סדרות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים – 2 – שנות ה-70 / חיים

בכל אחת מהכתבות אני אשים בסוף אפשרות להצביע, והסדרה המנצחת מכל כתבה תעלה לשלב הבא.

החלק השני יתמקד בשנות ה-70.

1:
1971 – גמר המזרח. ניו-יורק ניקס VS בולטימור בולטס 3- 4:
האלופים המכהנים הניקס הגיעו בקלילות לגמר המזרח, והצליחו לשמור על הביתיות לאורך הדרך. מהצד השני, גם בולטימור, בהובלת ווס אנסלד וארל מונרו, גם כן הצליחו לשמור על הביתיות, והצדדים הגיעו למשחק 7 במדיסון סקוור גארדן. שליטה מוחלטת של הבולטס בריבאונד (61- 38) סייעה להם להשיג את ניצחון החוץ הראשון והאחרון בסדרה בדרך לגמר נגד מילווקי.

2:
1973 – גמר המזרח. בוסטון סלטיקס VS ניו-יורק ניקס 3- 4:
בוסטון לא נדרשו להרבה זמן לחזור לצמרת אחרי פרישתו של ביל ראסל, וכעבור 3 שנים בלבד הם כבר הפסידו לניקס בגמר המזרח. שנה מאוחר יותר, דייב קאונס הוביל את הסלטיקס למאזן 68- 14, הטוב ביותר בליגה, וזכה ב-MVP. הפעם הניקס היו המנוסים יותר במעמדים האלה, והם עלו ליתרון 3- 1 בסדרה. בשני המשחקים הבאים היו אלו קאונס וג'ו ג'ו וויט ששלטו, והעבירו את ההכרעה לבוסטון גארדן, המקום ממנו איש לא יצא מנצח ממשחק 7 עד אז. הניקס לא נבהלו מהמעמד, ויכולת טובה של דין ממינגר מהספסל סייעה לוולט פרייזר להוביל ניצחון 94- 78 מוחץ.

3:
1974 – חצי גמר המערב. שיקגו בולס VS דטרויט פיסטונס 4- 3:
סדרה מאוד צמודה בין 2 יריבות מזרחיות קשוחות שאנחנו מכירים לא מעט קרבות עבר שלהן, אבל המפגש הראשון היה דווקא כששתיהן היו במערב. משחק 4 היה היחיד שהגיע להפרש דו-ספרתי, ו-3 המשחקים האחרונים הגיעו להפרש מצטבר של 10. הבולס הובילו ב-11 הפרש במחצית של משחק 7, אבל הפיסטונס חזרו למשחק והצליחו לצמצם, אבל שיקגו הצליחו לשמור על ניצחון קטן בדרך לסוויפ ממילווקי בגמר המערב.

4:
1974 – חצי גמר המזרח. בוסטון סלטיקס VS באפלו ברייבס 4- 2:
בצד של בוסטון עמד ה-MVP של השנה הקודמת, דייב קאונס, ואילו אצל באפלו היה ה-MVP של השנה הבאה, בוב מקאדו. שתי הקבוצות שמרו על הביתיות, כולל טיפ-אין מנצח של ג'ים מקמיליאן במשחק 4, כאשר ג'ון האבליצ'ק ובוב מקאדו נותנים משחקי 40 נקודות בתורות. משחק 6 היה אמנם התור של מקאדו לקלוע 40, אבל הפעם היה זה ג'ו ג'ו וויט שנשלח לקו כשתם הזמן וסידר לבוסטון את הניצחון במשחק ובסדרה.

5:
1976 – חצי גמר המזרח. קליבלנד קאבלירס VS וושינגטון בולטס 4- 3:
ההופעה הראשונה של קליבלנד בפלייאוף הייתה אמורה להסתיים נגד הפיינליסטית מהבירה, אבל הקאבס הוכיחו הרבה אופי בסדרה. זה התחיל אמנם בניצחון חוץ של הבולטס משחק הראשון, אבל במשחק 2 בינגו סמית החזיר לקליבלנד את הביתיות בסל ניצחון. שתי הקבוצות המשיכו לניצחונות ביתיים נוחים, והתחנה הבאה שלנו היא משחק 5, אז היה זה תורו של ג'ים קלמונס לתרום סל ניצחון לקליבלנד. גם משחק 7 טמן בחובו סל ניצחון עבור קליבלנד, הפעם היה זה תורו של דיק סניידר להכריע את הסדרה.

6:
1976 – גמר המערב. גולדן סטייט ווריורס VS פיניקס סאנס 3- 4:
גולדן סטייט האלופה אמנם איבדה את הביתיות במשחק 2, אבל מיהרה לקחת אותה בחזרה במשחק 3. במשחק 4 פיניקס סיפקו לנו חוויה מטרימה למשחק 5 בגמר נגד בוסטון (רמז – הארכות…), כאשר הפעם הם בילו במשחק 2 הארכות, וגם ניצחו אותו, בדרך לשוויון 2 בסדרה. 2 הצדדים לקחו עוד ניצחון ביתי אחד, לקראת משחק 7 אצל גולדן סטייט. במשחק 7 היה זה דווקא אלווין אדאמס, הרוקי של פיניקס, שהצטיין עם 18 נקודות ו-20 קרשים, והוביל את פיניקס לניצחון חוץ וגמר ראשון בתולדות המועדון. אדאמס קלע בפלייאוף הזה 341 נקודות בסך הכל, שלישי מבין הרוקיז בכל הזמנים אחרי קארים עבדול ג'אבר שמוביל (352 נקודות) וג'ייסון טייטום (351 נקודות).

7:
1977 – חצי גמר המזרח. פילדלפיה סבנטי סיקסרס VS בוסטון סלטיקס 4- 3:
תשע שנים חלפו מאז הפעם הקודמת שהסלטיקס של ביל ראסל התמודדו עם פילדלפיה של צ'מברליין, ואמנם גם הפעם הביתיות הייתה של פילי, אבל ג'ון האבליצ'ק היה השריד היחיד לאותן שנים, וד"ר ג'יי היה נחוש להוכיח שהוא לא מפחד מהסלטיקס. למרות זאת, גם הפעם הסלטיקס הגיעו כאלופים המכהנים, וסל ניצחון של ג'ו ג'ו וויט במשחק הראשון הוכיח שאסור לזלזל בבוסטון. הסיקסרס לקחו את משחקים 2 ו-3, ומכאן והלאה הביתיות נשמרה. משחק 7 היה מזעזע התקפית מבחינת 2 הצדדים, אבל וורלד בי פרי הצליח בכל זאת להגיע ל-27 נקודות באחוזים פחות מזעזעים מהאחרים ולהוביל את פילדלפיה לניצחון.

8:
1979 – חצי גמר המזרח. סאן-אנטוניו ספרס VS פילדלפיה סבנטי סיקסרס 4- 3:
קרב ישיר בין שני ה"לא סנטרים" הטובים ביותר באותו זמן. ד"ר ג'יי נגד "האייסמן" ג'ורג' גרווין. אחרי 3 משחקים שהלכו עם הביתיות, הצליח גרווין להוביל ניצחון חוץ במשחק 4, ויתרון 3- 1 לזכות הספרס. את משחק 5 פילדלפיה לקחו בקלות, והמתח עבר למשחק 6 צמוד. הסקור היה נמוך יותר מהרגיל ובשווין 90 היה זה מו צ'יקס שקלע את סל הניצחון שכפה משחק 7. גם המשחק המכריע היה צמוד, אבל הפעם הצליח גרווין לקבל עזרה מלארי קנון ומייק גרין שסייעו לו להשיג את הניצחון.

9:
1979 – גמר המערב. סיאטל סופרסוניקס VS פיניקס סאנס 4- 3:
4 המשחקים הראשונים הוכרעו לטובת הקבוצות הביתיות, והסדרה חזרה לסיאטל בשוויון 2. במשחק 5 היה זה פול ווסטפהל, האיש שלימים יהיה המאמן הראשון של עומרי כספי ב-NBA, שהוביל את פיניקס ודאג לניצחון חוץ. אחרי שהסופרסוניקס סידרו לעצמם יתרון קטן במחצית ראשונה של משחק 6, היה זה רבע שלישי של 35- 22 שסידר לפיניקס יתרון 8 בסיום הרבע השלישי, אבל הפעם דניס ג'ונסון הצליח להוביל קאמבק של סיאטל ברבע האחרון וניצחון דרמטי בדרך למשחק 7. גם משחק 7 היה צמוד, אבל מהפכים לא היו הפעם והסופרסוניקס שמרו על יתרון קטן לאורך כל הדרך בדרך לניצחון. הייתה זו עונה ייחודית בה 2 סדרות הגמרים האזוריים הגיעו למשחק 7, כאשר הפעם הבאה הייתה ב-2018…

10:
1979 – גמר המזרח. וושינגטון בולטס VS סאן-אנטוניו ספרס 4- 3:
בדומה לסדרה הקודמת, ניצחון חוץ אחד של הספרס סידר להם יתרון 3- 1. גם הפעם היתרון הזה נמחק והיריבה, במקרה הזה האלופה מוושינגטון, השוותה ל-3- 3, וכפתה משחק 7. הפעם גרווין ראה שהוא לא כל כך מקבל עזרה, ולקח על עצמו את המשחק עם 42 נקודות ב-16/31 מהשדה, אבל גם בובי דאנדרידג' הגיע ל-16/31 מהשדה, כאשר במקרה שלו זה הגיע ב-37 נקודות, ובעיקר עם סל הניצחון ששלח את הבולטס לגמר נוסף.

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. שנות ה-70 – לדעתי – היו העשור החלש ביותר מעל העשורים האחרים מבחינת טיב השחקנים בליגה. אני כמובן אהבתי את העשור בגלל שתי האליפויות של הניקס, ואת סידרת 1973 בין הניקס לסלטיקס לא אשכח לעד כי למשחק אחד הניקס הירשו לכמה עתונאים להצטרף לטיסת המטוס לבוסטון, אבל העשור נתן לכמה קבוצות 'צדדיות' להגיע לגמרים, וזה היה כיף לראות קבוצות חדשות בגמרים. חצי הגמר בו הניקס ניצחה את הסלטיקס 3-4 היה הגדול מכולם, והרבה בגלל שבין שתי הערים שוררת שנאה תהומית בכל הקשור לספורט

    1. זאת תמיד היתה אמירה שהיתה באוויר, אבל אף פעם לא הסכמתי איתה. הליגה היתה יותר חזקה באופן כללי והקבוצות היו הרבה יותר מאוזנות. נכון, לא קיבלנו מפגש של הסלטיקס והלייקרס בכל שנה, אבל היו סדרות נהדרות ופלייאוף לא פחות מעניין. הליגה אפילו הפכה ליותר חזקה כשקבוצות ה-ABA הצטרפו.
      לדעתי רק בגלל אמירות כאלו, ריק בארי לא מקבל את המקום שלו באולימפוס של שחקני הכדורסל.

    2. בשנות ה-70 הכישרון התחלק בצורה מאוזנת יותר, בעיקר בגלל הבלאגן עם ה-ABA שגרם לזה ששחקנים הגיעו למגוון רחב יותר של קבוצות עם כל מיני סיפורים הזויים.
      בכל תקופה אחרת בליגה כנראה נמצא תמיד לפחות 2 שחקני טופ 10-15 ביחד בשלב מסוים, או טריו כוכבים מיוחד.

      1. יותר מזה, השחקנים – בהכללה רחבה – היו הרבה יותר טובים מהשחקנים של שנות ה-50 ו-60, אז חלק מכוכבי המכללות בחרו במקצוע אחר, שיחקו בליגות למקומות עבודה (NIBL) או פשוט עבור לסחור בסמים.
        אפשר לדבר על העובדה שהמשחק היה פחות יפה לעין בשל האלימות הגואה בליגה, אבל אי אפשר להגיד שהיה פחות כישרון – להיפך.

  2. בחרתי בסאנס נגד הווריורס, שהיתה אדירה בפני עצמה (אם אני לא טועה היא אפילו קיבלה מקום בסדרה של ESPN כדורסל: סיפור אהבה), אבל הביאה לנו את סדרת הגמר האדירה בין הסאנס לסלטיקס (ומשחק הגמר הגדול בהיסטוריה)

  3. שנות ה 80 היו מרתקות ממש .
    אבל הסדרה המנצחת ברורה לחלוטין בעיני והיא כנראה תנצח את כל הטורניר ( לא כולל גמרים כלליים )

כתיבת תגובה

סגירת תפריט