השחקן האהוב עליי – חלק א'/ NBA ישראל

לכבוד החודש הראשון של השנה האזרחית החדשה, הלל הורוויץ ויונתן כהן מ- ישראל NBA פנו אלינו ולכמה כותבים אחרים בבקשה שנכתוב מספר מילים על השחקן האהוב עלינו. להלן חלק א' של הפרויקט, מחר יעלה חלק ב'

לא יוצא לנו הרבה להשתתף או ליזום פרויקט כמו זה- ששותפים לו כמה מכותבי הספורט ובפרט הNBA הכי טובים ברשת ובכלל. רובם ככולם בעלי קילומטראז' וניסיון של שנים בכתיבה על הליגה הטובה בעולם.

אנחנו שמחים להציג לכם רשימה מכובדת של כותבים שבחרו את מס' 1 שלהם בליגה. לא מס' 1 ביכולת. אלא הכי אהוב. או לפחות כזה שיש להם פינה חמה בלב אליו מכל סיבה שלא תהיה. הגבלנו אותם בכמות מילים, ביקשנו לצרף סרטון וזה מה שיצא.

פנינו ללא מעט כותבים (ולמי שלא זה כנראה כי אנחנו עדיין לא מספיק מכירים) חלקם נענו בשמחה וכתבו, חלקם בירכו על היוזמה אך מפאת עומס לא מצאו זמן. בשני המקרים שמחנו על ההיענות ועל שיתוף הפעולה. למה שיתוף פעולה? כי עמודי הנ.ב.א בארץ הם קהילה תומכת שמנסה לתת לכם הקוראים את הכתבות המעניינות והמקיפות ביותר בלי משחקי אגו, פשוט כי אנחנו אוהבים את הליגה הזו.

למה הכי אהוב ולא הכי טוב? כי אם היינו מבקשים לבחור את הכי גדול אי פעם כנראה שהיינו מקבלים המון חומר על ג'ורדן (וכנראה גם קצת לברון קארים וגל מקל)

העדפנו משהו מגוון יותר. וקיבלנו רשימה מגוונת. ואפילו מעט מפתיעה.

חוץ משיתוף הפעולה היה כיף גם לשלב יחד סגנונות שונים של כתיבה והעדפות שונות לכתבה אחת. תודה רבה לכל מי שהשתתף ולכל מי שקורא, מגיב, וכו'.
————————————-

מנחם לס (בעל אתר Hoops.co.il) – לארי בירד

לארי בירד- "THE HICK FROM FRENCH LICK" – היה שחקן הכדורסל הטוב בין כל אוספי הזבל מאז ומעולם. למי שלא יודע, זה היה מקצועו של לארי לפני הנ.ב.א בעירו הקטנה "פרנץ´-ליק", אינדיאנה. אבל גם בין כל הנפחים, מסגרים, ושחקני הכדורסל בעולם הוא היה הטוב ביותר בתפקידו – סמול פורוורד.

לאחרונה קם לו יריב למספר 3 האופטימלי – לברון ג'יימס – ורק ההיסטוריה תיקבע מי משניהם היה טוב יותר בתפקידו. לארי היה קלעי מרחוק אופטימלי, אפילו אחרי שכדור סופטבול ריסק את ידו, והיה הפוינט פורוורד הגדול מכולם. הוא למעשה יצר את התפקיד, ועד היום לא קם אחר עם חוש המשחק והבנת המשחק שהייתה לו. לברון אתלטי יותר ממנו, חזק יותר, ואגרסיבי יותר. ההחלטה את מי להעדיף תלויה בהרבה בארבעת השחקנים האחרים.

על אף שהיה הטוב בכל מה שעשה על המגרש, משחקו לא נראה דמיוני ובלתי מושג כי משחקו הגאוני היה פשוט ויסודי בעיקרו.. הכול אצלו נראה אפשרי, ניתן לחיקוי, נגיש. אבל בשעה ששחקן אחר ניסה לעשות מה שהוא עשה – לשלוט שלטון ללא מיצרין במשחק מבלי לעשות משהו מיוחד – הוא ניכשל. כי היה רק לארי אחד. רק בדבר אחד הצליחו להעתיקו מקבוצת ילדים בחולון ועד קבוצת נשים באטטוצ'נגאואטן, טיבט: ניקוי הסוליה – מנהג קלוקל שהוא התחיל בו בכיתה ט' בתיכון שהפך למותג כלל-עולמי. אבל האמינו לי, שההרגשה שכל מה שהוא עשה ניתן לחיקוי היא הרגשת מוטעית מיסודה.
לארי היה ה-"היק מפרנץ' ליק". היק – כינוי לרדנק; פרנץ' ליק – העיירה הקטנה באמצע שום מקום באינדיאנה.

 

לארי עם חבר

למה אהבתי את לארי כל כך? כי הוא היה לא רק הלבן הלבן הטוב ביותר, הוא היה השחקן הטוב ביותר, נקודה. משחקו היה פשוט וחסר כל יומרה. לא היה כל זוהר במשחקו, שום השראה. ובכל זאת כשהוא היה על המגרש הרגשת שקורה משהו מיוחד. בלי שתחליט על כך למפרע, עיניך עוקבות אחרי כל תנועה שלו. אתה מרגיש מהופנט לשחקן הבלונדיני הזה. מין מגנט. המשחק של הסלטיקס היה אחר כשלארי היה או לא היה על הפארקט. גם מחוץ למגרש הוא היה טיפוס עממי ופשוט. ג´ורדן ומג´יק, שני שחקני-העל האחרים הנחשבים יחד עם בירד לשלישייה הטובה בהיסטוריה של ההופס, היו (והם עדיין!) קובעי אופנה ומובילי דעה, מצוטטים בלי סוף, ומצולמים במיטבם על שערי מגזינים יוקרתיים. לעומתם, בירד מופיע תמיד במכנסי ג'ינס מרופטים שנראים גדולים עליו בשתי מידות, ובחולצת פלנל מקומטת שנראית כאילו נרכשה בשוק פשפשים.
על אף שחקן אחר לא כתבתי אף פעם 'גאון' מלבד בירד. כפי שבטהובן או איינשטיין נולדים אחת ל'סנטורי', ככה זה גם עם בירד. כשהוא שיחק היית מהופנט לחלוטין לכל תנועה שלו. הסתכלת רק עליו. זה דבר שלא קרה לי אף פעם עם אף שחקן, כולל מייקל ג'ורדן.

בירד היה הקאונטרי בוי האולטימטיבי שהיה גם השחקן העליון היחיד שכולם ללא יוצא מין הכלל – לבנים ושחורים כאחד – העריצו. בנוסף לכל הוא היה גם גאון 'פאקה-פאקה' שכמה מאמרות הכנף שלו ליריבים הפכו לחלק מלקסיקון הכדורסל לעולמי עולמים.

אני מודה לאלוהי הכדורסל שאפשר לי לחזות בו בעשרות משחקים ולהכירו מקרוב.
————————————-

זאב סוביק (כותב ב-הכדור הכתום, ושותף מייסד בחברת Integral Value לייעוץ אנליטי בכדורסל) – שון קמפ

פלייאוף 94', אני ילד שמתוודע לראשונה לNBA. דיקמבה מוטומבו משתטח על הפרקט עם הכדור בידיו ובוכה, כאשר דנבר הופכת למדורגת השמינית הראשונה שמדיחה את המדורגת מספר 1. כולם הדביקו לסיאטל את תווית הלוזרים. אני התאהבתי.

הם היו אנטי כוכבים. אנדרדוגים שכל תנועה שלהם הייתה רוויה באמוציות. גארי פייטון היה הטראש טוקר, זה שמוביל את הכדור תוך שהוא תוקע עוד מרפק למגן ששומר עליו. ג'ורג' קארל היה המדען המשוגע שכמעט נשכח באירופה. ומעל כולם היה שון קמפ. קמפ היה השקט בחבורה. הבעת פניו לא אמרה דבר. המשחק שלו כן. הייתה בו אקספלוסיביות מעולם אחר. קמפ היה האין-גיים דאנקר הגדול בהיסטוריה (ויסלח לי ד"ר ג'יי). אבל הוא היה הרבה יותר מכך. קודם כל, הנוכחות שלו הטילה אימה על הגנת היריבות. שני שחקנים היו נשלחים כדי למנוע מקמפ לקבל את הכדור באזור הטבעת. לקמפ זה לא שינה – כשצריך, הוא הטביע גם על שניים. ויחד עם זאת, המשחק שלו היה מלא בחן. הוא היה קובר את הג'אמפ הנקי מחצי המרחק, או מגובה 2.08 עובר את השומר שלו בסבסוב, בדרך לעוד הטבעה.

לפלייאוף 96' סיאטל הגיעו בתור הלוזרים הנצחיים, אבל קמפ לא ספר לא את אולג'ואן ולא את קארל מאלון, בדרך למפגש עם אלוהי הכדורסל. דניס רודמן ניסה לשמור עליו. קמפ הסתובב והטביע עליו, ואז נחת על כתפיו של רודמן. "הוא היה השחקן הטוב ביותר על הפרקט בסדרה", אמר ג'ורג' קארל.

האגדה הזו נגמרה כמעט בבת אחת, והגיבור שלה היה ג'ים מקלווין. סנטר לבן ואלמוני שקיבל פתאום חוזה עתק בסיאטל. בארקלי הרס את מקלווין בפלייאוף הבא, וקמפ לא רצה לשחק שם יותר. הוא נשלח לקליבלנד, לשחק עם עוד ארבעה רוקיז בחמישייה. במהרה השמין והביא הרבה ילדים לעולם. בגיל 31, שון קמפ כבר היה שחקן כדורסל גמור. לפרקים, אמארה סטודמייר הזכיר אותו. לסטודמייר הייתה את האתלטיות הנדירה של קמפ. המספרים שלו היו טובים יותר. אבל החוויה של מי שראה את שון קמפ בלייב לא חזרה. צריך לראות כדי להבין. ואם בא לכם להבין, אותם הלילות של פלייאוף 96', והאימה של ההגנות היריבות, זה המקום להתחיל ממנו.

———–

רון טחן (הופס, אזור הצבע) – ג'ון סטוקטון

בתור ילד שנחשף לראשונה לליגה הטובה בעולם בשנות ה-90' המוקדמות, השחקן הראשון עמו הצלחתי להזדהות היה ג'ון סטוקטון.

בניגוד למייקל, האקים, שאקיל הצעיר ובטח שדניס רודמן, סטוקטון היה הכוכב היחיד שנראה לי כמו בן אנוש רגיל, ולא עוד חייזר, שהגיע לכדור הארץ כדי לשחק כדורסל.

הוא לא היה גבוה או צבעוני במיוחד, וגם לא סיפק לתקשורת ציטוטים מיוחדים, אבל בתור שחקן, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי..

סטוקטון הגיע לליגה כרכז אלמוני וצנום ממכללה קטנה, ובערב הדראפט, כאשר שאל האם שרקו לו שריקות בוז (boo), הוסבר לו כי הקהל פשוט שאל: Who?

בנוסף, בתחילת דרכו נאלץ לעבוד קשה ולהמתין בסבלנות כדי לקבל את תפקיד הרכז הראשון בקבוצה, עליו השתלט לאחר שלוש עונות כרכז מחליף.

כבר בעונתו הראשונה כשחקן חמישייה קבוע, סטוקטון הפך למוסר המוביל בליגה, וסייע לג'אז להגיע לחצי גמר המערב, כולל תצוגה של 29 נק' ו-20 אס' בהפסד במשחק מס' 7 מול מג'יק ג'ונסון וחבריו.

זו הייתה העונה הראשונה מתוך תשע רצופות בהן הוביל את טבלת המוסרים, כאשר במקביל, הוא מעולם לא הוריד הילוך בהגנה, ועם ידיו הזריזות, ויש שיגידו מרפקיו החדים, ניצל כל טעות של יריביו.

לא סתם אמר עליו גארי פייטון, אולי הרכז ההגנתי הטוב אי פעם, שסטוקטון הוא השחקן שהיה לו הכי קשה לשחק נגדו.

אליפות היסטורית סטוקטון לא הצליח להשיג, אך את מקומו בספרי ההיסטוריה של הליגה הוא הבטיח לאחר 19 שנות משחק במדי הג'אז, במהלכן החסיר 22 משחקים בלבד, ורשם שיאי מסירות וחטיפות שספק אם אי פעם יישברו.

יש שיגידו שהרגע הגדול בקריירה של סטוקטון היה סל הניצחון בגמר המערב מול צ'ארלס בארקלי, אותו שחקן שהתבקש לצלם ב-1992 עם מעריץ ספרדי, שכלל לא זיהה את הצלם האלמוני.

עבורי הרגע הגדול היה הכי פשוט, בו נקרא לספסל בפעם האחרונה עם חברו קארל מאלון, וירד בריצה לספסל לקול תשואות אדירות מהקהל הסגול. לא של יוטה, של סקרמנטו.

לסיכום, אפשר ללמוד המון מהקריירה של סטוקטון, ובעיקר שגם אם אתה לא הכי גבוה, אתלטי או חזק – אתה עדיין יכול לתרום למשחק.

————————————-

משה חפץ- שם המשחק: קובי

כשביקשו ממני לכתוב על שחקן, לא הייתה בכלל דילמה: קובי. השחקן שבזכותו התאהבתי ב-NBA, השחקן שבזכותו המשחק כ"כ אמיתי. הדמות שעשתה את צעדיה האחרונים לכיוון הספסל במשחק מול יוטה, וסימנה על סוף עידן.

אז מה באמת משך אותי אליו? היו ויהיו קלעים טובים יותר, מטביעים אדירים יותר, שומרים טובים יותר. אבל קובי יש רק אחד.

יום אחד ראיתי כתבה שעסקה בקובי ובלברון. המאפיינים שבלטו אצל קובי היו עקשנות, נחישות וחוצפה. כל הקריירה שלו מאופיינת בזה:

נבחר 13 בדראפט ומודיע לשארלוט שהוא ישחק רק בלייקרס ועובר בטרייד. נפצע וחוזר חזק יותר. השושלת של תחילת שנות ה-2000 מתפרקת, ריב עם שאקיל, ואם זה לא מספיק- משפט האונס המפורסם. ולאחר מכן עוד שנים בינוניות ב- L.A שגורמות לו להרהר בעזיבה.

פיל ג'קסון מטביע את התואר האלמותי "בלתי ניתן לאימון", משנה את מספר 8 המפורסם ל-24, קובי נושך שפתיים, ומצליח לזכות בעוד שתי אליפויות "על שמו". הגוף מתחיל לומר את דברו, כוכבים חדשים מופיעים בשמי הליגה, אבל עדיין בראיינט מושך הרבה תשומת לב. פצוע, מבוגר, מוגבל במספר דקות. מודיע על עונת 2015/2016 כעונת פרישה. קובי מפגיז 60 נקודות במשחקו האחרון ויורד מנצח לכל תשואות הקהל.

המשחק האחרון שלו בעיניי הוא סיפור הקריירה שלו. לשים את כל האגו על המגרש, לקחת את הקבוצה על הגב, להיות בפיגור עד הדקה האחרונה ולהיות שם בקלאץ'. ברקע גולדן סטייט שוברת את השיא של שיקגו לניצחונות בעונה, אבל למי אכפת..? קובי בשבילי זה המשחק. זו ההתקפה היפה, ההגנה האגרסיבית, האחריות, הרצון להיות הטוב מכולם. ואין סיום ראוי לקריירה מפוארת שכזו, מאשר משחק שמתרכז רק בדמותו. אז נכון, "mamba out" אבל בשבילי הוא תמיד שם.

————————————-

יונתן כהן (NBA ישראל)- טים דאנקן

לוקח זמן לאהוב יין יבש. כשהייתי צעיר אהבתי לשתות קולה, בירה, נסטי, ואפילו לא עלינו, יין מתוק. אבל יין יבש תמיד היה לי חמוץ, משעמם, מר. לא מתוק ולא תוסס. לא הבנתי מה מוצאים בזה.

לא אהבתי את טים דאנקן בכלל פעם. מה יש לאהוב בו כשיש לך שחקן שעושה סחרחורת בכל הקפצה כמו אייברסון, מעופף כמו וינס קארטר, כשיש בליגה שחקן עם תשוקה כמו גארנט, או את רג'י מילר והכריזמה האינסופית שלו? או שאפשר פשוט לצפות בשידור חוזר של מייקל? מה יש לאהוב בשחקן עם הבעה עצובה שלא משתנה כל המשחק. שלא דופק דאנקים, שלא קולע מדי פעם 50 נק' בשביל הכיף ושלא משתולל על המגרש?

קרש-סל, חסימה, עוד כ"ח, אותה הבעה. אותה אדישות. לפעמים הייתי שואל את עצמי במחצית אם דאנקן בכלל שיחק היום, ואז מגלה שהוא כבר עם דאבל דאבל.

אפילו השופטים חשבו שלראות אותו צוחק זה בוטה מדי והדביקו לו טכנית על חיוך מהספסל.

אבל מתישהו, כשמתבגרים, מתחילים לטעום יין, לומדים לגלות שיש לדבר הזה טעם. ועם השנים לומדים לזהות את הטעם הזה, להעריך אותו, ולאהוב אותו יותר.

זה קרה לי ב2013. כשפתאום אני, שתיעבתי את הקבוצה מטקסס שהרסה לנאש את חלום הטבעת, שהעיפה את ניו אורלינס המושלמת של כריס פול בחצי גמר המערב. שהרסה לפייטון את הסיכוי לעשות את זה עם סיאטל. או לדטרויט האדירה ההיא לעשות ריפיט. פתאום, בלי להבין איך, הפכתי לאוהד סן אנטוניו. שם בשתי סדרות הגמר ההן מול מיאמי הנוצצת שאיימה להקים שושלת שתאפיל על אלו של הלייקרס ושיקגו.

אצל מייקל האליפויות באו במהלך 8 עונות. קובי לקח אותן בשני רצפים. לברון לקח 3 ב5 שנים. דאנקן פשוט היה שם תמיד. אי שם בסוף היסודי דאנקן והספרס עשו את זה לניקס, ואז הם ניצחו את הלייקרס ואת קיד וסיימו את השושלת של המלאכים. אחר כך דאגו למנוע מדטרויט לעשות רצף משלה. לברון הגיע לליגה וגם אותו הם ניצחו. הספרס תמיד היו שם. הם פה משנת 99. לא משתלטים לנו טוטאלית על בלוטות הטעם, אבל מופיעים כל כמה זמן ודואגים שלא נתלהב יותר מדי מהלהיט הנוכחי. פעם קוואי במרכז , פעם זה רובינסון, פעם אלו מנו ופארקר. אבל רק דאנקן, כמס' 1 או ככוכב משני, רק הוא היה שם תמיד.

ואחרי 4 טבעות. אינסוף ניצחונות ואינספור שיאים אישיים, מה שתפס אותי היה המכה ההיא לפרקט אחרי ההחטאה בסיום משחק 7 מול ההיט שהכריעה את המשחק. דאנקן פתאום הוציא את זה. בגיל 37. כל הרגש התפרץ בלייב דקה לסיום. וכולם הבינו את מה שדאנקן הבין באותו רגע- שאת השושלת הזו של מיאמי כבר אי אפשר לעצור.

וכמובן שטעינו.

פשוט לא קלטנו שאותה מכה לפרקט לא היתה אקורד הסיום של סדרת הגמר ב2013, אלא אות הפתיחה לסדרת הגמר של 2014.

די הגיוני האמת. כולם יודעים שהתיישנות של שנה עושה רק טוב ליין.

————————————–

הלל הורוויץ (NBA ישראל)-שיין באטייה

אני אוהד מיאמי מגיל צעיר, האליפות הראשונה והרגעים המתוקים ביותר שלי כאוהד מיאמי היו אי שם בשנת 2006. אלונזו טים הארדוויי ובהמשך דווין ווייד היו הכוכבים הגדולים עליהם גדלתי והתבגרתי. אבל השחקן שחיכיתי שיעלה על המגרש ואהבתי ביותר היה שחקן ששיחק במיאמי רק שלוש עונות. שיין באטייה.

בשנת 2009, מייקל לואיס שינה לשיין באטייה את החיים, כשהוא ניסה לספר סיפור על " The no stats all-star". בעידן שהוא טרום אנליטיקס, יוסטון של דריל מורי וסם הינקי גילתה ששיין יודע לחבר את כל השחקנים על המגרש, להיות הדבק בחדר ההלבשה, ולקלוע את הזריקות הכי חשובות. למרות שהנתונים הסטטיסטיים היבשים לא מספרים את הסיפור הזה. הוא ידע לקחת תמיד את השחקן עליו הוא שומר לנקודה על המגרש ממנה הוא קולע בצורה הרעה ביותר (תשאלו את קובי) , ולקבל החלטות בהתקפה בצורה שבה יש קבוצות בליגה שלא יודעות עד היום לקבל. האנליטיקאי הראשון, וכל זה רק מחכמת משחק.

מעל המיטה של הבן של שיין כתוב- " champions are made when no one is looking". אין משפט יותר טוב לתאר איתו שחקן ש98% מהזמן שלו על המגרש לא נגע בכדור. שכמעט אף פעם לא יופיע במרכז מהלכי השבוע, אבל תמיד ידעת שהוא יוציא את עבירת התוקף, יקבור את השלשה ברגע הכי נכון, וימנע את ריבאונד ההתקפה של היריב גם אם מישהו אחר יוריד את ריבאונד ההגנה.

באטייה היה החלק החסר לקבוצת אליפות בקבוצה שכבר היה בה את לברון, ווייד ובוש. הוא שחקן שיכולתי להתחבר אליו ולהגיד- אם אני הייתי על הפרקט ככה הייתי רוצה לשחק. הוא לא מפקד הפלוגה, אבל הוא החייל שאתה רוצה שישכב לידך בבוץ ויגרום לך להרגיש מוגן.

ואחרי משחק 6 עם הקליעה המתוקה והאייקונית ההיא של ריי אלן. היה גם משחק 7 מול הספרס שחיכה מעבר לפינה.

ושיין היה שם מהג'אמפ הראשון ועד הבאזר. הוא שמר, קלע כל דבר שזז, והראה שאם צריך- הוא גם יודע לבוא קדימה ולהיות ווינר. אז לחיי שיין באטייה שהבין את המשחק ושיחק אותו עם כל התחכום של האנליטיקס של היום, ועשה את זה עם המוח המבריק שלו, הלב הרחב, וההקרבה.

 

לפוסט הזה יש 62 תגובות

  1. גיא הרשע

    3 ינו 2018 09:23:44

    פרוייקט נהדר!

    שיין באטייה.
    הוא אולי אבן הדומינו החשובה ביותר שהצטרפה להיט.
    זו היכולת שלו לשמור על עמדות 2-3-4, ועדיין לרווח את המשחק, שאפשרה את ה-positionless basketball של ההיט.
    זו ההגנה חסרת הפשרות שלו שאפשרה לווייד ולברון להפעיל את הלחץ הבלתי פוסק על נתיבי המסירה של יריבות הסאנס,
    ובכך להפוך את ההיט למכונת הגנה.
    יפה שאחד השחקנים החכמים ששיחקו בליגה, קיבל במה ברשימת השחקנים האהובים.

      1. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

        3 ינו 2018 13:10:25

        אז זה ההסבר – גיא אוהד את הקאבס כי בתוך פנים ליבו, עמוק עמוק פנימה, הוא חושב שהם הסאנס

        2. Havliceck stole the ball

          3 ינו 2018 14:00:02

          ואתה הכנסת גם את פרשי האפוקליפסה.
          כמה זה לברון בגימטריה? 22 יותר מחברון???
          ידעתי שהוא אף פעם לא יגיע לג׳ורדן

  3. האנס ברטלה

    3 ינו 2018 10:44:54

    "המאפיינים שבלטו אצל קובי היו עקשנות, נחישות וחוצפה. כל הקריירה שלו מאופיינת בזה, נבחר 13 בדראפט, נפצע וחוזר חזק יותר, השושלת מתפרקת, ואם זה לא מספיק – משפט האונס המפורסם".

    עקשנות, נחישות וחוצפה. תשאלו את החדרנית (זה רק יעלה לכם 7 ספרות).

    2. האווי לאסוף

      3 ינו 2018 15:53:54

      אם היה אפשר, אני חושב שצריך להוריד את השורה על משפט האונס. אלא אם כן זו כתבה על 'גדולי השחקנים שהצליחו להמלט מעונש על פשע מזעזע בזכות כספם' (בהנחה שאנו יודעים מה אכן קרה שם)

  4. דקל

    3 ינו 2018 12:31:51

    הייי, לא כותב המון , אבל כתבה נפלאה.
    שלי זה האקים – באמת הכל – הדמיון האלגנטיות המלחמה השבירת גבולות הויינריות . שילוב מוזר של קמף, בירד ודנקן

    1. הציפור הנדירה

      3 ינו 2018 12:45:44

      בירד היה די הרבה פחות אתלטי מהאחרים ולכן עם הגנה אישית פחות טובה משמעותית ובפרט מהחלום ודאנקן. אך במקום היכולות והתכונות היה לא פחות גדול.

  7. tomer

    3 ינו 2018 12:54:15

    שלי זה מג'יק וסטוקטון. שני שחקנים ששמו את הכל בכל דקה שלהם על הפרקט והפגינו אינטילגנציית משחק ברמה הגבוהה ביותר שיש

    1. שגיא נאור

      3 ינו 2018 13:12:30

      כמו שנאמר, קובי תמיד הביא את כל התכונות לכל המהלכים שלו. כמובן שלחדור לטבעת בכוח חייב עקשנות, נחישות וחוצפה כי זה קשה כשיש הפרעה מצד המתגונן/(ת)

  14. בבא ספלאש

    3 ינו 2018 14:57:07

    ואיך אפשר לשכוח את המשפט המדהים של דאנקן לפני הגמר השני מול ההיט (ב2014?) "הפעם אנחנו ננצח אותם".
    קצר ולעניין, בלי התרברבות והתלהמות מיותרת, ובלי mind games מתוחכמים. פשוט ננצח

  15. האווי לאסוף

    3 ינו 2018 15:56:07

    פרוייקט מצויין, מחכה להמשך (זה תמיד קל יותר לאהוב פרוייקט כשאתם שמים את השחקן האהוב עליי במשבצת הראשונה… larry legend

    2. יונתן

      3 ינו 2018 16:58:00

      קובי ושאקיל כ"א בנפרד לוקחים את ג'ורדן? בדוקים? בשבץ-נא? מונופול? מונופול מורחב? מונופול מורחב החדש? תחרות טיסנים?

      1. הציפור הנדירה

        4 ינו 2018 13:13:19

        +אין סוף. זה נכון גם ללברון. ולא ברור ששאק לוקח את מג'יק ובירד וברור שהם לוקחים את קובי, לפחות בכדורסל נב"א שעל כך מדובר כאן.

    3. הציפור הנדירה

      4 ינו 2018 00:04:32

      זה לא מחיר של נוסטלגיה אלא יכולות אמתיות על זמניות. ג'ורדן היה מנהיג ווינר ותחרותי ברמה הגבוהה ביותר ואין אחד שהיה יותר ממנו, הוא היה חכם מאוד והצטיין מאוד באותה מידה גם בהתקפה וגם בהגנה, קלעי וסקורר מעולה ביותר, ריבאונדר נהדר, מוסר מצוין, חוטף אדיר וחוסם נפלא שהיה מהגארדים החוסמים הטובים בכל הזמנים (רק וסט ווייד הם ברמה דומה בזה לפי הידוע לי). למייקל לא הייתה כל נקודת חולשה וגם בדבר שיחסית היה בו פחות טוב, הקליעה מהשלוש ידע לקלוע היטב כשהיה צריך.
      הקסם ובירד היו גאוני כדורסל לא פחות מכל אחד אחר ובוודאי יותר מקובי והיו מנהיגים ווינרים גדולים לא פחות מהשלושה האלו ובוודאי יותר מקובי שהיו לא יחסית יותר מדי פעמים שקלקל לקבוצה והכריח זריקות רעות וקיבל החלטות רעות. מג'יק ובירד עשו את השחקנים שסביבם לטובים יותר ברמה הגבוהה ביותר האפשרית שאין יותר ממנה. הם היו מעולים בקליעה ובריבאונד ובמסירה וטובים מאוד בחטיפה. הם היו מוסרים טובים מקובי באופן משמעותי וחוטפים טובים מקובי ולא פחות טובים בריבאונד ביחס לגובה ולעמדה ואולי גם בזה היו יותר. בירד היה קלעי מרחוק ומהקו טוב משמעותית מקובי.
      במכלול היכולות והתכונות שניהם עולים על קובי בבירור ולא פחות מלברון ושאק.

  17. אפלטון

    3 ינו 2018 16:29:10

    נהדר. אחלה פרויקט ויופי של ביצוע. אני גם מת על באטייה. שחקן הרוקטס האהוב עליי במילניום הנוכחי בעידן פרה-הארדן. שחקנים מהסוג שלו הם מה שהופכים קבוצות מטובות למצוינות.
    המשפט שכתוב מעל מיטת הבן פשוט אדיר. מקווה שנראה אותו מאמן בקרוב.

    1. יונתן

      3 ינו 2018 20:01:28

      התחלתי לכתוב את הטור עם סודה אבל יין היה נראה לי יותר פיוטי אז החלפתי.

      אלה הדימויים שיש לך כשאתה מזדקן

      1. הציפור הנדירה

        4 ינו 2018 00:23:54

        לגבי בירד: הוא היה לא רק הס"פ הטוב ביותר אלא אף הטוב ביותר בין כל הפורוורדים.

        לגבי בירד ולברון: הם אצלי שני הפורוורדים הטובים בכל בזמנים ושניהם בעלי יכולת לשחק היטב בכל עמדה, כמו מג'יק שתפקד כרכז.
        הריבאונד והקליעה מהקו היתרונות הבולטים של בירד כמו גם זה שהיה מנהיג ווינר גדול מהמשחק הראשון שלו בנב"א. ההגנה האישית הייתרון הבולט של לברון.
        הממוצעים של שניהם הם יחידאים. לברון הוא היחיד עם ממוצע קרייירה של 5-5-25 וגם 7-7-27. בירד הוא היחיד עם ממוצעים של 10-5-20 וגם 10-6-24.

  20. עגל

    3 ינו 2018 22:48:29

    יופי של פרויקט! מעניין וכתוב טוב. אני כבר מחכה להמשך.
    בשבילי כמובן החלום אולג'וואן.
    אבל היו כל כך הרבה אחרים שגם אהבתי – קווין וויליס, מארק פרייס, רובינזון, דאנקן . . .

  21. MBK

    3 ינו 2018 23:00:12

    קובי כמעט ואיבד את הקריירה שלו בעקבות התקרית המפוקפקת בקולדרו ספרינגס ,האונס היה שם גבולי אבל לבטח הייתה שם בגידה שעלתה לו בטבעת בשווי מילונים לפיוס עם אשתו וסכום כפול למתלוננת

    פרויקט נפלא כיף גדול שלהופס היו נציגים רבים ושת״פ מבורך בין אתרי הכדורסל השונים

  29. ADISU

    4 ינו 2018 00:17:22

    פרויקט נהדר
    בשבילי היה זה סקוטי פיפן
    שעולם הכדורסל קצת משאיר אותו בשוליים ואם כן מזכירים אותו אז זה בהקשר למייקל …"הרובין של מייקל"

  35. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    4 ינו 2018 08:56:42

    מעולה ומרגש. תודה רבה.
    נ.ב – לא חושב שיש חודש שעובר בלי שאני נזכר בדאנקן מכה בפרקט, וזה בדיוק כמו שכתבת – הרגע שבו התחילה האליפות של 2014. לפעמים לתסכול יש אימפקט חיובי אדיר. לקח לחיים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט