמערכת, אפשר להתקדם הלאה.

    1. גם בעולם האמיתי האלופות מרכזות אצלן 4-5-6-7 שחקנים מעולים – וזה על חשבון הקבוצות האחרות… אני מנסה להציג בשוליים גם את ההשלכות על הקבוצות המקוריות (שהן כמובן גדולות, כי כל סדר הבחירות בדראפט משתנה)
      צודק…

  5. כיף גדול, תודה!
    דאלאס של נאש ונוביצקי בהחלט הייתה יכולה להיות מדהימה.
    לי אישית הכי כאב לראות את קובי בקינגס, ואני עוד אומר את זה בתור אוהד של קובי. מתחת לחגורת המלכים…
    ובאופן אישי, לא חושב שלברון היה מנצח קבוצה של קובי ואייברסון, אפילו ששאקיל היה כבר בדמדומי הקריירה

  6. הפוסטים האלה יכולים לשמש יום אחד כפרק מרתק בספר כדורסל שהכותרת תהיה כותרת לפרק מעניין ביותר. . ברח לי מהראש לחלוטין שרז'ון רונדו שיחק בקליבלבד כרוקי

  7. אני לא סובל את לברון, אבל חייבים להודות שהקריירה שלו הוחמצה באופן מסויים. מאמנים כושלים, החלטות הנהלה כושלות – הוא יכול היה באמת עם הישגים קבוצתיים אחרים לגמרי.
    גם אם לא נלך על התסריט הכי אופטימי לעיל, אם קליבלנד לא היו מאבדים את בוזר בנאיביות, אם הם היו מצליחים להחתים פרי אייג'נט כוכב כמו ריי אלן או מייקל רד בזמנו, ואם הם היו משיגים לפחות שחקן סביר בכל בחירות הדראפט שלהם בעשור הזה, אני מאמין שכל הקריירה של לברון הייתה נראית אחרת

    1. נדירים הכוכבים או הקבוצות שאתה יכול לומר עליהם שהם לא הוחמצו ברמה כזו או אחרת במהלך הקריירה, בין אם זה בשל טיפשות, חוסר היכולת למקסם כישרון שהיה שם כל הזמן, חוסר הצלחה להביא מספיק כוכבים וכו' – הארדן יאניס סטף דורנט כל אחד בזבז כמה שנים מהקריירה.

      1. נכון שלא לכל כוכב היה את המזל של מג'יק להגיע לקבוצה של קארים ולקחת אליפות כרוקי, אבל במקרה של לברון היה פער מאוד גדול בין היכולת שלו כשחקן לבין היכולת שלו כמנהיג וכמכריע משחקים. כמו ילד מחונן, היה פער גדול בין היכולת המקצועית, לבין היכולת הרגשית. אם הוא היה משחק ליד שחקן מנוסה, כמו ריי אלן, גם אם לא כוכב בסטייל קובי או KG, הוא היה מצליח הרבה יותר ברמה הקבוצתית בפלייאוף

כתיבת תגובה

סגירת תפריט