Body Heart & Soul

אם טרם צפית במשחק בן שלוש ההארכות הלילה אני ממליץ להשקיע ולצפות בו אפילו שהתוצאה ידועה ולוח הזמנים שלך צפוף.  מאז צ'ארלס בארקלי ואלן אייברסון אחריו לא הגיע לפילי שחקן שמשלב בהוויתו תכונות עליונות של כשרון משחק ואהבה אליו באותה המידה. ג'ואל אמביד וגופו הענק והשברירי הם תופעה שיתכן ואנו עלולים ליהנות ממנה לזמן קצר מכפי שהיינו רוצים , גם אם איננו אוהדי פילי מושבעים. מול אמביד  התייצבה הלילה אישיות דומה בתכונות האופי והכישרון , בדמותו של ראסל ווסטברוק לתצוגה מופלאה בת 63 דקות של כל מה שאני ודעתי האישית בלבד אוהבים במשחק הזה.

דיויד סטרן בשנותיו הארוכות כקומישינר הפך את ליגת ה NBA לתאגיד עסקי מוביל עם מוניטין משובח ואוהדים בכל רחבי העולם , תהליך שהיה הכרחי להמשך קיומה של הליגה ומצליח היום מעל ומעבר. בדרך להישג הזה עברו גם שחקני הליגה לדורותיהם תהליך "הנדוס" וארגון מחדש , העברת מסרים , התנהגות במגרש , שינוי חוקי המשחק ועוד – והכל ידוע וטחון עד דק. השיטה והארגון כל כך מוצלחים עד שעשרות רבות של שחקנים יצאו כמו מפס ייצור: עובדים קשה , אומרים תודה , לא נופלים בלשונם , ממושמעים לקבוצה, לארגון ולקהילה , תורמים ובעיקר משתדלים להיות נחמדים ואהובים , אהובים מדי…  ויחד עם הכל הגיע הכסף הגדול ואיתו הרצון – קודם כל להיות שחקן עם חוזה , כמה שיותר גדול וכמה שיותר מובטח , לקבל חוזה פרסום גדול בקיצור – להסתדר.

התשוקה ואהבת המשחק הרצון לנצח בכל מחיר , להיות מסורים למועדון ולקהילה מעבר לחישוב קיצו של החוזה, כל אלו נותרו במקום השני במקרים רבים , רבים מדי – למגינת ליבם של אוהדים רבים.

אז נכון , אנחנו אוטוטו ב 2018 ואלו החיים כבר מזמן ולא רק ב NBA  ורובנו האוהדים כבר התרגלנו והסתגלנו  אבל בשבילי כאוהד ואוהב של המשחק לעולם לא יהיה תחליף לשחקנים שהם הכל – לא רק כישרון כדורסל עילאי או "שחקנים נשמה מאופייני הגנה" . כאלו שישחקו באמצע דצמבר משחק שני ברציפות כשבחוץ שלג ואין באמת  הבדל בין מאזן של 50% או 48%…. אני מניח שטובי העכברים שבינינו ישלפו כמה שמות טובים שעונים על ההגדרה הזו , חבל שהם נדירים כל כך ( מישהו אמר ג'ינובילי? )

אפליקצית הטויטר היא פרצה בחומה , פרצה נפלאה שמוציאה משחקנים בעלי עמדה , ויכולת ביטוי וחוש הומור ואהבה את המיטב.

אמביד ווסטברוק חשופים על המגרש כמו ילד בן 15 שמשחק על מגרש בלטות מול לא משנה מי ורק רוצה לנצח את ה 5*5 האחרון לפני שמתפזרים והולכים הביתה ולעזאזל החוזה, הסטטיסטיקה או הצוות הרפואי. הם ינשכו אותך , יעבדו עליך , יתפסו אותך לא מוכן , יסחפו את הקבוצה שלהם למאמץ עליון בכל שניה ושניה ואת כל זה הם יעשו בכישרון כדורסל עליון ובלי פשרות. לצפות בהם משחקים אחד מול השני , חוסמים ונחסמים , נופלים וקמים – ומדברים על זה אח"כ פשוט תענוג צרוף.

וכן,נכון שאם תסתכלו על דף הסטטיסטיקה אולי תתרשמו אחרת לחלוטין ממני – אבל זאת בדיוק הסיבה שכדורסל הוא כל כך הרבה יותר מדף הנתונים היומי של סוף משחק וזאת הסיבה שכדאי לראות את השחקנים האלו משחקים בכל פעם מחדש זה הכל Body heart and soul

 

לפוסט הזה יש 31 תגובות

  2. אפלטון

    18 דצמ 2017 01:18:21

    יפה.
    באמת היה יפה לראות. כמו שני מתאגרפים במשקל כבד מחליפים מהלומות באינינג ה-9. הטכניקה והטקטיקה כבר נעלמו, רק מי יתן את המכה האחרונה. משחק בטעם של פעם

    1. IDO

      18 דצמ 2017 01:28:02

      רק לחשוב מה היה קורה בעולם הכדורסל אם היו מגיעים ווינרים עליונים כמו ראפא פדרר ונובאק.. בררר… הגיהנום היה קופא!

  4. מנחם לס

    18 דצמ 2017 05:56:34

    תודה על הפוסט. אני אוהב שחקני נשמה יותר מכולם. חובה, כמובן, שתהיה להם גם יכולת. ראסל ווטברוק הוא אחד מראשי הרשימה

  6. גיא הרשע

    18 דצמ 2017 08:15:32

    יופי של פוסט!

    באמת היה תענוג לצפות באמביד באותו משחק.
    זה היה המשחק ששינה לחלוטין את איך שאני תופס את אמביד כשחקן.

  7. ולדי קוגן

    18 דצמ 2017 09:22:46

    פוסט מעולה. כיף לראות שחקנים שרוצים ליהנות מהמשחק ואתה מרגיש שככה הם משחקים גם בשכונה. אמביד הוא תענוג רק שיהיה בריא,ראס הוא כבר מה שהוא, הוא לא ישתנה

  9. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    18 דצמ 2017 10:32:25

    מסכים שיש בשחקנים מהסוג הזה חן מיוחד, אבל האופן שבו הם ממשים את התכונה הזו קריטי להצלחתם. אצל ג'ינובילי ולברון זה מביא לשורה תחתונה של נצחונות והישגים קבוצתיים, אצל ראסל זה מביא בעיקר לתארים אישיים וחוזי ענק. זה הבדל מהותי.

    1. איתי

      18 דצמ 2017 11:27:04

      אני דווקא חושב שלברון לא ממש שחקן נשמה … יש לו מוסר עבודה יוצא מן הכלל והוא אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה אבל יותר מדי פעמים נדמה שהוא יכל להיות הרבה יותר…

      לגבי מאנו אין ויכוח חוץ מהעובדה שהוא מעולם לא הוביל קבוצה לבדו

      לגבי ווסטברוק אני חושב שעכשיו אחרי כמעט עשור אפשר לחלוטין לסווג אותו במשבצת אלן אייברסון. הוא יכול להגיע עד הסוף אבל הדרך ארוכה ומפותלת. לא חושב שמה שמניע אותו זה התארים האישיים וחוזי העתק

  10. אשך טמיר המקורי

    18 דצמ 2017 10:38:03

    פוסט כייפי.
    מסכים לגבי אמביד, זו הייתה תצוגה נדירה של נחישות.
    הוא עושה המון אוויר, טראש טוק ודיבורים אבל מה שיפה זה שהוא מגבה זאת פעם אחר פעם.
    ראס זאת חיה אחרת לגמרי, באמת שסתם מטומטם חסר תוחלת.
    לא נהנה לראות את הפיגור האגואיסטי שלו בשיט.

  11. רעש של התזה

    18 דצמ 2017 11:13:13

    יצא לי לצפות במשחק. בעיני, ווסטברוק לא מצליח לשחק באופן שאינו אגואיסטי. יותר מדי פעמים, כאשר הוא מוסר את הכדור, הוא לא מבצע שום תנועה ללא כדור, אלא מחכה באזור ה-top of the key עד שהכדור ישוב אליו. הוא מכריח את עצמו על המשחק ויוצא בזול בעיקר בגלל האתלטיות העילאית שלו. אז נכון, הוא שחקן נשמה, אבל לא כזה כיף לצפות בו משחק.

    בניגוד אליו, מאוד מהנה לצפות ברכזים מחוננים בתחום התנועה ללא הכדור, שמפילים הגנות הרבה בזכות יכולת זו, כמו סטף, לדוגמה.

    יעשה טוב לראסל אם ישתמש באתלטיות שלו כדי לבצע תנועה ללא כדור, כמו שהוא יכול לבצע.

  12. אשך טמיר המקורי

    18 דצמ 2017 12:25:17

    עוד מילה על ראסל – הוא הפך לבלתי נסבל לחלוטין בתלונות שלו לשופטים. ממש עושה פוזות והצגות על כל דבר, ודורש שיחלצו אותו מהשטויות שהוא עושה.
    לא רחוק היום שיימאס להם והם יתחילו להיכנס בו עם טכניות.

  13. עגל שסבור שיש לפרק את ג"ס

    18 דצמ 2017 12:44:41

    פוסט מצוין. פונקט על הנקודה.
    שחקני הנשמה הם אלה שאנחנו באמת נהנים לראות.
    בגלל זה ווסטברוק מוציא מכולם כאלה אמוציות – למרות המשחק הלא חכם שלו הוא שחקן נשמה אמיתי ופייטר לא נורמלי.

  14. דה שוט

    18 דצמ 2017 12:50:38

    תודה על הפוסט. ראס זה השחקן שאני הכי אוהב בליגה בעיקר בגלל הגישה שלו למשחק שתוארה למעלה ובזכות הפנומנליות האתלטית והטכנית. עם זאת, קשה להשלים עם ה-״בול הוג״ הקיצוני שלו בשתי העונות האחרונות. בעיקר בקלאץ׳. הלוואי שימצא דרך להתמתן טיפה.

    1. tomer

      18 דצמ 2017 18:09:03

      יש דרך, היא אמורה להיקרא "מאמן", בפועל מה שיש זה אדם שאמנם הוא טקטיקן גדול אך נחמד מדיי ורך מדיי בשביל להתמודד עם ראס ומלו.

  15. אחד העם

    18 דצמ 2017 13:27:37

    יופי של טור!
    עדיין יש הבדלים דקים בין הדוגמאות שנתת (בעיקר בין מחפשים טובת הקבוצה (מאנו!!) ובין מחפשי טובת עצמם (….)

  16. Adisu

    18 דצמ 2017 14:10:56

    פוסט לעניין!
    בזכות שחקנים כמו ראס ובמידת מה אמביד אני צופה במשחקים.
    הם סוג של שחקנים שמביאים משהו לא צפוי לליגה שבה השחקנים הפכו לקצת רובוטים מתוכנתים .
    הם יעניינו אותך במשחק עצמו ומחוצה לו …
    ראס פועל יותר מהלב מאשר מהראש ולכן יכול להיות שהוא לא יצליח לקחת אליפות אלא אם כן הוא ישנה גישה(סוג של מייקל בשנותיו הראשונות).
    אני מעדיף שחקנים כמו ראס שמביאים לפרקט תשוקה ואמוציות ….דברים שחסרים בליגה הזו

  17. Ghost Rider

    18 דצמ 2017 15:09:46

    טור מצוין, אוהב מאוד את ראסל, אבל הוא יכול להיות שחקן טוב יותר וחכם יותר, רק עניין של החלטה ומאמן טוב.

    1. Angel Eyes

      18 דצמ 2017 17:09:48

      מסכים במאה אחוז.

      מאמן חזק ודומיננטי עם גב מההנהלה היה עושה ממנו זהב. מישהו שייתן לו בראש גם אחרי ניצחונות, אם הוא הלך עם הראש בקיר.

      לא נראה לי שיקרה לפני שהגיל יתחיל לקחת את שלו, ובתקווה שלא יפצע.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט